האנשים שהקימו מקדש במדבר ולא מחזיקים טלוויזיה: הכירו את היישוב הכי שונה בישראל - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנשים שהקימו מקדש במדבר ולא מחזיקים טלוויזיה: הכירו את היישוב הכי שונה בישראל

הם חיים חיי שיתוף כמו בקיבוץ של פעם, מחליפים ביניהם בתים כל כמה שנים, לא אוכלים בשר, לא צופים בטלוויזיה ולא מצפים מהבנים שימשיכו את דרכם ■ בנאות סמדר שבערבה מנסים לשלב איזון כלכלי עם חיים רוחניים, ומסתפקים ב"חיים של רווחיות סבירה"


69תגובות

אם יש מקום נידח בישראל, זהו נאות סמדר. בעוד שיישובי הערבה הסמוכים, כמו יטבתה, חצבה וסמר, נהנים מכך שבדרך לאילת, על כביש 90, הישראלים עוברים דרכם, בנאות סמדר וביישוב הסמוך, נוה חריף, לא זוכים אפילו לתשומת הלב הרגעית הזאת.

כבר בהמתנה בכניסה ליישוב, בעודנו מצפים ששער הברזל ייפתח, ניכר כי מדובר ביישוב מעט שונה. שער הכניסה אינו בנוי כסורג סטנדרטי, אלא מזכיר יותר שער של אחוזה אנגלית ישנה: שתי דלתות כמעין כנפיים לבנות הנפתחות פנימה ומזמינות אותך להיכנס.

נאות סמדר
עופר וקנין

מתברר שלחברי הקיבוץ לקח לא פחות מחמש שנים להחליט על הקמת השער החשמלי - שיחליף את השער הידני. "לא רצינו לוותר על הגישה שבה כשמגיע מישהו לקיבוץ תמיד יהיה מישהו שניגש לשער, לוחץ את ידו ומברך אותו לשלום. אבל זה נהפך להיות משא כבד מדי, המצב שבו אתה צריך שכל הזמן יהיה חבר שיהיה זמין לגשת לשער. ועדיין, היו אנשים שהיה להם קשה עם הרעיון של שער חשמלי. הם נקשרו לרעיון של לפגוש בן אדם ולפתוח לו אישית. בסוף בחרנו בשער נפתח פנימה, כי לא רצינו שער שזז הצדה כמו במחנה", אומר מזכיר הקיבוץ, עמרי ידין.

הקושי בהחלטה על השער נבע מהדרך שבה מקבלים החלטות בנאות סמדר, "גישת הקונצנזוס", כפי שמגדיר אותה ידין, שלפיה החלטות מהותיות ליישוב לא מתקבלות כל עוד יש להן מתנגדים. בהחלטות פחות משמעותיות הרוב קובע. הגוף הריבוני בקיבוץ הוא האסיפה הכללית המתכנסת פעם בשבוע. על העבודה השוטפת אחראים מרכז המשק והחשב. בהחלטות כלכליות ברמה גבוהה יותר הוא מתייעץ עם "ועדת המשק", ולהחלטות לא כלכליות אחראית המזכירות.

קיבוץ נאות סמדר שוכן בגובה של כ–400 מטר מעל פני הים, והאדמה כאן מאתגרת אפילו עוד יותר מאשר באזורים הנמוכים יותר בערבה. היא מלוחה יותר, ופני השטח, הנקראים "קרקעות רג'" או לעתים "חמדה", מכוסים שברי סלעים המורכבים בעיקר מאבני צור קשות. כשב–1989 הגיעה למקום שיירת מכוניות של אמנים ואנשי בוהמה מירושלים כדי להקים את הקיבוץ, כללה ההיסטוריה המקומית בעיקר ניסיונות התיישבות כושלים. במרכז הקיבוץ אפשר לראות עד היום את האזבסטונים והבטונדות הישנות של קיבוץ שיזפון, שהוקם כאן ב–1982 וננטש אחרי כמה שנים. גם היאחזות נח"ל יעלון, ששכנה במרחק מאות מטרים מהיישוב, ננטשה, אבל נאות סמדר משגשג כאן כבר 26 שנה.

חשוב לסייג: המלה שגשוג היא יחסית כשמדובר בקיבוץ שכולו אומר הוויה רוחנית. החברים לא מקבלים שכר על עבודתם, ואם היתה דרך לאמוד את שכרם היינו מגלים ששכרם נמוך מהשכר הממוצע במשק. גם כיום רוב בתי היישוב הם קראוונים ובתי סוכנות, ול–250 התושבים כאן יש בסך הכל שש מכוניות שמיועדות לשימוש פרטי, כך שלא בטוח שהישראלי הממוצע היה מכנה את המצב הכלכלי של המקומיים "שגשוג". ייתכן שהכל טמון בציפיות וביחס אל הכסף כאן, כפי שמגדירה זאת יהודית בר ששת, מנכ"לית חברת המזון של הקיבוץ. "החיים שלנו הם חיים של רווחיות סבירה. אחרי הכל אנחנו לא אנשי כלכלה מבריקים ולא מחפשים אקזיט", היא אומרת.

עם זאת, נאות סמדר נמצא בתקופה כלכלית טובה. היצוא של מטע תמרי המג'הול של הקיבוץ לאירופה מהווה ענף יציב עם רווחיות גבוהה; חברת המזון של הקיבוץ הציגה צמיחה של כ–10% בהכנסות בשנה החולפת (וברבעון הראשון של 2015 המגמה נמשכת); והמותג "נאות סמדר", שתחתיו משווקים כל המוצרים היוצאים מהקיבוץ, צובר תאוצה. "אנחנו עדיין פורעים את ההלוואות על שנות ההקמה, ועד 2018 נסיים להחזיר אותן", אומר ידין. "היו לנו הרבה תקופות קשות, זה יישוב שהיה צריך לקחת מאפס, נגד כל הסיכויים, ולהרים בו מערכת כלכלית. ממצב שבו אין לנו לאן ליפול עברנו לשלב שבו אנחנו מסיימים את שלב ההקמה וההתבססות הכלכלית - ובשנים הקרובות נעבור לרווחיות, ונוכל לחשוב על כיווני התפתחות אחרים".

נאות סמדר
עופר וקנין

ואכן, בימים שבהם חקלאי הערבה, שהתבססו על גידול ירקות ובעיקר פלפלים, מתמודדים עם משבר כלכלי העומד לכלותם, בולטת העובדה שבמרחק כמה קילומטרים הקיבוץ הקטן מצליח להתייצב על שתי רגליים.

"היינו בודדים מבחינה רעיונית, וכיום אנחנו כמעט מיינסטרים"

נאות סמדר הוא קיבוץ שיתופי לחלוטין. אף אלמנט של חיי התושבים כאן אינו מופרט. לחברים אין אפילו תקציב אישי, חדר האוכל מגיש שלוש ארוחות ביום, ובמכולת היישוב, הנקראת אקונומיה, החברים לא משלמים על המוצרים. מי שמעוניין לנסוע ליום אחד לתל אביב, למשל, צריך לגשת לאחראי על קופת הקיבוץ לשיחה, ולבקש ממנו את הסכום שלו הוא זקוק. אבל כפי שאומר ידין, כשאנו מנסים להבין את ההתנהלות בנוגע ל"דמי הכיס", "אלה הדברים הקטנים. הבעיות מגיעות בשלב שבו הילדים שלנו צריכים ללמוד באוניברסיטה. אנחנו עושים מאמץ עצום כדי למצוא תקציב לכך שהילדים שלנו ילמדו".

כשבוחנים את שנת ההקמה של נאות סמדר, מפתיע שדווקא בשנים שבהן בעולם קרס הקומוניזם ובישראל התנועה הקיבוצית היתה שרויה במשבר קשה, שהביא לכך שמרבית הקיבוצים עזבו את הדרך השיתופית - נאות סמדר הוקם על בסיס השיתופיות. כפי שאומר ידין, שלפני הצטרפותו לגרעין המייסד של הקיבוץ היה חוקר בתחום מדעי המדינה, "לנגד עינינו התרסקו באותה תקופה הקומוניזם והסוציאליזם, וזה גירה אותי כאדם צעיר. כתלמיד מאסטר בפילוסופיה ובמדעי המדינה התעסקתי הרבה בשאלות של יחסים ומהו סדר חברתי תקין, ורציתי לחיות את תחומי המחקר האלה, ולא רק לקרוא ולכתוב עליהם. הקסם פה היה שהמקום הזה לא היה תשובה לנושאים האלה, אלא מקום שהציב שאלה לגביהם".

מי שהוביל את הקמת הקיבוץ היה יוסף ספרא, שחקן תיאטרון ואיש רוח שאסף סביבו קהילה וייסד עמותת "אנשי מעשה", שהוקמה ב–1984 כדי לתמוך במימושה של הציונות המעשית ולהביא לשינוי פני החברה. רעיונות העמותה, לבד מתמיכה בקהילות שיתופיות, כללו גם מושגים דוגמת חקלאות בת־ קיימא, בנייה אקולוגית ושימוש באנרגיות השמש והרוח. בשנים שבהן מספיק היה להיות צמחוני בישראל כדי להיחשב לתמהוני, תושבי נאות סמדר - שאכן נמנעים מאכילת בשר - נתפשו כחבורה מוזרה, ורבים ראו בהם כת שבראשה עומד הגורו הכריזמטי ספרא (שמת ב–2003), שהיה דומיננטי מאוד בחיי הקבוצה.

נאות סמדר
עופר וקנין

"בשנות ה–90 המונח 'התחממות גלובלית' לא היה קיים, וגם מונחים כמו חקלאות אורגנית או קיימות לא נולדו עדיין", אומר ידין. "זו תקופה של טרום הניו אייג', שנים שבהן או שהיית דתי או שהלכת לסדנאות רוחניות או שנסעת להודו, ופה היה יישוב חלוצי ששאל שאלות מהותיות על החיים. ישראל היא מדינה שגם כיום נשלטת על ידי מוסדות דת, וישראל של השנים שבהן הוקמנו היתה מדינה שלא איפשרה לביטלס להיכנס ולהופיע בה. אין לנו תורה שאנחנו נאחזים בה מעבר ליכולת האדם להתבונן בדברים. כשקמנו זו היתה תקופה אחרת, לא מרגישים את זה, אבל אצל האדם קרה הרבה מאז שנות ה–70 וה–80. כשקמנו היינו בודדים במערכה מבחינה רעיונית — וכיום אנחנו כמעט במיינסטרים".

"כיום צעירים נקשרים יותר בקלות לנושאים האלה", אומרת בר ששת. "יש יותר מודעות לצורך לחיות נכון ולכך שהעולם המערבי חי בגישה של 'מה ששלי־שלי ומה ששלך־שלך', לא אומרת בהכרח שזה נכון".

"מצד שני, תהליך הלימוד הפנימי פה הוא עדיין נורא קשה, ומעמת אותך עם האחזקות שלך ברמה המוחשית וברמת האמונה, וחלק מהאוכלוסייה תמיד יהיה כזה ששומר על האחזקות שלו", מוסיף ידין.

עם זאת, אפילו מי שמגדיר עצמו כטיפוס פתוח מבחינה רוחנית צריך לקלף מעצמו שכבה של ציניות כאשר הוא מגיע לנאות סמדר. השיחה עם ידין, לדוגמה, שנסובה על נושאים כלכליים־חברתיים, גולשת כל העת למושגים אמורפיים כמו "היחסים בין אדם לעצמו, זולתו וסביבתו", וקשה להשיג ממנו תשובות חד־משמעיות הנוגעות לחוקים המנווטים את חיי המקום. אפילו האידיאולוגיה הקיבוצית המסורתית אינה זו ששולטת פה. כפי שמסביר זאת ידין, "הקיבוץ המסורתי לא משך אותנו. לדוגמה, מההתחלה היינו פטורים מהתלבטות בנוגע ללינת ילדים, כי כשמדובר בילדים - האמנו שאתה לא יכול ללכת נגד הטבע ולנתק את הילד מהוריו. כשהקמנו את המקום דווקא ניתחנו את הסיבות למה רעיון הקיבוץ לא עובד. הרי אנשים חיים ביחד בהרבה מקומות והנטייה לחיות בקהילה כפרית היתה קיימת מאז ומתמיד. ועדיין לא רק רעיון הקיבוץ נפל, גם הקומוניזם נפל - בעיקר כי אם יש משהו מהותי בנוגע לבני אדם זו העובדה שהם לא שווים, וקשה לשים אותם ביחד באותו סד. לכל אדם יש את האופי והצבע שלו. ואתה לא יכול להתעלם מזה. לכן הבנו שאנחנו לא יכולים להעתיק את התקנון של הקיבוץ הרגיל אלינו - והחלטנו לחיות ללא תקנון".

לפי מה מתנהלים פה אם אין תקנון?

נאות סמדר
עופר וקנין

"היחסים בין האנשים כאן קובעים את ההתנהלות שלנו".

איך מתקבלות ההחלטות הכלכליות?

"רוב האנשים פה עובדים בתוך הקיבוץ. העבודה נתונה לחופש הפרט. כל אחד חשוף לכל התהליכים הכלכליים בקיבוץ, ואם מישהו רואה ענף שמתקשה או מזהה רבעון קשה באיזשהו מקום - הוא יכול להבין שענף מסוים זקוק לעזרה ולתת כתף".

איך הוא יכול להבין דבר כזה?

"יש כאן אסיפה פעם בשבוע עם נוכחות גבוהה, שבה כולם מעודכנים והתושבים מודעים לנעשה ומעוניינים להיות מעורבים".

נאות סמדר
עופר וקנין

מה עם המחלות המסורתיות של הקיבוץ המסורתי - החלוקה בין חברים חזקים שמושכים את הקיבוץ קדימה מבחינה כלכלית למי שנחשבים ל"אוכלי חינם" או "פרזיטים", שהתרומה הכלכלית שלהם שולית? איך אתם מתמודדים עם זה?

"אנחנו חיים את הדברים האלה ברמה היום־יומית וכן, זה דורש התייחסות בלתי פוסקת. אבל צריך להבין שהמגוון שהחברה האנושית מייצרת לא אחיד - ולנסות לייצר מורכבות שבה כל אחד ימצא את מקומו, אם לא ברמה המיידית אז בעתיד. חלק מהפתרון הוא יצירה של מצבים מאתגרים ודינמיקה התפתחותית ביישוב כך שהמקום לא יסתייד. השאלה הזאת נוגעת גם להבנה שיש בכל חברה אנשים שבאופן טבעי הם חלשים יותר, ויש אנשים שמתקשים יותר - והשאלה היא אם אני זונח אותם או לוקח אותם אלי".

איך מתמודדים עם תופעה של אנשים שרוצים להצטרף לקיבוץ ואתם יודעים מראש שהתרומה הכלכלית שלהם תהיה נמוכה? איך מחליטים את מי לקבל?

"ראשית, זו שאלה אמיתית - איך אני יוצר מצב שזה לא יהיה כך, ובהקשר הזה אנחנו בהחלט מתמודדים עם שאלת הדור הבא. יש לנו 250 תושבים, מתוכם כ–90 חברים. מי שרוצה להתקבל ליישוב מגיע לתקופה מסוימת כדי להתנדב, ואחרי כן אנחנו שואלים את עצמנו - והוא שואל את עצמו - אם מתאים שהוא ימשיך. אם כן - הוא נכנס ל'תקופת מועמדות' של שנה, ואחרי שנה מחליטים אם הוא ייהפך לחבר".

ואז מצביעים על הקבלה שלו?

נאות סמדר
עופר וקנין

"אנחנו לא מצביעים. בשלב הזה אנחנו מכירים אותו כבר שנתיים־שלוש, הוא משתף אותנו בתהליך הכניסה לחברות. מספר לנו משהו על עצמו או מקריא משהו בכתב. אנחנו מדברים ומשוחחים - ובסוף שואלים את האסיפה אם יש מתנגדים לקבלה שלו. זה יותר מעמד חגיגי של קבלת אדם לחברות".

מה קורה אם מגיעים לרגע האמת והוא רוצה להתקבל ולא רוצים אותו? הכל תמיד כל כך הרמוני?

"התהליך הוא כל כך משתף ופתוח, שזה בדרך כלל בולט מאוד אם הוא מתאים. אם לא - מדברים על זה ועל סיבת הקושי. וכן, לפעמים זה נגמר לא בצורה הרמונית. אבל אז זה בדרך כלל זה נגמר עוד בתקופת ההתנדבות או המועמדות, ולא תמיד זה נעים. אבל צריך לזכור, נאות סמדר היא קהילה לומדת. תהליך החשיפה האישית פה הוא ברמה גבוהה מאוד, כך שבדרך כלל זה לא מגיע לפיצוץ. בנוסף, כשמדברים על חוזק כלכלי צריך לזכור שכמה שהקיבוץ הזה מגוון - האופק הפרנסתי פה לא גדול. היכולת להגשים את עצמך בתחום העבודה היא מוגבלת".

אז איך מתמודדים עם הבעיה הקיבוצית, שבה החזקים עוזבים ומי שנשאר בקיבוץ הם החלשים שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב?

"זה לא בולט פה. יש חזקים שנשארים, בשיעור גדול, אולי כי זה מקום שמעניין להיות בו, עם האתגר הפרנסתי. מטע התמרים, למשל, הוא אתגר מקצועי גדול, בדמות הצורך להוביל צוות גדול של אנשים שלומדים יחסים ושיתוף פעולה".

נאות סמדר
עופר וקנין

ללמוד יחסים ושיתוף פעולה?

"אנחנו נפתחים פה להתייחס ביחד לשאלה של אדם ומערכות היחסים שלו. לדבר על דברים אחרי שהתבוננו על עצמנו. אם תיקח למשל צוות שעובד במטע - בהפסקות הם מדברים על הדברים האלה".

מה עם התאילנדים? גם הם חלק מהשיח הזה?

"יש לנו 14 פועלים תאילנדים למטעים כדי לתמוך בעבודה בעונות השיא, שבהן צריך כוח אדם גדול לתקופה קצרה. התאילנדים נושמים את האווירה פה, אבל השיח שדיברתי עליו נעשה בעברית, כך שהם לא משתתפים. ל–10–12 מתנדבי חו"ל שגרים פה כן יש קבוצת לימוד משלהם".

מה עם דור הבנים שלכם, הם חוזרים?

נאות סמדר
עופר וקנין

"מההתחלה אמרנו תמיד שהילדים שלנו לא יהיו דור ההמשך של היישוב. יש פילוח סטטיסטי של האוכלוסיה ולא כל אחד נולד עם הנטייה להיות חבר קיבוץ. אין סיבה שזה יהיה כך. יש טיפה בנים, אבל זה לא 'קיבוץ נדל"ן' כמו קיבוצי אזור המרכז. באופן בסיסי נאות סמדר הוא יישוב מבוסס קליטה. המקום הזה הוא בית ספר".

מיהם סוג האנשים שאתם קולטים?

"אנחנו מעדיפים לקלוט צעירים אחרי צבא, אנחנו לא רוצים אנשים צעירים מדי שנמצאים בשלב סוער מבחינה אידיאולוגית, אלא כאלה שמבוססים יותר מהבחינה הזאת. בדרך כלל מי שמגיע אלינו זה אדם שעשה איזושהי עצירה בחיים שלו, והוא שואל את עצמו 'מה אני יכול לעשות עם החיים שלי'".

"אם יש כאן ענף מפסיד, זה 
כי הוא עדיין ברמת הסטארט־אפ"

ההמחשה הפיזית הטובה ביותר לכך שנאות סמדר אינו קיבוץ רגיל, נמצאת במבנה המרכזי ביישוב - בית האמנויות, שקשה להחליט מה הוא מזכיר: את ארמונו של הקוסם מארץ עוץ, ציור של סלוואדור דאלי, ארמון סיני או מתקן בלונה פארק. כך או כך, מדובר במבנה האחרון שהיית מצפה למצוא בקיבוץ בערבה. צבעי בית האמנויות נעים בין צהוב, ורוד וטורקיז; מרכזו הוא מגדל המתנשא לגובה 27 מטר; את תחתית המגדל מעטרים עלי כותרת כחולים מבטון; הכיפה המכסה את החצר הפנימית הגדולה מזכירה מבנה ערבי; והחדרים שמסביב מזכירים את הבנייה בסיני.

נאות סמדר
עופר וקנין

הרבה חשיבה אקולוגית יש סביב המבנה, שהושלם לפני כחמש שנים לאחר 13 שנות עבודה, ובעיקר התמודדות עם הטמפרטורות הגבוהות במקום בקיץ. בהתאם, המגדל של בית האמנויות הוא "מגדל צינון פסיבי" שבתוכו עוברת ארובה הפוכה - כזו שלא נועדה לפלוט אוויר חם כלפי מעלה, כי אם להוציא אוויר קר כלפי מטה. בתחתית הבניין, מתחת לארובה, נמצא מרתף מלא מים. משאבה מעלה את המים למעלה, שם הם מרוססים על ידי מתזים זעירים בפתח הארובה. כתוצאה מההתזה, האוויר בפתח הארובה מתקרר, נהפך לכבד יותר וצונח מטה במורד הארובה. כשהוא מגיע לקרקעית, האוויר הקר מוזרם בצינורות לחדרים הרבים במתחם. לדברי ידין, המגדל נבנה ברובו על ידי בני המקום, כמעט ללא עזרה חיצונית, אבל עם תמיכת התוכנית הלאומית להתייעלות אנרגטית במשרד התשתיות. "בשנות הבנייה היינו עובדים עד שעות הצהריים בענפים השונים של המשק, ואחרי שעות העבודה היינו מגיעים לפה כדי לבנות עד הערב", אומר ידין.

ממעלה המגדל אפשר לראות מה מכיל את כל נוה המדבר שנקרא נאות סמדר: מטעים ירוקים של דקלים, זיתים, עצי תפוח, שזיף, משמש ועוד מגוון עצים נשירים וגפנים מקיפים את היישוב - הכל תוך שימוש אופטימלי במים מליחים, מים שוליים ומי קולחין.

בחדרי העבודה שמסביב למגדל עובדים החברים (רבים מהגרעין המייסד של הקיבוץ היו בוגרי בית הספר לאמנויות בצלאל) בעבודות עץ ובפיסול באבן וברזל. האומנים מעבירים סדנאות וסמינרים בתשלום לאורחים ומוכרים את מוצריהם בגלריה שבמקום. "הגלריה כשלעצמה לא היתה יכולה להחזיק כענף כלכלי, אבל המכירה של האומנות, יחד עם הקורסים בתשלום שמעבירים פה לאנשים והסמינרים שמגיעים לפה דרך המדרשה החברתית של נאות סמדר, מביאים לכך שהענף הזה נותן את שלו", אומר ידין.

"הדרכתי כאן השבוע סמינר של שמונה חבר'ה בני 60, שלא נגעו בחיים שלהם בעץ או במפסלת. נתתי להם עצים גולמיים לפסל מהם, וכל יום הם היו פה מ–16:00 ועד 19:00", אומר מאיר, אומן עץ מהקיבוץ. מאיר, 72, שייך לגרעין המייסד. לפני שהגיע לכאן הוא היה בעליה של נגריה בירושלים. כשאנו שואלים אותו אם יש בו געגועים לירושלים, הוא אומר: "אני אוהב את העיר. בעיקר את האנונימיות שהיא נותנת לך. להיות בעיר זה סוג של מנוחה פסיכולוגית ממקום כמו פה, שהקשרים בו מאוד אינטנסיביים, ודברים ביחסים הבין־אישיים יכולים להיגרר כי אתה רואה את אותו אדם שהיתה לך אינטראקציה אתו גם מחר ומחרתיים. מצד שני, בעיר אין תכלית אמיתית לחיים. הכל בה מורכב טלאים־טלאים".

מה עם הקיום כבעל עסק עצמאי? אליו אתה מתגעגע? להוציא חשבוניות?

נאות סמדר
עופר וקנין

"לזה לא", משיב מאיר, וידין מוסיף: "אחד היתרונות במבנה שלנו הוא שמעט אנשים עוסקים בחשבוניות. מעט אנשים נושאים את הנטל הכבד של לייצר פה סביבה כלכלית יציבה. נכון שהרבה אנשים מעורבים בעשייה, אבל מעטים נוטלים את המועקה".

אין כאן ענפים מפסידים שמוחזקים ממניעים אחרים?

ידין: "אם יש ענף מפסיד, זה כי הוא עדיין ברמת הסטארט־אפ. אין פה ענף מפסיד שמוחזק מסיבות סנטימנטליות".

לבד מהמטעים, המדרשה והקורסים המועברים במקום, מתפרנס הקיבוץ מתיירות - הכניסה ליישוב לעוברי אורח נעשית רק באמצעות מלווה ובתשלום (18 שקל לאדם), ובמדרשה ניתן ללון בחדרים על בסיס מקום פנוי - מדיר העזים המקומי, המונה 240 עזים חולבות, מהפונדק שמחזיק הקיבוץ בצומת שיזפון שם נמכרים מוצרי היישוב ומהשדה הסולארי שבשטח הקיבוץ שבו הוא מחזיק 50%. בנוסף, כיום מפתחים כאן מפעל קוסמטיקה קטן על בסיס הצמחייה המקומית.

עם זאת, הפעילות המגוונת ביותר בקיבוץ היא חברת המזון נוקדי המדבר, המייצרת כ–50 מוצרים שונים על בסיס התוצרת החקלאית המקומית, כאשר גם במבני התעשייה של הקיבוץ, כמו בחלק ניכר מבתי המגורים, הקירור מושתת על אותן ארובות הפוכות כמו בבית האמנויות. בין היתר, מפעילה נוקדי המדבר יקב קטן המייצר 10,000 בקבוקים בשנה של יינות וליקרים, מחלבה לייצור גבינות עזים ומפעל מיצים קטן. המחקר והפיתוח נעשים ביישוב, אבל אין כאן טכנולוג מזון, ובמקרים של מוצרים מעט יותר מורכבים כמו סילאן או חטיפי אנרגיה, האריזה והבדיקות נערכות על ידי קבלן חיצוני.

נאות סמדר
עופר וקנין

אף שנוקדי המדבר הציגה צמיחה של 10% בהכנסות ב–2014, מבחינת הקיבוץ מדובר במיתון של קצב הגדילה לעומת שנים קודמות. "השינוי בהרגלי הצריכה בישראל הביא לירידה בענף המזון ואת העצירה הרגשנו גם בשוק האורגני שאמנם לא התכווץ, אבל בהחלט עצר אחרי הרבה שנים שבהן הוא צמח כל שנה", אומרת המנכ"לית בר ששת, המודעת למגבלה הגדולה של המותג בימים של מודעות צרכנית. "אנחנו שחקן נישה מובהק ונחשבים יקרים. לכן אנחנו כל הזמן בחשיבה ובמאמצים איך להוריד את המחיר".

"המוצרים האורגניים יקרים מאוד", אומר ידין. "המטרה שלנו היא לרדת במחיר. הניסיון שלנו הוא לייצר חקלאות אורגנית במחיר מתקבל על הדעת. זה לא חברתי וגם לא כלכלי למכור תוצרת אורגנית במחירים שהם בשמים".

הנטייה הכלכלית בעולם היא להתמחות ולהתבסס על ענף אחד שבו הייצור יהיה כמה שיותר המוני. זה גם מה שקרה ברוב הקיבוצים ששרדו - הם נשענו על מפעל אחד מצליח, לא על מגוון עסקים.

בר ששת: "נכון שאצלנו בתמרים יש רווחיות גבוהה, ובשאר התחומים מדובר רק ברווחיות סבירה, אבל חשוב שיהיו עוד מרכזי רווח לא מבוססי חקלאות. יש יתרון לגיוון בניהול הסיכונים, ויש לו גם חיסרון".

למה הקיבוץ לא נכנס לתחום הירקות, ובפרט לפלפלים, בשנים שבהן המושבים באזור הרוויחו הרבה כסף מהענף?

נאות סמדר
עופר וקנין

ידין: "גידול ירקות זה עבודה של המון תאילנדים, ויש לנו מגבלה אידיאולוגית בעניין הזה. גם 14 הוויזות שהוצאנו לתאילנדים שיש לנו זה סיפור עבורנו".

מה עם ענפים אחרים, לא חקלאיים, למשל היי־טקיסטים - יש כאן?

ידין: "יש לנו חבר'ה מדהימים גם מהתחומים האלה, בוגרי 8200 וכדומה. אבל איבדנו אותם מהבחינה הזאת. הם לא רצו להמשיך להתעסק בתחומים האלה. אני חושב שבשלב הלהט המשימתי של הקיבוץ, כשכולם עבדו בחוץ, הם פשוט לא רצו להיכנס לחדר ולעבוד על מחשב. אולי כעת, כשהקיבוץ ייכנס לשלב המתון שלו והאנשים יירגעו, זה יקרה".

בלי טלוויזיות והסחות דעת

גם בר ששת שייכת לגרעין המייסד. לפני שהגיעה לקיבוץ היא בכלל עסקה בתחום האופנה. "גם במשך כמה שנים אחרי שהגענו לפה, עיצבתי בגדים. הקמנו סדנה ועבדנו בה יחד שש־שבע בנות - עיצבנו ומכרנו. אבל שנה־שנתיים אחרי שהתחלנו בהקמת בית האמנויות, היתה בקיבוץ החלטה שנסגור את הפעילות הזו ונעסוק בבנייה".

זה מעבר חד מעיצוב בגדים לבניין.

בר ששת: "אנחנו מנסים לחשוב כאן כל הזמן על שינוי ולא להיצמד לנושאים מסוימים רק כי כך החלטנו פעם. המקום הזה לא מובן מאליו עבורנו. זה לא בית רגיל שאנו משרישים בו שורשים. חלק מאורח החיים שלנו פה הוא שפעם בשש־שבע שנים אנחנו מחליפים דירות. כל חברי הקיבוץ יוצאים בתיהם, אנחנו צובעים ומשפצים את כולם, ואז כולם נכנסים לדירות חדשות".

מתי בפעם האחרונה עשיתם את זה?

"לפני שלוש שנים. עושים את זה בדרך כלל בהתאם לצורך אמיתי - אם יש משפחות שגדלו וצריכות יותר מקום, ומצד שני יש משפחות שהתכווצו".

ידין: "בפעם הבאה יהיה לי קשה. אני לא יודע איך אעזוב את הגינה שלי. לא אכפת לי מהבית, אבל לגינה נקשרתי".

המעברים האלה לא נעשים קשים עם הגיל, כשמתבגרים?

ידין: "זה מפגיש אותנו בצורה יפה עם שאלת ה'שלי' ו'לא שלי'. זה מרענן את החיים של הבן אדם - אתה עובר לשכונה אחרת, לגינה אחרת, מקבל שכנים חדשים, וזה יוצר ערבוב נהדר של אוכלוסיות. לא נוצר המצב הקיבוצי הרגיל של התבדלות ל'שכונות'".

אתם בטוחים שאם אסתובב פה כמה ימים לא אמצא את כמה אנשים מרירים?

בר ששת: "אין לנו פה פתרון של משיח. זה לא שהצלנו את האנושות, אבל המאפיין של נאות סמדר, שבו אנחנו כן יכולים להתגאות, הוא שאנחנו מקפידים באורח החיים שלנו פה לא להיכנס למצב של 'קליקות'. אם אתה מדבר על מרירות קיבוצניקית - אני מכירה אותה מקיבוצים קודמים שגרתי בהם, ותמיד אמרתי שאם נאות סמדר יהפוך לקיבוץ כזה - לא אהיה שם. הגישה כאן היא שככל שיותר דברים ייפתחו - יהיו פחות בעיות כאלה".

אז כולם תמיד מאושרים פה?

בר ששת: "זה לא שאנשים לא יצאו מפה עם מרירות אף פעם. גם לומר 'אנשים מאושרים' זה לא משהו שמישהו יכול לומר בנחרצות על אחרים או על עצמו. כמו כל אדם, יש לכל אחד פה תנודות רגשיות".

מה עם קבלת החלטות כלכליות - לגבי מפעלים וענפים של הקיבוץ? איך היא מתנהלת?

בר ששת: "יש ועדת משק שדנה בנושאים עד רמה מסוימת, ובנושאים גדולים יש פורום של המזכירות, שמלבן דברים ומביא אותם לקיבוץ לאישור".

אז אין מקרים של ויכוחים גדולים?

ידין: "יש התנגדויות ויש סיטואציות של צעקות במפגשים. כחברה אנחנו לומדים לתת מקום גם לזה. זה חלק מתהליך ההתמודדות. ברור שאתה יכול להגיע למצב שבו עשרה אנשים ירצו משהו ששאר הקיבוץ לא רוצה".

מה עושים במקרה כזה?

ידין: "אנחנו לא הלכנו על גישת 'הרוב קובע', אלא על גישת הקונצנזוס".

אפשר להתנהל ככה מבחינה כלכלית? זה יוצר מצב שבו חבר קיבוץ אחד יכול לעצור את כל היתר.

ידין: "זה גורר מצב שבו ההחלטות יכולות לקחת הרבה מאוד זמן. למשל, הדיון אם לפתוח או לא לפתוח את הפונדק בשבת הוא דיון שמתנהל כבר הרבה זמן. נכון, המשמעות היא שבן אדם אחד יכול להפיל תהליך שלם. מצד שני, בהחלטות הגדולות אנחנו לא משאירים חברים פצועים מאחור, משום שהחלטה שהם מאוד לא רצו עברה בהצבעת רוב".

מה עם הצמחונות, גם הילדים כאן לא אוכלים בשר?

בר ששת: "גם הילדים צמחונים, אבל הם ילדים, וברור שכשהם נוסעים לאילת הם מתפנקים על בשר באיזו מסעדה. בבית ספר האזורי זה יצר סיטואציה מצחיקה. ידוע באזור שהסנדוויצ'ים של התיכוניסטים של נאות סמדר הכי מושקעים - כריכים עם חביתה, בלחם מחיטה מלאה, עם חסה ועגבניות. אבל כשהילדים מיטבתה וסמר מגיעים עם הסנדוויצ'ים שלהם, יש מצבים שבהם הילדים שלנו מתחלפים אתם. הילדים האחרים רבים על הסנדוויצ'ים שלנו, והילדים שלנו שמחים לאכול סנדוויצ'ים עם פסטרמה".

לא אוכלים בשר גם בבתים? מה אם מישהו ינפנף פה על מנגל ביום שישי אחר הצהריים?

בר ששת: "בחדר האוכל לא נהוג לאכול בשר, ולא נהוג לנפנף. אנחנו פשוט לא רוצים לבשל בשר ולא רוצים אווירה של בשר בבתים. מצד שני, האדם חופשי. נשים בהריון אוכלות פה כבדים, וכשמישהו חולה תמצא אותו אוכל מרק עוף".

מה עם טלוויזיות?

בר ששת: "אין פה טלוויזיות".

אסור להחזיק?

ידין: "זה לא אסור, היו תקופות שבהן היו פה אנשים עם טלוויזיות ולא קרה כלום. אבל זה לא קונה את האנשים. היחס לבידור קנוי פה הוא זהיר מאוד. אגב, זו גם שאלה למי שבוחר לגור פה - מה עושה הבן אדם בשעות הפנאי שלו במקום שנועד להתבוננות פנימית. זו לא אווירה של מנזר פה, אבל כן יש כאן משהו מאוד מתבונן ומתמקד. האנרגיה לא מתבזבזת פה על הסחות דעת".

למה הכוונה "בידור קנוי"?

ידין: "בידור שלא עשינו בעצמנו. אנחנו מאוד משקיעים פה בתכנים. אם אלה מסיבות שאנו עורכים, חתונה שהפקנו פה בעצמנו, סדר פסח שנערוך עם שירה. אנו מנסים להשלים כך את המחסור בבידור, ועדיין לחיות פה זו בחירה בחיים פשוטים עם פחות הסחות דעת".

"הערך המוסף הוא שעובדים יחד"

לנאות סמדר יש עוד תוכניות רבות - גידול אצות או "תיירות וצימרים", אומר ידין, "אבל את זה כבר יעשה אולי הדור הבא".

למה הדור הבא?

ידין: "יש גבול ומידה לקצב ההשקעות. אני יודע פחות או יותר מה אני יכול להכיל".

דור ההמשך נחוץ כדי להוציא לפועל את התוכניות הכלכליות שיש כאן, ושאלת הדור הבא מעסיקה את התושבים, וועדת הקליטה עסוקה בחשיבה כיצד למשוך צעירים, ונמצאת במגעים עם קבוצות צעירים המעוניינות להשתלב ביישוב. כיום נותרו בקיבוץ כ–60% מבני הגרעין המקורי שהקים אותו, ולבד מ–90 החברים יש ביישוב 50–60 מתנדבים, חלקם במסלול שבו הם לא משלמים לקיבוץ דבר על המגורים - אך גם לא מקבלים שכר על עבודתם, וחלקם במסלול הכולל שכר מסוים.

"אחרי שהשתחררתי, באתי לבקר פה חברה, ואז באתי לבקר אותה שוב וסימנתי לעצמי את העובדה שזה מקום מיוחד", אומרת שירלי חנדז'י, צעירה מהקיבוץ השייכת "לדור הבא". "עברו שנתיים, עשיתי טיול אחרי צבא, ובאתי לכאן לעוד חודש ונשארתי כמתנדבת. אחרי שנה וחצי עזבתי ללימודים, וכשסיימתי התחיל פה סמינר בנייה במדרשה שבהיאחזות נחל יעלון. השתלבתי בסמינר ועבדתי בבנייה אקולוגית במשך שנה, אחר כך במטע תמרים, ועכשיו במחלבה".

ידין: "הרוטציה הזאת בתפקידים בין חברי היישוב מעניקה יציבות. אנחנו עושים קדנציות קצרות ומחליפים תפקידים די הרבה".

בקיבוצים הישנים זה היה אפילו קיצוני יותר - ביום ראשון שובצת לרפת וביום שני לחדר אוכל.

ידין: "זה כבר באמת לא יעיל מבחינה כלכלית".

זו עבודת כפיים חד־גונית, בלי הרבה מורכבות ואתגר מחשבתי. היא לא שוחקת?

חנדז'י: "היא יכולה להיות שוחקת, אבל כאן נכנס החלק של ה'עוד משהו' שמקבלים. הערך המוסף מזה שעובדים יחד. אתה נמצא בחבורה ועובד בשביל להיפגש ולהיות חלק ממה שקורה תוך כדי העבודה. זה לא מקום רגיל עם בוס וצוות".

אין מנהל עבודה?

חנדז'י: "תמיד יש את מי שמוביל, אבל יש הרבה יותר עבודת צוות".

כל המצב הזה לא גורם לתפוקות נמוכות בעבודה?

בר ששת: "יכול להיות שזה פחות יעיל".

חנדז'י: "לא בטוח. כשאנשים מרוצים הם עובדים טוב יותר. צוות עם בוס אולי ייתן תוצאות טובות באופן מיידי, אבל תקבל בן אדם שגורר רגליים. אפשר לומר שלהביא פועלים זה הכי יעיל, אבל השאלה היא מה אתה מחפש - אם אתה רוצה להשיג משהו מעבר להעסקת כוח אדם. בעיני השאלה היא מהי רמת האנרגיה שאתה נשאר עמה בסוף היום. אם אתה יוצא מיום העבודה גמור או אם אתה דווקא מתמלא באנרגיה בעבודה ויוצא רענן".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם