"המקום הזה הוא המוות של הצעירים"; "צריך לשלם להם 15 אלף שקל נקי" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"המקום הזה הוא המוות של הצעירים"; "צריך לשלם להם 15 אלף שקל נקי"

בלי אפשרויות תעסוקה ומקומות בילוי ועם מערכות בריאות וחינוך ברמה נמוכה - לצעירים ביישובי הפריפריה אין מה לחפש שם ■ התוצאה: הם עוזבים בהמוניהם, 
וכך נהפכות עיירות הפיתוח למושבות זקנים

153תגובות

אורטל בן דיין, 34, היא פעילה חברתית, עיתונאית, בעלת חנות בגדי יד שנייה בתל אביב ואושיית פייסבוק. את עיר הולדתה, קרית שמונה, עזבה כמה שנים אחרי הצבא: תחילה לטובת לימודי תואר ראשון ושני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן לתל אביב, מקום מגוריה הנוכחי. "לא היה לי מה לעשות בקרית שמונה", היא אומרת. "אין שם עבודה, אין שם דבר בתחומים שמעניינים אותי. לצעירים פשוט אין מה לעשות שם. זה המוות של הצעירים. אין יותר מדי אטרקציות של פנאי ובילוי. כשיש, אז זה מסביב ולא בתוך העיר עצמה. עד לפני כמה שנים חשבתי שאחזור, היתה לי פנטזיה כזו. בשלב מסוים הבנתי שאין מה לחפש שם. זה בעיקר בגלל הפרנסה, אבל גם בגלל חיי התרבות. בביקורים שלי אני רואה עיר שהולכת ונחלשת. צעירים עוזבים, לא רק למרכז אלא גם להרחבות בקיבוצים מסביב, ולא מגיע דם חדש".

ג'קי אדרי, פעיל חברתי מדימונה, מספר את אותו סיפור, מזווית קצת שונה. אדרי, שהתפרסם לפני כעשור כשעבד במפעלי ים המלח והוביל מאבק נגד משפחת עופר בשל תנאי העבודה, צופה בעיניים כלות כיצד ילדיו ובני זוגם עוזבים או עומדים לעזוב את העיר. "יש לי שלושה ילדים", הוא אומר, "שניים עזבו את דימונה עם בני זוגם, שגם הם ילידי העיר. השלישי משתחרר בימים אלה מצה"ל וכבר פוזל למרכז. זה נובע מבעיה אחת - תעסוקה. ממשלת ישראל אשמה בנטישה הגדולה של ילדי הפריפריה למרכז הארץ, כי היא לא השכילה לייצר מקורות תעסוקה אטרקטיביים לדור מתקדם יותר מבחינה טכנולוגית. הילדים שלי ובני זוגם עשו מסלול דומה - שירות בצה"ל, קצונה, לימודים אקדמיים, ואז עזיבה למרכז. בדימונה יש כ–14 אלף משקי בית, כמעט בכל אחד מהם יש נטישה. אפילו בקרב העולים מבריה"מ לשעבר, שהגיעו לדימונה בשנות ב–90, הילדים עוזבים את העיר. יש לנו בעיה קשה לשמר את הילדים האיכותיים שלנו, שהם עמוד השדרה של העיר".

קבלת שבת באופקים
אליהו הרשקוביץ

גם ב–2015, הפריפריה היא נושא כאוב. אחרי הבטחות של פוליטיקאים, אינספור דיונים, החלטות ממשלה ומשרדי ממשלה שקמו בעקבותיהן, הפער בין המרכז לפריפריה נותר בעינו. בעשור האחרון התרחבו הפערים בחברה הישראלית כולה, דבר שבא לידי ביטוי גם בצפון ובדרום. בתעסוקה, בחינוך, בבריאות ובתשתיות התחבורה - על פי כל הפרמטרים האלה עדיף לגור במרכז. מחירי הדיור נותרו הדבר האטרקטיבי היחיד בגליל ובנגב, אבל הרמה של תשתיות הדיור נמוכה. מחירי הדיור הנמוכים גם מעידים על הפרמטרים האחרים: לו אלה היו ברמה גבוהה, הביקוש לקרקע בפריפריה היה עולה וקניית דירה שם לא היתה נחלתם של משקיעי נדל"ן בלבד.

לפני כחודשיים, בהערכת המצב הכלכלית־חברתית אסטרטגית שהציגה בפני הממשלה המועצה הלאומית לכלכלה, הוקדש לפריפריה חלק נכבד. פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה היוצא, דיווח כי ב–2003–2012 חלה ירידה בשיעור בני 15–30 בכל המחוזות בישראל: בנפת באר שבע - 11%; בנפת חיפה - 8%; בצפון - 13%; ובירושלים ֹ- 8%. מחוז המרכז, הכולל את תל אביב, הוא היחיד שבו נרשמה עלייה של 11%. "העובדה שמספר האנשים הצעירים בצפון ובדרום נמצא בירידה יכולה לשנות את כל אופי המדינה. היא מחלישה מאוד את הפריפריה", אמר קנדל ל–Markerweek בסמוך לפרסום המצגת. "זו בעיה כפולה: אתה גם משאיר את אזורי הפריפריה בלי צעירים וגם מעמיס יותר מדי על התשתיות ועל עתודות הקרקע במרכז. בקצב הבנייה הנוכחי, תוך 15 שנה ייגמרו עתודות הקרקע במרכז".

פריפריה 1

נטישת הפריפריה מוצאת ביטוי גם בדו"ח בנק ישראל ל–2014. לפי דו"ח זה, בין 1998 ל-2011 עזבו עשרות אלפי תושבים את הפריפריה לטובת איכות חיים טובה יותר במרכז. לפי הדו"ח, תהליך זה תרם לעליית מחירי הדיור במרכז ולריכוז של משרות איכותיות יותר בשכר גבוה באזור. על פי הדו"ח, תושבים מבוססים בפריפריה עברו למרכז, ותושבים מוחלשים מהמרכז עזבו לפריפריה. אחד ההסברים שמציע בנק ישראל לתהליך הזה הוא צמצום היקף ההטבות במס שנעשה ב–2003: ההטבות צומצמו ביישובי הצפון ובוטלו במאות יישובים בנגב במסגרת התכנית הכלכלית של ממשלת ישראל שאותה הוביל שר האוצר דאז, בנימין נתניהו.

אחת הבעיות העיקריות שעולה שוב ושוב במחקרים ובדו"חות השונים היא נטישת האוכלוסיה החזקה. "הטרגדיה של הפריפריה היא שאלה שמצליחים עוזבים", אומר ח"כ פרופ' יוסי יונה (המחנה הציוני). "יש כאן אפקט של קצפת בקפה: הקצפת עולה, עוברת למרכז. הפריפריה צריכה להקים עוד דור של מצליחים, ואז הם שוב עוזבים למרכז. שר התחבורה, ישראל כ"ץ, אמנם מתגאה באוטוסטרדות, אבל זו ראייה מעוותת. כדי לפתח את הנגב והגליל חייבים לפתח מרכזים אורבניים יציבים. נניח שבאר שבע תהיה עיר מחוז הגדולה: אם מישהו יגור באופקים ויעבוד בבאר שבע, זה כבר שיפור משמעותי. האתגר הלאומי של ישראל הוא להפוך את הנגב והגליל למקומות עם מאסה קריטית של תרבות, דיור ותעסוקה".

לדברי פרופ' דן בן דוד, נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי חברתי, המפתח לחיזוק הפריפריה הוא חינוך ותחבורה. "ממחקרים אנחנו יודעים שאחד המנבאים הטובים ביותר להצלחה בלימודים הוא השכלת ההורים, ובאזורי הפריפריה השכלת ההורים נמוכה יחסית", הוא אומר. "אם רוצים שלילדים האלה יהיה סיכוי, צריך לתגבר את החינוך. הבעיה היא שאם הם יקבלו חינוך טוב, הם ינטשו את האזורים האלה. לכן חשוב לחבר את הפריפריה למרכז באמצעות תשתית מעולה של רכבות וכבישים. אם נעניק את החינוך הכי טוב דווקא באזורים היותר מרוחקים ונחבר אותם לערים הגדולות, תהיה כאן מדינה קטנה באמת. אם היו עושים פרויקט כזה ביסודיות, כמעט כל האוכלוסיה היתה יכולה להיות במרחק של חצי שעה נסיעה מאחת הערים הגדולות, וכך היינו פותרים את אחת מבעיות היסוד של המדינה - דיור. מלבד הבריאות, מה שחשוב למשפחה צעירה הוא חינוך הילדים והתעסוקה. אם החינוך יהיה הרבה יותר טוב באזורי הפריפריה, משפחות צעירות יבחרו לעבור לשם. ברגע שתפתור את שני כשלי השוק האלה בתחום התחבורה והחינוך, השוק יעשה את שלו".

התקצוב השוויוני מעדיף 
את החזקים

ירוחם 2014
אייל טואג

ואכן, נראה שתחום החינוך הוא הקריטי ביותר. הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי המצגת של קנדל, ממוצע הציונים של תלמידים במחוז המרכז בבחינות המיצ"ב הוא 59, ואילו אצל תלמידים ממחוז הצפון והדרום הממוצע הוא 49 ו–48 בהתאמה. גם הנתונים על שיעור הזכאים לבגרות מראים שביישובים חזקים במרכז יש אחוז גבוה יותר של זכאים לבגרות לעומת ביישובים חלשים בפריפריה (יישובים חרדיים וערביים במרכז נמצאים בתחתית הרשימה).

אתר האינטרנט מדלן, המציע מידע רב ומפורט על ענף הנדל"ן לטובת זוגות צעירים רוכשי דירות, מקדיש פרק נכבד לחינוך מאחר שזה אחד השיקולים העיקריים בבחירת מקום מגורים. המדד שהאתר יצר בתחום החינוך משקלל את הציונים בבחינות המיצ"ב עם מספר התלמידים בכיתות. מדד זה, כמו המדד של מסיימי בחינות בגרות, מוטה אמנם לטובת היישובים הקטנים יותר (שם ההומוגניות גדולה יותר), אך גם הוא מראה שבראש הרשימה נמצאים ערים בינוניות במרכז כמו קרית אונו, רמת השרון וגבעתיים, ואילו בתחתית נמצאים יישובים בצפון ובדרום, כמו חצור הגלילית, אופקים ושורה של כפרים ערביים. למעט יוצאים מהכלל, במשך השנים הנתונים עקביים: ככל שהיישוב מבוסס יותר, כך שיעור הזכאים לבגרות בו גבוה יותר.

מרכז אדווה לצדק חברתי מעמיק ובוחן את שאלת הזכאים בקרב בני ה–17 ביישובים, כלומר כולל גם את אלה שנשרו ממערכת החינוך במהלך הדרך. לפי מחקר של המרכז, ב–2010 היו ביישובים מבוססים שיעורי זכאות של 71.8%, ואילו בעיירות הפיתוח (כמעט כולן בדרום או בצפון) היה שיעור הזכאות 50.2%. "התמונה עגומה בגלל ההלימה בין ההישגים לבין מקום המגורים", אומר יונה. "לזה צריך להוסיף את ההשקעה פר ילד ביישובים מבוססים לעומת ביישובים פחות מבוססים. לפעמים רואים פערים אדירים של 1 ל–10. חייבים לתת העדפה מתקנת ליישובי הפריפריה. התקצוב השוויוני הוא למעשה העדפה של החזקים" .

תקצוב בתי הספר נעשה לפי שעות לימוד. לכאורה, זאת תקנה שוויונית, משום שכל תלמיד מקבל את אותו מספר שעות לימוד. בפועל, מכיוון שלרשויות מקומיות חזקות יש הרבה יותר כסף להשקיע בחינוך, הרי שהמורים הטובים יותר מגיעים לבתי הספר שם. העובדה שבמרכז יש להורים יותר כסף פנוי לממן מורים פרטיים, תעשייה פורחת בשנים האחרונות, מרחיבה את הפערים עוד יותר. "לכאורה, בגלל הקצאת משאבים שווה כל בתי הספר אמורים לקבל את אותן מספר שעות במתמטיקה", אומרת אורית שטרית, מנכ"לית עמותת חינוך ישראלי. "בפועל זה מאוד לא שווה. שעה של מורה עם השכלה גבוהה יותר היא שעה יקרה יותר, ובמרכז יש מורים עם השכלה גבוהה. ברגע שיפעילו תקצוב דיפרנציאלי, זה עשוי להשתנות. כבר כיום אפשר לראות מה קורה בבתי הספר הדמוקרטיים למיניהם, שרבים מהם נמצאים בפריפריה. הם מחזיקים מורים טובים מאוד, כי יש להם איך לשלם את זה. אם המדינה תעביר כסף בשקלים ולא לפי שעות, אז גם לבתי ספר רגילים יהיה את היכולת הזו. אם המדינה תיתן לתלמיד בנתיבות 28 אלף שקל ולתלמיד בתל אביב 24 אלף שקל, הפערים יתחילו להצטמצם".

פריפריה מאחור

"תל אביב ומעלות מקבלות ממשרד החינוך את אותה הקצבה פר תלמיד", מוסיף ראש עיריית מעלות, שלמה בוחבוט. "בפועל, תל אביב, בשל ההכנסה האדירה שלה, יכולה להוציא גם 9,000 שקל על תלמיד, אבל אנחנו יכולים להוציא בקושי 4,000". לדברי פרופ' יוסי דהאן, יו"ר מרכז אדווה, כדי ליצור שינוי עומק בחינוך בפריפריה צריך יותר ממורים מצטיינים במקצועות מסוימים. "שיטת המורים הכוכבים לא תעזור", הוא אומר. "צריך להביא מורים טובים, אבל צריך להביא גם מחנכים, אנשים שיהיו מעורבים בקהילה ויהיו חלק ממנה. לכן צריך לחשוב גם על תעסוקה לבני או בנות הזוג. צריך לבחון את הדברים בראייה כוללת, כי חינוך קשור גם למערכות אחרות, כמו תעסוקה ותחבורה".

"אנשים מתים לחזור"

שלמה בוחבוט
עופר וקנין

מקורותיה של בעיית התעסוקה בפריפריה נמצאים בשנות ה–50, כשהמדינה שלחה את העולים ממדינות ערב למרחבים הצחיחים של הדרום או למקומות שכוחי אל בצפון, והקימה שם מפעלי טקסטיל או מפעלים אחרים הדורשים ידיים עובדות. בקרית שמונה, לדוגמה, המפעלים גיבור ספורט וגיבור סברינה היו מוקד תעסוקה עיקרי. אלא שהגלובליזציה של שנות ה–90 חיסלה כמעט את כל תעשיית הטקסטיל בארץ, מקרית שמונה עד דימונה. הקורבן האחרון היה מפעל מגבות ערד, שנסגר לפני שנה. באזור הדרום יש כמה מוקדי תעסוקה גדולים, כמו מפעלי ים המלח ומפעלים אחרים של משפחת עופר, אך רובם מושכים את עובדי הצווארון הכחול. מקומות עבודה גדולים לעובדי צווארון לבן עדיין מרוכזים במרכז השבע.

התמונה הזו משתקפת היטב בפערי השכר: ב–2012 היה השכר הממוצע במחוז המרכז 10,040 שקל בחודש; בדרום הוא היה 7,370 שקל בחודש; ובצפון - 6,550 שקל בחודש. "נכון, יש פערים גם בחינוך, אבל מה שבאמת חסר הוא תעסוקה", אומר בוחבוט. "מה שצריך זה שחבר'ה צעירים יוכלו לקבל שכר של 12 או 15 אלף שקל נקי. צריך לעבות את הפריפריה לא רק בבינוי, אלא כמקומות נקודתיים שצריך לפתח, בעיקר לדאוג לתעשיית ההיי־טק".

לדברי בוחבוט, לא רק שהממשלה לא משקיעה יותר בפריפריה, היא למעשה מפחיתה את ההשקעות משום שהטבות שניתנו בעבר הופסקו. "פעם גנים בפריפריה היו בחינם, היום זה כך בכל הארץ", הוא אומר. "פעם היו הנחות מס של 15%–20%, והן ירדו לסביבות 10%. אנשים מתים לחזור. אומרים לי 'שלמה, תן תעסוקה שאפשר להתפרנס, מחר בבוקר אנחנו חוזרים'. אם מרכז היי־טק בהרצליה פיתוח מקבל הנחה במס כבר עשר שנים, בשביל מה הוא צריך לבוא למעלות?"

פרופ' אביה ספיבק
ניר קידר

בוחבוט מתכוון לעיוות שחל במשך השנים בחוק עידוד השקעות הון. החוק הזה, שנחקק ב–1959, נועד לעודד השקעות בפריפריה באמצעות מענקים שיינתנו ליזמים שיקימו מפעלים באזורי פיתוח. בזכות אותו חוק, אותו יזם שר האוצר דאז פנחס ספיר, קמו אותם מפעלי טקסטיל בדרום ובצפון. בדיעבד, למרות הצלחה זמנית בענף הטקסטיל, החוק לא הצליח לקדם עוגני תעסוקה יציבים לטווח ארוך. לפי מחקר של בנק ישראל מ–2009, בין 1990 ל–1999 החוק נכשל משום שהמענקים והטבות המס לא תרמו להגדלת ההשקעות והתעסוקה ובכך לא סייעו בצמצום הפער ברמת החיים והשכר ביחס למרכז.

במהלך השנים עבר החוק כמה וכמה שינויים. השינוי המהותי, שהתרחש באמצע העשור הקודם, הוא מעבר הדרגתי ממסלול המענקים להטבות מס. הקביעה המשמעותית בהקשר זה, באמצע העשור הקודם, היתה שכל מפעל ש–25% מהמחזור שלו מיועד ליצוא, גם באזור המרכז, יוכל לקבל הטבת מס. כך, יצואנים במרכז קיבלו הטבת מס של 12% ואילו בפריפריה - 6%. מכיוון שמס החברות היה 25% (כיום 26.5%), ליצואנים הגדולים היה כדאי להישאר במרכז. בשנים האחרונות נמתחה ביקורת עזה על מסלול זה בשל בעיית הרווחים הכלואים שבידי יצואניות גדולות כטבע, צ'ק פוינט, כיל ואמדוקס, שצברו רווחים עצומים בשל ההטבות. ב–2012 חוקק חוק שנתן להן הנחה במס תמורת "שחרור" רווחים אלה, כלומר שימוש בכסף. ב–2013 התמתן החוק ונקבע שחברות בפריפריה ישלמו 9% מס ובמרכז 16% - וזה המצב כיום.

התומכים בחוק מציגים כדוגמה להצלחתו את המקרה של אינטל, שבמהלך השנים קיבלה מהמדינה מענקים בסך 1.3 מיליארד דולר והקימה מפעל ענק בקרית גת. המפעל בוודאי מסייע לכלכלת קרית גת, אך רבים מהמהנדסים של החברה מעדיפים לרכוש בתים צמודי קרקע במושבים שמסביב לעיירת הפיתוח, או לנסוע מדי יום מהמרכז ברכבות או במכונית הליסינג. למרות ההשקעה העצומה, קרית גת עדיין מדורגת במקום 4 באשכול הסוציו־אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדומה לעיירות פיתוח אחרות ולעתים באף מיקום נמוך מהן (קרית שמונה, לדוגמה, מדורגת במקום 5). דוגמה זו ממחישה שכל עוד אין ראייה היקפית מבחינת השקעה בתרבות, בחינוך ובאורבניות של עיר, גם מוקד תעסוקה אטרקטיבי לא תמיד עוזר.

המעבר של ישראל, החל בשנות ה–90, לכלכלה פוסט־תעשייתית, מוכוונת היי־טק ופיננסים, בזמן שמפעלים עתירי ידיים עובדות עוברים לעולם השלישי, פגעה אף היא בפריפריה. "בשני העשורים האחרונים היו כמה מנועים לפיתוח כלכלי בתל אביב, וזה בהכרח על חשבון הפריפריה", אומר פרופ' אביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל. "קח לדוגמה את התעשייה הפיננסית. זו תעשייה שהיה בה זינוק אדיר, במיוחד החל ב–2005, אחרי אישור רפורמת בכר, הפרטות של חברות וכניסתן לבורסה. תל אביב נהפכה לעיר שמייצרת הרבה מאוד מקומות עבודה טובים, שבהם משתלם לעבוד, כי משלמים בהם הרבה. במקביל, ההיי־טק צמח מאוד. תעשיות ההיי־טק וגם הפיננסים נמצאות, כמעט כולן, במרכז".

העבודה בפיננסים היא מול מחשבים, הכל נעשה באינטרנט. אפשר היה להקים מרכזים פיננסיים גדולים בצפון או בדרום?

מצפה רמון
דודו בכר

ספיבק: "כדי לנהל חברה פיננסית כמו שצריך, אתה צריך הרבה מידע. חלק מהמידע הזה מתקבל באופן לא פורמלי. כשאתה קרוב למרכז, אתה יודע מה קורה. חוץ מזה, זה פשוט נוח יותר לבעלים ולבכירים. הם רוצים לגור בתל אביב או בסביבתה".

מלחמת הארנונה בין הרשויות

חולשתה של הפריפריה לעומת המרכז באה לידי ביטוי גם ברמת שירותי הבריאות. הנתונים מראים שהתושבים בצפון ובדרום מקבלים שירותי רפואה ברמה נמוכה יותר: פחות אחיות לחולה, פחות רופאים, פחות מיטות אשפוז ותמותת תינוקות גבוהה יותר. "הפערים הצטברו במשך עשרות שנים", אומר פרופ' נדב דוידוביץ', רופא ומרצה במחלקה לניהול מערכת בריאות באוניברסיטת בן גוריון וחבר הנהלת האגודה לזכויות אדם. "לשמחתי, בשנים האחרונות נערכו כמה שינויים. 
לאחר שביתת הרופאים האחרונה יצרו נוסחת תמריץ לרופאים להגיע לפריפריה, ובעקבות רופאים מתמחים שהגיעו, נוספו שתי מחלקות פנימיות בבית החולים סורוקה. גם שינו את מבחני התמיכה לקופות החולים כדי לעודד אותן להשקיע בפריפריה. צריך לעשות עוד שינויים. לדוגמה, ברור שבדרום צריך עוד בית חולים. סורוקה כורע תחת העומס, ואין לו פריווילגיה, כמו בתי חולים במרכז, להגיד שהיום לא מקבלים יותר חולים, שיפנו למקום אחר. תהליך כזה לוקח 10–15 שנים, אבל כרגע אפילו עוד לא יודעים איפה יקום בית החולים הזה. יש דברים שלכאורה פשוט יותר לפתור, למשל טיפת חלב. יש פער אדיר בין הפריפריה למרכז מבחינת המבנים וכוח האדם של טיפות חלב. זה לא דורש ציוד מסובך, אבל זה מצריך צוות מקצועי רב של אחיות, מומחים להתפתחות הילד, רופאי ילדים ומחשוב. הביצוע פשוט, אבל צריך להסיט משאבים".

לבני במאהל המחאה בדימונה
איציק אדרי / דוברות קדימה

לדברי יעל אסקירה, חברה בפורום בריאות דרום (שורה של ארגונים הפועלים לשיפור הרפואה באזור), "אין סיבה שהמצב בדרום יהיה פחות טוב מאשר במרכז. תוחלת החיים כאן קצרה יותר, וזו בעיה. בדרום צריך לחכות זמן רב יותר כדי לקבל שירותים בסיסיים, כמו בדיקת MRI. בבאר שבע אין בית חולים שיקומי, ובמרכז יש לפחות שניים כאלה. רק עכשיו מתחילים לדבר על בניית מחלקת שיקום בסורוקה, עם 12 מיטות. כמובן שהנושא הדחוף ביותר הוא בניית בית חולים נוסף, ואנחנו אפילו עוד לא בתחילת הדרך".

אסקירה, שנולדה וגדלה בבאר שבע, החליטה להישאר לגור שם, בין השאר כדי לקדם שינוי. "חלק מהאג'נדה שלנו היא לשפר את המצב פה", היא אומרת. "בשבילי זה הבית, נעים לי לגור כאן. אני רוצה שהוא ישתפר במקומות שהוא צריך". לדבריה, אצל חבריה הצעירים שעוזבים הבריאות הוא שיקול משני. "איפה נתקלים בזה? אצל ההורים או קרובי משפחה יותר מבוגרים, שצריכים רופא מומחה או לניתוח. אז את אומרת לעצמך - אני מעדיפה שהדברים יהיו זמינים יותר. אצל חברים שלי שעזבו השיקול העיקרי היה עבודה, כי הם לא מצאו עבודה טובה בדרום. נכן, מאז הקימו את פארק הסייבר, אבל באר שבע צריכה מוקדי תעסוקה נוספים. נכון שהמגורים במרכז יקרים יותר, אבל המשכורות שם פשוט גבוהות יותר ויש שם יותר אפשרויות".

אסקירה מתכוונת בדבריה לפארק הסייבר שמוקם בימים אלה בבאר שבע, במסגרת הניסיון של ראש העירייה הנמרץ רוביק דנילוביץ' להפוך את העיר למרכז היי־טק. תהליך זה, בוודאי יחסית למה שקורה במרכז, עדיין לא הופך את באר שבע למעצמה בתחום, אבל בשילוב המעבר של בסיסי צה"ל לנגב, שאמור לסייע גם לעיירות שליד באר שבע, הוא משרה רוח אופטימית בקרב מקבלי ההחלטות. קנדל, למשל, הציג כמה פרויקטים משמעותיים בדרום: פארק הסייבר, מעבר בסיסי צה"ל, פיתוח מחלפים וכבישים והרחבות קווי הרכבות לשדרות ונתיבות. לעומת זאת, בצפון מצוין רק פרויקט גדול אחד - פיתוח מחלפים וכבישים והרחבת כביש 6.

ד"ר ארז צפדיה
לימור אדרי

למרות התמונה האופטימית שעולה מהדרום, יש הסבורים שעוד מוקדם לנוח על זרי הדפנה. "בינתיים עוד לא ראיתי אדם אחד שעבר לגור בדימונה בזכות קרית ההדרכה או יזם שבא להקים מפעל כדי לתת שירותים לעיר הזו", אומר אדרי. "מה שכן עלול לקרות הוא שעם כל הרצון הטוב, חיזוק באר שבע כמטרופולין יחליש את ערד, דימונה וירוחם. כבר היום ערד מתפרקת, ואף אחד לא מדבר על זה".

גם ד"ר ארז צפדיה, גיאוגרף מומחה לפריפריה וראש המחלקה למינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, מצנן את ההתלהבות. "נכון, יש כאן השקעה נדיבה, אבל עדיין מדובר בפרויקטים", הוא אומר. "השאלה היא מה קורה עם ההשקעות השוטפות. מה קורה עם תקציב החינוך, למשל, איך הוא מתפלג? אם בודקים השקעות יום־יומיות, מגלים שהקמת מחלף בכפר הירוק היא דבר יקר הרבה יותר מבניית מחלף בצפון, אבל בצפון מתגאים בזה כהישג ובכפר הירוק זה נחשב לעניין שוטף ואף אחד לא מתרגש מזה. הרי אם משקללים את ערך הקרקע, הכסף הגדול הוא במסי השבחה וארנונות במרכז הארץ, ולא מה שיקרה בזכות הקמת המחנות בדרום".

נקודה חשובה נוספת היא כיצד יתחלקו כספי הארנונה של קרית ההדרכה בין הרשויות השונות. חלוקת כספי הארנונה ממפעלים גדולים ובסיסי צבא בין מועצות אזוריות לערים פוגעת במשך שנים בערי הפיתוח. בעשור האחרון נאבקים ראשי ערי הפיתוח כדי לשנות מדיניות זו, ולאט־לאט הם קוצרים פירות. הצעד המשמעותי ביותר היה החלטה של משרד הפנים, בימי השר גדעון סער, על שינוי גבולות בין ירוחם למועצות האזוריות שמסביבה, שמשמעותו שירוחם תוכל ליהנות מחלק מסוים של הכנסות הארנונה של קרית ההדרכה.

"זה היה צעד חשוב, אבל חייבים להמשיך בזה", אומר יונה. "חלוקה מחודשת של הארנונה בין מועצות אזוריות לרשויות עירוניות היא מרכיב חשוב בחיזוק הפריפריה. אפשר לעשות את זה גם ללא שינוי גבולות, פשוט על ידי קביעה שכספי ארנונה עוברים מאזורי מסחר ותעשייה מסוימת לרשות הסמוכה". בימים אלה מקדם יונה הצעת חוק ברוח זו עם הח"כים אורלי לוי־אבקסיס ומיקי זוהר.

גשם באזור מעלות
ירון קמינסקי

הערבים מתקדמים - לא מספיק

המגזר הערבי נפקד לעתים קרובות מהשיח הציבורי, אף שמצבם של היישובים הערביים בפריפריה גרוע הרבה יותר ממצבם של היישובים היהודיים. אשכול 1 בדירוג הסוציו־אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מכיל תשעה יישובים, מתוכם שבעה יישובים בדואיים בנגב. באשכול השני יש רוב ברור ליישובים ערביים בצפון ובדרום, ורק באשכול השלישי מופיעה עיריית פיתוח יהודית - נתיבות, אך גם באשכול זה יש רוב ערבי מובהק.

כשמדברים על השקעות במגזר הערבי, עושים זאת באופן נקודתי, בהתייחס למגזר, כמעט תמיד בנפרד מהעובדה שרוב היישובים הערביים נמצאים בפריפריה. "אני לא רואה שינוי מהותי במצב", אומר פרופ' עזיז חיידר, סוצילוג מהאוניברסיטה העברית ומכון ון ליר. "מדברים על תוכניות. נתניהו דיבר על 800 מיליון שקל ל–14 יישובים לחמש שנים. מה אפשר לעשות עם זה? זה לא באמת מטפל בבעיות העמוקות של מגורים, תשתיות ואזורי תעשייה ומסחר, וכמובן שזה עדיין לא יושם. גם תוכניות קודמות לא יושמו. בממשלת ברק דיברו על 4 מיליארד שקל למגזר הערבי, ואחרי זה גם בממשלת שרון. בסופו של דבר לא יצא כלום. כל פעם לוקחים יישוב אחד, נותנים לו 20 או 30 מיליון שקל, אבל אין שום תוכנית כוללת".

לדברי חיידר, במקביל צומח מעמד ביניים ערבי, דבר שבא לידי ביטוי בהגירה של צעירים מהפריפריה למרכז, גם לערים יהודיות מובהקות. "הרבה מהשינוי קרה בעקבות מהפכת ההשכלה הגבוהה בשנות ה–90 וה–2000, כשהרבה צעירים החלו ללמוד במכללות או פנו ללימודים בחו"ל", הוא אומר. "אפשר להגיד שברמת הפרט יש התקדמות כלכלית במגזר הערבי, אבל זה לא קורה מבחינת הפיתוח הכלכלי של היישובים. מבחינת הגירה, בהחלט אפשר לראות משפחות צעירות שפונות לערים המעורבות ולערים היהודיות. לפי הממצאים שלי, 60 אלף ערבים מתגוררים ב–16 ערים יהודיות, שלא נחשבות לערים מעורבות".

חיידר אומר כי בניגוד לשיח היהודי, המביע דאגה מעזיבת הצעירים את הפריפריה, במגזר הערבי הדברים נתפשים באופן שונה. "לא מתייחסים לזה לפי השאלה אם זה טוב או לא טוב", הוא אומר. "מה שאפשר לראות הוא קנאה באלה שעברו לערים יהודיות, כי הם חיים ברמת חיים הרבה יותר גבוהה. בחברה הערבית רואים בזה סוג של מוביליות, במיוחד באלה שעברו לתל אביב ולמרכז".

דברים אלה מחדדים את השאלה מהי בעצם פריפריה, בוודאי במדינה קטנה כמו ישראל. הדעה המקובלת באקדמיה הוא שפיתוח כלכלי נכון מבטל את מושג הפריפריה, בדומה לדברים שאומר בן דוד. מנגד, כדאי לשים לב לקולות הסבורים שעצם הגדרת הפריפריה הוא מעשה פוליטי. "אם הייתי אומר לך שאוכלוסיה ערבית עוזבת יישובים ועוברת למרכז, היינו מדברים על בעיה?", שואל צפדיה. "הגדרת הבעיה של הפריפריה נמצאת בתוך השיח של הידלדלות האוכלוסיה היהודית באזורים האלה. הפריפריה בישראל לא נוצרה מתוך תהליכים כלכליים ארוכי שנים, אלא בראש ובראשונה נועדה לייצר מציאות פוליטית מסוימת. ברגע שהמטרה של זכויות טריטוריאליות ליהודים הושגה, המדינה הזניחה את הפריפריה. אם מדברים על הפריפריה במונחים שאינם פוליטיים, זה משקף את חוסר ההיתכנות, במובן הכלכלי, של הפרויקט הפוליטי שביקש להעביר אוכלוסיה יהודית לאזורים מסוימים. הרי כבר בשנות ה–60 נכתב בתוכנית מתאר 6 לפיזור האוכלוסין שבהיעדר עלייה אי־אפשר יהיה לשנות באופן משמעותי את המצב הדמוגרפי בגליל ובנגב".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם