תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

היום שבו כל הנשים יצאו לחופשה - והשאירו את הגברים עם ילדים, חיתולים וכלים מלוכלכים

לכתבה
מפגינות בעד חוק הפלות בטקססאי־פי

מרגרט סנגר ראתה יותר מדי נשים מתות מהפלות, ויצאה למלחמה על זכותן לאמצעי מניעה. נשות איסלנד המקופחות יצאו לחופשה מאורגנת, הותירו את הגברים במדינה המומים וסללו את הדרך לעליית אשה לשלטון ■ הודא שעראווי העזה לפני 100 שנה לעשות את מה שנשים מוסלמיות במדינות רבות חוששות לעשות עד היום - להסיר את הרעלה בפומבי ■ שלושה סיפורים שמחזירים את הכבוד לפמיניזם

8תגובות

מרגרט סנגר - הקתולית שלחמה למען אמצעי מניעה

מרגרט סנגר
Underwood & Underwood / Library of Congress

סיידי זקס לא רצתה למות. היא בסך הכל רצתה לקיים יחסי מין חופשיים עם בעלה, או שכלל לא רצתה - אבל חששה להמרות את פיו. כך או כך, בתקופה שבה היא חיה, תחילת המאה ה-20, הרבה לפני המצאת הגלולה למניעת הריון, מדובר היה בהימור: הריון לא רצוי או הפלה לא חוקית שתסכן את חייה. בסופו של דבר, היא נכנסה להריון, ניסתה להפיל בעצמה ללא כל פיקוח או ליווי רפואי, וחלתה מאוד. בהמשך, כאשר התחננה בפני הרופא שטיפל בה שילמד אותה איך למנוע הריונות נוספים, זכתה לתשובה "בהתנזרות". אבל היא לא רצתה או לא היתה יכולה להתנזר, וכמה חודשים לאחר מכן מתה כתוצאה מהפלה עצמית נוספת.

סיפורה של זקס נחשף בזכות מרגרט סנגר, אחות במקצועה, שהחליטה בתחילת המאה ה-20 להקדיש את חייה לתכנון ילודה, חינוך לאמצעי מניעה ופיתוח אמצעי מניעה נוספים - ולהפוך את ההפלות לחוקיות. למעשה, היא זאת שטבעה את המונח פיקוח ילודה. "סנגר טענה שיש קשר ישיר בין ריבוי ילודה לעוני ובין ריבוי ילודה לתמותת נשים אחרי לידה, והתחילה לדבר על מה שנקרא בקרת פריון או תכנון משפחה", מסבירה שרון אורשלימי, יועצת לתכנון משפחה, מחנכת למיניות בריאה ופעילה למען זכות האשה על גופה. "היא פנתה לנשים עם הרבה ילדים, בעיקר לנשים שחורות בגטאות בניו יורק, והתחילה לדבר אתן על תכנון משפחה". אולי היה זה אופיה המרדני שסירב להיכנע לשמרנות ולתכתיבי התקופה, אולי ההסבר נעוץ דווקא באידיאולוגיה הקתולית שלה, ואולי שילוב של הגורמים שגרמו לה ללמוד סיעוד ולהקדיש את חייה לשינוי העולם. כך או כך, סנגר שילמה מחיר כבד על פעילותה באותן שנים, עד כדי ישיבה בבית הסוהר.

סיידי זקס היא ככל הנראה דמות בדויה, אך היא מורכבת מכמה סיפורים אמיתיים שסנגר פגשה בעבודתה. היא נהגה לסיים את סיפורה על זקס באומרה: "זרקתי את תיק האחות שלי לפינה והכרזתי: לא אטפל עוד בחולים עד שאצליח לגרום לכך שנשות מעמד הפועלים בארה"ב ילמדו כיצד לתכנן ילודה".

והיא היתה נחושה. "היא חרתה על דגלה שאמצעי מניעה הוא מוצר בסיסי לבריאות האשה, לא רק לשם שליטה על הגוף אלא גם לקידום בריאות והורדת תמותת אימהות מריבוי לידות", מדגישה אורשלימי. "באותה תקופה האמצעים היחידים למניעת הריון היו קונדום או דיאפרגמה, שהיתה פחות נפוצה בארה"ב, אך הם היו לא חוקיים ונחשבו חומר תועבה. סנגר גייסה כספים למחקרים שיחקרו את המחזוריות החודשית של נשים, להבין איך זה עובד, מתי נשים נכנסות להריון, איך הן נכנסות להריון. כך גילו את המחזוריות, וזה הוביל בעצם להמצאת הגלולה למניעת הריון".

לא ברור מה הניע את סנגר, קתולית אדוקה, לבחור דווקא בשליחות הזאת. אולי יש לכך קשר להיסטוריה הפרטית שלה: אמה הרתה 18 פעמים ב-22 שנה, נולדו לה 11 ילדים (סנגר היתה השישית), ולבסוף מתה בגיל 49 מסרטן הרחם ומשחפת. לאחר מות האם ובעקבות פעילותה של הבת, נהפך אביה של סנגר לאתאיסט והיה בין הגברים שנאבקו לקידום הרעיון הסופרג'יסטי. סנגר האמינה שאף שלעתים הפלות נחוצות, יש להימנע מהן באופן כללי, ולשם כך יש צורך באמצעים למניעת הריון.

כדי להבין כמה פעילותה של סנגר משמעותית, חשוב להבין את הרקע. עד שהחלה בפעילותה בתחילת המאה ה-20, נשים בגיל הפוריות נכנסו להריון בערך אחת לשנה במהלך שנות הפוריות, ורק חלק מההריונות הסתיימו בלידות. נשים שביקשו להימנע מהריון נאלצו להתנזר מיחסי מין עד כמה שהדבר התאפשר להן נוכח העובדה שהן נחשבו לקניין של בעליהן. השימוש באמצעי מניעה וביצוע הפלה היו בלתי חוקיים ונעשו בלא פיקוח רפואי. ההריונות המרובים וההפלות הלא חוקיות הביאו למותן של נשים רבות. ב-1915 תועדו בארה"ב 29.5 לידות ל-1,000 תושבים, 99.9 עוברים מתים ל-1,000 תושבים ו-60.8 יולדות שמתו בלידה ל-1,000 תושבים. ב-1965, השנה שבה אמצעי מניעה נהפכו לחוקיים, תועדו 19.4 לידות ל-1,000 תושבים, 24.7 עוברים מתים ל-1,000 תושבים ו-3.2 יולדות ל-1,000 תושבים.

"סנגר הביאה לאחת המהפכות המשמעותיות ביותר בזכויות האישה בפרט ובזכויות האדם בכלל", אומרת דנה וינברג, מנכ"לית עמותת נשים לגופן. "חופש לבחירה של ילודה הוא כל כך משמעותי, ויש לי הרבה פעמים תחושה שאנחנו שחיות בדור הזה מקבלות את הזכויות האלה כמובנות מאליהן".

ב-1914 עמדה סנגר בפני מאסר ראשון לאחר שנשפטה על פרסום הספר Family Limitation, אבל ברחה לבריטניה בשם בדוי. בעת שהותה באירופה, המשיך בעלה וויליאם סנגר לפרסם מידע אודות תכנון ילודה ואמצעי מניעה, נכלא לחודש, ושוחרר רק בלחץ הציבור. באירופה למדה סנגר על השימוש בדיאפרגמות והחלה לייבא אותן לארה"ב, גם זה בניגוד לחוק האמריקאי. היא פירסמה מאמרים במגזין הסוציאליסטי New York Call, והסבירה שכדי שלנשים יהיה בסיס שווה בחברה ושחייהן יהיו בריאים יותר, עליהן להיות מסוגלות לתכנן מתי להרות וללדת.

הפגנה נגד הפלות, ארה"ב
אי־פי

סנגר לא הסתפקה בהרצאות ובמאמרים: ב-1916 היא הקימה את הקליניקה הראשונה בארה"ב לתכנון ילודה בשכונת בראונסוויל בברוקלין, ושם הפיצה אמצעי מניעה לנשים שהיו חסרות ידע ואמצעים. מאחר שהפצתם היתה לא חוקית, הוצא נגדה צו מעצר, שהפעם גם מומש. היא נשפטה ונכלאה ל-30 יום. מאסרה עורר הדים בארה"ב: היא קיבלה תרומות רבות שאיפשרו לה להוציא לאור עיתון העוסק במיניות האשה ובאמצעי מניעה לנשים ולהקים קרנות מחקר שבהן פותחו לימים אמצעי מניעה כמו הגלולה וההתקן התוך־רחמי. ב–1918 היא ייסדה את המרכז הראשון בעולם לתכנון משפחה, שב-1937 נהפך ל-PPF (National Planned Parenthood Federation). "אשה בהריון שלא רוצה להיות בהריון תעשה הכל כדי לא להישאר בהריון, כולל למות", אומרת אורשלימי. "היא רצתה להציל נשים ממוות. גם קידום הלגליזציה של הפלות נעשה כדי להציל חיים של נשים".

סנגר ספגה לא מעט ביקורת. "היא הואשמה בין השאר באאוגניקה, השבחת גזע, שבאותה תקופה נכנס לתמונה - למי מותר להתחתן עם מי ולמי מותר להתרבות עם מי ולמי אסור", מסבירה אורשלימי. "השליטה על הפריון נהיתה דבר תרבותי ודתי וחברתי. חלק ניכר מהעבודה של סנגר היה עם נשים שחורות, עם יהודיות ועם איריות, אבל זה היה כך כי יש קשר בין עוני וריבוי ילודה, לא מפני שהן היו שחורות, יהודיות או איריות. בתקופה ההיא השבחת גזע היתה שיח נוכח בתפישה המדעית ויכול להיות שהיא הושפעה ממנו, אבל היא לא פסלה אנשים ולא נתנה להם אמצעי מניעה כי חשבה שהאנשים האלה לא צריכים להתרבות. היא איימה מאוד על הממסד, כי היא הפקיעה את הפרט מהידיים של המחוקקים, של כמרים ושל בעלי סמכות אחרים".

ב-1921 פתחה סנגר בניו יורק מרפאה ראשונה למניעת הריון, שבה כל הרופאות היו נשים, וקליניקה נוספת בהארלם שבה כל הצוות היו נשים שחורות. רק ב-1937 קיבל האיגוד האמריקאי לרפואה את אמצעי המניעה כאחד הנושאים שרופאים עוסקים בהם ויילמד בבתי הספר לרפואה. באותה שנה הוקמה הפדרציה של תכנון ילודה בארה"ב, וסנגר מונתה לנשיאת הארגון, שהיה הארגון הגדול בעולם לתכנון ילודה. היא מתה ב-1966 בגיל 86, שנה לאחר שבית המשפט העליון הפך את אמצעי המניעה לחוקיים בארה"ב.

האם המהפכה של סנגר הושלמה? אורשלימי מאמינה שלא. "מדי שנה מתות 50 אלף נשים בעולם מהפלות לא חוקיות ולא בטוחות", היא אומרת. "הפסקות הריון חוקיות ובטוחות הן לא איזו טובה שמישהו עושה לנו, אלא חלק מהזכות של נשים לבריאות, שנותן פתרון ליחסי הכוחות המגדריים בחברה. כל עוד לנשים אין יכולת מלאה לקבוע מי, מתי, איך וכמה ייכנסו אליהן, הפלות צריכות להיות חלק מהחוק. בנוסף, חשוב מאוד שחברות התרופות, יחד עם ארגונים פמיניסטיים וארגוני בריאות, יפתחו עוד אמצעי מניעה, יעילים ובטוחים כמו אמצעי מניעה הורמונליים - אבל בלי ההורמונים. אלה צריכים להיות אמצעי מניעה נגישים, זולים ובטוחים לנשים ולנערות כדי שבאמת תהיה אפשרות למנוע הריון בצורה טובה, וכמובן שהם צריכים להיכנס לסל התרופות. שליטה על פריון היא תחום כל כך מורכב, וצריכים לקבל את זה כחלק אינטגרלי מבריאות האשה ומהזכות שלנו לשמירה על הפריון שלנו בידינו".

"רק מרגע שיש לנשים אפשרות לשלוט בפוריות שלהן בעזרת אמצעי מניעה, יש להן אפשרות להשתחרר ולממש זכויות בסיסיות אחרות שקשורות לתעסוקה, לחוק ולכל זכות אדם בסיסית אחרת", אומרת וינברג. "חוסר נגישות לאמצעי מניעה, שעדיין נפוצה בחלקים גדולים מהעולם עד היום, קשורה באופן ישיר לפגיעה בבריאות של נשים, להפסקות הריון חוזרות ונשנות, להריונות מרובים ולהריונות לא רצויים שמביאים למעמסה נפשית, גופנית, רגשית ולקשר מאוד ברור וישיר לעוני.

"סוגיה נוספת היא השחרור ליהנות ממיניות. לא סתם מדברים על שחרור מיני לצד השחרור של אמצעי מניעה. כשהתוצאה הישירה של יחסי מין אינה בהכרח הריון, את חופשייה יותר ליהנות מהמיניות בלי לחשוב על ההשלכות המיידיות. אבל ההשפעה של אמצעי מניעה הורמונליים על הבריאות לא נחקרה מספיק, ולא ניתנת לה מספיק תשומת לב מצד מוסדות הרפואה. ב'נשים לגופן' אנחנו עובדות בכל שנה עם אלפי נערות ונשים ואנחנו שומעות שרובן מקבלות מרשם לאמצעים הורמונליים בלי בירור מעמיק של היסטוריה של מחלות דם, לחץ דם ועישון וכל אותם גורמי סיכון שבפירוש יכולים להיות מסוכנים ואף להוביל למוות בשילוב עם אמצעי מניעה הורמונליים. כיום מקובל להמליץ על גלולות למניעת הריון בשילוב עם קונדום, שמספק הגנה מפני מחלות מין, אבל כשאני חושבת על הבת הפרטית שלי שתיקח גלולות למניעת הריון למשך שנים, וההשפעה של זה על הבריאות שלה, ההשפעה של זה על החשק המיני, על המיניות - היא בהחלט מוטלת בספק ובעייתית מבחינתי".

וינברג עובדת יום יום עם נשים ונערות בכל הנוגע לדימוי גוף ולמיניות. "לעתים קרובות אני אומרת שהתקדמנו מאוד כנשים, הרבה מאוד מהפכות משמעותיות קרו, אבל כשזה נוגע לגוף יש לי תחושה שאנחנו תקועות ויש נושאים שאנחנו הולכות בהם אחורה מבחינת היחס התרבותי והחברתי אל הגוף שלנו ואל המיניות שלנו. אחת האג'נדות המרכזיות שלנו היא שנשים מאוד חוששות מהגוף שלהן, ולצערי יודעות מעט מאוד על הפוריות שלהן. אני מאמינה שהידע שלנו על הגוף והיכולת שלנו להבין ולשלוט בפוריות ובמיניות משמעותית לכל היבט בחיינו.

"כשאנחנו עורכות סדנאות על אנטומיה, התגובה 'איכס, לא רוצה לדעת, לא רוצה להכיר מה יש לי בין הרגליים' היא התגובה הרווחת, גם בקרב נערות בנות 16 וגם בקרב נשים משכילות בנות 40-50. יש רתיעה גדולה מלגעת בגוף שלנו, להכיר אותו, להתוודע אליו, ויש איזו תחושה שזה של הרופא - הוא יחליט. די מדהים שאנחנו חיות בעידן שבו כמעט מדברים על יצירת איברים במדפסות תלת־ממדיות ועושים דברים שלא ייאמנו ברפואה, אבל תחום אמצעי המניעה כל כך תקוע. המהפכה הזאת עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. ההיצע של אמצעי המניעה שקיים בשוק הישראלי והעולמי לא מספק פתרון אידיאלי שמתאים לכולנו, כי בבואנו לבחור אמצעי מניעה זאת תמיד בחירה בין פשרות, כלומר הדבר שהכי פחות מזיק לנו. הגיע הזמן לחשוב על אמצעי מניעה שהוא באחריות הגבר ובהשפעה על הגבר פרט לקונדום. קונדום הוא חשוב אבל לא מספיק, ואני בטוחה שאפשר להגיע לעוד פיתוחים רבים ומרשימים".

נשות איסלנד - יום חופש למען שוויון

24 באוקטובר 1975 לא היה יום רגיל באיסלנד. 90% מנשות המדינה יצאו ליום חופש, והגברים נאלצו להתמודד עם מטלות כמו הכנת ארוחות, שמירה על הילדים, החלפת חיתולים ושטיפת כלים. גם בעבודה לא היתה מי שתכין להם קפה, תענה לטלפונים או תקליד מכתבים. הם הצטיידו בממתקים ובעפרונות צבעוניים, ובמרכולים נגמר מלאי הנקניקיות - מאכל קל להכנה שילדים אוהבים. במהדורות החדשות ברדיו אפשר היה לשמוע קולות ילדים ברקע, כשהם משחקים או בוכים. עבור הנשים היה זה יום חופש, אך הגברים באיסלנד כינו אותו "יום שישי הארוך".

נשיאת איסלנד, ויגדיס פינבוגדוטיר
Rob C. Croes / Anefo / Nationaal

"בתנו הבכורה היתה בת 7", נזכרת סטיינון יוהנסדוטיר, שחקנית בתיאטרון הלאומי של איסלנד. "כמו רוב הילדים במדינה, היא הלכה עם אביה, שהיה אז עיתונאי, לעבודה. רוב בתי הספר היו סגורים".

1975 נבחרה על ידי האו"ם ל"שנת האשה", תחת הסלוגן "שוויון - התפתחות - שלום", אך במדינת הוויקינגים נשים סבלו מאי-שוויון בתחומים רבים. הן אמנם קיבלו זכות בחירה ב-1915, המדינה השלישית אחרי ניו זילנד ופינלנד, אך ב-60 השנים הבאות רק תשע נשים זכו לכהן בפרלמנט האיסלנדי, וב-1975 הן היו 5% בלבד מחברי הפרלמנט, לעומת 16%-23% במדינות נורדיות אחרות. רוב האיסלנדיות עבדו כמו הגברים, אך השתכרו פחות מ-60% מהם. לפעמים הן לא היו יכולות לצאת לעבוד כי היה עליהן לדאוג לילדים ולמשק הבית. השפעתן בפוליטיקה היתה מעטה, ומקרי האלימות נגד נשים היו שכיחים.

"באמצע יוני התנועות השונות של נשים באיסלנד התאחדו, לאחר חודשים רבים של דין ודברים, בהחלטה להפוך את ה-24 באוקטובר ליום חופש לכל נשות איסלנד", מספרת סטיינון. "הרעיון הגיע מהמחזה היווני ליזיסטרטה, שבו הנשים יוזמות שביתת מין כדי להשפיע על בעליהן להפסיק להילחם, אבל המלה החזקה 'שביתה' הוחלפה לגרסה עדינה יותר - 'יום חופש'".

את ההצעה המהפכנית לשביתה העלו חברות הארגון הרדיקלי RedStockings, וריכוך השם ליום חופש הפך את הרעיון לפופולרי מאוד במדינה, וזכה גם לתמיכת האו"ם.

סטיינון, אז בת 27, צפתה זמן קצר לפני כן בהצגה השוודית "בואנה בנות, השחרור מעבר לפינה", שבשיאה הופיעו השחקניות בשיר לוחמני באותו שם, שעורר בה השראה. באותו קיץ היא הכינה דיסק עם שירים על שחרור נשי וגרסה איסלנדית ל"בואנה בנות". "כשבחרתי את השחקניות והזמרות להקלטת 'בואנה בנות' החלטנו להקליט ולהפיץ את הדיסק בסמיכות ליום החופש. כך נעשיתי מעורבת בהכנות לעצרת הנשים הגדולה ברייקיאוויק ב-24 באוקטובר, וזו הסיבה שבגינה נהפכנו, קבוצת שחקניות מהתיאטרון הלאומי, לחלק מוביל בהצלחת האירוע הזה".

במשך הקיץ שקדם לאירוע הפעילות עבדו בהתנדבות, ללא מנהיגה אחת, פנו לאיגודי עובדים, לארגוני נשים ועוד קבוצות והזמינו אותן ליום החופש. פעילות רבות מקבוצות אוכלוסיה שונות שיתפו פעולה: קבוצה אחת הכינה מסמך "למה יום חופש לנשים" וקבוצה אחרת הפיצה אותו לעיתונות פנים וחוץ ולארגונים ומקומות עבודה שונים. הן הדפיסו פוסטרים וסטיקרים, פירסמו נתונים סטטיסטיים על מצב הנשים במדינה, אפליית נשים וחוסר שוויון. הן סיפקו לעיתונות מידע על בסיס יום־יומי והקפידו להישאר על סדר היום, כשהן מעבירות מסר אחד: תפקידן החשוב של נשים בחברה. התגובות היו נלהבות. על פי סקר שנערך בספטמבר, ציפו לשיעור השתתפות של 80%-100% מהנשים המועסקות.

"הנשים הגיעו באוטובוסים מערים וכפרים רבים, מצפון, מזרח ומערב לבירה", מספרת סטיינון. "עבורי היה זה בלתי נשכח לעמוד על הבמה ולהסתכל על נהר הנשים האינסופי הזה מגיע לכיכר העיר וממלא את כל רחובות השכונה. בתי הבכורה אמרה לי פעם שהיא הרגישה כאילו היתה שם אתי גם, מרוב שחשה גאווה על תפקידי באירוע. כמובן שהיא גם צפתה באירוע בטלוויזיה פעמים רבות ושמעה את השירים ברדיו עד שזה נהפך לחוויה שלה. שרנו את 'בואנה בנות' באיסלנדית לפני הקהל העצום, כשמקהלה מאחורינו. זה נשמע חזק ומרגש כהמנון נשי, עם המלים החזקות שנהפכו בהמשך לסלוגנים של תנועת הנשים באיסלנד: 'השחרור מעבר לפינה/ אם נחתוך את שורשי הדיכוי...אך האם אני יכולה? מסוגלת? האם אעז?/ כן אני יכולה, מסוגלת, אעז', וגם: 'מאוחר יותר ילדינו יאמרו/ תודה אמהות על מה שעשיתן/ כן, ילדינו יאמרו אחר כך/ זה העולם היפה שקיווינו לו'".

25 אלף נשים השתתפו בעצרת ברייקיאוויק, מספר יפה כשמביאים בחשבון שבמדינה כולה גרו אז 220 אלף תושבים. היתה זו ההפגנה הגדולה ביותר באיסלנד עד אז. נשים בגילים שונים, ממקצועות שונים, שרו, האזינו לנאומים והניפו שלטים. בין הנואמות היו שתי חברות פרלמנט שהפצירו בנשים לגלות יותר מעורבות פוליטית. המארגנות הכינו מראש "בתים פתוחים" עבור הנשים, כדי שלא יתפזרו חזרה לבתיהן לאחר ההפגנה ויוכלו להמשיך את יום החופש עד סופו. בחצות חזרו רובן הביתה, ורק קבוצה קטנה של נשים שעבדו ב–Morgunbladid, אחד העיתונים הגדולים באיסלנד, הלכו למערכת והורידו לדפוס גיליון עמוס במאמרים ותמונות שהוקדש כולו לשביתה. מאחר שרוב העובדים בעיתון היו נשים, היה זה העיתון היחיד במדינה שיצא לאור ביום שלאחר יום החופש.

הפגנת נשות איסלנד
Ólafur K. Magnússon

"זה היה אחד הימים היפים ביותר בהיסטוריה של נשות איסלנד, חוויה של פעם בחיים", אומרת סטיינון. "היחיד שהתקרב אליו הוא זה שבו נבחרה ויגדיס פינבוגדוטיר לנשיאת איסלנד, ב-29 ביוני 1980. היא היתה האשה הראשונה בעולם שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לעמוד בראש מדינה".

ויגדיס, אם יחידנית, הביסה שלושה מועמדים גברים. הפופולריות שלה היתה כה מוחצת, שהיא נבחרה לאחר מכן עוד פעמיים ושימשה בתפקיד 16 שנה רצופות. גם היא השתתפה בהפגנה, יחד עם אמה ובתה בת ה-3. בראיון שהעניקה השנה ל-BBC נשאלה כיצד הגיבו הגברים ליום החופש. "אני חושבת שהם תפשו את זה בהתחלה כמשהו מצחיק, אבל אני לא זוכרת שמישהו מהם כעס. הגברים הבינו שאם הם יתנגדו ליום החופש או יעמדו בדרכן של הנשים, הם יאבדו את הפופולריות שלהם".

בין נשות הרדסטוקינגס הרדיקליות היו שראו ביום החופש הזדמנות מוחמצת, מסיבה גדולה שיום לאחריה הכל חזר להיות גרוע כרגיל, אך ויגדיס אומרת: "נשים חזרו לשגרה מתוך הבנה שגם הן, כמו הגברים, חלק מעמודי התווך של החברה. כל כך הרבה מוסדות וחברות הושבתו מעבודה, זה הראה את כוחן ונחיצותן של נשים, וזה שינה לחלוטין את התפישה. אחרי 24 באוקטובר נשים חשבו שהגיע הזמן לבחור אשה לנשיאות. האצבע הופנתה אלי ואני קיבלתי את האתגר".

30 שנה לאחר מכן, ב-24 באוקטובר 2005, נשות איסלנד עשו זאת שוב: ב-14:08 בדיוק הן עזבו את עבודותיהן ומטלותיהן ויצאו להפגין. למה שוב ולמה דווקא בשעה זו? על פי סקרים, אם האשה האיסלנדית היתה משתכרת כמו גבר איסלנדי, היא היתה יכולה לסיים לעבוד ב–14:08. שוב הנשים צעדו בהמוניהן ברחוב, האזינו לנאומים ושרו. הפעם הן היו 50 אלף. ב-24 באוקטובר 2010, לאחר המשבר הכלכלי הקשה שפקד את המדינה, הן פעלו בצורה שונה: הפעם לא קראו לזה יום חופש אלא "הנשים משיבות מלחמה". בקור וגשם שוטף, למרות אזהרת סופה, יצאו 50 אלף נשים לרחובות רייקיאוויק כדי להפגין נגד רוב גברי בפוליטיקה ובבנקים.

כיום גברים באיסלנד זכאים לשלושה חודשי חופשת לידה, כדי לעודד את מעורבותם בגידול ילדים. מעונות וטיפול בילדים מסובסדים כדי ששני ההורים יוכלו לצאת לעבוד. ב-1960 שיעור הילודה במדינה היה ארבעה ילדים לאשה, וכיום הוא חצי מכך, וגיל ההורים הולך ועולה. איסלנד מדורגת בראש רשימת המדינות עם שוויון מגדרי, אך העבודה עדיין רבה. דבר אחד בטוח: נשות איסלנד לא מהססות לעזוב הכל ולצאת להילחם על מקומן, תפקידן וזכויותיהן בחברה.

הודא שעראווי - הסירה את הרעלה

הודא שעראווי היתה מוכנה למות למען מולדתה. המצרייה בת ה-40 עמדה מול חיילים בריטים אוחזים ברובים, וצעדה לקראתם תוך שהיא קוראת קריאות לשחרור מצרים. כמה חיילים הפנו לעברה את קני רוביהם, אך היא המשיכה בשלה. חברותיה ניסו למשוך אותה לאחור, לתוך שורות המפגינות, אך שעראווי אמרה בקול ברור: "הניחו לי, אני רוצה שלמצרים תהיה אדית קאוול משלה", כשהיא מתכוונת לאחות הבריטית שהצילה חיילים בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה תוך סיכון חייה.

הודא שעראווי

ההפגנה של 16 במארס 1919 היתה הפגנת הנשים הראשונה במצרים. היתה זו הפגנה של נשים התומכות בתנועה הלאומית במדינה נגד הכיבוש הבריטי, והשתתפו בה בנות גילים שונים ומקבוצות סוציו-אקונומיות מגוונות.

שעראווי היתה נצר לאליטה עות'מנו־מצרית. היא קיבלה חינוך פרטי ושלטה בטורקית (עות'מנית), ערבית וצרפתית, שהיתה כרטיס הכניסה לאליטה הביורוקרטית של התקופה. היא נישאה בגיל 13 לעלי פאשה שעראווי, שהיה פעיל פוליטי בתנועה הלאומית המצרית, בנישואי עסקה ששימרו את המעמד הסוציו-אקונומי של בני משפחתה, וילדה בת.

הפגנת הנשים זכתה להוקרה מצד אנשי תרבות, כמו המשורר המצרי הלאומי חאפז אברהים, שביטא את הערצתו לשעראווי ולנשים שהשתתפו בהפגנה, וגם מצד פוליטיקאים מצרים ומנהיג התנועה הלאומית דאז סעד זע'לול, שהוקירו את פעולותיהן של הנשים ובמיוחד את זו של שעראווי. אבל ברגע האמת, כשהוכרזה העצמאות ונפתחו שערי הפרלמנט המצרי ב-1922, שעראווי אפילו לא הוזמנה לטקס. הגברים ציפו שהנשים יחזרו לסדר חייהן הקודם, סגורות בחדרים צדדיים, בזמן שהגברים נהנים מהעצמאות. שעראווי לא התכוונה לעשות זאת. הדבר הכעיס אותה ואיכזב אותה, וכתוצאה מכך היא החליטה שלא רק שהיא לא נהפכת לתא הנשי של מפלגת הוופד, מפלגת השלטון המצרית, אלא נפרדת ממנה ומכוננת תנועת נשים מצרית שהאג'נדה שלה אינה לאומית, אלא מגדרית.

"אי-אפשר למדוד אותה ואת מעשיה לפי ההבנות של היום ולפי הסקאלה העכשווית של מהפכנות", אומרת ח"כ עאידה תומא סלימאן, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. "בזמנו היא היתה מהפכנית, והובילה שינוי משמעותי. קודם כל היא תרמה מאוד לבנייה ולפיתוח של כמה ארגוני נשים במצרים, שפעלו הן בנושאים פוליטיים כלליים נגד המנדט הבריטי והן להעלאת המודעות בקרב הנשים לזכויותיהן בנושאים תרבותיים כלליים".

ב–1923, שנה לאחר קבלת העצמאות, הקימה שעראווי את תנועת הנשים המצריות, EFU, הפועלת גם בימינו. התנועה פעלה במישורים שונים: למען זכות הצבעה לנשים, לחינוך נשים ולהעלאת גיל הנישואים המינימלי לנשים ולגברים כאחד - 17 לנשים ו-18 לגברים. באותה שנה מת בעלה. אולי בעקבות זאת, ואולי בהשפעת גל הפמיניזם הראשון במערב, כששעראווי שבה מרומא מוועידת נשים שבה השתתפה היא עשתה דבר דרמטי מתוכנן היטב: בהגיעה לתחנת הרכבת בקהיר, שם המתינו לה כמה מחברותיה, היא הסירה את הרעלה באופן מופגן. שעראווי עמדה בתוך הקהל, גאה, כשפניה גלויים. לפתע החלו הנשים למחוא כף, וחלקן הסירו את רעלתן בעקבותיה. היה זה רגע מכונן בהיסטוריית הנשים במצרים - שהיה לצנינים בעיני הממסד הדתי והפוליטי.

"זה היה מעשה מאוד אמיץ בזמנו", אומרת תומא סלימאן. "נשים, במיוחד במעמד הביניים והאריסטוקרטי, הלכו עם בורקה, ועבורה זה היה אקט מחאתי וגם מהפכני. זה עורר ויכוח די רציני ברחוב המצרי - כיצד נשים יכולות להיות חלק מהמרחב הציבורי כאשר הן נמצאות כל הזמן מאחורי הבורקה?"

נשים מצריות מפגינות נגד הממשלה
רויטרס

כחלק מהתפישה הליברלית שלה, שעראווי דרשה להלך במרחב הציבורי כשהיא רואה ונראית, ולא כזאת שצריכה לכסות את עצמה מפני המבט הגברי. היא הסירה את הרעלה כדי לצאת באמירה נוקבת, שאשה יכולה להיות צנועה אבל זכותה להיראות ולהישמע.

הביקורת לא איחרה לבוא. "על כל אשה מהפכנית תהיה הרבה ביקורת", אומרת תומא סלימאן. "אני לא יודעת אם היא היתה פמיניסטית במובנים של ימינו. כן, היא דיברה על זכויות נשים, היא דיברה על שחרור האשה, אבל היא השתייכה לאליטה שיכולה לאפשר לעצמה את זה. היא בדרך כלל דיברה על זכויות נשים כדי לקדם את עצמה, ושכחה לקדם את שאר הנשים עמה. זה יותר פמיניזם בורגני אליטיסטי".

הפעילות הפטריוטית הלאומית של שעראווי נותנת לה נקודות זכות עד היום, והיא האיקון הפמיניסטי של הפנתיאון הנשי במצרים, אף שגם בזירה המצרית וגם בזירה הפלסטינית אין לה את הראשוניות החלוצית שמייחסים לה, ואין לה את העממיות שתנועה כזו צריכה להוביל. היא נולדה ומתה כבת אליטה, וניהלה את מאבקה מתוך נקודת מוצא אליטיסטית, עם רצון להידמות בניראות שלה וגם בדפוס המאבק שלה למאבקים דומים שמתרחשים במערב.

שעראווי קראה קריאת תיגר על האכזבה הגדולה מאי־הכרת הטוב והאמנה החברתית שלא נתנה לנשים מעמד של אזרחיות שוות. היא הבהירה בכך שהיא לא בונה על האג'נדה המגדרית של התנועה הפוליטית שהיא היתה חלק ממנה אלא מציבה אג'נדה פוליטית משל עצמה, דבר שאינו מובן מאליו - אפילו במדינות המערב.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות