מכישלון למצוינות בתוך שנתיים: סיפורו של בית ספר אחד בלוד - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מכישלון למצוינות בתוך שנתיים: סיפורו של בית ספר אחד בלוד

כולם הכירו את התיכון ע"ש מקסים לוי בלוד ורצו לברוח ממנו ■ מנהלים התחלפו בקצב מסחרר, מורים התרחקו, תלמידים הסתובבו חסרי מעש והאלימות חגגה ■ עד שלפני שנתיים התחולל בו שינוי גדול, והוא נהפך למוסד חינוכי מחבק שמעודד מצוינות

23תגובות

הדרך אל תיכון דרכא ע"ש מקסים לוי בלוד עוברת בין רחובות מוזנחים, בחלקם הכביש מלא מהמורות, באחרים פסולת מושלכת בצדי הדרך. כשנכנסים לשכונת גני אביב, שבה ניצב בית הספר, מתחלף הנוף בבניינים גבוהים, חדשים יחסית, ובכיכרות מטופחות. שני שערים מקבלים את פנינו בכניסה לבית הספר: "בוקר טוב", פונה אלינו נער בכניסה, בנימוס כמעט מפתיע. תוך כמה רגעים מתברר לנו שזה מקס קוטוב, תלמיד י"ב והבסיסט של להקת הרוק־מטאל בלאק פמפרס. הוא מסביר לנו איך מגיעים לחדרה של המנהלת, וממשיך אל הכיתה.

שני בניינים מרכיבים את התיכון: האחד ישן ומעט מוזנח, מזכיר את בתי הספר הישראליים של שנות ה–70, והשני חדש, מצוחצח ומזמין. הפער ביניהם משקף את המהפך שעבר התיכון הזה בשנתיים האחרונות: מבית ספר שיצא לו שם רע בעיר ובארבע שנים התחלפו בו שלושה מנהלים למקום שתלמידיו חשים שייכות אליו וכבר לא מתביישים לספר שהם לומדים בו.

גני אביב נחשבת אמנם לשכונה טובה יחסית, אך היא נמצאת במרחק של כמה דקות הליכה משכונת הרכבת, הידועה כשכונה נחשלת, שבה פועלים סוחרי סמים, ואשר אירעו בה לא מעט מקרי רצח. בגלל מצבה הקשה, השירותים העירוניים לא מצליחים לטפל במי שנזקק להם. העיר כולה, שבה 70 אלף תושבים, סובלת מבעיות שנוצרו במשך עשרות שנים של הזנחה, מתח יהודי־ערבי ושיעורי פשע גבוהים. מי שהיה יכול עזב אותה, ובעיר נשארו משפחות במעמד סוציו־אקונומי נמוך.

תיכון דרכא לוד תלמידים
אייל טואג

"הרבה גורמים הפכו את המיקום הגיאוגרפי לנפיץ, ובית הספר צריך לפעול בתוך זה", אומר גיא זאבי, מורה ללשון. "התלמידים גדלו בתחושה של עיר שאינה עיר, מקום עם דימוי שלילי, תחושה של חוסר מוגנות. כשהם לא מקבלים את הצרכים הבסיסיים שלהם, ללמוד זאת ממש פריווילגיה".

כיום עוברת לוד תהליך של שינוי: את מקומה של הוועדה הקרואה תפס ראש עירייה, יאיר רביבו. שיעור הזכאות לבגרות בעיר עלה, וכיום הוא עומד על 44% - עדיין נמוך אך במגמת שיפור. בעיר הוקם כפר סטודנטים של עמותת "איילים" ופועל בה גרעין תורני של משפחות צעירות. פרויקטי נדל"ן שהוקמו בה משכו זוגות צעירים, שנהנים ממחירי הדיור הנמוכים ביחס לאזור המרכז ומהנגישות של העיר למטרופולין תל אביב. רבים מהם הצטרפו למועצת התושבים, שמקדמת סוגיות חברתיות מול העירייה ורשויות אחרות.

את מלי אליאס, מנהלת התיכון מזה שנה וחצי, אנחנו מזהים לפי החבורה הגדולה של תלמידים שעומדת סביבה. היא פונה אליהם בשמותיהם הפרטיים, ונראה שהיא מכירה את כולם: מורה לאחת להיכנס לכיתה, מתעניינת בשלומה של אחרת ובודקת מדוע אחד מהם לא הגיע בשבוע שעבר לבית הספר. בתיכון הקודם שבו עבדה, בליך רמת גן, זה היה כמעט בלתי אפשרי: שם למדו 400 תלמידים בכל שכבה. אבל בדרכא לומדים בסך הכל 300 בני נוער.

לוד

זה לא ההבדל היחיד בין בליך, כור מחצבתה של אליאס, לבין התיכון שבראשו היא עומדת היום. בליך הוא תיכון אליטיסטי ומבוסס כלכלית, שתלמידיו מגיעים בעיקר מרמת גן. הוא ידוע בזכות הפנינג הבחירות המתקיים בו לקראת הבחירות לכנסת, בזכות ההשקעה הרבה בספורט ובמדעים ובזכות אחוזי הגיוס הגבוהים ליחידות קרביות.

תיכון דרכא בלוד, לעומת זאת, היה במשך שנים ארוכות כמעט ההפך המושלם: בית ספר חלש מבחינה לימודית, שמתקשה להתמודד עם האתגרים הקשים ממילא הטמונים במיקומו. משאבים מוגבלים וניהול בעייתי השאירו אותו לדשדש מאחור, עם אלימות, מתח בין־עדתי ושיעור נמוך של זכאים לתעודת בגרות. "אם זר היה נכנס לבית הספר, הוא לא יכול היה לזהות אם זה זמן שיעור או הפסקה, כי התלמידים היו מסתובבים בחוץ", אומר אחד המורים.

המהפך בדרכא יצא לדרך לפני שנתיים וחצי, כשהוא עבר מרשות העירייה לרשת בתי הספר התיכוניים דרכא. בשלב הראשון הוא נהפך מבית ספר שש־שנתי לתיכון ארבע־שנתי, מט' עד י"ב. לאחר מכן גויסה אליאס, שהגיעה אליו ביולי 2013, חודשיים בלבד לפני תחילת שנת הלימודים.

"המטרה הראשונית היתה לייצב את בית הספר ולהחזיר את האמון של ההורים והתלמידים במערכת", היא אומרת. "ישבתי כאן יום יום ושוחחתי עם מורים, הורים ותלמידים. דרכא לא השאירה אותי לבד. ניהול בית ספר הוא תפקיד בודד מאוד, אבל כאן יש לי רשת תומכת".

מלי אליאס
אייל טואג

אליאס הגיעה לדרכא לאחר 17 שנה כמורה לכלכלה, מחנכת, רכזת חברתית, מנהלת שכבה וסגנית מנהלת בבליך, בעקבות פנייה מגיל פרג, מנכ"ל רשת דרכא, שניהל את בליך עד לפני כמה שנים. "ראיתי בזה אתגר", היא מסבירה מדוע עזבה את מקום העבודה הנוח. "אני מגיעה לחינוך מתוך אהבה ואמונה ואני משוכנעת שכל תלמיד יכול להגיע להישגים אם נותנים לו את המשאבים לכך. פרט לכך, הרגשתי שאם אעזוב את בליך לא אחסר שם, אבל כאן יש מקום שצריך אותי. הגעתי לביקור ומשהו אמר לי שאפשר לעשות פה הרבה".

50% מהתלמידים מוגדרים נוער בסיכון: "ילדים שצריכים לדאוג לאחים הקטנים שלהם, ילדים שאביהם יושב בבית הסוהר", מדגימה אליאס. זה מכתיב מנהגים שלא מוצאים בבתי ספר אחרים: יש תלמידים שמקבלים טלפון מהמחנך מדי בוקר, ואם הם לא מגיעים לכיתה - נוסעים להביא אותם. מדי בוקר מתייצבים אצל היועצת כ–40 תלמידים שמקבלים כריכים משום שהם לא מקבלים ארוחת בוקר בבית. לעתים רשת דרכא נרתמת כדי לספק למשפחות התלמידים סיוע, למשל במוצרי חשמל. "אם משפחה כלשהי זקוקה למקרר, דרכא יארגנו לה מקרר", אומרת אליאס.

אליאס מסרבת להשלים עם אווירה של קורבנות, ולכן התלמידים מחויבים לתרום לקהילה, "כדי להראות להם שיש אנשים במצב קשה משלהם", לדבריה. "אנחנו לא מוכנים לתת להם לקבע את ההסתכמות על סעד, ואנחנו רוצים לתת להם תחושה של שווים, יכולים ומסוגלים. מצד שני, הם הרבה יותר מוקירי תודה מאשר בני נוער משכונות מבוססות".

גם 12 שנות לימוד 
הן שאיפה ראויה

התיכון פתוח לכל תלמיד מלוד, בלי קשר לממוצע הציונים שלו או לבית הספר היסודי שבו למד. למרות הפערים הבסיסיים שעלולים להיווצר כתוצאה מההחלטה הזאת, אליאס משוכנעת שזה לא יפגע בשאיפות המצוינות של התיכון, "כי כל תלמיד יכול להצליח". כראיה להצלחה היא מציגה את אחוז הזכאים לבגרות בבית הספר: לפני שלוש שנים הוא היה 48%, כעת הוא 65%, והיא מקווה שהשנה הוא יגיע ל–75%. לשם השוואה, שיעור הזכאים לבגרות בישראל כולה הסתכם ב–2014 ב–53.4%.

בחירות 2015 הפנינג לוד
גיל כהן-מגן

כדי להפוך את זה לאפשרי, כל תלמיד עובר בכיתה ט' מיפוי, ואז נתפרת לו תוכנית אישית: קורסים באסטרטגיות למידה, תוכניות העשרה רגשיות ועוד. הלמידה היא דיפרנציאלית, כלומר מותאמת לתלמיד: אם אחד מהם לא מצליח להתרכז בכיתה, המורה יישב אתו על הדשא בחוץ. אם המורים מזהים שהוא סובל מקשיים רגשיים, הוא יקבל תמיכה בתחום הזה. בכל שכבה יש שלוש כיתות - שח"ר, שבה לומדים תלמידים עם פערים לימודיים, שמקבלים משאבים בדמות שעות ממשרד החינוך, מהעירייה ומדרכא; כיתה עיונית; וכיתה מדעית. השאיפה היא תעודת בגרות מלאה, אבל עבור חלק מהם סיום 12 שנות לימוד היא מטרה ראויה מספיק.

כדי להראות לנו עד כמה בית הספר מגוון מבחינת הרכב התלמידים, מפגישים אותנו עם אנואר חסנין, תלמידת י"ב, שלומדת במגמת ביולוגיה ומתלבטת מה ללמוד לתואר ראשון - פסיכולוגיה או חינוך. "בית הספר השתנה", היא אומרת. "מחדירים בנו כבוד להשכלה, מסבירים מדוע היא כל כך חשובה. ההורים שלי התעקשו שאלמד דווקא כאן, כי הוא נחשב טוב".

איך בכל זאת מתמודדים עם הפערים הגדולים כל כך בין התלמידים? "אנחנו לא מוותרים להם", אומרת עדי דיאמנט, מחנכת ומורה לפסיכולוגיה. "רבים מהם לא מאמינים בעצמם, ואנחנו מבהירים שהסיכוי קיים תמיד ודוחפים כל אחד מהם לעשות את מה שהוא מסוגל. אפילו צעד קטן קדימה מקבל תגובה חיובית".

יחד עם חסנין בכיתה לומדים מקס קוטוב - הנער המנומס מהכניסה - ואלי שישמן, שמנגן אתו בלהקה. "לפני כמה שנים הפער בין תלמידים מבוססים לתלמידים ממשפחות חלשות היה מאוד מורגש", אומר שיטמן. "מאז זה השתנה. כיום אין הבדל בין התלמידים, ולכולנו יש אותה מטרה - להוציא תעודת בגרות ולהתקדם".

"שיעור האלימות בבית הספר צנח", מצטרף קוטוב. "כעת מקפידים יותר על משמעת. המורים לא מתעניינים רק בציונים שלנו, אלא גם במה בדיוק אנחנו עושים. הם הרבה יותר קרובים אלינו ומשקיעים גם בפעילות חברתית. בית הספר הזה הוא כמו כור היתוך, אין גזענות משום צד".

עבד אלנקיב, תלמיד כיתה ט', הוא מהדור שלא הכיר את בית הספר לפני המהפך, אבל שמע עליו רבות. "בעבר אמרו בלוד שזה תיכון חלש מבחינה לימודית", הוא אומר. "היום לא מוותרים כאן על אף תלמיד, וזה מאוד מורגש".

רוב התלמידים הם יהודים ורק כ–15% מהם ערבים. גם בין היהודים יש הטרגוניות: רבים מהם בני העלייה הרוסית ומיעוטם יוצאי אתיופיה. התוצאה היא שילוב של תלמידים מוסלמים, נוצרים ויהודים. "לאף אחד כאן לא אכפת מה המוצא של התלמיד השני", אומרת אליאס. "הם רואים זה בזה בני אדם עם שפה משותפת, ומעבר לזה לא כל כך משנה להם. חשוב לנו שכל אחד מהם יבטא את עצמו, ולכן כאשר בקיץ ניגשה אלי תלמידה מוסלמית ואמרה שהיא רוצה ללכת עם רעלה - אמרתי לה שלנו אין שום בעיה עם זה".

מנסים לבסס זהות ישראלית

גיל פרג
פוטו נגבה

לקראת הבחירות האחרונות החליטה אליאס לייבא לתיכון מנהג שהתבסס בבליך: מיני מערכת בחירות. במשך שלושה שבועות שמעו התלמידים על מצעי המפלגות, אירחו פוליטיקאים, ערכו קמפיינים ולבסוף הצביעו בהפנינג צבעוני שאירח את תלמידי כיתות ט' וי"ב מכל העיר. "התלמידים די מנותקים, לא רק כאן אלא בכלל, הם לא ידעו איזה פוליטיקאי מנהיג איזו מפלגה, והיה לנו חשוב לקרב אותם להוויה הפוליטית", אומרת אליאס. "חשוב לנו לבסס כאן זהות ישראלית, שירגישו שייכים למדינה".

אבל לא רק ידע חסר פה. סיור בן כמה שעות בבית הספר מעיד שהאתגר הגדול ביותר של המורים הוא לשכנע את התלמידים שמותר להם לחלום ושהם יכולים להחליף את הייאוש בתקווה. "כשאני הייתי נערה, היה לי ברור שמציבים מטרה והולכים אליה", אומרה הדס פרחי, מחנכת ומורה לספרות. "אבל כשאני שואלת את התלמידים מה החלום שלהם, הם עונים לי 'שיהיה לי בית'. הם לא מתכוונים לבית שיהיה בבעלותם, אלא כפשוטו - שיהיה להם היכן לגור. אני מסבירה להם שתעודת בגרות היא לא המטרה, אלא האמצעי בדרך למטרה גדולה יותר - ואנחנו עוזרים להם לנסח אותה".

איפה אתם רואים את בית הספר בעוד עשר שנים?

אליאס: "אני רוצה להוכיח שגם בית ספר בפריפריה החברתית בעיר שיש לה שם לא טוב, כשהוא מקבל מנהיגות חזקה, רשת תומכת, מסוגל להגיע למצוינות".

למרות הקשיים הרביים שמערכת החינוך מתמודדת עמם כיום?

"מי שנמצא כאן זה לא מערכת החינוך ולא שר החינוך, אלא המורים, וברגע שמובילים אג'נדה מגובשת, כשכולם שותפים לבניית החזון וכולם מגויסים - זה אפשרי".

"בתוספת משאבים לא גדולה - 
אפשר לצמצם את הפערים בחינוך"

רשת בתי הספר התיכוניים דרכא ("הדרך" בארמית) הוקמה לפני חמש שנים על ידי קרן רש"י וכי"ח אליאנס, בתמיכת משרד החינוך, וביולי האחרון הצטרפה אליה קרן YRF האמריקאית כשותפה אסטרטגית. כיום כוללת הרשת 25 תיכונים בכל הארץ, עם 14 אלף תלמידים ו–1,500 מורים.

"האג'נדה שלנו פשוטה: להביא חינוך מצוין לבתי ספר בפריפריה הגיאו־חברתית", אומר מנכ"ל דרכא, ד"ר גיל פרג, שניהל בעבר את תיכון בליך והכיר שם את מלי אליאס. "אנחנו מחפשים תיכונים שזקוקים לשינוי ולא בוחרים מקומות שקל לעבוד בהם, אלא קהילות שמתמודדות עם אתגר: קליטת עלייה, עוני, שיעור אבטלה גבוה, ובעיקר קהילות שחוות משבר חינוכי ומעוניינות בשינוי. אפשר לומר שאנחנו עושים אקסטרים מייקאובר לבתי ספר".

דרכא משקיעה בכל תיכון 10%–15% בנוסף לתקציב שמעביר משרד החינוך, ופרג מספר כי עד כה הושקעו בתיכון ע"ש מקסים לוי כ–1.5 מיליון שקל בשנה. "רצינו לאפשר לילדי לוד ללמוד בבית ספר שמציע הזדמנויות כמו ברשויות החזקות ביותר", הוא אומר. "לשמחתנו, הוכח במהירות שכשאתה נותן לילדים את אותם תנאים - הם מגיעים להישגים. נכון, הם מגיעים אלינו עם פערים גדולים יותר מאשר ברשויות החזקות, אבל כשיש צוות מורים מחויב למשימה ומנהיגות חינוכית שמגובה במשאבים הנדרשים - השמים הם הגבול. זה מעודד אותי גם כאזרח בישראל, משום שזה אומר שבהשקעה הנכונה - שהיא לא אסטרונומית, לא מדובר בסכומים לא הגיוניים ברמת המדינה - אפשר לצמצם את הפערים במערכת החינוך. בתוספת לא גדולה של משאבים ובעיקר בניהול נכון, אפשר להציע לכל תלמידי ישראל את כל האפשרויות ולא לסגור ילדים בתוך מערכות שיסלילו אותם למעמד מסוים".

למעשה, קרן רש"י נכנסת לוואקום שהשאירה המדינה במערכת החינוך.

"משרד החינוך והרשויות המקומיות עשו הרבה מאוד בשנים האחרונות. אנחנו רואים את עצמנו כגורם חיצוני ומתמרץ, שלא עובד במקום משרד החינוך אלא לצדו. כמו שקרן רש"י הראתה בפרויקטים אחרים שהיא היתה מעורבת בהם, גם בקידום מוסדות החינוך בפריפריה, המאמץ המנהיגותי שאנחנו עושים בבית הספר ישתלב במקומות רבים נוספים".

התיכון ע"ש מקסים לוי עבר טלטלות קשות בשנים האחרונות. איך קיבלו אתכם שם?

"במגזר השלישי יש הרבה גופים עם כוונות טובות והרבה תוכניות מתערבות, אבל לפעמים הן לא מצליחות. אנחנו, בניגוד לאחרים, לא פועלים כעוד תוכנית מתערבת אלא לוקחים אחריות מלאה על המקום וכך עוזרים לצוות לבנות מחדש אמון. אין ספק שבכל מקום שאנחנו מגיעים אליו תוהים בשלב הראשון אם זה עוד גוף שילך עוד שנה־שנתיים או שזה שינוי מהיסוד. כיום, אחרי תקופה בלוד, כשרואים מה אנחנו עושים שם, קל יותר להניע את השינויים שצריכים לקרות, והכוונה היא לא רק להעברה של משאבים אלא לשינוי של פרדיגמות. זה הדבר הכי חשוב בפריפריה: להפוך את המצוינות לשאיפה לגיטימית, שלא שמורה רק למקומות כמו רמת השרון וכפר סבא".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם