תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הערבים נוהרים מבית חנינא לרמת אביב

ההפגנות בעפולה נגד הקמת שכונה ערבית בעיר הן רק חלק מתהליך המתרחש בשנים האחרונות ברחבי ישראל - הגירת ערבים מהמעמד הבינוני היוצאים מהכפרים ומתיישבים בערים יהודיות, שלא ערוכות לקליטתם

117תגובות
אוליבייה פיטוסי

זהרה וסאמר עזאיזה התחתנו לפני שמונה שנים. הוא מנצרת והיא מכפר מכר, צפונית לעכו. כמו כל זוג צעיר, הם חשבו על מקום להשתקע בו. הבחירה הטבעית בעיניהם היתה נצרת, שם גדל סאמר. אף ששניהם עובדים במקצועות חופשיים - היא אשת משאבי אנוש והוא רואה חשבון - והמשכורת שלהם היתה עתידה להמשיך ולעלות, הם הבינו שבנצרת הערבית אין להם אפשרות לבנות בית או לקנות דירה בשל מחסור בקרקעות בעיר ומחירי נדל"ן גבוהים. לאחר חישובים שונים שעשו, הם החליטו לרכוש דירה בשכונה חדשה יחסית, הר יונה שבנצרת עילית הסמוכה. עם קצת עזרה מההורים הצליחו השניים לגייס 680 אלף שקל ולקנות ב-2007 דירה של 70 מ"ר, שניתן להרחיב אותה לדופלקס עם גינה על מגרש של 300 מ"ר.

"הרעיון של לחיות בבית פרטי עם גינה משך אותנו", אומרת זהרה. "בנצרת זה היה עולה לנו לפחות פי שניים יותר. אמנם זו לא היתה דירה חדשה, אלא יד שנייה, אבל זו היתה עסקה טובה בסך הכל. הבעלים הקודמים של הדירה, יהודים, עברו לבית שהם בנו בהרחבה של קיבוץ מזרע".

הסיפור של סאמר וזהרה מקפל בתוכו את כל הסיפור של הגירת האוכלוסיה הערבית לערים ושכונות יהודיות. מצד אחד, לבני המגזר אין מקום לבנות ולגור בערים ובכפרים הערביים, גם בגלל מדיניות ארוכת שנים של אפליה מצד הממסד היהודי בכל הנוגע לתכנון ובנייה במגזר, וגם בגלל בעיות אחרות, כמו קרקע פרטית שעליה נבנו במשך שנים בתים פרטיים ולא בנייה צפופה של רבי-קומות. מצד שני, החלום של בית צמוד קרקע ביישוב קהילתי או בהרחבות של מושבים וקיבוצים הוא מחוץ לתחום עבורם, בשל חוק ועדות הקבלה שאושר ב-2011 ומאפשר לסנן אנשים בקבלה ליישוב לפי "התאמה למרקם חברתי־תרבותי" ול"חיים בקהילה".

זה גם הרקע למה שקורה בימים אלה בעפולה, שם זכייה של 43 משפחות ערביות במכרז של רשות מקרקעי ישראל לשכונת בנה ביתך עוררה מחאה מצד תושבי העיר. זהו אמנם אירוע נקודתי, אבל הוא חלק מתהליך ארוך טווח המתרחש ברחבי המדינה זה יותר מעשור - הגירת ערבים מהמעמד הבינוני לשכונות יהודיות ואזורים יהודיים. בזכות מהפכת ההשכלה הגבוהה של שנות ה-90 וה-2000 במגזר, הציבור הזה משכיל יותר מדור ההורים ומחפש, בדיוק כמו בני דורו היהודים, איכות חיים והגשמה עצמית.

משפחת עזאיזה נצרת עילית
גיל אליהו

לפי הערכות, כ-60 אלף ערבים מתגוררים כיום ב-16 ערים שלא מוגדרות באופן רשמי כערים מעורבות או בשכונות יהודיות בערים גדולות, כמו חיפה, ירושלים ותל אביב. עיר מעורבת מוגדרת על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) ככזו שבה לפחות 10% מתושבי העיר הרשומים הם ערבים. נצרת עילית ומעלות תרשיחא הן שתי ערים שבעשור האחרון נהפכו למעורבות, ומלבדן יש את הערים המעורבות הוותיקות רמלה, לוד, יפו, עכו וחיפה. לפי נתונים של הלמ"ס מ-2012 (הנתונים המעודכנים האחרונים), 19.2% מתושבי נצרת עילית הם ערבים, אם כי לפי הערכות, שיעור זה גבוה הרבה יותר - כ-30%. זאת, בשל בעיה שמאפיינת את התופעה הזאת - העובדה שרבים מהמהגרים הערבים לא מעבירים מסיבות שונות את הכתובת למקום המגורים החדש.

במעלות תרשיחא, שיעור הערבים הוא 20%, וגם כאן, לפי הערכות, מדובר על שיעור גבוה יותר. כרמיאל היא עיר נוספת בגליל שבה יש תהליכי הגירה מאסיביים של ערבים אליה. ואולם באופן רשמי מתגוררים בה רק 2.5% ערבים, גם אם לפי ההערכות של חוקרים וסוציולוגים מדובר על 10%–15%. באר שבע היא עיר אטרקטיבית נוספת להגירה ערבית, ולפי הערכות כ-15% מהאוכלוסיה בה הם ערבים.

ד"ר ראסם חמאיסי מאוניברסיטת חיפה, שחקר את תופעת ההגירה הערבית לכרמיאל, טוען כי "זו אוכלוסיה ערבית צעירה מהיישובים שבסביבת כרמיאל, שקודם כל מחפשת פתרונות מגורים. רוב הציבור הערבי היה רוצה לגור ביישובים ערביים איכותיים, אבל מכיוון שאין זמינות כזו, אז עוברים לעיר השדה הסמוכה, שהיא בדרך כלל עיירת פיתוח. מעבר לכך, אותם צעירים מחפשים גם לגור בחברת עירונית איכותית, פתוחה יותר והישגית יותר. זה גם המודל שקיים גם בנצרת עילית".

סיבה נוספת להגירה קשורה לתהליכים פנימיים בחברה הערבית, כמו הרצון של בני הדור המשכיל להתרחק מהסביבה המסורתית שבה גדלו. "כיום ההשפעה של משפחות המקור בחברה הערבית פחותה מעבר", אומר ד"ר עזיז חיידר, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית ומכון ון־ליר. "מחקרים הוכיחו שככל שהמשפחות הצעירות מרוחקות יותר ממשפחות המקור, האנשים מרגישים אינדיבידואליים יותר. משפחות צעירות רבות מחפשות את השקט והפרטיות, שאותם הן יכולות למצוא במרחב העירוני הגדול יותר".

סגנון החיים הזה בולט במיוחד בתל אביב, שגם בה אפשר למצוא משפחות ערביות, אם כי במספרים נמוכים יותר מאשר בצפון, כאשר בדרך כלל מדובר במשפחה ערבית בודדת בבניין של יהודים. "זה לא מקרי", אומר חיידר. "ערבים שעוברים לתל אביב לא מעוניינים בחיי קהילה ולא רוצים לבלוט. הם מפוזרים כמעט בכל העיר, אם כי אפשר למצוא יותר דיירים מהאוכלוסיה הזאת באזורים כמו רמת אביב וגבעתיים. לפי המחקר שערכנו, כמעט מחצית מהמשפחות הערביות שמתגוררות בתל אביב הן המשפחה היחידה הערבית בבניין שלהם. זה אומר שהם רוצים להיות מעורבים יותר בחיי העיר, בתרבות ובחברה, ולא מחפשים חיי קהילה. המשפחות האלה נמשכות לתל אביב כמו ששאר הישראלים נמשכים לתל אביב - בגלל הזדמנויות התעסוקה, רמת השירותים וכל הדברים האחרים שהעיר הזאת מציעה", הוא אומר.

"בדרך כלל מדובר באנשים משכילים, שמחפשים אלטרנטיבה לרמת חיים גבוהה יותר, פחות צפופה ממה שיש במקום שבו הם גדלו, אנשים שמחפשים להשתחרר מעול המשפחה הקלאסית", טוענת מנאל טוטרי־ג'ובראן, ד"ר למשפטים מאוניברסיטת בר אילן, שחקרה את התופעה שאותה כינתה בעבודת הדוקטורט שלה "ערים מעורבות בהתהוות". "מכיוון שיש מעט מאוד היצע והרבה ביקוש, בני המגזר קונים גם במחירים גבוהים יותר. מה שקרה בעפולה נראה מבחוץ כהתארגנות. עד כה לא היה דבר כזה, אלא תהליך הדרגתי של משפחה ועוד משפחה. בשכונות מסוימות בישראל קורה מצב דומה לזה שקורה בארה"ב עם שחורים בשכונות של לבנים - שבו 'הלבנים עפים'. כלומר, שכונה שאליה נכנסים ערבים, לאט־לאט היהודים יוצאים ממנה. אבל כאן בכל זאת יש הבדל, כי במקרים מסוימים הערבים נכנסים לשכונות יוקרתיות ואף מעלים את היוקרה שלהן".

שתי נשים ערביות הולכות בקניון
ירון קמינסקי

"אי אפשר למצוא שקט של שבת בבוקר בכפר ערבי"

טוטרי־ג'ובראן היא בעצמה דוגמה לתופעה שאותה היא חוקרת. ב-15 השנים האחרונות היא גרה בשכונת רמת תשבי בחיפה עם בעלה, עורך דין במקצועו, ושלושת ילדיהם. היא גדלה בשכונת עבאס שבעיר התחתית בחיפה, שבעבר היתה מפורסמת כשכונה יהודית־ערבית, וכיום היא שכונה ערבית בלבד.

"אני גרה בשכונה שקטה, מרווחת, רחוקה מהצפיפות באזורים הערביים בעיר", היא אומרת. "הילדים כבר בגיל של בתי ספר וחוגים. הגדול הולך לחוג כדורגל בבית הספר ליאו בק, אבל בדרך כלל החוגים ובתי הספר הם בסביבה ערבית. ברחוב שאני גרה בו יש עוד משפחה ערבית אחת בלבד".

בחיפה, שככל שמטפסים במעלה הכרמל מספר היהודים בה עולה ומספר הערבים יורד, באזורים היוקרתיים ביותר יש משפחות ערביות ספורות בלבד. באמצע הכרמל, מנגד, נהפכה שכונת הכרמל הצרפתי משכונה יהודית למעורבת, וכמחצית מהמשפחות בה הן ערביות. ע', ערבייה תושבת חיפה, מתגוררת בשכונה אחרת על הכרמל יחד עם משפחתה. היא ובעלה בעלי מקצועות חופשיים שבחרו לעבור מכפרים באזור הגליל לדירה נאה ומרווחת המשקיפה אל הים. גם עבורם מרכז החיים הוא בוואדי ניסנאס ובעיר התחתית, לשם הם שולחים את הילדים לבית הספר ולוקחים אותם לחוגים.

הם הגיעו לשכונה במהלך האינתפאדה השנייה, בשיא ימי המתיחות בין יהודים לערבים. בדרך כלל, לדברי ע', היותה ערבייה בשכונה יהודית הוא דבר לא מורגש, מלבד ימים מסוימים בלוח השנה. כך לדוגמה קרה ביום כיפור האחרון, שנפל בדיוק על החג עיד אל אדחא. ע' רצתה לנסוע בערב יום כיפור למשפחתה כדי לחגוג את החג. בעלה, מנגד, סבר שהם צריכים לנהוג כמו בכל ימי הכיפור - לא לנסוע, מתוך כבוד לשכניהם היהודים. "אני מבינה שצריך לכבד את השכן ובימי כיפור אנחנו לא נוסעים בדרך כלל ובטח שלא עושים על האש", היא אומרת, "אבל הפעם זה היה נראה לי סביר לנסוע לחגוג עם המשפחה את החג שלנו. בסוף ויתרתי ויצאנו לפני החג, והמחיר היה עוד לילה אחד אצל החותנת", היא אומרת בחיוך.

שמעון גפסו
גיל אליהו

"לא באתי לשכונה כי אני רוצה לגור עם יהודים", מוסיפה ע', "רצינו לגור בשכונה נקייה, יפה ומסודרת. אנחנו אנשים עסוקים, ולא התאים לנו קשרים חברתיים אינטיסיביים ביום־יום העמוס שלנו. אנחנו גם אנשים שאוהבים לצאת ולבלות, אוהבים חיי תרבות, לכן מכל הסיבות האלה התאים לנו לגור פה. אני נהנית מאוד מהחיים בשכונה הזאת. אני אוהבת את השקט של שבת בבוקר ואת האווירה המיוחדת של שיש אחר הצהריים. אי־אפשר למצוא דברים כאלה בכפר ערבי".

אריה ציליק, לשעבר מנהל אגף החינוך בעיריית נצרת עילית, הוא מתושביה הוותיקים של העיר, שהגיע אליה בילדותו עם הוריו, שהיו מדור המייסדים. לדבריו, הוא השלים עם תהליך הגירת הערבים לעיר שדוד בן גוריון הקים בשנות ה–50 כדי ליצור חיץ יהודי במרחב שבין ואדי ערה למזרח הגליל.

"אני לא מצפה מהערבים שיעמדו בשירת תקווה או ביום הזיכרון, אבל אפשר להתקיים כאן ביחד", הוא אומר. "השבוע, למשל, הייתי בסופרמרקט והיה מרגש לראות ערבים ויהודים מדליקים נרות ביחד. לדעתי, אין פה שום דבר רע בהגירה הערבית. להפך, הם הוסיפו פה לצמיחה הכלכלית ולפיתוח הכלכלי, כמו שקרה עם העולים מרוסיה בשנות ה–90. צריך גם להבין את התהליך — ממשלות ישראל לא השכילו לפתח ולבנות אצלם, ונצרת לא התפתחה. הם התחילו לקנות דירות פה, ויהודים מוכרים לכל המרבה במחיר. אני גר בשכונה הכי יוקרתית בעיר, ולהערכתי 80% מהתושבים כאן הם ערבים, רובם נוצרים. מחירי הנדל"ן בשכונה ממשיכים להיות גבוהים, בגלל הביקוש של הערבים שרוצים לשפר את הדיור שלהם. וילה כאן שווה 3–3.5 מיליון שקל".

ובכל זאת, לא הכול ורוד. ציליק מציין שבתקופות של מתיחות ביטחונית, כמו במבצע צוק איתן, המתח הסמוי מתעורר מעל פני השטח, אבל גם בתקופות רגיעה יש דברים מטרידים. לדוגמה, בנצרת עילית סובלים ציליק ושכנו מכך שבשבתות מורים ערבים לנהיגה באים לשכונה כדי ללמד. "הם נכנסים לכל שכונה ולכל רחוב, וזה מאוד מורגש בשבתות ובחגים", הוא אומר. "אני מבין שזה מקום שנוח להם, כי התשתיות בכפרים הסמוכים לא מאפשרות לימודי נהיגה ובנצרת עילית גם מתקיימים הטסטים, אבל זה מפריע למרקם החיים. בכרמיאל ניסו למנוע את זה על ידי תמרורים שאסרו על כניסת מכוניות, אבל זה לא עמד במבחן בג"ץ. זה מוציא לך את הכיף של שבת, שאמורה להיות מנוחה".

בגבעה הצרפתית בירושלים 
מנסים להקים גן דו-לשוני

גם ירושלים מהווה מוקד משיכה מרכזי להגירה ערבית, בעיקר של ערבים מהצפון שהגיעו ללמוד באוניברסיטה העברית. בבירה הסיפור מורכב יותר מאשר בערים אחרות, מכיוון שערביי מזרח העיר משויכים מבחינה סוציולוגית לערביי הגדה המערבית, בעוד שהצעירים המהגרים אליה מהגליל הם ערביי ישראל, אוכלוסיה שונה לחלוטין.

בשכונת הגבעה הצרפתית הדברים ניכרים באופן ברור. ביומיום אפשר לראות בשכונה אוכלוסיה ערבית רבה, בעיקר תושבים מעיסאוויה הסמוכה, המגיעים לצרוך שירותים כמו דואר או קנייה ברשתות מזון. ואולם ההגירה לגבעה הצרפתית נעשית בעיקר על ידי ערבים מהגליל: כיום מתגוררים בה לפחות 50 משפחות כאלה, שראשיהן בעלי מקצועות חופשיים ממעמד בינוני־גבוה, ורבות מהן מתגוררות באזורים היוקרתיים יותר בשכונה. בדרך כלל מדובר בזוגות שהכירו באוניברסיטה, הקימו משפחות והחליטו להשתקע בשכונה. "הם לא יגידו את זה בגלוי, אבל הם מסתכלים אחרת על הפלסטינים מעיסאוויה, ולא אוהבים שמזהים אותם כמקשה אחת", אומר יהודי תושב השכונה. "לדעתי, אני הרבה יותר קרוב אליהם מאשר תושבי עיסאוויה, שהם גם דתיים יותר ועניים יותר דתיים".

באסמה (33) וסעיד (36) גאליה רכשו לפני שלוש שנים דירה בגבעה הצרפתית, שבה הם מתגוררים עם שלושת ילדיהם. באסמה היא פיזיותרפיסטית במקצועה, וסעיד הוא בעל משרד עורכי דין במרכז ירושלים. לפני כן הם התגוררו כמה שנים בבית חנינא, שכונה פלסטינית מצפון לגבעה הצרפתית, אך כסטודנטים באוניברסיטה הם הכירו היטב את השכונה.

"יש פער עצום מכל הבחינות בין הגבעה הצרפתית לבית חנינא", אומרת באסמה. "זו איכות חיים שונה לגמרי. קודם כל, בגלל המרחק ממרכז העיר והאופן שבו מאורגנות תשתיות התחבורה בבית חנינא, הנסיעה למרכז העיר בשעות הבוקר אורכת שעה. בבית חנינא אין פארקים והתשתיות הפיזיות נמוכות הרבה יותר. הבית שם אמנם נראה מצוין, אבל אם אתה יוצא ממנו, אז אין חלוקה בין כביש למדרכות, פינוי האשפה הוא פעם בשבועיים או פעם בחודש. הרבה פעמים הילדים בשכונה שורפים את הזבל, ואז יש ריח נוראי. נכון, בית חנינא היא השכונה הטובה במזרח ירושלים, אבל זאת המציאות שם. אני אזרחית טובה, משלמת מסים ורוצה להרגיש שאני מקבלת תמורת ראויה. בגבעה הצרפתית אני מרגישה שאני מקבלת את זה — גוזמים את העצים, כשפונים למתנ"ס תמיד יש תשובה והאנשים מאוד נחמדים".

את ילדיהם הגדולים - בכיתות ג' ו–א' - שולחים בני הזוג לבית הספר האמריקאי בבית חנינא, שם הם לומדים את השפות אנגלית, עברית וערבית. 
"חשוב לנו שהילדים ילמדו ערבית, ובשכונה אין מסגרת שיכולה לענות על הצורך הזה", אומר סעיד.

באסמה אף פעילה בקבוצת מען - משפחות יהודיות וערביות המנסות לחשוב על דרכים לקדם חיים משותפים של יהודים וערבים בשכונה. זו קבוצה שהוקמה יום אחרי שריפת בית הספר הדו־לשוני בעיר, ובמידה מסוימת בתגובה לאירוע זה. עד כה אירגנה הקבוצה ארוחה משותפת לשבירת צום הרמדאן, חגיגת סיום עונת המסיק, והשבוע ציינה את חג האור שלוש הדתות — חנוכה, חג המולד והולדת הנביא מוחמד. כמו כן הקבוצה פועלת כדי שילדים ממשפחות ערביות יוכלו ללמוד ערבית בבית הספר יאנוש קורצ'ק שבשכונה. כיום יש ילדים ערבים שלומדים בבית הספר, אך אלה בעיקר ילדיהם של עובדי מדינה ערבים. הערבים המבוססים יותר בוחרים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, שבהם החינוך יקר יותר אך אפשר ללמוד ערבית.

"חשבנו על שתי אפשרויות", אומרת אריאלה ברמן־חדד, פעילה בקבוצה: "להקים בית ספר יהודי־ערבי או להכניס את השפה הערבית לאחד מבתי הספר בשכונה. כשישבנו עם האנשים בקהילה, הבנו שבינתיים ההעדפה היא להקים גן דו־לשוני ובמקביל לפעול להכנסת לימודי ערבית ביאנוש קורצ'ק. כלומר, שיתחילו ללמד שיעורי ערבית כבר בכיתה א', ויהיו שיעורים על התרבות הערבית. פנינו לעירייה, ושם רואים זאת בחיוב ומעודדים אותנו להמשיך, רק רוצים לוודא שיש מספיק משפחות שיירשמו לבית הספר. יכול להיות שאנשים בשכונה יעקמו את האף, אבל ככל שיהיו יותר משפחות בקהילה שלנו שירצו לקחת חלק בכך, לא יוכלו להתעלם מאתנו. מה שיעזור לנו לגייס עוד משפחות הוא המשך קיום אירועים חברתיים־קהילתיים המשלבים את מגוון הקשת של תושבי השכונה".

משפחה ערבית בסלון, עץ חג מולד ברקע
רמי שלוש

"זכותם הבסיסית של תושבים 
היא לקבל שירותי חינוך בעירם"

סוגיית החינוך היא המשמעותית ביותר בכל הנוגע לתופעת הגירת הערבים לערים, כאשר ברוב המקרים הם נאלצים לשלוח את הילדים לשכונה או עיר סמוכה, כדי שיוכלו ללמוד את השפה הערבית. בערים המעורבות החדשות, והדוגמה הבולטת ביותר היא נצרת עילית, אי־אפשר למצוא בית ספר ערבי בשל התנגדות מפורשת של העירייה בהנהגת ראש העיר (המושעה בינתיים), שמעון גפסו, הטוען שנצרת עילית היא עיר יהודית ובית ספר ערבי לא יקום בה.

גם בכרמיאל, שבה לפי הערכות מתגוררים כ-8,000 תושבים ערבים, אי־אפשר למצוא בית ספר ערבי. ואולם בכרמיאל העירייה יכולה להסתתר מאחורי התירוץ כי המספר הרשמי של התושבים הערבים בה הוא כ-2,000 בלבד, בעוד שרוב תושבי העיר הערבים עדיין רשומים בכפרים הסמוכים. מנגד, בנצרת עילית, 20%–30% מהתושבים הם ערבים, וגם המתנ"סים לא מותאמים לקליטת ערבים, במיוחד אם מדובר בילדים צעירים שעדיין לא יודעים עברית.

"העיר הזאת היא קצת כמו בית מלון בשבילנו", אומרת זהרה עזאיזה. "באים הביתה, ישנים ואוכלים, אבל כל החיים שלנו, כל השירותים שאנחנו צריכים, הם בנצרת. בנצרת עילית אנחנו לא יכולים למצוא שירותים של חינוך ושעות פנאי. רק השנה, בפעם הראשונה, שמתי את הילד הבכור בחוג ג'ודו ליד הבית, עם ילדים שהם דוברי רוסית ועברית. לצערי, הוא לא ממש מוצא את עצמו שם. במתנ"סים אחרים אין עובדים ערבים או יהודים דוברי ערבית, כאלה שהילד שלי יוכל לתקשר אתם".

נצרת עילית היא העיר היחידה מבין "ערי ההגירה" שבה ניסו התושבים הערבים לשנות את המציאות בתחום החינוך. לפני ארבע שנים התאחדה קבוצת תושבים ערבים, שדרשה בית ספר ערבי ודרישתם אף הגיע לדיון בוועדת החינוך של כנסת, אז בראשותו של עמרם מצנע, שהביע תמיכה ברעיון. ואולם עד כה נותרה היוזמה על הנייר בלבד. קבוצת תושבים אחרת עתרה לבית המשפט המינהלי כדי להכניס ספרים בערבית לספריות העירוניות, עתירה שתלויה ועמדת.

"עמדת גפסו נגד הקמת בית ספר ערבי היתה נחרצת", אומר עו"ד עאוני בנא, שייצג את התושבים בעניין הקמת בית הספר ובסוגיית הספריות. "אין לעמדה הזאת הצדקה. אמנם נצרת ונצרת עילית סמוכות, אבל בבקרים לפעמים לוקח חצי שעה להגיע מעיר לעיר ברכב פרטי, ומי שנוסע בתחבורה ציבורית צריך לקחת כמה אוטובוסים, תלוי איפה אתה גר ולאן אתה רוצה לנסוע. בלי קשר לכך, זה עניין עקרוני. זכותם הבסיסית של תושבים היא לקבל שירותי חינוך בעיר שלהם. עיריית נצרת עילית הסבירה שלכל היותר היא מוכנה לממן הסעות לנצרת".

בנא מסביר שהיו גם סוגיות הקשורות לחילופי שלטון - ראש העיר התחלף ושר החינוך התחלף, אבל נראה שהאמת הפשוטה היא שבמאבק הציבורי הזה אין מספיק להט. אפשר רק לדמיין מצב בעיר יהודית שבו 30% מהתושבים היו נאלצים לנסוע לעיר הסמוכה בשביל בתי הספר של הילדים - המחאה הציבורית היתה ממושכת ואינטינסיבית.

בינתיים, כך נראה, התושבים הערבים משלימים עם הסטטוס־קוו בעיר: הם מתגוררים בה בהמוניהם, אבל בנצרת עילית אין סממנים מובהקים של תרבות ערבית, כמו מסגד, בית קברות או בית ספר. ציליק, מצדו, תומך בסטטוס־קוו הזה ומפגין עמדה הדומה לזו של גפסו, אף שהוא מגדיר עצמו כאיש מפלגת העבודה. "אני מקבל את המציאות שנוצרה פה בעיר, אבל הקמת בית ספר ערבי בעיר, שהיא עיר יהודית, זה כבר מוגזם. אין לי בעיה עם גני ילדים, זה צורך ברור, אבל בתי ספר יש להם בנצרת, 1–2 ק"מ מפה".

ואולם הדברים מורכבים יותר: בבוקר יש פקקים ובנצרת עצמה יש בתי ספר ממלכתיים, אבל גם הרבה בתי ספר פרטיים, שאליהם לא פשוט להתקבל, אם בשל מחסור במקום ואם בשל היותם יקרים. כלומר, העובדה שלתושבי נצרת עילית הערבית אין בית ספר ממלכתי בעירם, מהווה עבור חלקם גם נטל כלכלי. אלא שבעניין זה לא כולם מאוחדים, וזו כנראה הסיבה לכך שהמאבק הציבורי לא מתרומם.

"רוב התושבים הערבים בנצרת עילית מעדיפים בתי ספר פרטיים", אומרת עזאיזה. "לפני שלוש שנים, כשדנו בעניין, העליתי בפני המשתתפים את השאלה בכנות — אם ייפתח בית ספר כזה, האם הורים ערבים יסכימו לשלוח את הילדים שלהם לשם? מה אתם מעדיפים - חינוך פרטי או ציבורי? התשובה לא היתה חד־משמעית. כלומר, הסיפור כאן הוא גם סיפורי כלכלי של בעלי אמצעים לעומת כאלה שיש להם פחות. יכול להיות שזה מה שמסביר את זה שאין פה באמת מאבק על הזכות לחינוך. אבל זה עדיין לא מצדיק את זה שהעירייה לא מקימה בית ספר ערבי בעיר".

הבעיה בנצרת עילית לא נוגעת רק לתושבי הערים המעורבות החדשות, אלא גם לערים הערביות הוותיקות. אלה צריכות לספק שירותים גם לתושבים שגרים בעירם וגם לאלה המגיעים מבחוץ. "זה יוצר עומס גדול על התשתיות, בעיקר בתחום החינוך", אומר עאבד כנאענה, מנהל שותף במחלקת מדיניות שוויונית בעמותת סיכוי. "גם כך הרשויות המקומיות האלה עניות יחסית. הן מקבלות את המכה פעמיים: פעם מאבדות ארנונה למגורים, ופעם מקבלות יותר תושבים לשרת - וגם כך יש מצוקה בהכנסות מארנונה, משום שאין הרבה שטחים לארנונה של מגורים או תעסוקה. הרשויות האלה לא חייבות לעזור להורים האלה, אבל הן מרגישות מחויבות, גם עם השמיכה הקצרה שיש להן".

"יש פה מן ברית של השתקה גם מהצד של העיר הקולטת וגם מהצד של הערבים הנקלטים", מוסיף אמנון בארי־סוליציאנו, מנכ"ל עמותת יוזמות קרן אברהם, העוסקת בסוגיות שונות ביחסים בין יהודים לערבים, ובכלל זה בסוגיית הערים המעורבות החדשות. "אזרח ערבי שעובר את הכביש מדיר אל־אסד לכרמיאל - אין לו מסגד, אין לו לאן לשלוח את הילדים לבית הספר ואין לו את שירותי התרבות המוסלמית שקיבל בכפר שלו. חלק מחוסר הרצון של תושב כזה להעביר את הכתובת בתעודת זהות קשור גם לסוגיות של זהות. אבל זה לא פוטר את המדינה מלהתחיל להתוות מדיניות בנוגע לערים המעורבות החדשות, להבין שיש פה משמעויות מרחיקות לכת.

"מה זה אומר שערים כמו כרמיאל, עפולה, נהריה או באר שבע נהפכות לאט־לאט להיות מעורבות? זה אומר שהעירייה צריכה לתת להן שירותי חינוך, פיתוח כלכלי מתאים, שהתושבים יהיו מיוצגים, שאוכלוסיות שונות צריכות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, כאשר כולם מקבלים את הזכויות המגיעות להם. המציאות הזאת מצריכה הסדרה ברמה הלאומית, אבל המדינה לא עושה את זה - היא מעדיפה להחזיק את המקל בשני הקצוות: גם לא לפתח את היישובים הערביים, וגם לא להסדיר את החיים בערים המעורבות".

הצעירים הערבים בערים מעדיפים קהילה ערבית \ ז'נאן בסול

רוב הצעירים הערבים שמתגוררים בערים הגדולות בישראל מרוכזים בדרך כלל באזורים ספציפיים. "עברתי לגור במעונות כי זה היה זול", אומרת דימה דראושה, שהתגוררה בעבר בירושלים. "עוד לא הייתי עצמאית כלכלית, ובמעונות יש משהו נוח - זה קרוב לקמפוס וזה התאים לאיך שחוויתי את העולם בגיל הזה. זו היתה הפעם הראשונה שגרתי מחוץ לבית, אז חיפשתי את הפתרונות הכי נגישים וקלים.

"זו תפישת עולם אחרת לגור בבית שהוא לא שלך. תמיד יש את הציפייה שאורבת בפינה שאת מסיימת לימודים ומתחתנת עם מישהו שתכירי בלימודים, ותגורי אתו. המעונות נחשבים לתקופת מעבר. אין את התפישה של לגור בבית שהוא לא שלך, אבל המעבר מתבצע בשלבים, לאט-לאט עוברים את תהליך המעבר מהכפר לעיר".

למרות הציפייה שהמגורים בעיר הם זמניים ושהצעיר או הצעירה הערבים יחזרו לבית ההורים, יש הרבה כאלה שנשארים לגור בעיר או שמהגרים אליה במטרת עבודה מלכתחילה. במקרים כאלה אפשר לראות ריכוזים של "קהילה" ערבית באזורים כמו הגבעה הצרפתית והשכונות הערביות בירושלים, רמת אביב ויפו בתל אביב, ושכונות ג' ו–ד' בבאר שבע. הסיבות להיווצרות הריכוזים האלה הן בעיקר שכר דירה נמוך יותר, או הקירבה לאוניברסיטה במקרה של רמת אביב.

בבאר שבע רוב הסטודנטים גרים במעונות. בנוסף, לצד הסטודנטים יש בבאר שבע מורים ערבים שעוברים לעיר מכיוון שבכפרים הבדואים בנגב יש יותר תקנים למורים. "אני חושב שהולכים לגור בשכונות ג' ו–ד' גם משום ששם זול יותר מאשר בשאר השכונות וגם מכיוון שנוצרה שם קהילה", אומר אמיר בשאראת, 27, שגר בבאר שבע כשנתיים.

אותם צעירים עדיין חושבים פעמיים לפני שהם עוברים לגור בשכונות יהודיות, ויעדיפו את האזורים שיש בהם ערבים מקומיים (כמו ביפו) או במקומות שבהם כבר נוצרה קהילה ערבית של "מהגרים".

כדי למנוע השפלה - הערבים לא ניגשים לוועדות הקבלה

האפליה כלפי ערבים בתחום הדיור היא סוגיה המלווה את האוכלוסיה הזאת מאז קום המדינה. מבחינה משפטית, ישראל אמנם התקדמה מאוד מאז הימים שבהם ננקטה אפליה גלויה כלפי ערבים. כיום מוסדות המדינה לא מפלים בכל הנוגע למכרזי דיור, כלומר בשיווק קרקעות של רשות מקרקעי ישראל. זאת, בהתאם לפסיקות בג"ץ שננקטו במהלך השנים.

עם זאת, עד 2010 הגופים שזכו במכרז של רשות מקרקעי ישראל יכלו לנקוט מדיניות של אפליה. מדיניות זו השתנתה בעקבות עתירה לבג"ץ, שהגישה האגודה לזכויות האזרח, בנוגע לשיווק קרקעות של חברת באמונה לציבור הדתי-לאומי בלבד, בקרקע שבו זכתה בשכונת עג'מי ביפו. בעקבות כך החליטה המדינה שבמכרזי שיווק קרקע יוכנס סעיף האוסר על גוף שזכה במכרז להפלות בשיווק הדירות. זו הסיבה שהאגודה עתרה באחרונה שוב לבג"ץ בעקבות התשדיר של באמונה שעורר סערה, שבו נראה בבירור כי פרויקט בקרית גת שמשווקת החברה מיועד לאוכלוסיה דתית־לאומית־אשכנזית ומדירה את הציבור המזרחי.

גם חברות הבונות על קרקע פרטית לא יכולות להפלות, מתוקף חוק מתן שירותים - הקובע שאסור להפלות במכירת מוצר על פי שייכות לקבוצת אוכלוסיה מסוימת. עם זאת, לשתי קבוצות אוכלוסיה - החרדים והבדואים בנגב - ניתן להקצות קרקע על בסיס העדפה קבוצתית, דבר שאושר בפסיקות בג"ץ מטעמים של העדפה תרבותית (במקרה של החרדים) ורצון של המדינה ליישב את הבדואים בעיירות בנגב.

סוגיה אחרת היא היישובים הקהילתיים, המושבים והקיבוצים. ב-1995 התקבל בג"ץ קעדאן - בני זוג ערבים שניסו להתקבל ליישוב קציר ונדחו על ידי ועדת קבלה באופן גלוי משום שהם ערבים, בטענה שמדובר בקרקע של הסוכנות היהודית, כלומר לא של המדינה. בג"ץ פסל את הדחייה וקבע הלכה שלפיה אפליה לפי לאום אסורה בכל מקרה.

ב-2011 נחקק חוק ועדות הקבלה שעקף את הפסיקה הזאת וקבע שוועדת קבלה יכולה לסנן תושבים לפי התאמה למרקם חיים ולמרקם תרבותי ביישובים עם פחות מ-400 בתי אב ובאזורי הנגב והגליל בלבד. האגודה לזכויות האזרח עתרה נגד החוק לבג"ץ, אך ב-2014 העתירה נדחתה, אם כי נקבע שיש להמשיך ולעקוב אחר אופן יישום החוק.

בעיה אחרת שנותרה לא פתורה ברמה המשפטית היא האפליה על ידי אזרחים פרטיים, במקרה של מכירה או השכרת דירות לערבים. בעניין זה זכורה הצהרתו של רבה הראשי של צפת, שמואל אליהו, שהכריז ב–2010 על איסור מכירה או השכרת דירות לערבים - ולא הודח מתפקידו, על אף היותו עובד הציבור. בימים אלה מעלה ח"כ דב חנין (חד"ש) הצעת חוק פרטית האוסרת על אפליה בתחום הדיור, שצפויה לעלות בקריאה טרומית בשבוע הקרוב. עם זאת, סיכוייה להתקבל קלושים, מכיוון שוועדת השרים לענייני חקיקה החליטה השבוע שלא לתמוך בהצעת החוק.

"מבחינה נורמטיבית, לגבי שיווק קרקעות המדינה במכרזים המצב ברור - האפליה אסורה", אומר עו"ד גיל גן־מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח. "הבעיה היא ברצון ובמוכנות של המדינה להיות אסרטיבית יותר במאבק נגד אפליה בדיור. בארה"ב יש יחידה של משרד המשפטים שעושה בדיקות יזומות בכל הנוגע לסוגיות של אפליה. כאן פועלים רק במקרה של תלונה. חוק ועדות קבלה הוא נסיגה משמעותית לאחור בתהליך החשוב שקרה. כיום ערבים כלל לא ניגשים לוועדות קבלה כי הם יודעים שזה דבר משפיל ולא רוצים לצאת למאבק עם שכניהם העתידיים. יש גם הרבה יהודים שלא ניגשים לוועדות האלה".

 

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם