תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ערביי ואדי ערה מזהירים: "אם לנו לא יהיה טוב, גם לכם לא יהיה טוב, וזה לא איום"

לכתבה

תושבי אום אל־פחם תקועים כל בוקר בפקק ביציאה מהיישוב ■ בערה־ערערה הסמוכה אין אוטובוסים ■ בשני היישובים מתמודדים עם מחסור במעונות יום, ומקווים שמתישהו יוקמו שם אזורי תעשייה ■ בינתיים הם מסתכלים בקנאה על ההשקעה ביישובים היהודיים

102תגובות

מנקודה אחת באום אל־פחם קל להבין את הסיפור כולו. מצד אחד כביש דו־מסלולי שמסתיים בפתאומיות ("נגמר הכסף") ומצד שני ציר היציאה מהעיר, צוואר בקבוק שהולך וצר ככל שהוא מתקרב לוואדי ערה, הוא כביש 65.

בשעות הצהריים שבהן ביקרנו בעיר הערבית השנייה בגודלה בישראל - 53 אלף איש חיים בה - התנועה זרמה בנחת. אלא שזה אינו המצב שבעה ימים בשבוע, בדיוק ב–5:30 בבוקר, אז מנסות 20 אלף מכוניות לצאת מהעיר.

"זה לוקח 20–45 דקות", אומר סאלימן מחאמיד, מהנדס העיר הוותיק. "כל תושב יודע שכדי להגיע לעבודה הוא חייב לעבור את הפקק, ו–12 שעות לאחר מכן הוא ייתקע בו בדרך חזרה. באף עיר בישראל, בוודאי לא בסדר הגדול הזה, היציאה והכניסה לא מתנהלות דרך רמזור אחד קטן. פה כן. מכיוון שרמת היוממות (אנשים שעובדים מחוץ לעיר וחוזרים אליה) היא 52%, ואנשים עובדים בכל רחבי הארץ ולכן יוצאים מוקדם, כולם עומדים באותו פקק בלתי נסבל. אני מניח שבעיר יהודית באותו סדר גודל כבר היו מטפלים בעניין".

נראה שמחאמיד צודק: יותר מ–10 מיליון שקל הושקעו באחרונה במחלף נוסף לשכונה השנייה בגודלה בחדרה, גבעת אולגה, ש–12 אלף תושביה סבלו מפקק מרגיז, אך קטן בהרבה. כיום הם נהנים מחיבור חדש ומרשים לכביש החוף. באום אל־פחם, לעומת זאת, יחכו, ולא כי אין תוכניות. הפקק הזה הוא המשל והנמשל להתנהגות ממשלת ישראל לדורותיה, כשאפליה והתנהגות חלמאית מושלות בכיפה.

כבר בשנות ה–90 אומצה תוכנית סטטוטורית רחבת היקף שכללה חיבור הגיוני לכביש 65, ולמעצ אפילו היו תוכניות לביצוע. "בא אז השר ישראל כ"ץ, ואמר - לא חותם", מספר מחאמיד. "אחר כך כ"ץ הודיע על העברת 150 מיליון שקל לנתיבי ישראל כדי לפתור את הבעיה, אבל אם לתוכנית אין תוקף סטטוטורי, מה יעזור עכשיו הכסף? אמרנו למשרד התחבורה: 'אם אי אפשר לבצע את הכניסה הראשית, בואו נקדם כניסה מכיוון אחר', אבל אינסוף בעיות תכנון מקשות על התוכנית החדשה. עכשיו הכסף עובר למחלף גן שמואל־גרנות הסמוך. שם, כנראה, לא תהיה בעיה".

אז משרד התחבורה הוא הבעיה?

"ייתכן שגם אנחנו אשמים. אולי לא תבענו מספיק, אולי צריך היה להגיע לבג"ץ, אולי אנחנו לא יודעים לבקש".

אייל טואג

באום אל־פחם מרגישים כי העיר סובלת מאפליה בין השאר, בגלל הדימוי הבעייתי שלה כמקום מסוכן ליהודים. עו"ד ויסאם קאסם קחאוש, סגן ראש העירייה ויו"ר מחלקת ההנדסה, זועם על כך: "יהודי מעולם לא נפגע פה", הוא אומר. "יהודים מסתובבים כאן חופשי, מלבד אלה שבטוחים, בזכות אביגדור ליברמן, שאום אל־פחם נמצאת בגדה. אז נכון, כאן יושב הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, והמקום הזה פעיל וחי ומרובה דעות, וכך צריך שיהיה, כי זו דמוקרטיה, לא? אתם רואים אותנו דרך צלחת החומוס, אבל אנחנו לא חומוס, ולא כל תושב אום אל־פחם הוא ראאד סלאח. אנחנו אזרחי ישראל".

ובכל זאת אתם לא רוצים להשתלב. לא היית שולח את הבן שלך לעבוד במשטרה, למשל.

"במגזר היהודי קיים בלבול: אנחנו לא רוצים להתגייס לכוחות הביטחון, כי לתפישתם מדובר תמיד בביטחון של היהודים מול הערבים. המשטרה לא באה לאסוף נשק לא חוקי או לפצח מקרי רצח ביישובים הערביים. אנחנו פוגשים אותה רק כשהיא פוגעת בנו. אבל במד"א אום אל־פחם עובדים ערבים, וגם הכבאים הם ערבים. אנחנו רוצים להשתלב בארגונים אזרחיים ובעבודות ממשלתיות, כמו במקומות עבודה אחרים. להגיד שלנו יש בעיה לשתף פעולה עם מוסדות המדינה - זה לא נכון, ואפילו מקומם".

אז מאיפה מגיעה התפישה הזו?

"המדינה רוצה שיחשבו שאום אל־פחם היא מקום מסוכן, כי המדינה לא יודעת איך לאכול אותנו - פעם רצו אינטגרציה, פעם להזיז הצדה, היום יש חלק שלא רוצה לראות אותנו אפילו, לכן הגענו לאן שאנחנו היום. אבל אתם לא מבינים: אם לנו לא יהיה טוב, גם לכם לא יהיה טוב - וזה לא איום. האינטרס הכלכלי של המדינה הוא לצמצם פערים. כשמגיעים לאום אל־פחם צריך לחשוב איך משחררים את הפקק בבוקר, במקום זה חושבים 'ביטחוני'. תכנון במגזר הערבי לא נעשה ממניעים של התפתחות ושגשוג אלא ממניעים ביטחוניים. כשבאים לתכנן את המחלף באום אל־פחם לא מתייחסים אליו כמו למחלף כפר שמריהו, כי פה היו הפגנות אז צריך לחשוב שוב, אולי לא לקדם את הנושא בכלל, אולי לתת כסף לתוכניות שאי אפשר להוציא לפועל, ושוב אנחנו נשארים מאחור".

אייל טואג

קו אוטובוס ראשון - לפני שנתיים

הביקור באום אל־פחם מעלה לא מעט תמיהות שכבר מזמן לא עולות במגזר היהודי. מעטים, למשל, יודעים כי קו האוטובוס הציבורי הראשון החל לעבור בה רק לפני שנתיים. "בערים אחרות מדברים על שבילי אופניים, אני מבקש אוטובוסים מאספים", אומר קחאוש. "מי חושב על משהו יותר מתקדם? אם אני רוצה להרחיב את מספר הקווים, אני צריך תשתית. מה שנראה טריוויאלי בישובים יהודיים, נהפך אצלנו לחסם".

הסיבה להיעדרה של תחבורה ציבורית מהמגזר הערבי נשמעת כמו אבסורד, אבל היא אמיתית לחלוטין: רבים מקווי אוטובוס העירוניים נוסעים רק מנקודה אחת לנקודה אחרת, שם הוא מסתובב וחוזר לנקודה הראשונה. בשביל לייצר את הסובה (המקום שבו מסתובב האוטובוס) בשכונות ותיקות, צריך להרחיב סמטאות או להזיז בתים. באום אל־פחם יודעים לעשות את זה, לדברי מהנדס המועצה, אבל לשם כך נדרש תקציב. הנה הבשורה הטובה בתוכנית החדשה שעליה הכריז משרד האוצר בסוף 2014: השנה יוקצו 660 מיליון שקל לטיפול בחסמים הפוגעים במגזר הערבי, ביניהם לטיפול בתחבורה ציבורית.

אלא שאליה וקוץ בה: "נותנים 20 מיליון שקל עבור תשתיות תחבורה ציבורית לכל היישובים, ואנחנו נקבל מתוכם 4 מיליון כשאנחנו זקוקים אחרי שנים של הזנחה ל–70–80 מיליון שקל", אומר מחאמיד. "יישובים בסדר גודל שלנו מקבלים 40–50 מיליון שקל לנושא הזה, אז יפה שהאוצר מקדם תוכנית חדשה, אבל חייבים תקציב ריאלי. הבעיה היא שמי שצועק יותר חזק - מקבל, מי שיש לו עמדות כוח במשרדי הממשלה מרוויח תקציבים, ראשי עיריות שאנשי המפלגה שלהם מחזיקים בצמתי ההחלטות - מקבלים יותר, ואנחנו לא במשחק. אני לא רוצה העדפה מתקנת, ממש לא. אני רוצה קריטריונים. צריך פרמטרים לחלוקת תקציבים. הבעיה היא שמאז הקמת המדינה לתקציבים יש בעיקר פרמטר אחד: מדיניות השר והממשלה. כיום רק לגוף אחד יש פרמטרים ברורים ושקופים שעל פיהם מחולקים התקציבים - מפעל הפיס. משרד התחבורה הכריז שהם עומדים קריטריונים, אז הכריזו. כל זמן שלא יהיו פרמטרים ברורים ושקופים, נישאר באותו מעגל. בעלי הכוח יקבלו כסף, החלשים יישארו מאחור".

והנה עוד בעיה מבנית שמעטים מכירים: כשמשרדי ממשלה מוציאים קול קורא לפרויקט מסוים, למשל בינוי מעונות יום, העיריות העשירות שולפות תוכניות מגירה ומסוגלות לשלם למשרדי תכנון חיצוניים כדי לכתוב בקשות לתקציב. מחלקות ההנדסה במגזר הערבי קטנות מאוד, ואין להן כסף כדי להיעזר בגורם חיצוני. בעוד שהממשלה מתייחסת לתהליך הקריאה כשוויוני, התוצאה המעשית היא אפליה. "הם מגישים את התוכניות הרבה יותר מהר מאתנו, והתוכניות שלהם טובות יותר", אומר מחאמיד. "עובדה ש–32 רשויות ערביות הגישו תוכניות עבור פרויקט בינוי מעונות יום, ו–31 לא עמדו בקריטריונים".

אייל טואג

במשרד הכלכלה מכירים בחסם הזה ופועלים לסילוקו. "למרות ההעדפה שניתנה בנוהל לרשויות ערביות, לא נמצאו רשויות שאפשר היה לאשר בקשותיהן, זאת בעיקר בשל היעדר אישורים נדרשים", הם מוסרים. "עם זאת, בנוהל התכנון אושרו 30 בקשות של רשויות במגזר הערבי בסך של כ–10 מיליון שקל, ובנוהל המעבר אושרו 18 בקשות (מתוך 38) של רשויות במגזר, בהיקף כולל של כ–10 מיליון שקל. עד לסיום הקצאת כל התקציב הייעודי, צפויות שתי הקצאות נוספות, והן יחולקו לכל המועצות והרשויות שיעמדו בקריטריונים, לרבות העדפה למגזרים החלשים יותר".

סוגיית גני הילדים ומעונות היום היא אכן עניין כאוב, הפוגע ביכולתן של נשים לצאת לעבודה. היום חסרים באום אל־פחם גנים לכ–500 ילדים, שיצטרפו ל–110 גני הילדים הפעילים. בעיית הבינוי נובעת מאותן בעיות של ביצה ותרנגולת. "כדי להקצות קרקע לצורכי ציבור שתהיה זמינה ורשומה על שם הרשות, העירייה צריכה ליזום ולהגיש תוכנית", אומר מחאמיד. "לעתים קרובות לעירייה אין כסף למימון התוכנית, וגם אחרי שהוגשה תוכנית נתקלים בבעיות בקבלת ההיתר. לפעמים יש הכל, אבל חסר אישור אדריכל מטעם משרד הכלכלה, כי אין כזה. בעוד למשרד החינוך יש מנגנון התמודדות עם התכנון, במשרד הכלכלה - אין. המדינה רוצה להקצות כסף, אבל לא מקימים מנגנון ביורוקרטי שיריץ את הנושא בקלות. ובלי המנגנון - זה פשוט לא יצליח".

אז מה עושים?

אייל טואג

קחאוש: "הצלחנו לשכור מבנים, אבל תנאים הפיסיים לא תמיד טובים והשכירות עלינו. דווקא אנחנו, הרשויות הערביות החלשות, צריכות לשלם שכירות על מבנים של גני ילדים ובתי ספר, בעוד שהרשויות היהודיות לא צריכות. עמותות מקומיות מפעילות חמישה גני ילדים בסבסוד משרד הכלכלה, אבל זה לא מספיק. ההרשמה מתחילה בפברואר ונגמרת תוך יומיים, והמצב טוב יחסית ליישובים אחרים. המדינה לא חשבה בעבר שהמגזר הערבי זקוק למעונות יום. ב–2010 המצב היה קטסטרופלי ולא היה עם מי לדבר, כיום הדברים נראים קצת אחרת כי הממשלה נותנת תקציבים, אבל עדיין המחסור גדול, בעיקר בגלל בעיות תכנון. פה צריך לעזור לנו. הבעיה היא שהתכנון נעשה מירושלים או תל אביב, ואותנו מדירים מטיפול בבעיות שאנחנו מכירים טוב מכולם. למה לא שואלים אותנו? למה לא משתפים? למה לא יושבים עם מהנדס העיר ושואלים: 'איפה הכי חשוב להשקיע?' כמובן שהודעה על תקציבים בלתי ניתנים לניצול גם היא לא עוזרת, וכמוה העובדה שאין שקיפות בפרמטרים של התכנון. אם אין כאלה - איך אדע כיצד לתכנן כשיגיע הכסף?"

אתם מציירים תמונה קשה. אתם מרגישים שהגישה בכל זאת משתנה באחרונה, או שמדובר באותה התנהלות?

מחאמיד: "בסוף שנות ה–80, כשהייתי בא למשרדי ממשלה, היו שואלים אותי: 'אתה דרוזי?'. כשהייתי עונה שלא, היו אומרים שאין תקציב. כיום המצב קצת יותר טוב, אבל חוסר האמון קיים. פעם לא נתנו בכלל, היום כבר נותנים, אבל החלוקה לא נכונה. רצון טוב חשוב - אבל לא מספיק".

קחאוש: "אחרי כל כך הרבה שנים חוסר האמון גדול, אבל עכשיו יש לנו יותר כוח בכנסת, וזאת יכולה להיות נקודת מפנה. נתחיל להאמין שמשהו משתנה כשתתקיים מדיניות אובייקטיבית ומבוססת קריטריונים. מצד שני, גם האוכלוסיה הערבית צריכה לעבור שינוי מחשבתי - צריך להתחיל לחשוב על בנייה רוויה ולהיכנס לתהליך עיור. כשהמדינה תראה שאנחנו, כחברה, תורמים את החלק שלנו בשינוי, זה יקדם יותר תקציבים ואישור תוכניות".

חצי מהבתים מחוברים 
לחשמל פיראטי

שוק הנדל"ן במגזר הערבי גם הוא חסם לא פשוט: כיום חסרות בעיר כ–2,000 יחידות דיור, אלא שהעירייה כבר מתכננת בעצמה שכונה חדשה הכוללת דיור בר־השגה. יותר קשה לה לטפל בתעסוקה המקומית. רמת האבטלה באום אל־פחם בפרט ובוואדי ערה בכלל היא 12%–13%, ותושבי האזור נוסעים לעבוד בתל אביב וגם בצפון ובדרום הארץ. בתחילת שנות ה–90 החל תכנון של אזור תעשייה קטן, שרק השנה יחלו בשיווקו, ובנייתם של שני אזורי תעשייה נוספים, שאמורים לקום בשיתוף המועצות השכנות מגידו ומנשה, עדיין תקועים. במצב כזה אי אפשר למשוך מפעלים שייתנו תעסוקה מקומית, וגם לא לפנות מהעיר מטרדים כמו מוסכים או סדנאות. קופת העירייה גם היא נפגעת. אום אל־פחם נמצאת באשכול סוציו־אקונומי 2, 81% מהארנונה מגיעה ממשקי בית (שמקבלים גם הרבה הנחות כחוק), בעוד ההכנסות מארנונה מסחרית מצומצמות מאוד. המצב הפוך ביישובים היהודיים, שם על פי מחקר של עמותת סיכוי 50%–60% מהכנסות הארנונה מגיעות מעסקים, מתעשייה, ממתקני תשתית, ממבני ציבור ועוד.

גם כשאזור התעשייה החדש יקום - לאחר 25 שנות תכנון - הוא לא יעזור לאת'ר מסרווה בת ה–28, מורה מהיישוב הסמוך ערה־ערערה. כמו עשרות מעמיתיה, גם היא יוצאת כל יום מביתה למסע ארוך דרומה. מסרווה מלמדת ערבית בפזורה הבדואית סמוך לדימונה. ההסעה, שעבורה היא משלמת 80 שקל ביום, אורכת כשעתיים וחצי לכל כיוון. כדי להגיע לבית הספר בזמן היא יוצאת ב–5:30 בבוקר, וחוזרת בערב הביתה. ראש המועצה המקומית מודר יונס, כמו גם מנכ"לית העירייה (האשה היחידה בתפקיד במגזר הערבי) רואידה יוניס, מכירים היטב את השיירות היוצאות מהכפר בכל בוקר, וכרגע אין פתרון. "למורים אין עבודה באזור שלנו", אומר יונס. "ולצערי כמעט לא מקבלים אותם לעבודה בבתי הספר היהודיים הרבים באזור, והם חייבים לנסוע רחוק כדי להתפרנס. הם מתחילים שם ואחרי כמה שנים הם מבקשים העברה צפונה. בינתיים נוסעים".

הכפר המאוחד שבלב ואדי ערה מתגלה כמקום מקסים: האווירה שקטה, המקום נקי, ורק הבורות הנפערים בכבישים מוכיחים שיש כאן בעיה. בתי שכונה החדשה של ערערה לא היו מביישים את קיסריה הלא רחוקה, אבל הכבישים בה לא קיימים. הצופים פעילים במתנ"ס יפהפה שנבנה על ידי מפעל הפיס, אבל הדרך המובילה אליו אינה סלולה והילדים צריכים לבוסס בבוץ כדי להגיע אליו בימי גשם. תחבורה ציבורית אין כאן בכלל. "אני גרה בבקעה אל־גרבייה - 15 ק"מ מפה", אומרת יוניס, "אם אין לי אוטו, אני נוסעת שעתיים דרך חדרה. ליישוב מעולם לא נכנסה תחבורה ציבורית. אנחנו מממנים הסעה לילדים, לבתי הספר, אבל המדינה לא מסכימה לסבסד תחבורה ציבורית. למה? כי לאוטובוס אין נקודת קצה. למרכז היישוב יכולים להיכנס משאית ומערבל בטון, אבל לא מיניבוס ציבורי. משרד התחבורה אומר - נדבר על קו אחד, אולי בתחילת 2016, צריך קודם לעשות עבודות תשתית, כיכרות, סובות, לזה צריך כסף. אנחנו ב–2015, באמצע מדינת ישראל, ותחבורה ציבורית היא בגדר חלום. באף יישוב יהודי זה לא קורה".

לא רק תחבורה ציבורית ועבודה באזור הן חלום רחוק, אלא גם דבר סטנדרטי כמו חיבור לחשמל. "עד ששני הכפרים אוחדו ב–1993, ברשות כל כפר היו 6,000 דונם", אומר יונס. "עם החיבור החליטה המדינה לספח 4,000 דונם, שדבר לא נעשה בהם. יוצא שבמזרח מגבילים אותנו שטחי טבע, ומצפון היה שטח אש, ואתה מנסה לתכנן בתוך קופסת הסרדינים שהותירה לך המדינה. בגלל בעיות תכנון קשות אין תוכנית מתאר. התושבים בונים בתים גדולים עבור המשפחה המורחבת, אבל אין ביניהם כבישים. מאחר שאין טופס 4 (היתר לקבלת שירותים) גם אין חיבור לחברת חשמל. מתוך 4,770 משקי בית, ל–2,000 אין היתר, והחיבור לחשמל פיראטי. בעלי בתים משלמים לקבלני חשמל שמארגנים להם חיבור ומשלמים לחברת חשמל, וכמובן מרוויחים על זה את החלק שלהם. יוצא שדווקא החלשים משלמים יותר על מוצר בסיסי כמו חשמל".

אבל זאת בנייה לא חוקית, איך אפשר לתת טופס 4?

אייל טואג

"מדובר בביצה ותרנגולת: אנשים בונים כי צריך לגור איפה שהוא, משלמים פה קנסות גדולים ומתמודדים עם צווי הריסה גם על ידי מאסר, ובתים רבים נהרסים. זה קורה מסיבה פשוטה: אנחנו נמצאים בעיכוב של 30–40 שנה בתחום התכנון. אני רוצה לבנות לגובה, שלוש קומות, שש קומות, אבל זה דורש תכנון ותקציבים. הבעיה היא שאין אמות מידה לחלוקת כספים. אם ראש המועצה דופק על השולחן - יש כסף. מי שלא - שוכחים אותו. אם המדינה תחזיר לנו את השטח שהלאימה, ייפתרו לא מעט בעיות. אפשר יהיה להקים אזור תעשייה וגם מכללה שתמשוך אליה סטודנטים, אבל המדינה לא ממהרת להרחיב את גבולות השיפוט שלנו. היא לקחה ואומרת - תסתדרו.

"יש כוונות טובות, יש הבנה שאי אפשר להשאיר את המצב הזה על כנו, אבל הבעיה היא שבדיונים על תכנון לא השתתפו ראשי מועצות, ועם כל הכבוד - כנס אחד של משרד הפנים שאליו מגיעים אנשי הרשויות המקומיות זה לא שיתוף ציבור. חייבים להתייחס לחברה הערבית כשונה. אני לא מתחרה בתל אביב: שם יש תוכניות מגירה, אזורי תעשייה, גני ילדים. יש להם המון כסף וכוח אדם. לנו יש מחסור באנשים מקצועיים. אומרים לי - תביא פרויקטורים חיצוניים. אני זקוק למומחה להתייעלות אנרגטית, הוא יעלה 10,000 שקל - מי ישלם? למדינה נוח להתעלם מאתנו כי אנחנו לא נודניקים, אין לנו את המנטליות הישראלית. מישהו אמר לי: רוצה מחלף? שב במשרד התחבורה ואל תזוז. צריך להיות חביב השלטון כדי לקבל. כשיש חברים בליכוד, יש יותר אפשרויות. אני אומר - אל תעשו את זה בשבילי, אלא בשבילכם. אם פה לא יהיה טוב, לא יהיה טוב גם למגזר היהודי. תנו גם לנו לחלום".

660 מיליון שקל? לא בטוח 
ש–6 מיליארד יספיקו

בעמותת סיכוי המשותפת ליהודים וערבים, שהוקמה ב–1991 ופועלת מאז מול משרדי הממשלה לקידום שוויון בין האזרחים היהודים והערבים, מכירים היטב את התסכול בחברה הערבית, ושותפים לביקורת החריפה, אבל גם מזהים שינוי חיובי. "אם לפני עשר שנים לא דיברו על נושא האפליה בכלל, הרי שכיום נגמר עידן ההכחשה", אומר רון גרליץ, מנכ"ל משותף של העמותה. "חלקים גדולים בפקידות היהודית רוצים לקדם שוויון מתוך הבנה כלכלית־פרגמטית, וחלקם גם מתוך תפישה ערכית. קיים כיום קונצנזוס שאי אפשר לקדם כלכלה כש–20% מהאזרחים זרוקים מחוץ לשוק העבודה. להבנה הזו עזרה כניסת ישראל ל–OECD, וגם הלחץ של ארגוני החברה האזרחית נותן את אותותיו.

"לשמחתנו, כיום נשמעים צלילים אחרים במשרדי הממשלה, במשרד האוצר ובאגף תקציבים בפרט. עם זאת, המדינה, באופן מסורתי, מעדיפה להתמודד דרך תוכניות מיוחדות במקום להילחם לשינוי מנגנוני הקצאה של המשרדים השונים. הפעילות של הרשות לפיתוח כלכלי במשרד ראש הממשלה, ברשות איימן סייף, חשובה ומחוללת שינוי, וגם אגף תקציבים פועל בכיוון הזה, אבל השינוי מתרחש לאט מדי. יפה שנותנים 660 מיליון שקל במסגרת התוכנית לפיתוח כלכלי וצמצום פערים בחברה הערבית, אבל בכלל לא בטוח שגם 6 מיליארד יספיקו. הפתרון צריך להיות הרבה יותר רדיקלי: הפיכת מנגנוני ההקצאה של כל המשרדים לשוויוניים, במקביל לתוכניות המיוחדות. בנוסף, יש להגדיל את התקציב של הרשויות המקומיות הערביות על ידי הרחבת מענקי האיזון. באוצר אומרים שלא כל המשאבים ינוצלו היטב. זה נכון. אבל בלי עוד משאבים הם חנוקים לגמרי. בעניין הזה האסימון עוד לא נפל באגף התקציבים. הם לא מבינים שתהליכים חיוביים רבים שהם מקדמים ייכשלו כל עוד אין תקציב מינימלי לעבודה מקצועית ברשויות הערביות".

שירלי רקח, מנהלת שותפה של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי, חוזרת ומזכירה את הפתרון המרכזי: "תקציבים מחולקים בלי קריטריונים ברורים ואחידים", היא אומרת. "מי שמבקש בצורה יותר מקצועית ובקול רם מקבל יותר, אבל ככה לא מתקנים אפליה של 67 שנה. אגף התקציבים חייב להוביל לקביעה של קריטריונים אחידים ושוויוניים, שלפיהם משרדי הממשלה יקצו את הכסף. מדובר בצעד הכרחי לתיקון האפליה".

עבד כנאענה, מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי, מזכיר את הבעיה הגדולה מכולן. "המגזר הערבי ספג שנים רבות של אכזבות מהמדינה", הוא אומר. "הם טובעים בצפיפות ובביוב, ורואים יישובים סמוכים מתפתחים. בסכנין אין מקום לבנות, אבל ההרחבות של היישובים בגליל גדלות כל הזמן, והארנונה של אזור התעשייה תרדיון הולכת ליישובי משגב, לא לעראבה. אז עכשיו מתחיל ליפול האסימון אצל הפקידות והממשלה, אלא כשבמשך כמעט 70 שנה נתנו כאפות ובשנה ה–70 יש כנות אמיתית - אני אגיד רגע, זה באמת קורה? הממשלה התחילה לעשות מהלך, אבל החברה הערבית לא מאמינה לה. לכן נציגי המדינה צריכים להבין - דיבורים לא ישכנעו, רק מעשים. כשיש אוטובוסים בכפר קאסם והנסיעה זולה ומסובסדת, לעומת השנים שבהן שילמו פי שניים לתחבורה הפיראטית, אנשים אומרים לעצמם - המדינה מתעניינת בי".

עופר וקנין

"אי אפשר לקחת משהו שמתאים לחברה היהודית, לעשות קופי־פייסט לחברה הערבית ולהגיד 'עשינו'", אומר גרליץ. "צמצום הפערים דורש עבודה מורכבת, שכוללת את הבנת החסמים ופירוקם. לשמחתנו, הכל אפשרי. במאמץ משותף גם הפקק של אום אל־פחם יכול להיפתח בקרוב".

הממונה על התקציבים באוצר, אמיר לוי, מסכים. "אנחנו מגיעים מתוך רצון אמיתי לשלב את האוכלוסיה הערבית בכלכלה, כדי להגיע לצמיחה גדולה ולצמצום פערים. מדובר ביעד אסטרטגי כלכלי־חברתי חשוב", הוא אומר. "בסיטואציה הקיימת אנחנו לא רואים איום - אלא הזדמנות".

לוי, אחד המנועים מאחורי קידום התוכנית לפיתוח כלכלי וצמצום פערים בחברה הערבית, יודע שיש צורך בשינוי שיטת הטיפול המסורתית. "ברור לנו שאין די בהקצאה תקציבית ושחייבים לשנות את מנגנוני הקצאה. בכיוון הזה אנחנו גם פועלים. בשנה האחרונה דאגנו שלפחות 20% מהתקציב למעונות היום ישוריינו לרשויות הערביות כדי שהן לא יצטרכו להיאבק בתוך המאגר התקציבי הכללי שהיה קיים עד היום. במקביל, פעלנו ותמכנו במשרד החינוך בקידום התקצוב הדיפרנציאלי, שממנו ייהנו גם רשויות ערביות. בנוסף, 40% מהגידול בתקציבי התחבורה הציבורית, כלי מרכזי לשילוב בשוק העבודה, יופנו ליישובים ערביים. כל אלה הם שינויים חשובים במנגנוני ההקצאה שיניבו פירות משמעותיים ואשר קודמו בשיתוף פעולה מלא ובעבודת צוות עם משרדי ראש הממשלה, הכלכלה, החינוך והתחבורה".

הטענה היא שהתהליך הזה צר ואטי מדי.

"שינויים משמעותיים מטבעם לוקחים זמן. חשוב לזכור שבשביל להגיע למימוש האינטרס ההדדי הזה, צריך ששני הצדדים יעבדו. תפקידנו הוא להציב את העניין הזה כנושא כלכלי חשוב, ולרשויות המקומיות יש אחריות לקחת את התקציבים הקיימים, ולדעת לבצע. כיום יש הבנה מלאה של החשיבות בתעדוף הנושא מבחינה תקציבית, ויש אסטרטגיה ברורה שמכירה בחשיבות העניין. ההצלחה תלויה בעבודה של משרדי הממשלה והרשויות. אם כל אחד יעשה את תפקידו, אין סיבה שבעבודה משותפת לא נצליח. בפועל אנחנו רואים מגמות חיוביות: עלייה בשיעורי התעסוקה, עלייה בשיעור בעלי תארים אקדמיים, עלייה בשיעור מקבלי תעודת בגרות וירידה בעוני בשנה האחרונה".

אתם מתכננים מירושלים, ולא משתפים את אלה שחיים ביישובים.

"במסגרת התוכנית החדשה הוקם צוות 120 ימים המורכב מאנשי המגזר השלישי, יהודים וערבים, שמגבש המלצות בנושא דיור, עוד נושא מרכזי שהחברה הערבית מתמודדת אתו. חשוב לנו לשתף את כל בעלי הענין ואנחנו מקיימים קשר כמעט יום־יומי עם ראשי רשויות ערביות וארגונים אזרחיים שונים העוסקים בנושא. זו משימה משותפת, שרק ביחד נצליח לעמוד בה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות