רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש שהפך מנהג משאית עם 9 שנות לימודים - למרצה באוניברסיטה ולמנהל תיכון

מיכאל בן שטרית, בן ליוצאי מרוקו ואחד מתוך 11 אחים, גדל בשכונת מצוקה ■ לפי המסלול שנבנה לו, הוא היה אמור עכשיו לעבוד במוסך רכב, אך בגיל 30 החל לנהל את תיכון ברנקו וייס לנוער בסיכון: "
לא צריך לחכות למדינה ולצדק חברתי - השכלה היא הכלי הכי טוב להיחלץ מעוני"

134תגובות
מיכאל בן שטרית
דודו בכר

>> מיכאל בן שטרית, מנהל תיכון ברנקו וייס לנוער בסיכון במכבים־רעות, בן 45, נשוי + 3, גר בגדרה

מיכאל בן שטרית, שמעתי שיש לך סיפור אישי יוצא דופן.נולדתי להורים יוצאי מרוקו, כבן השמיני מבין 11 אחים ואחיות. עד גיל 10 חיינו בטבריה, ואז ההורים התגרשו ועברתי לבית שמש. אבא שלי לא עבד והתקיים מקצבת ביטוח לאומי, ואמא התפרנסה כאחות סיעודית ופועלת ייצור במפעלים. תמיד היינו מתחת לקו העוני. הדירות שבהן גרנו היו בדרך כלל של עמידר, 3 חדרים. מדי פעם היו מנתקים לנו את החשמל או המים בגלל איחור בתשלום. הייתי נער שכונות מצוקה. לפני כמה שנים כשחגגתי לבן שלי יום הולדת במסעדה. הסתכלתי עליו וחשבתי איזה כיף לחגוג ככה עם המשפחה שלי.

זה לא קרה לך כילד?
לא, אפילו לא דמיינתי את זה, ומדהים שרק בגיל 40 חשבתי על זה לראשונה.

בוא נמשיך.
בגיל 12 שלחו אותי לאיתרי, ישיבה ליטאית חרדית בירושלים. הייתי שם עד גיל 15 והחלטתי שאני לא רוצה להיות דתי יותר. חזרתי לתיכון דתי בבית שמש כשאני סובל מפער עצום של ידע. במסגרות החרדיות למדתי רק לימודי קודש. בבית הספר אמרו שאני בעל יכולות נמוכות, והאמת היא שזה גם לא הטריד אף אחד.

מה זאת אומרת?
אף אחד לא התעניין בי. דחפו אותי ללמוד חשמלאות. שרדתי חצי שנה עד שהמנהל קרא לאמא שלי ואמר לה: "הילד חמוד אבל חבל על הזמן, שילך לעבוד".

והלכת?
כן, בגיל 16 התחלתי לעבוד במוסך הצוות בבית שמש.

מבאס.
די מהר החלטתי שזה לא זה וחזרתי לבד לטבריה. שכרתי שם דירה ועבדתי בספריית וידאו, במועדון סנוקר ובמסעדות. בהמשך עשיתי קורס ספרות ועד הגיוס הייתי ספר. אחת לכמה חודשים הייתי מגיע לביקור לבית שמש, אבל עשיתי הרבה צרות.

כלומר?
הסתבכויות עם החוק, קטטות, חקירות, הסתובבות בלילה כששוטרים לוקחים אותך לתחנה. דברים שנערים אבודים מסתבכים בהם.

עבירות פליליות?
היה לי רישום פלילי. אני מעדיף לא לפרט, אבל מינו לי קצינת מבחן ועברתי תהליך ובסוף נתנו לי הזדמנות להתגייס לצבא במסגרת פרויקט נערי רפול.

אז יצאת מהמשבר?
לא כל כך מהר. גם בצבא היו לי "קשיי הסתגלות", כמו שקוראים לזה בצה"ל. כבר על ההתחלה נכנסתי לחודש לכלא 6.

איך יצאת מזה?
רציתי לעזוב את הצבא, התייאשתי. אבל היתה לי מפקדת שלא ויתרה עלי, ואמרה שתעשה הכל כדי שאסיים את הקורס. היא היתה האדם הראשון שנתן לי הזדמנות בחיים. הילת אופנהיימר שמה. אחרי הרבה שנים נפגשנו במקרה כאן במודיעין. היא מנהלת תיכון בעיר. אנחנו בקשר טוב היום. היא נתנה לי להרגיש שאני שווה משהו וזה הגיע בדיוק ברגע קריטי, כי אם לא הייתי נשאר בצבא, ברור שהייתי חוזר לעבריינות ולפשיעה ולהרגשה שאני לא שווה כלום ושלא ייצא ממני כלום.

זה מה שקיבלת ממנהל התיכון בבית שמש?
כן, הוא כנראה לא היה מבין גדול בחינוך. באותה תקופה גם היתה פחות מודעות. הייתי פשוט ילד אבוד שצריך עזרה.

מיכאל בן שטרית
דודו בכר

מה עשית בסופו של דבר בצבא?
הייתי נהג משאית. היה לי שירות צבאי לא פשוט, כי צריך לעבור תהליך ארוך כדי להתנתק מהרגלים ומהתנהגות בעייתית. אבל העובדה שסיימתי את השירות כמו שצריך, בלי קיצורים, נתנה לי דחיפה לעתיד, כי גם יצאתי עם מקצוע לאזרחות וגם הבנתי שאני יכול להיות במסגרת ולסיים. השתחררתי בגיל 21 עם עשר שנות לימוד ורישיון למשאית והתחלתי לעבוד בעלית, בחלוקת שוקולדים וקפה. אחרי ארבע שנים הכרתי את אשתי, בת מושב טל שחר.

ממוצא אשכנזי?
כן, הונגרי. היא גדלה בעולם אחר לגמרי. רבע שעה נסיעה מבית שמש, אבל מרחק עצום מבחינת דרך חיים וגישות. אחרי שלושה חודשים עברנו לגור יחד במושב, ופתאום ראיתי משהו אחר בחיים. ואז הגיע השינוי הגדול.

מה היה?
בפגישות בערבים במושב הכרתי את החברה הטובה שלה, אסתי, שנשואה לסמי, שהיה מנהל בנק טפחות בבית שמש. בשיחות האלה גיליתי שסמי, שבסך הכל היה מבוגר ממני בכמה שנים, גדל בשכונת המצוקה דורה בנתניה להורים קשיי יום. ההבדל הוא שהוריו שמו דגש על הלימודים ודאגו שתהיה לו תעודת בגרות ושהוא ילמד באוניברסיטה. הסתכלתי עליו והבנתי שגם אני יכולתי להיות כמוהו אם הייתי לומד. יום אחד, בגיל 25, כשחזרתי מהעבודה ראיתי שלט של מכללת אחווה. נכנסתי לשם עם המשאית ושאלתי אם יש להם לימודים לבגרות. אמרו לי שכל מה שצריך זה פנקס צ'קים ותעודת זהות. לקח לי שנה וחצי - ויצאתי עם בגרות מלאה בהצטיינות, השלמתי פערים אדירים בידע.

מה חשבת אז על עצמך?
כל מה שרציתי זה להיות אחר, מוצלח יותר, מוכשר יותר. בגלל ההצטיינות קיבלתי מלגה משר החינוך דאז, זבולון המר, והתקבלתי ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה. סיימתי גם את התואר הראשון בהצטיינות והתחלתי ללמד באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת אחווה שבה למדתי לבגרות. החיים שלי השתנו. מנהג משאית עם תשע שנות לימודים - למרצה באוניברסיטה בגיל 30.

באמת סיפור חזק.
ואז החלטתי ללכת לעבוד עם ילדים בסיכון. הגעתי לתיכון במודיעין והתחלתי לעבוד כמורה ומחנך. אספתי תלמידים שלא מתפקדים ולפני עשר שנים פתחנו כיתה ראשונה. היתה לי מנהלת שזיהתה שאני מתחבר אתם. זאת היתה הצלחה גדולה שלאחריה עברתי לנהל כיתות כאלה בכל בתי הספר במודיעין. העיר רק התחילה אז להתמודד עם נערים שהולכים לאיבוד. לפני שש שנים פתחתי את בית הספר ברנקו וייס לנוער בסיכון, עבור תלמידים שנשרו מהמסגרות הנורמטיביות הרגילות בבתי הספר האחרים בעיר.

על איזה רקע הם נושרים?
תמיד זה קשור להורים. אני הייתי נער בסיכון על רקע סוציו־אקונומי וכאן יש נוער בסיכון על רקע של התפרקות בתים, פגיעות פיזיות ונפשיות, וחוויית כישלון גדולה שלאחריה צריך לבנות דימוי עצמי חדש. הם עוברים אצלנו חוויה מעצימה.

ספר קצת על בית הספר שלך.
אנחנו בית ספר מצטיין ברמה ארצית, עם 80% זכאות לבגרות מלאה. הממוצע בבתי ספר כמו שלנו הוא 30%. אנחנו עם 100% גיוס לצבא ובתפקידים משמעותיים. בוגר שלנו סיים עכשיו קורס קצינים. יש לנו הישגים גדולים בתחום החינוך הערכי והחברתי, תלמידים מתנדבים במסגרות עירוניות, חונכים ילדים, מתנדבים במועדון לילדים פגועי מוחין. יש לנו קבוצות מוסיקה ותיאטרון ברמה גבוהה.

אולי המערכת הכללית דוחה יותר מדי תלמידים?
תראה, בתי ספר רגילים עם אלפי תלמידים מתקשים להכיל את הצרכים האישיים ואת כל המורכבות שלהם. אם כי גם בתוך בית ספר רגיל מורה שיש לו נשמה חינוכית רואה את התלמידים האלה ונותן להם יותר. אני לא מעביר את כל האחריות לבתי הספר, אבל אני גם לא מסיר מהם את האחריות לעשות חינוך. במערכת החינוך ובחברה הישראלית מתפתים מהר מדי להאשים את הנוער, את הדור, את החברה, את האחרים - ולא מקבלים אחריות. זה מחלחל לילדים, כשכל אחד מאשים את האחר ופוטר את עצמו.

ספר על הילדים שאתה מחנך.
אלה לא ילדים קשים, אלא ילדים שקשה להם. ההתנהגות שלהם קשה, אבל בפנים יש נפש פצועה ורכה שצריך לחזק ולתת לה תקווה. די ברור שנער שמסתכל קדימה ולא רואה תקווה יעשה צרות מתוך יאוש. הרוב המכריע של הילדים כאן הם ילדים עם קשיי לימודים גדולים. הם גיבורים שמתמודדים כדי להצליח.

כולם צריכים לקבל אחריות. כולל השוטר שאחראי על הסדר הציבורי ומגיע לפארק להתמודד אתם. צריך שתהיה לו תחושת אחריות שתגרום לו להבין שהתפקיד שלו אינו לגרום לילדים לחשוב שהמשטרה עוינת אותם. הוא צריך להיות חלק מהמערכת שתוציא אותם מהמצב.

וזה לא קורה?
זה לא קורה כי כולם מאשימים את כולם.

אתה מספר לילדים בבית הספר את הסיפור שלך? זה נושא מדובר?
עד לפני שנתיים הסיפור שלי לא היה מדובר כאן בבית הספר, אבל היום אני לוקח את תלמידי י"ב ועושה להם הרצאה עם הסיפור שלי ונותן תובנות.

אתה מרגיש שזה עוזר להם?
כן, אני רוצה שיידעו שאפשר להגיע למקומות אחרים גם אם אתה למטה. ההזדמנות לסיים את הצבא, ההיכרות עם אשתי, החשיפה לאנשים אחרים והתמיכה שקיבלתי ללכת ללמוד, יחד עם המאבק שלי על העתיד - הביאו לתוצאות.

מה בעיקר אתה אומר להם?
לדאוג להילחם על העתיד שלך, על המקום שלך, לחפש את האנשים שייתנו לך הזדמנות.

כמי שלומדים בבית ספר של מתקשים, הם לא קצת מתויגים?
זה בית ספר פופולרי בעיר. יש ביקוש גדול, כי מגיעים תלמידים עם ציוני נכשל ויוצאים מכאן עם בגרות. גם ההורים דוחפים. יש אצלנו הרבה חום ואהבה, כמו משפחה, לא כמו תיכון רגיל. הם מקבלים הרבה כלים לחיים. התלמידים אוהבים את בית הספר, יש להם חוויה אחרת ממה שהכירו, כי במקומות אחרים הם הרגישו בשוליים, שנואים, דחויים ולא רצויים. כאן הם עוברים חוויה של פרגון וחום, הם לומדים להוציא מעצמם את הכי טוב שיש.

מה לגבי משמעת? ענישה?
יש משמעת קפדנית על תפקוד ועל נוכחות ויש גבולות. אנחנו עכשיו בבגרויות חורף, כולם בטירוף. תראה בחוץ מורה שהוציאה שולחנות וכיסאות החוצה לשמש ללמוד. התלמידים יושבים בבתים של המורים ולומדים. יש כאן צוות מסור עם נשמה. אלה האנשים שעושים את מערכת החינוך אחרת. כדי שהילד יעבור את הבגרות, הם יושבים אתו אחר הצהריים ובערב. אתמול דיברתי בטלפון עם מורה, והיא מספרת לי שבדיוק היא קונה בסופרמרקט מצרכים לפשטידה שתכין לילדים שבאים אליה ללמוד. יש כאן מחויבות טוטאלית להצלחה, כי המורים מבינים שזה נותן כלים לחיים. אם אתה מראה לילד כמה ההשקעה וההקרבה משתלמות - אתה משנה לו את החיים. אתמול הגיעה אלי אמא של תלמידה מהכיתה הראשונה שלי כדי לספר לי שהיא כבר בשנה שלישית בלימודי רפואה.

אין לך כעסים על המדינה? על המערכת?
יש לי תסכול מהאנשים, כי אם מנהל בית הספר שבו למדתי היה רואה בי אתגר, הוא היה זוכה להצלחה גדולה. בבסיס שלי תמיד הייתי אדם טוב. זו לא בקשה מוגזמת לגבי ילד שהיה במסגרות חרדיות לתת לו ליווי נוסף, או תוכנית מיוחדת. לי לא עשו אפילו שיחה, ואחרי חצי שנה אמרו לי שאני מבזבז זמן. אבל אין לי כעסים על המקום שבו נולדתי וזה גם לא מקדם שום דבר. מה יעזור לי להאשים את המדינה בקיפוח? אני צריך לדאוג לקדם מזרחים וזה מה שאני עושה. גם כאן בבית הספר יש רוב מזרחי.

איפה עשרת האחים שלך?
אני היחיד שסיים 12 שנות לימוד. כשנכנסים למסלול, מביאים לעולם ילדים ומתחייבים למשכנתא, קצת קשה לצאת מהמעגל הזה. לא לכולם יש ביטחון כלכלי אבל כולם עובדים, כולם חרוצים, אף אחד לא התעשר. הילדים שלהם עושים את הקפיצה לאט־לאט, אבל גם לחלק מהאחים שלי יש ילדים שלא סיימו 12 שנות לימוד והעתיד שלהם יהיה דומה לעבר של ההורים שלהם. המדינה משלמת על זה ביוקר. היא חוסכת בטווח הקצר ומשלמת ביוקר בשיטור וברווחה בשכונות מצוקה, ובאבטלה.

מה לגבי חברי הילדות שלך?
נשאר לי חבר ילדות אחד, חבר נפש מאז שהיינו בני 10. גם הוא לקח את החיים שלו בידיים. שמעון. איש מיוחד שמכלום הגיע לאינטל. הוא גדל בבית שבו ההורים היו אנלפאבתים. חבר אחר מת מסמים ויש גם דברים שאני מנוע מלהגיד. נחשפתי לעבריינות, לסמים ולפלילים, נחקרתי כמה פעמים. זה גם סוג של בחירה להתנתק מהחברים מהעבר.

איך אתה מסביר את זה שאחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין מדברים על מצוקה כל כך גדולה של המזרחים?
אני חושב ששני הצדדים צריכים לעשות יותר - המקפח והמקופח. ישראל צריכה להשקיע יותר בפריפריה, כי לא יכול להיות שההשקעה תהיה שווה בכל מקום. ילד שנולד להורים משכילים עם יכולת כלכלית גבוהה מקבל הזדמנות טובה יותר וחינוך טוב יותר. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להישאר כך. היא צריכה להיות אחראית לכך שהילדים שנולדו להורים החלשים יותר יקבלו יותר. 65 שנה יש רוב מזרחי חלש כלכלית, רוב גדול בכלא מעשיהו של מזרחים, ערבים או אתיופים. מצד שני, גם אנשים שהמדינה לא הוגנת אתם צריכים לדאוג לעצמם, שסדר העדיפויות שלהם יהיה אחר.

מה עליהם לעשות?
מעל לכל, הדרך להיחלץ מסטטוס חברתי כלכלי נמוך היא להעניק חינוך לילדים. מעל הכל. השכלה היא הכלי הכי טוב להיחלץ מעוני. יוצאי בריה"מ לשעבר יגורו גם שתי משפחות בבית ויעבדו בעבודות עם שכר נמוך, ועדיין הלימודים והחוגים וההעשרה יהיו ערך מקודש. אסור להסיר את האחריות האישית מהילד ומהמשפחה, אי־אפשר לחכות לצדק חברתי. עד שהמדינה תהיה הוגנת, אני לא מסכים שהבן שלי ישלם את המחיר. בשביל לממן את התואר הראשון הייתי קם ב-2:00 בלילה, לוקח משאית של השכן, ממלא אותה בכוסברה, נענע ופטרוזיליה, ונוסע לחלוקה בשוק מחנה יהודה. ב-7:00 בבוקר הייתי חוזר למושב, מתקלח ונוסע ללימודים באוניברסיטה. פעמיים בשבוע עבדתי בניקיון דירות. הייתי גם שוטף את אולם הספורט של בית הספר היסודי במושב. בסופי השבוע שמרתי כל הלילה. עד שהמדינה תהיה צודקת ושוויונית יותר, אנשים צריכים לקבל אחריות על חייהם.

איך שלושת הילדים שלך חווים את כל זה?
הם כבר בסטטוס אחר. הם לא מכירים התמודדות עם עוני, קיפוח וסטטוס חברתי נמוך. אנחנו גרים בגדרה, בבית פרטי משלנו. שיניתי את העתיד של הילדים שלי. לא בחרתי במקצוע שמכניס הרבה כסף, אבל כן נותן ביטחון כלכלי. הבחירה שלי הובילה משפחה שלמה שיצאה ממעגל העוני ושנמצאת במקום אחר. אחד הרגעים שגרמו לי להבין שהצלחתי היה כשהבן שלי קיבל זימון למבדקים לקורס טיס. איזה הבדל לעומת השירות הצבאי שלי.

מה היה קורה לולא התחתנת עם בת המושב?
הייתי באותו מקום, בתנאי שהיה לי האומץ. אין ספק שהנישואים, המגורים בטל שחר וההיכרות עם סמי זרביב, שנתן לי לראות בצורה הפשוטה ביותר איך השכלה משנה הכל - עזרו.

איפה סמי כיום?
אנחנו חברים. הוא עדיין מנהל את סניף בנק מזרחי בבית שמש.

זה לא מביך אותך קצת שהסיפור שלך הוא עכשיו כרטיס הביקור שלך? שאתה קצת משתמש בו כנכס? שהוא תלוי כאן על הקירות של בית הספר?
היום כבר לא. זה כאילו שהייתי כדורסלן ועכשיו אני מאמן ואני יכול לדבר מתוך ניסיון. חוויית החיים שלי משמעותית. נכון שזה מורכב. כל זמן שהחוויה נשארה כמו שהיא, לא הייתי שמח לספר עליה, אבל ברגע שהפכתי את העוני, הקשיים, הדחייה וחוסר האמון למשהו שגרם לי להצליח, אז זה דווקא גרם לי להתחיל לספר. אני מרצה בכל הארץ. זה נותן לי ביטחון. ההצלחה שאני חווה גורמת לכך שאני לא מתבייש שגדלתי כילד עני ואפשר לצאת מזה.

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
החלום שלי הוא להפוך את מה שעשיתי בחיים לשיטה שתוביל הרבה אנשים באותו מסלול. תוכנית כישורי חיים לאוכלוסיות מוחלשות, זה מה שאני רוצה להוביל. לגרום להם להצליח עם ובלי ולמרות התמיכה החסרה של המדינה. הדרך שבחרתי בחיים, לעשות הכל כדי להצליח, גרמה לכך שבשנים האחרונות התחלתי לרוץ. אני רץ מרתון ואולטרה-מרתון, רצתי כבר 70 ק"מ ו-100 ק"מ. זה ממש סימולציה לחיים. ככל שנכנסתי לעולם הריצה והספורט קראתי יותר על אנשים שאומרים שמרתון כל אחד יכול לרוץ, וזה התחבר לי לחיים. המוח שלנו הוא הגורם הכי משמעותי. יש לו יכולות אינסופיות, השאלה אם אתה מקבל תמיכה, אם אתה שייך לקבוצה שדוחפת לשם. זה מתחיל במוח שלנו. בגיל 25 עשיתי פרמוט והגדרה מחדש. החומרה היא אותה חומרה, רק התוכנה השתנתה. עשיתי ריסטארט כשאמרתי "אם סמי יכול - גם אני יכול", ויצרתי לעצמי הזדמנות. עד אינסוף.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם