הפריפריה של הפריפריה: היכן ומתי איבדה מדינת ישראל את ערד? - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפריפריה של הפריפריה: היכן ומתי איבדה מדינת ישראל את ערד?

בשנות ה–80 היתה ערד עיר איכותית, עם רמת חינוך גבוהה, אוכלוסיה מגוונת, חיי תרבות תוססים ודימוי עירוני גבוה ■ ואז הכל נתקע: המפעלים איבדו רלוונטיות ונסגרו, משפחות וצעירים נטשו, המצב הכלכלי הידרדר - והעיר שקעה בחולות ■ סיפור על מקום שלא הצליח להסתגל למציאות המשתנה

103תגובות

אי אפשר להתעלם מהאוויר של ערד. יבש ונקי, כזה שמפתה לגמוע בנשימות עמוקות. אוויר שמשך אל העיר תושבים רבים עם בעיות נשימה מכל רחבי הארץ, שביקשו איכות חיים טובה יותר. גם אין הרבה ערים שהמדבר נוכח בהן כמו בערד. כשהוקמה לפני 50 שנה, הוגדרה העיר כניסוי אדריכלי של התיישבות עירונית במדבר. התכנון העירוני, שנעשה בשנות ה–60, שם דגש על צורכי האוכלוסייה והשתלבותה במרחב. תוכנית האב של העיר, למשל, קבעה שחזיתות הבניינים יכילו לפחות 60% אבן מקומית. העיר מרווחת, המרכז המסחרי מטופח, הנוף המדברי נשקף מכל מקום בה, הפסלים העירוניים המוצבים בה והניסויים האדריכליים מושכים את העין.

סדרה של אדריכלים עשו כאן את הקריירה וזכו בפרסים. בכל השכונות בערד הופרדה תנועת הולכי הרגל מתנועת כלי הרכב. ברובע אבישור, למשל, הוקמה רשת דרכים רחבה במיוחד שחיברה את הבניינים לחניונים בשולי השכונות. בתוך השכונות הוקמה רשת של שבילי הליכה שבה הושם דגש על הצללה מירבית. חומרים המתאימים לאקלים ולנוף המקומי והצבה נכונה של המבנים איפשרו חדירת רוחות אל תוככי השכונות. שכונות אחרות הוקמו כך שהבניינים יוצרים מבנה סגור המגן על התושבים מפני רוחות וחולות המדבר.

למרות הכל, ערד חולה וענייה. זו עיר שמתמודדת עם בעיות תעסוקה קשות, שבה נמכרת דירת 3 חדרים בחצי המחיר מדירה בבאר שבע ובשליש מדירה באשדוד. עיר שצעיריה בורחים, והחילונים חוששים גם מהשתלטות חרדית על חיי התרבות וגם מהשתלטות הסודנים על מקומות העבודה שעוד נותרו פנויים.

הכותרות שדיווחו השבוע על סגירתו של מפעל מגבות ערד ומפעל פלקסטרוניקס הסמוך לו היו, כפי שאומרים התושבים, לא יותר מעוד מהמורה בדרך למטה, שכן ערד נתקעה בשנות ה–80. מפעלי התעשייה שהוקמו בעיר בתקופה שבה עמד בראשה אברהם (בייגה) שוחט נסגרו בשנים האחרונות בזה אחר זה. התעשייה המסורתית - פלדה, עץ וטקסטיל - לא שרדה את השינויים במשק הישראלי, וערד לא השכילה למשוך אליה מיזמים חדשים ועדכניים יותר. התיירות בעיר לא התפתחה מספיק כדי לשמש מקור תעסוקה משמעותי. האוכלוסיה נחלשה, בעוד שהצעירים המעוניינים בעתיד משופר עוזבים. כך נהפכה ערד למקום שבו עוברים בדרך למצדה ולים המלח - אבל לא עוצרים בו.

ההתחלה היתה אחרת. ערד עלתה על הקרקע כהבטחה להיות מותג היוקרה של הנגב, ובשנות ה–80 עוד הצליחה העיר להתחמק מהתדמית הירודה של יתר עיירות הפיתוח בנגב. הגרעין המייסד של התושבים לא היה מורכב מעולים שנשלחו למקום בעל כורחם, אלא של ישראלים מאזור המרכז שחיפשו איכות חיים ושקט. שכונת ה"בנה ביתך" הראשונה של ישראל קמה בעיר, ועובדי הכור הגרעיני ומפעלי ים המלח, לצד אנשי רוח ובוהמה שחיפשו השראה במדבר, איכלסו את העיר. גם כיום מתגוררים בעיר לא מעט אמנים, ובהם הסופר עמוס עוז, שבא לגור בערד כדי להקל על האסטמה של בנו, ומחלק כיום את זמנו בין ערד לתל אביב. חיי התרבות שקקו בעיר בעבר, ופעם בשנה התקבצו בה רבבות בני נוער לשבוע של חגיגה מוזיקלית בפסטיבל ערד, אחד מאירועי הקיץ המרכזיים של אותם ימים.

גם היום המרכז המסחרי מטופח יחסית. האווירה בו לא משדרת את המשבר בעיר ויש בו תנועה של אנשים. השפה הדומיננטית בכיכר היא רוסית. סקסופוניסט מנגן בפינת הכיכר מוסיקה קלאסית ואוסף מטבעות. סבתא משחקת עם נכדה לצד בתה וחתנה. לא מזמן מלאו 20 שנה מאז שנחתה בישראל והשתקעה בערד. "חצי מהשכונה שלי עבדו במפעל מגבות ערד, עכשיו כולם מובטלים. מובטלים ועצובים", היא מספרת. "אני מובטל, היא מובטלת", אומר לנו החתן כשאנו מתעניינים בעיסוקו. "אין עבודה בערד, חוץ מבים המלח. אוויר יש בכל מקום. פה צריך לפתח את אזור התעשייה".

קבוצות של סודנים עומדים במרכז הכיכר לבושים במיטב מחלצותיהם. כבר שנים ארוכות העיר מאכלסת את הפליטים. רבים מהם קיבלו היתרי עבודה בעקבות מדיניות הממשלה שניסתה להגביל את שהייתם בין גדרה לחדרה. רובע הפאטיו בעיר - שנקרא כך משום שבכל יחידות הדיור בו יש חצר רחבת ידיים התחומה מכל עבריה בקירות גבוהים, שאותה אפשר לסגור כדי להרחיב את הדירה - נחשב כיום לשכונת הסודנים. הם עובדים בבתי המלון בעיר ובים המלח.

"הסודנים לא עושים בעיות. הם רק רוצים להביא לחם הביתה", אומר לנו חליל, מוכר בפיצוצייה מקומית. הוא אמנם חילוני, אבל בבתי הקפה יושבים גם בדואים בגלביות וכאפיות מסורתיות. יש כמה בתי עסק בעיר המוחזקים בידי בדואים.

אנו נכנסים לחנות המכשירים הסלולריים "טכנולוגיה סנטר". הבעלים הוא נוהאד אבו אל קיעאן, שמתגורר ביישוב חורה הסמוך. "90% מהבדואים שנשואים לערביות צפוניות או ליהודיות גרים בערד", הוא אומר. "החיים בפזורה לא מתאימים לנשים שלהם. הן צריכות קצת חנויות כמו שהן רגילות, שתהיה להן אפשרות לעבוד. אלה דברים שיש בערד. בבחירות האחרונות לראשות העירייה הצביעו 550 תושבים בני המגזר. זו עיר משולבת. אין כאן ועדות קבלה כמו בעומר וברמות שבבאר שבע. חיים כאן יותר בשיתוף פעולה".

אבו אל קיעאן הוא סטודנט לחשבונאות ברמת גן, ולמשפחתו יש חנויות מקבילות ברהט ובבאר שבע. "הפיטורים בעיר לא עשו לי נזק אישי, אבל כבעל עסק אני מרגיש שהמצב לא הכי טוב. כולם בערד חיים מהעשירי לחודש ועד לעשירי שאחריו, בלי כסף בצד. 90% מהאוכלוסיה מחכה לסוף החודש", הוא אומר.

נסגר מפעל מגבות בערד
אילן אסייג

היו גם בדואים שפוטרו מהמפעל. לאן הם יכולים ללכת כדי לעבוד?

"רוב העבודה באזור היא בים המלח. הכיוון הוא רק לשם, אבל המשכורות והתנאים שם לא הכי טובים. הסודנים והאריתראים עשו נזק לכלכלה הבדואית, וגם לכלכלה היהודית. הם לא עושים בעיות, אבל הם עובדים בלי כסף. כשהעבירו אותם לקציעות וכלאו אותם המצב השתפר. עכשיו כשמשחררים אותם והולכים להחזיר אותם לפה - שוב לא תהיה עבודה".

מי קהל הלקוחות שלך?

"אני מוכר לבני המגזר, לרוסים, לחרדים".

איך העבודה עם החרדים?

"אצלם השיווק הוא מפה לאוזן. אם נתת שירות טוב לאחד, הוא יספר לאחרים. מה שחשוב להם הוא שאני מוכר להם מכשירים כשרים".

מה זה מכשיר כשר?

"מכשיר עם כרטיס סים מיוחד. מכשיר שאין לו שירות בשישי־שבת. הוא לא עובד בסוף השבוע ואי אפשר לעשות בו פעולות".

"הסיפור עם המגבות היה 
רק הקש ששבר את גב הגמל"

גם החרדים באו לערד בגלל האוויר. בראשית שנות ה–80 עמד בראש חסידות גור הרב שמחה בונים, שסבל מאסטמה. הוא קנה דירה בעיר וביקר בה כמה פעמים בשנה. שהותו דחפה את חסידיו להגר לערד, וכיום הם כבר מהווים כמעט 20% מתושבי העיר. "לא היתה עם החרדים בעיה בתחילת הדרך", אומר שוחט, שר האוצר לשעבר, ששימש ראש העירייה בימי הזוהר של העיר. "כיום נוצרת בעיה, כי אין זרימה של חילונים אל תוך ערד. דירות בעיר מתפנות במחיר נמוך, וחסידי גור באים. זה יכול להתאזן רק אם העיר תתפתח ותהיה אליה נהירה של זוגות צעירים. היו זמנים שבהם ערד היתה עיר מושכת. המחירים בה היו גבוהים יותר מבכל הנגב".

גם כאן, בדומה לערים כמו בית שמש וירושלים, קשה לדובב את החרדים. "בוודאי שהפיטורים משפיעים גם עלינו", מתרצה אחד מהם. "אין למקומיים עבודה, אז הם לא קונים גם בעסקים של החרדים".

הצצה במודעות של משרד תיווך מקומי חושפת עד כמה המחירים נמוכים. וילה בת שמונה חדרים מוצעת כאן ב–1.35 מיליון שקל. דירת שלושה חדרים בקומה שנייה אפשר לקנות ב–285 אלף שקל. ואולם מה שנראה זול להפליא למי שבא מן החוץ, עשוי להיראות יקר למי שגדל בעיר. "פעם היה זול לגור פה, אבל שכר הדירה פה נהיה בשנים האחרונות כמו בבאר שבע. כיום אני משלמת 2,300 שקל לבית צמוד קרקע עם שלושה חדרים", אומרת לנו שמרית לוינוביץ', ילידת העיר.

צומת תל ערד
אליהו הרשקוביץ

לוינוביץ', 30, מלצרית במסעדת מוזה בתחנת הדלק שבכניסה לעיר, לבושה בשחור ולגופה שלל קעקועים ופירסינג, היא דמות שמפתיע לפגוש בערד. "ערד הולכת לכיוון לא טוב", היא מודה, "הסיפור עם המגבות היה רק הקש ששבר את גב הגמל. יש פה חרדים שמשתלטים על דירות ישנות ומגיעים לפה בהוראת הרב. יש פה בעיית תעסוקה, בתי המלון מלאים בסודנים שישנים פה בפאטיו. אין הרבה מקומות שאוכל לעבוד בהם חוץ מבמסעדה פה. ההורים שלי ושל החברים שלי כולם מדברים על לעזוב, כי אין פה דאגה לאופק, לא לצעירים וגם לא למבוגרים.

"זה כואב, כי ערד היא עיר מיוחדת עם משהו טוב. את המדבר והשלווה שיש פה אין במקום אחר. אני נורא אוהבת את העיר הזאת. יש פה מסביב את חבל יתיר, את מצדה, את עין בוקק. בתל אביב כולם נורא בלחץ כל הזמן. בחיפה האנשים נורא תעשייתיים, פה - תלך ברחוב וכולם יחייכו אליך". לדבריה, היא חזרה לערד אחרי שבעשור האחרון עברה דרך תל אביב, חיפה ולונדון, וגרה כיום עם בן זוגה, גם הוא יליד ערד. "זה לא מיוחד. בערד כולם בסוף מתחתנים אחד עם השני, אני מכירה הרבה כמונו", היא אומרת.

אנו תוהים אם דווקא בערד מצליחים המגזרים השונים לקיים חיים משותפים, אבל לא כולם מאמינים בכך. ניסן בן חמו, שבבחירות האחרונות לראשות העירייה התמודד והפסיד, אומר כי "ערד מוגדרת כעיר מתחרדת. בגלל התהליכים הכלכליים־פוליטיים, מחירי הדיור צנחו. ואיזו אוכלוסיה לא צריכה תעסוקה וכן צריכה דיור זול? יש לנו תהליכים של השתלטות על מבנים עירוניים. בית כנסת אשכנזי מרכזי בעיר, שבמשך שנה יועד לכיפות הסרוגות, חסידות גור קיבלה אותו. השתלטו על מבנה של מועדוניות לנוער במצוקה ופתחו בו כולל. קיבלתי שליש מועצה, אבל לא הסכמתי לעשות הסכם עם החרדים - דיל שראש העירייה כן עשתה עמם".

"אני לא מקבלת את המושג התחרדות בהקשר של ערד", אומרת ראש העירייה טלי פלוסקוב, שמכהנת בתפקיד מזה ארבע שנים וחצי. "מחירי הנדל"ן יורדים ולחרדים נוח להגיע לעיר יפה כל כך. הם הרי לא צריכים מקומות עבודה. אם לא נדאג למקומות עבודה, משפחות צעירות חילוניות לא יבואו. גם אם אני אבנה עיר מזהב",

פלוסקוב, מסיעת ישראל ביתנו, היא ילידת מולדובה שעלתה לישראל בשנות ה–90. זו לא היתה העלייה היחידה שאיכלסה את העיר: גם עולים מאתיופיה התיישבו בה, והיא קלטה גם את אנשי העלייה מבריה"מ בשנות ה–70. שוחט, המתגורר כיום בתל אביב, מספר: "ב–1971 הייתי נוסע לנתב"ג באופן אישי כדי לשכנע עולים לבוא לערד. קלטנו 500 משפחות שהשתלבו מצוין. ב–1990–1992 הקליטה בערד לא נבעה מהרצון לחזק את העיר, אלא מהרצון לייצב את הנגב ולמצוא פתרון למיליון עולים - עם בנייה מהירה שלא בערים יקרות. בערד בנו 1,000 יחידות דיור בבנייה מהירה".

נסגר מפעל מגבות בערד
אילן אסייג

העלייה של שנות ה–90 שינתה את ההתפלגות הדמוגרפית בעיר מן הקצה אל הקצה. "הדעיכה החלה בתחילת שנות ה–90, אחרי ששוחט עזב ב–1988 ואז הגיע גל עלייה לא פרופורציונלי לעיר. זו היתה עלייה מצוינת, אבל לא השכילו להשאיר את החזקים בעיר. מי שהיה יכול ברח למרכז", טוען בן חמו.

בן חמו נולד בערד וגר בה 26 שנה לפני שנסע לארה"ב. "נסעתי לשליחות. למדתי משפטים ומינהל עסקים, ולפני שנתיים חזרתי לעיר. אשתי, עולה מארגנטינה, היתה חוקרת במכון ויצמן. אני עובד כיועץ משפטי לחברת היי־טק באזור המרכז. החלטנו בתוך התא המשפחתי שאנחנו רוצים לעשות משהו משמעותי ברמה הערכית, במקום להתגלגל במאבק יוקר המחיה במרכז. החלטתי לחזור לעיר שבה גדלתי ולנסות לשנות. אשתי עזבה את משרת הדוקטור במכון ויצמן והלכה להיות מורה בתיכון המקומי. אני שלוש ורבע שעות על הכביש כל יום, נוסע לעבודה ברמת החייל בתל אביב".

בינואר הפסיד בן חמו בבחירות לראשות העירייה. "יש לי מטרה", הוא אומר. "לא זכיתי בבחירות, אבל הבטחתי לתושבים שאשאר. חלק מהטענות כלפי לפני הבחירות היו 'ייגמרו הבחירות ואתה תברח מהעיר חזרה להיי־טק', אבל אנחנו גרים בערד ונישאר בערד. אני לא אכנע מהר כל כך, ולא אתן לעיר ליפול. לפעמים על אדמה חרוכה העצים צומחים חזק וירוק יותר. ערד בדעיכה מוחלטת 20 שנה. כראש עירייה אתה אמור להוביל תהליכים, ולא להתעסק בהישרדות יום־יומית. חסרה כאן מנהיגות חדשה וצעירה שתשנה דברים. אני מסתכל על ירוחם, עיירה, שתסלח לי, אבל היתה פח אשפה - והנה, אחרי שעמרם מצנע כממונה עשה בה מהלכים אסטרטגיים, ואחריו הגיע מיכאל ביטון שהוא ראש עירייה כריזמטי, יש בה כיום מרכז היי־טק קטן, יש בה דרישה לדיור. ערד היתה בשנות ה–80 הסביון של הנגב, אחוזי הבגרות בה נשקו ל–80%. היום זה 61%, כי החרדים מושכים אותנו למטה, ועכשיו איבדנו מאות מפוטרים וראש העיר הופתעה מכך".

המשפחה שלך עדיין בעיר?

"אח אחד בלוס אנג'לס והצעיר יותר בבריטניה. ההורים פה. אבא שלי, חיפאי במקור, בערד מ–1966. הוא עבד במפעלי ים המלח".

"זה לא הזמן למלחמות פנימיות", מגיבה פלוסקוב לטענות נגדה. "מערכת החינוך של ערד זכתה בפרסים. תיכון אורט הוא מצטיין ברמה הארצית. אחוזי הניגשים לבגרות בתיכון הם 80%. כשמביאים בחשבון את החרדים, צריך לכלול גם את בנות האולפנה עם 100% בגרות. בארבע השנים האחרונות הוקם בעיר מרכז לגיל הרך, לנוער ולצעירים. הוקם כאן המרכז המסחרי צים סנטרס, הוקמו גני שעשועים חדשים. נכון שאם לא יהיה מי שייהנה מהדברים האלה, הכל ילך לאיבוד. עכשיו זה הזמן להתאחד. הייתי מצפה מהאופוזיציה להיכנס למשרד שלי ולהגיד לי, 'צריך לעבוד למען העיר? אנחנו כאן'. לכל חבר מועצה יש אחריות. להעביר ביקורת זה קל. אני בחרתי לחיות כאן, אני אוהבת את המקום, ולא מתכוונת לעזוב".

יש טענות נגדך על כך שהופתעת מהפיטורים במגבות ערד.

"כמה ימים לפני ראש השנה, כשהתחילו השמועות על הסגירה, התקשרתי להנהלה ושאלתי אם סוגרים. התשובה היתה לא", משיבה פלוסקוב, שגם בעלה עבד במפעל.

"אנחנו בערד, צריך לזכור. זה לא המפעל הראשון שנסגר כאן"

נעמי ביטון, מנהלת משאבי האנוש של מגבות ערד, יושבת על המדרגות היורדות ממשרדה ומעשנת. מולה הגינה שבכניסה למפעל, שבה הועסק בעבר גנן על בסיס יומי. יום קשה מצפה לה. היא אחראית על עריכת השימועים לעובדי המפעל. בזה אחר זה הם מוזמנים, במרווחים של חצי שעה, להיכנס למשרדה ולשמוע על שמצפה להם. מרביתם יוצאי חבר העמים, אחרים תושבי הפזורה הבדואית, אחרים יוצאי הקהילה האתיופית, ולא מעט מהם ילידי ערד. היה פה בעבר ניסיון להעסיק נשים חרדיות, עשר מהן גם נקלטו, אך עזבו את המפעל כשגילו שהוא עובד לעתים בשבתות.

סגירת המפעל היא פגיעה לא רק בעובדים. ספק המלגזות של מגבות ערד, למשל, היה תושב העיר. בעל חברת ההסעות מכסייפה, שהיתה אחראית על הסעות העובדים, איבד גם הוא את הכנסתו. גם מסגריות פרטיות ויצרני צינורות נהנו מהזמנות המפעל. אפילו האוכל לעובדים נרכש מהסופרמרקטים המקומיים.

"אתמול נפגשתי עם 40 עובדים, היום יבואו עשרה, בסך הכל מדובר על 200 עובדים", אומרת ביטון. "היתה להם הכנה לכך שזה עומד לקרות. הם ראו שיש פחות עבודה ופחות הזמנות. הם מגיבים בסדר. העובדים שלנו הם אנשים מסוג אחר. זה פשוט ראוי להערכה. כשקיבלו את הבשורה כמעט כולם שתקו, מעטים התלחשו ביניהם והסבירו למי שלא הבין. אחר כך הם קיבלו זימונים לשימוע, ופשוט הלכו להסעה. עכשיו, כשהם באים לשימוע, הם מגיעים בזמן, מחבקים ומנשקים. אנחנו לא עובדים מאוגדים ולא מכירים ועד. הדלתות להנהלה תמיד היו פתוחות. היה ידוע שבעיות נפתרות במפעל. אם יש בעיה, באים אלי ומסדרים אותה. כך שעכשיו הם יודעים שאם המפעל אמר שזה הסוף - סימן שניסינו לעשות כל מה שאפשר. הם פשוט מקבלים את זה, ויש פה הרבה קושי. יש פה בני 50 פלוס עם סיכוי נמוך למצוא עבודה חדשה. אנחנו בערד, צריך לזכור. זה לא המפעל הראשון שנסגר כאן".

מגבות ערד
עופר וקנין

מה היית עושה במקום ראש העירייה?

"אני לא מקנאה בטלי. הייתי דואגת קודם כל לתעסוקה. בשימועים עם העובדים אני שומעת עכשיו שמחצית מהם מתכוונים לעזוב את העיר. הנגב פשוט לא על המפה של המדינה, ואני לא מבינה למה. יש לנו את אותם הילדים שלומדים באוניברסיטה וצריכים בית. כולם מדברים על להפריח את הנגב. איפה זה כשצריך? חוץ מבאר שבעה שפורחת, וכל הכבוד לראש העירייה שלה, שמזכיר שראש עירייה צריך לשכב על הגדר כשמדובר בתעשייה, אין הרבה".

מה יהיה אתך?

"לא חשבתי על עצמי. בעיקר כי בעלי עובד. יש לי פה עובדים מסכנים שבן הזוג שלהם לא עובד ויש להם ילדים ומשכנתא. אבל אני בבעיה רצינית. אני בת 52, ואני לא תמימה לחשוב שמישהו יקפוץ על קורות החיים שלי. היום הכל זה רק דרך קשרים, ולי אין כוח לעשות את זה. בגילי חשבתי שאצא מכאן לפנסיה. יש לי הרבה מה להציע, ואני לא חושבת שיש לי סיכוי במעגל העבודה".

מגבות ערד הוא הסמל של המשבר הנוכחי, אבל עבור מי שמכיר את התעשייה הישראלית, ההפתעה היא כנראה דווקא שהמפעל נותר קיים ועובד עד כה. כמעט 30 שנה אחרי שעובדי מפעל קרית אתא שרפו צמיגים בקריות, עשור אחרי שחברת דלתא חיסלה את המתפרות שלה בגליל, נותר בדרום עד לתחילת השבוע מפעל שייצר מוצר שאין לואו־טק ממנו.

בערד לא פנו לייצור מוצרים טקסטיל מתוחכמים כמו ההלבשה התחתונה של תפרון ודלתא, וגם לא שאפו להשתלב בעולם האופנה העילית. כאן המשיכו לייצר את המוצר הבסיסי ביותר בעולם הטקסטיל - "מגבת לבנה לשוק המוסדי", כפי שמגדירים זאת מנהלי המפעל. המסה המרכזית של הייצור יועדה לבתי מלון ולבתי חולים, ובאולמות האריזה עדיין מחכות מגבות עם לוגו של קופת חולים כללית, או כיתוב המכריז "רכוש האגודה למען החייל". 15%–20% מהתוצרת יועדה לישראל, היתר נשלח לארה"ב.

"המפעל הוקם לפני 40 שנה", מספר שוחט. "בא אלי פול היימן, אביו של הבעלים הנוכחי, ואמר שהוא רוצה להקים אותו. שמחתי מאוד שיהודי אמריקאי מוכן לבוא ללב המדבר. השנה היתה 1974, וערד היתה קטנה מאוד. בחור מערד שהיה שליח במרכז הקהילתי היהודי בסינסינטי פגש אותו, סיפר לו על ערד, והוא התקשר אלי. היתה בינינו כימיה, ועזרתי לו דרך מרכז ההשקעות לקבל את הקרקע באזור התעשייה. היה למשפחה ביזנס גדול בארה"ב, חברת סטנדרט טקסטיל, שעסקה באספקת מוצרים לבתי מלון ובתי חולים. כששאלתי אותו מה יעשה עם המוצרים כאן, הוא אמר לי, 'שמע, מה שאוכל למכור בארץ אני אמכור כאן, ומה שלא אני אקנה לחברה שלי ואשווק לבתי חולים בארה"ב'. הוא התחיל עם 40 עובדים, ועם השנים לקח עוד מבנים וגדל לרמה שהוא העסיק 700 עובדים".

בתקופות הטובות העסיק המפעל עובדים גם מרהט ודימונה ויוצרו בו 7 מיליון מגבות בחודש, בשווי של יותר מ–70 מיליון דולר. המגבות מהנגב הגיעו למקלחות של בתי מלון יוקרתיים ברשתות כמו מריוט וסטארווד בארה"ב. על קיר במפעל תלויה תעודת "יצואן מצטיין" ל–2008. על קירות אחרים מתנוססות תעודות הוקרה על תרומת המפעל לעמותות שונות של בעלי מוגבלויות וליחידות צה"ל. האחרונה שבהן ניתנה עם סיום מבצע צוק איתן.

"בחרנו במיוחד עובדים רזים 
עם ידיים דקות"

הממדים של מפעל המגבות עצומים. בשיאו ישב על 56 אלף מ"ר. ההאנגרים הענקיים של פסי הייצור יצטרפו בקרוב למבנים הרבים באזור התעשייה שכבר עומדים שוממים. אין בנמצא יזמים שרצים לפתוח מפעל בערד.

במרכז האולם הראשון ניצבות שתי שורות של מוטות דקים, ועליהם תלויים עשרות סלילי חוטים דקים. החוטים נמשכים לגליל מתכת גדול, שעליו נטווה חוט עבה יותר. השלב הבא היה תהליך חיזוק החוט, ולאחר מכן, מהגלילים הגדולים היו אמורות להיארג המגבות. מעל המכונה ניצבים מאווררים, שתפקידם היה להעיף את האבק המשתחרר מהחוטים בתהליך החיזוק. תפקיד העובדים היה ללוות את המכונות הענקיות: מהשלב שבו הציבו את גלילי החוטים על פי תוכנית, בצבעים לפי התוצר הסופי המבוקש, ועד לאיסוף המגבות המקופלות מהסרט הנע, שקיפלו אותן בעצמם.

"בחרנו במיוחד עובדים רזים עם ידיים דקות, כדי שיתאימו לעבודה פה", מספרת ביטון ומראה לנו את המכונות באולם האריגה. "היה ידוע שמישהו כבד מדי יתקשה לעבוד באריגה. לא הייתי לוקחת אותו לזה. לפעמים פשוט צריך להרים חוט שנופל מתחת למכונה".

"ציר השתי", "מחלקת מריקה", "אולם האריגה". עובדי המפעל המתלווים אלינו זורקים מונחים מקצועיים מעולם הטקסטיל, שמעטים בישראל עוד מכירים. גלילי החוט הדק - חומר הגלם הבסיסי - ממילא מיובא מהודו. עכשיו הם פשוט יישארו שם.

מגבות ערד
עופר וקנין

סטנדרד טקסטיל, החברה האם, מעסיקה כיום יותר מ–4,000 עובדים, ומציגה הכנסות שנתיות של יותר מ–600 מיליון דולר. ואולם כמו כל החברות בענף, גם היא עברה תהפוכות והעבירה את קווי הייצור למדינות שבהן כוח העבודה זול. וגם אם במפעל בערד גאים בכך שההתמקדות במוצר אחד הביאה את המפעל ליעילות, איכות ושירות ברמה הגבוהה ביותר, בארבע השנים האחרונות המפעל הפסיד כסף.

אלה לא היו רק משכורות שגרמו לכך שחלק מהייצור הועבר לירדן. גם מחירי התשומות האחרות עלו - החל בארנונה ועד מחירי המים והאנרגיה. כולם היו מהותיים למפעל שזקוק למים בעלות של 6 מיליון שקל בשנה ואנרגיה בעלות של 12 מיליון שקל. בשנתיים האחרונות נלחם המפעל כדי לקבל גישה לצינור הגז הטבעי שעובר במישור רותם הסמוך, מה שהיה חוסך 60% מעלויות האנרגיה, לדברי גורמים בהנהלה. רק בשבועות האחרונים התבשרו במפעל שהארכת הצינור אושרה ונמצא התקציב לביצועה.

ערב סוכות היה יום העבודה האחרון במפעל. "ביום ראשון שאחרי החג חזרו העובדים מהחופשה, עבדו עד 14:30, ואז אספו אותם והודיעו על סגירת המפעל, והם נשלחו הביתה. כל אחד מהעובדים קיבל מכתב אישי עם זימון לשימוע לפני פיטורים", מספר משה בן שבת, הממונה על הבטיחות במפעל.

בן שבת הוא יליד באר שבע, ואת אשתו, בת מושב בן שמן, הכיר בשירותו הצבאי. "ההורים שלה היו ניצולי שואה שבעקבות מה שעברו נהפכו לאסמטיים. אז הם מכרו את המשק בבן שמן ועברו לערד. אני ואשתי באנו אחריהם. 29 שנה עבדתי פה".

לא חשבת אף פעם להחליף מקום עבודה?

"לא. כל הילדים שלי נולדו בזמן שעבדתי פה. יש לי בית גדול ויש לי מה לאכול, וכל מה שעשיתי עשיתי מהמפעל. היתה פה תמיד דאגה גבוהה לרווחת העובד. כל עובד שנולד לו ילד קיבל צ'ק והעובדים האחרים אספו עבורו כסף. יש לי ילדה חולה, שלא היתה לי אפשרות לספק לה טיפול בישראל. כשהבעלים של המפעל, היימן, שמע על הבעיה שלה הוא הטיס את הבת שלי ואשתי לארה"ב לטיפולים, ומימן להן את כל השהייה שם - יותר מחודש".

אז לאן תלך לעבוד?

"יש לנו פה ליווי בחיפוש עבודה. קיבלתי זימון לראיון בסודה סטרים בלהבים. יש תפקיד של מדריך בטיחות בים המלח".

תישאר בערד?

"יש לי ילד בכיתה י"ב במכללה הצבאית פה. אם הוא לא היה שם הייתי עוזב. אין לי מה לעשות פה. אני לא רואה שלילדים יש מה לעשות פה. אני אשאר פה רק לפי העבודה שאקבל. מאז שהגעתי לערד נסגרו פה לפחות שמונה מפעלים. מפעל אלרן ייצור עץ, מפעל אבידור לייצור דיקטים, סגרים שהיה מפעל לפקקים, אופנת אהרונסון ועוד. רק יוניליוור ופאמול נשארו".

מגבות ערד
עופר וקנין

גם ההנהלה המקומית של המפעל הופתעה מההחלטה לסגור אותו. ההשקעות המשיכו עד לרגע האחרון. בשנתיים האחרונות הושקע כאן כסף בהתייעלות. דוד להלבנת המגבות נרכש רק לפני שלושה חודשים ב–250 אלף יורו. מכונות קיפול חדשות ב–90 אלף שקל נרכשו רק לפני תשעה חודשים. אפילו על עגלות ההובלה הפשוטות, שנרכשו באחרונה ב–40 אלף שקל, כואבים עכשיו מנהלי הייצור. המכונות החדשות יועברו למפעלי הקבוצה בסין. הישנות יותר יימכרו בישראל.

העובדים מגבים את הבעלים היימן מקיר אל קיר. מבחינתם, הרעים בסיפור הם הממשלה, ובעיקר שר הכלכלה נפתלי בנט. לדברי פאני אדרי, עובדת במפעל, "עם השנים, המוצר בערד התייקר מאוד ונעשינו לא תחרותיים כלפי ארה"ב. הסיבה לכך היא שהממשל שם הבין שהוא לא יכול להתעלם ממיליוני המובטלים, וחייב לדאוג ללואו־טק. אז מזרימים שם המון השקעות והחזירו עבודה מסין לארה"ב. המגבות שלנו מיוצרות שם כיום. אז למה ישראל לא מבינה שצריך לתמוך בלואו־טק, ולא רק בהיי־טק? אני שומעת שזו התפישה של שר הכלכלה, אבל אני לא מבינה אותו. לא נראה לי שהוא מבין כל כך בכלכלה, רק בלגרום לנו לסכסוכים עם ג'ון קרי".

"מנכ"ל משרד הכלכלה אמר אתמול שהוא לא צריך מפעלים כמו מגבות ערד, אלא מפעלים כמו כיל", אומרת ביטון. "גם אם לא צריך להשקיע בטקסטיל, צריך להביא חלופות. אני אהבתי את המקום הזה ואני אוהבת את ערד. תמיד היה פה רעש מאולם הייצור, ושנאתי את זה. לא האמנתי שאתגעגע אליו. אבל השקט פה מסביב מבטא את זה שבעוד יומיים כבר לא ישמעו על מגבות ערד. המפעל ייסגר והמפוטרים ילכו הביתה, ייפלו על העירייה והמדינה ויהיו המון מסכנים. זה מה שיישאר.

"ישבנו בזמנו עם סילבן שלום ועם בנט על נושא צינור הגז, ולא עזרו לנו. כשההנהלה האמריקאית שנלחמת על המפעל מקבלת כתף קרה בנושא הגז, היא אומרת, 'למה להמשיך להחזיק'. הם לא רצו אפילו להרוויח, רק לא להפסיד. בשנים האחרונות ספג המפעל קנסות גדולים של 4.5 מיליון שקל על חריגות שפכים. רק אחרי ששולמו כ–100 אלף דולר למשרד עורכי הדין הרצוג־פוקס־נאמן, הצליחו למנוע את הקנס. אז יושבת הנהלה בארה"ב ושואלת - למה אני צריכה את זה? אחרי מבצע צוק איתן השר מאיר כהן אמר: 'אני לא אתן שאף אחד יסגור מפעלים בדרום'".

"להשקיע בפיתוח הכלכלה והיזמות - לא במפעלים"

אל מול העובדים, המסמנים את שרי הממשלה כצד הרע שלא הושיט יד כדי לעזור, יש תושבים שלא מאמינים כי מפעלים כמו מגבות ערד הם הפתרון לעיר. "המפעל היה צריך להיסגר מזמן", אומר אלון סגל, הבעלים של מסעדת המוזה. "זה עצוב וכואב לי, אבל הפתרון הוא בתיירות הפרטית, לא של בתי מלון. צריך לפתוח פה צימרים. לא לבנות פה מפעלי שיש שמשתכרים בהם שכר מינימום. היו פה מפעלים שהיית צריך להתאמץ כדי להשתכר בהם 3,000 שקל בחודש. יש פה מחסור אדיר של 2,000 מיטות לתיירים. כל מי שישכיר פה חדרים יביא לעיר יותר כסף מכל מפעל.

"תלונות המפעלים נגד המדינה זה כאילו שאני אומר שאם לא ייתנו לי את ההמבורגר שאני מוכר בחינם, אני אסגור את המסעדה. אם המדינה היתה משקיעה בפיתוח ערד 1% מהמיליארדים שהיא מחלקת במתנה לטייקונים על חשבון אוצרות הטבע שלנו, בפיתוח כלכלה מקיימת ויזמות פרטית, זה היה עוזר. אפשר לעשות פה המון דברים, להכניס הרבה כסף לעיר ולפתח תעשיית תיירות איכותית. תיירות תעלה את ההכנסה של מאות משפחות. הם יאכלו במסעדות. כל המסחר בעיר יתרומם. הנהגת העיר אף פעם לא כיוונה לתיירות. החשיבה תמיד הלכה לכיוון של מפעלים שמעסיקים 15 עובדים בשכר מינימום. במסעדה אני מעסיק 40 עובדים, ואף אחד מהם בשכר מינימום. המרכז העסקי צריך להיות תיירות שלא בבתי מלון. במלונאות 90% מהמועסקים מרוויחים חרא.

מגבות ערד
עופר וקנין

"ראינו שכל מפעל פה שקיבל הטבה ממשלתית במקום אחר - עבר. המדבר פה ויישאר פה, ואם ישקיעו בו, ישמרו עליו ולא יהרסו אותו לצרכים אחרים, הוא ייתן פרנסה לעוד הרבה שנים".

פלוסקוב מאמינה, אגב, שערד בדרך הנכונה מבחינת התיירות. "אנחנו מתפתחים בתחום", היא אומרת. "העברנו קורסים לבעלי צימרים וליזמים פרטיים, נכנסנו לתוכנית של דירוג הצימרים, ואנחנו מפתחים שכונה חדשה - הגבעות המזרחיות - שכולה נועדה לספק לתושבים בה אפשרות להקמת צימרים ומלונות בוטיק".

אם לא חסרים לתושבי ערד מאבקים קיומיים, אז אחד נוסף בשנים האחרונות הוא נגד מה שלטענתם יהרוס את הנכסים החשובים שלהם - האוויר והנוף. התושבים חוששים כי הכרייה בשדה הפוספטים הסמוך לעיר תגרום לעלייה בתמותה ובתחלואה בעיר. האיש הרע בסיפור הזה מבחינתם הוא בעל השליטה בחברת רותם אמפרט שמעוניינת בפרויקט, עידן עופר.

המאבקים מתערבבים בחלק מהמקרים

בכיכר התנועה המרכזית של העיר, ביציאה מערד לכיוון הירידה למצדה, הוקם אוהל. אל השולחן שלידו יישובים ארבעה מתושבי העיר. זו התארגנות ספונטנית שנולדה בפייסבוק בשעה האחרונה. הם מקווים שמכאן תתעורר המחאה העירונית. לעת עתה הם בוחנים בחשדנות את המשאיות החולפות בכיכר, חוששים שהן מובילות סלעים ממרבצי הפוספטים הסמוכים. הם מבטיחים לסגור ביום שישי את העיר בהפגנה שהם מקווים שתגרום לממשלה לנקוט מהלכים שיחלצו את העיר מהבוץ. אבל לא בטוח שההפגנה תטריד את תושבי גוש דן, הקריות וירושלים, בעודם יושבים בבתי הקפה שלהם. ח"כ פאינה קירשנבאום, המבקרת בעיר במקביל אלינו, מבטיחה לעובדי המפעל שהעניין יעלה על הפרק ביום ראשון בישיבת הממשלה.

בין אם זה עידוד של יוזמות מקומיות, או תוכנית תמיכה ממשלתית - ללא מהלכים משמעותיים בטווח הקצר, תושבי ערד עוד עלולים להתגעגע גם לתקופה הנוכחית.

ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: "המשרד תמך לאורך השנים במגוון כלים במפעל מגבות ערד. בין השאר קיבל המפעל מענקים עקב בקשה שהגיש למרכז ההשקעות (בפעם האחרונה ב–2005). כמו כן, על אף תהליך הפחתת שיעורי המכס על מוצרי הטקסטיל וההלבשה לרמה של 0%–6%, החליט המשרד לפני כשנה להשאיר את שיעור המכס על מגבות על 12%. בנוסף, המפעל, שיש לו שלוחה בירדן, מרוויח מהסכם הסחר שחתם משרד הכלכלה בשם ישראל עם ירדן לפני כמה שנים. ההסכם מאפשר למגבות ערד להכניס לישראל מגבות המיוצרות במפעל בירדן בפטור ממכס.

"בכל הקשור לחיבור לגז, הצוות הבין־משרדי, בראשות מנכ"ל משרד הכלכלה, יזם באחרונה בהחלטת ממשלה לתוכנית רב־שנתית לפיתוח הדרום, גם סיוע ישיר לטובת חיבור צרכנים בערד לרשת. המשרד אף פעל להרחבת הוראת מנכ"ל המאפשרת הרחבת ההשתתפות הכספית של המשרד, במסגרת סיוע במימון חיבור למערכת גז טבעי למפעלים מרוחקים".

מגבות ערד
עופר וקנין
הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם