רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"העולם אובססיבי נגד היהודים והפך אותם לסמל של דברים שהשתבשו בעולם"

העיתונאי מתי פרידמן, שעבד בכלי תקשורת זרים, מתאר מציאות תקשורתית שבה צנזורה פלסטינית מופעלת באיומים, ישראל היא המסוקרת היחידה והעיתונאים לא מפעילים שיקול דעת - אלא הולכים בעקבות העדר

138תגובות

"נורא קל להיות עיתונאי שמסקר את הסכסוך מפה. בבוקר אתה מסקר את הלחימה ורומז שחיילי צה"ל מבצעים פשעים נגד האנושות, בערב אתה שותה בירה בתל אביב בבועה הנוחה שמספקים אותם חיילים". לא קשה למצוא טענות מסוג זה נגד התקשורת הזרה וסיקורה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בקרב ישראלים רבים, שחושבים שישראל מקבלת יחסי ציבור גרועים ומוטים בעולם הגדול. אולם כשמתי פרידמן, עיתונאי שעבד בכלי תקשורת זרים ומגדיר את עצמו ליברלי ושמאלני, מחליט להרים מסך ולהאיר באור לא מחמיא את הנעשה מאחורי הקלעים - ההדים צריכים להיות משמעותיים קצת יותר ממחאות מקומיות קלושות.

וההדים אכן הגיעו: 60 אלף שיתופים למאמר ארוך, שפירסם במגזין "טאבלט", שמנתח את האופן שבו התקשורת העולמית סיקרה את המלחמה בעזה היו אחד ההישגים המפתיעים בקריירה של פרידמן, עיתונאי שסיקר את המזרח התיכון וענייני יהודים ופירסם את הספר "תעלומת הכתר", שעסק במצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך, כתר ארם צובא. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל ב-1995, היה ב–2006–2011 כתב ועורך בסוכנות הידיעות אי־פי, והמאמר שכתב בתחילת אוגוסט היה הניסיון שלו להאיר את הכישלון רחב הממדים של הסיקור התקשורתי העולמי של המלחמה בעזה. בשיחה עם Markerweek, מביתו בירושלים, מנתח פרידמן את הכשלים שהוא מזכיר במאמר.

הטיעון המרכזי של פרידמן לא מתמקד דווקא בציר האידיאולוגי, שמניע את הסיקור השלילי של ישראל. הטענה הראשונה שלו היא שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מקבל ממדים מנופחים לחלוטין ביחס לגודלו ולחשיבותו, ושהאדרתו גורמת להצגה של ישראל באור שלילי מאוד, באופן שתורם לביסוס מעמדה כמחרחרת צרות מהגדולות בעולם. פרידמן טוען כי העולם לא מגיב לאירועים כפי שהם מתרחשים, אלא לדרך שבה הם מתוארים בתקשורת.

הנייה
רויטרס

"שתי תקלות מתרחשות במקביל", הוא אומר. "ראשית, הפרופורציה, שרואים לפי מספר הכתבים הזרים שתפקידם לדווח על ישראל. ובתוך זה יש גם תוכן. בתור מי שעבד בפנים ובתור ישראלי עם דעות שמאלניות, לא קיצוניות, אני חושב שההחלטות שמתקבלות בשלוחות של כלי התקשורת העולמיים הגדולים בארץ הן החלטות פוליטיות במסווה של החלטות עיתונאיות".

פרידמן מתאר מציאות תקשורתית של הליכה בעקבות העדר, של החלטה שרירותית לסמן את ישראל לא רק כסיפור גיאו־פוליטי חשוב הרבה יותר מממדיו האמיתיים, אלא כצד המסוקר היחידי כמעט בסכסוך, ושל דלת מסתובבת של עיתונאים שעוברים לעמותות פוליטיות בעולם. הוא מתאר כיצד צנזורה פלסטינית מופעלת באיומים, וכיצד ארגוני החדשות משתפים עמה פעולה באופן פעיל - בעוד שהפעלה של צנזורה ישראלית מדווחת בכתבות, הצנזורה הפלסטינית לא מוזכרת בכלל.

פרידמן הוא קול נדיר, אבל בהחלט לא בודד, שמשמיע ביקורת חריפה כזו על הסיקור העולמי. לא שאין כלי תקשורת שהיו אוהדים במופגן לישראל, אבל רובם שייכים לימין השמרני בארה"ב, כמו רשת הטלוויזיה פוקס, ובמידה פחותה יותר "וול סטריט ג'ורנל" (שניהם בבעלות הטייקון רופרט מרדוק). עדיין יש רוב לטוענים שהתקשורת העולמית אוהדת מדי את ישראל, אולם הקולות הקוראים לבחינה עצמית נוקבת של תפקוד כלי התקשורת הגדולים בסיקור הסכסוך הישראלי־פלסטיני הולכים וגוברים. השבוע פירסם "הארץ" מאמר של ריצ'רד מירון, לשעבר כתב הבי.בי.סי במזרח התיכון, שבו נכתב: "ישראל צריכה לעמוד באמות המידה לא של מדינות אחרות במזרח התיכון, כי אם של צבאות מערביים אחרים הפועלים בתנאים דומים. אולם בקריאה ובצפייה בסיקור מעזה, נראה שהתקשורת דורשת מישראל לעמוד בסטנדרטים אחרים לגמרי. מותם של אזרחים מתואר תדירות כתוצאה של נקמנות וצימאון לדם של ישראל... ראיתי במו עיניי כיצד פועלים צבאות מערביים במזרח התיכון, בבלקנים ובמקומות אחרים... עדיין יש לי תמונות שצילמתי בכפר באפגניסטן לאחר שמתקפה אווירית של ארה"ב השמידה מתחם של משפחה והרגה כ–50 אזרחים במהלך רדיפה אחר פעיל אל־קאעדה".

ריצ'רד בהר, עיתונאי חוקר בארה"ב שכתב ב"טיים" וב"פורצ'ן", פירסם ב"פורבס" תחקיר של יותר מ-20 אלף מלה, שכותרתו "האינתיפאדה של התקשורת: חשבון קלוקל ואמת מכוערת על 'ניו יורק טיימס' במלחמת ישראל־חמאס". בהר ניהל במשך כמה חודשים תחקיר לגבי סיקורה של ישראל על ידי עיתונים זרים בכלל ו"ניו יורק טיימס" בפרט. הוא הצביע על כך שהכתב הראשי של "ניו יורק טיימס" בעזה בשנים האחרונות, פארס אכרם, היה אוהד של יאסר ערפאת. עביר איוב, שסיקרה עבור העיתון עד 2013, תמכה בחרם נגד ישראל.

הפגנת חמאס בחברון ביום שישי
אי־אף־פי

"עיתונות רשלנית ועצלה, שטחית, שמשמיטה, מרמזת, נעדרת ידע היסטורי ורוויית שקרים מונעים על ידי אג'נדה", תיאר בהר את הסיקור המערבי. ספציפית הוא טען כי התקשורת נוקבת במספר ההרוגים בעזה בלי לייחס אותו למקור שממנו הגיעו הפרטים - משרד של חמאס, ולא משווה אותם לנתונים אמינים, לדבריו, של מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש מאיר עמית, שלא פורסמו בשום כלי תקשורת מערבי. הוא מספר על כתב פלסטיני־צרפתי שדיווח על פעילות צבאית של חמאס בבית החולים שיפא וגורש מעזה, ועל שני כתבים של "וול סטריט ג'ורנל", ניק קייסי ותאמר אל גובשי, שמחקו ציוצים שבהם כתבו על פגיעה של טיל חמאס בשיפא ועל השימוש בבית החולים כמרכז למסיבות העיתונאים של חמאס. בהר טוען: "מגפה זו של רשלנות עיתונאית תורמת לסבלם של הפלסטינים ולאובדן החיים בעזה - היא מחזקת את חמאס... ושופכת שמן על מדורת האנטישמיות באירופה ובעולם".

מצדדים בפלסטינים 
כי הם לא לבנים

בעוד שמירון מודה שאינו יודע את הסיבה העמוקה לסיקור המוטה, לדבריו, נגד ישראל, מי שמוכן להצביע על תשובות אפשריות הוא טום גרוס, פרשן ליחסים בינלאומיים ולשעבר כתב המזרח התיכון של "סאנדיי טלגרף", שעמו שוחחנו השבוע. גרוס כתב במהלך המלחמה מאמר ל"נשונל פוסט" הקנדי, שבו הפריך את הטענה שהבי.בי.סי הוא פרו־ישראלי, כפי שנטען בהפגנה של אלפים בלונדון באוגוסט. "בי.בי.סי היה במשך עשרות שנים בחזית שסיפקה פלטפורמה עולמית לקיצונים פלסטינים. אחת מהכתבות של הרשות, ברברה פלט, אפילו הודתה בשידור כי היא בכתה מצער כשערפאת מת", כתב גרוס, שמאמריו מתפרסמים בעיתונים כמו "וול סטריט ג'ורנל", "גרדיאן" ו"הארץ". גרוס, מבקר חריף וותיק של הסיקור העולמי של ישראל, תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים, ובעבודתו סיקר רבות נושאי זכויות אדם.

"רוב הישראלים חושבים שהתקשורת מוטה מפני שלערבים יש המון כסף, או שהם מוציאים הרבה כסף על יחסי ציבור", אומר גרוס. "נכון שיש להם כסף ושיש להם יחסי ציבור במערב. אבל לדעתי זה רק חלק קטן מהסיבה לכך. הסיבות העיקריות, לא לפי סדר, הן קודם כל שהתקשורת משוחדת לגבי נושאים רבים, לא רק לגבי ישראל ופלסטין - או בכוונה או באופן תת־הכרתי, או מפני שהם עצלים, אין להם זמן וכח לחקור. זה מאוד אנושי. בני אדם אינם אובייקטיביים", אומר גרוס.

מתי פרידמן
אמיל סלמן

"השאלה היא: מדוע הם מוטים יותר נגד ישראל מאשר כל נושא אחר? יש תמהיל של סיבות. עיתונאים שעוסקים בחדשות חוץ רוצים לשנות את העולם ולהילחם נגד הכוחות הגדולים. הם מחפשים נושאים שמתאימים לזה. בעיניהם, ישראל היא בצד הכוחות הגדולים, כי בעיניהם היא מקורבת לארה"ב, אולי יותר ממה שהיא באמת. התקפה על ישראל היא התקפה על ארה"ב.

"סיבה נוספת היא שיש להם רגשות אשמה על כך שהם לבנים ומערביים. ישראל נתפשת כמדינה לבנה ומערבית, והפלסטינים הם לא־לבנים. רוב העיתונאים לא יודעים בכלל שקיימים יהודים מזרחיים. יהודים הם לבנים מבחינתם: עשירים וחזקים. הפלסטינים חלשים, חומים ולא לבנים. הם מצדדים בעניים הלא לבנים. בעיניי זה גזעני, כי ישראלים רבים אינם לבנים, ומפני שאין שום דבר אוטומטי בכך שהלבן צריך להיות אשם והלא לבן צודק".

כמו פרידמן, מביא גרוס דוגמאות להשמטות, התעלמות ואפילו שקרים, לדבריו. הוא מודה שהיה עד למקרים שבהם הופעל על עיתונאים לחץ לשנות או לא לפרסם כתבות, אולם לא מוכן לפרט. במאמרו הביא כדוגמה את הדיווח על כתב בי.בי.סי בעזה על חיי האזרחים בעזה - "לאף אחד אין חשמל" - בלי לציין שהחשמל של 70 אלף עזתים נותק בגלל טיל שירה חמאס.

"בי.בי.סי, לצד רוב התקשורת הבינלאומית, נמנע מלספר לנו כמה פלסטינים מתו כתוצאה מירי שגוי של טילים של חמאס", אומר גרוס. "בשבוע שעבר לפחות 100 טילי חמאס פגעו בטעות במטרות בעזה. הבי.בי.סי לא דיווח על הודאתה של אונר"א על הסתרת טילי חמאס בבית ספר שלהם".

תושבות עזה מול הריסות בניין שהופצץ בבית חאנון בעת מבצע "צוק איתן"
אי־אף־פי

פרידמן אומר כי מעבר לתמונה העגומה של התקשורת ותפקודה, לכל האמור יש השלכות אדירות על ישראל ועל הזירה הבינלאומית. "החשיבות ארוכת הטווח של המלחמה הקיץ, לדעתי, אינה במלחמה עצמה, אלא בדרך שבה היא תוארה לעולם... והחשיפה של האובססיה העוינת כלפי יהודים. המפתח להבנתה אינו בידי מנהלי אתרים ג'יהאדיסטיים, חובבי קונספירציות או פעילים רדיקליים, אלא בידי האנשים המשכילים והמכובדים שמאכלסים את תעשיית החדשות הבינלאומית; אנשים הגונים, רבים מהם, וחלקם עמיתיי לשעבר", כתב פרידמן במאמר, שהמשך לו יתפרסם בקרוב.

"זה נושא חשוב מכדי שישאר בידי אידיאולוגים או ארגוני הסברה וארגונים ממשלתיים. אי אפשר להבין את מה שקרה פה הקיץ ואת מה שקרה מבלי להבין את התקשורת. יש פה כמה מרכיבים שמייצרים את התמונה העגומה שאנו רואים", אומר פרידמן.

ישראל היא כפר על הר געש, 
לא הר הגעש עצמו

הדוגמה הראשונה שמביא פרידמן היא ממאמר ב"ניו יורקר" שסיכם את אירועי הקיץ (ב–4 באוגוסט, לפני רציחתו של העיתונאי ג'יימס פולי). במאמר הוקדש משפט אחד לאירועים בניגריה ובאוקראינה, ארבעה משפטים לרצח העם שביצעה דאע"ש ושלושים משפטים לישראל ועזה.

פיגוע בגדד - 1
אי–פי

גרוס חוזר על טענות דומות לאלה של פרידמן: אלפי האנשים שנהרגו בשבוע אחד בתימן, בסוריה, בעירק, בלוב ובמדינות אפריקאיות לא הוזכרו כמעט, בשעה שכותרות הבי.בי.סי מלאות במלחמה בעזה. "לבי.בי.סי היו השבוע יותר כתבים בעזה משהיו בבגדד, בבצרה ובאפגניסטן בשיא המלחמות שם", אמר לגרוס כתב מלחמות ותיק. "צבאות בריטניה, ארה"ב ומדינות אחרות הרגו הרבה יותר אנשים באפגניסטן ובעירק משישראל אי פעם הרגה בעזה - והסיקור בעזה היה נרחב פי כמה וכמה, אף שהאפגנים והעירקים לא ירו אלפי טילים לערים בבריטניה ובארה"ב". בשיחה עמנו מדגיש גרוס את ההבדל בין התקשורת הערבית למערבית: "אני חושב שהתקשורת הערבית מתעניינת יותר במה שקורה בעירק. האובססיה לעזה היתה מערבית".

פרידמן מספר על ניסיונו בעבודה באי־פי: בתקופת עבודתו בסוכנות, 40 כתבים סיקרו את ישראל, יותר מאלה שסיקרו בסין, ברוסיה או בהודו, ויותר מכל הכתבים ביחד שסיקרו את 50 המדינות שבאפריקה מדרום לסהרה או בכל המדינות שבהן פרץ האביב הערבי. "אני לא רוצה להיטפל לאי־פי. היא פשוט ארגון חדשות ממוצע, כך שהיא דוגמה שימושית. השחקנים הגדולים בעסקי החדשות פועלים בשיטת החשיבה הקבוצתית, וכשהם מאיישים את הדסקים שלהם, הם משקפים את התנהגות העדר. איוש הדסק הישראלי פחת מאז פרוץ האביב הערבי אמנם... אולם ישראל עדיין מנצחת כל דבר אחר", כתב פרידמן במאמר."היקף הסיקור מעניק לסכסוך חשיבות רבה בהשוואה למספר הזעום של קרבנות בו. ב–2013 כולה נהרגו 42 בסכסוך - מספר הרציחות החודשי בעיר שיקגו... הסכסוך בסוריה גבה חייהם של 190 אלף אנשים, 70 אלף יותר מכל האנשים שנהרגו בסכסוך הערבי־ישראלי במאה השנים האחרונות".

"ארגוני החדשות, עם זאת, החליטו שהסכסוך חשוב בהרבה מ–1,600 נשים שנרצחו בפקיסטן בשנה שעברה (271 מהן נאנסו קודם, 193 מהן נשרפו בחיים); ממחיקת טיבט על ידי המפלגה הקומוניסטית בסין; מהטבח בקונגו (יותר מ–5 מיליון מתים נכון ל–2012) וברפובליקה המרכז אפריקאית; ומלחמות הסמים במקסיקו (60 אלף מתים בין 2006 ל–2012). שלא לדבר על סכסוכים שאף אחד לא שמע עליהם בתאילנד ובהודו. הם מאמינים שישראל היא הסיפור החשוב ביותר עלי אדמות, או קרוב לכך".

אתה חושב שזה נובע מחוסר מקצועיות, מעצלות, או שיש מאחורי זה בסיס אידיאולוגי?

פרידמן מגחך: "יש עצלות. אבל רבים מהעיתונאים הזרים גם לא יודעים את ההיסטוריה. הם לא יודעים עברית או ערבית ואין להם אחיזה אמיתית במה שמתרחש, ובשל כך הם נדבקים לסיפור של העמיתים שלהם, ונעים עם העדר. אי־פי הוא ארגון גדול והוא חלק מהעדר, כמו רויטרס. הם מקבלים החלטות זהות. הסיבה שלא ידענו שהמזרח התיכון עומד להתפרץ כמו הר געש היא שהתקשורת הזרה היתה עסוקה בלספור בתים בהתנחלויות. כשמסתכלים עמוק יותר על העיוות הזה, רואים שהוא חלק מתקלה מתמשכת בחמש השנים האחרונות - תקלה שעוד תיחקר בבתי ספר לעיתונות. ישראל היא כפר קטן על מדרון של הר געש, אבל התקשורת מתארת אותה כהר הגעש עצמו".

גרוס חוזר על אותו רעיון: "זו חשיבה קבוצתית - הם אפילו לא חושבים בבהירות. הם עוקבים זה אחר זה".

פרידמן מציע גרסה קצת יותר ספציפית למה שמניע את הסיקור: "מהניסיון הישיר שלי, מקבלי ההחלטות בעיתונות הם אנשים שעוינים את ישראל. הם רואים את עצמם כחלק מברית אידיאולוגית שכוללת עמותות וזרועות של האו"ם. העולם החברתי שלהם הוא מין קבוצה חברתית שעוינת את ישראל ותומכת בפלסטינים, ורואה בסיקור לא דרך להסביר לאנשים את הסיפור המורכב, אלא כלי נשק פוליטי שהם רשאים להפקיד בידי צד מסוים".

לכתבים העוסקים בתחום מובהר שישראל היא הסיפור. "אין ניתוח אמיתי של החברה הפלסטינית או האידיאולוגיה שלה, פרופילים של ארגונים מזוינים או תחקירים אודות הממשלה הפלסטינית. לא לוקחים ברצינות את הפלסטינים כאחראים לגורלם. המערב החליט שהפלסטינים צריכים לרצות מדינה לצד ישראל, אז ייחסו את העמדה הזו לפלסטינים בתור עובדה, אף שכל מי שבילה זמן עם פלסטינים מבין שהדברים הרבה יותר מסובכים. לא חשוב לתקשורת מי הם ומה הם רוצים: הסיפור מכתיב שהם קיימים כקורבנות פסיביים של הצד הנחשב בסיפור". פרידמן מספר כיצד הוא וכתב נוסף הציעו כתבה על השחיתות ברשות הפלסטינית והעורך הודיע להם ש"שחיתות היא לא הסיפור".

פרידמן מנה את הדיווחים של אי־פי בין 8 בנובמבר ל–16 בדצמבר 2011 על "הכשלים המוסריים של החברה הישראלית" - חקיקה לדיכוי התקשורת, עליית השפעתם של החרדים, התנחלויות לא חוקיות, הדרת נשים - ומצא 27 כאלה, כלומר כתבה מדי יומיים. להערכתו, לא היה מספר כזה של דיווחים ביקורתיים על הרשות הפלסטינית או חמאס במשך שלוש שנים שלמות. אפילו האמנה של חמאס, שקוראת להשמדת ישראל, רצח יהודים ומאשימה אותם במהפכה הצרפתית והקומוניסטית, לא הוזכרה פעם אחת בדיווחי אי־פי, אף שחמאס זכה בבחירות בעזה.

בראשית 2009 קיבלו שני עמיתים של פרידמן מידע על הצעת שלום משמעותית של ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, לרשות הפלסטינית, שדחתה אותה. "זה לא דווח - וזה היה צריך להיות אחד הסיפורים הגדולים של השנה. הכתבים קיבלו מידע משני הצדדים ואפילו ראינו את המפה. אבל העורכים הבכירים החליטו לא לפרסם את הסיפור". הוא מספר כי הכתבים זעמו, אבל זה לא עזר להם. "הנרטיב שלנו הוא שהפלסטינים מתונים והישראלים סרבנים ומקצינים. הכתבה על אולמרט היתה מגחיכה את הנרטיב הזה".

האם יש טשטוש גבולות בין אקטיביזם לעיתונות, כפי שנטען לגבי ג'יימס פולי (אם כי ללא הצגת ראיות במקרה של פולי עצמו)?

פרידמן: "אני חושב שזה קורה. יש זליגה אמיתית של אקטיביזם לתוך העיתונאות. זה אקטיביזם פוליטי במסווה של עיתונות. רוב האנשים שמחליטים מה תקראו ותראו תופשים את תפקידם לא כמישהו שמסביר מה קורה, אלא כתפקיד פוליטי. הסיקור הוא נשק בידי הצד החביב עליהם. אם אתה לא מסכים לפרסם את הסיפור הכי חשוב של השנה - אולמרט - כי זה יגרום לישראל להראות טוב, אז אתה אקטיביסט. אתה פה לא כדי להסביר אלא להשפיע לטובת הצד שלך", הוא אומר בתקיפות.

פרידמן מצביע על דלת מסתובבת בין מקצוע העיתונות לבין מעורבות פוליטית: "יש מעבר של אנשים מהעיתונות לעמותות הבינלאומיות הגדולות ולאו"ם. העיתונאים לא רואים את הארגונים האלה, או את האו"ם, כמושאי סיקור, אף שהם מהגורמים הכי חזקים שפועלים פה. לא מסקרים אותם כי הם חלק מהעולם של הכתב. לכן אין סיקור ביקורתי של האו"ם אף שהוא גוף נפוח, לא יעיל ולעיתים מושחת. עיתונאי זר לא ייקח חופשה של שנה לעבוד במשרד החוץ הישראלי, אבל באו"ם כן. הקווים מאוד מטושטשים".

פרידמן מדבר במאמר על הצנזורה שמפעיל חמאס על הדיווחים העיתונאיים מעזה. "כל עיתונאי ותיק יודע שחמאס מאיים על עיתונאים. ראיתי את זה בעצמי בפעולה". הוא מתאר כיצד ביקש לדווח ב–2008–2009 על לוחמי חמאס שהתלבשו בבגדים אזרחיים כדי שיימנו עם הקורבנות האזרחים, אולם מדיניות הסוכנות היתה לא לדווח בגלל החשש לחיי הכתבים בשטח, ולא לדווח על הצנזורה, אלא אם הופעלה על ידי ישראל. באוגוסט השנה, מספר פרידמן, הגיש עורך החדשות של אי־פי בירושלים כתבה על איומי חמאס על עיתונאים: הסיפור הוקפא על ידי העורכים הבכירים ולא פורסם.

"היהודים הם הסמל של דברים שהשתבשו בעולם"

פרידמן טוען שיש פתרון שמאפשר לעיתונאים לסקר את חמאס בבטחה - מישראל, באמצעות ציטוט מקורות ישראליים ובדרכים אחרות. "העובדה היא שלא איומי חמאס הם הגורם: רוב הכתבים בעזה מאמינים שתפקידם הוא לתעד אלימות של ישראל נגד אזרחים פלסטינים. זאת תמצית הסיפור הישראלי. הם לא יודעים את השפה, הם בלחץ זמן וחוששים לחייהם. הם תלויים בעמיתיהם הפלסטינים ובמתווכים שחוששים מחמאס, תומכים בו, או שניהם. לא צריך בריונים של חמאס כדי שהעיתונאים יעוותו את העובדות או יספרו סיפור מגויס". בשל כך, כותב פרידמן, רק עיתונאים מארגונים קטנים ולא ידועים דיווחו על שיגור טילים מבתי מגורים. "פינלנדית, הודים, כמה אחרים. המסכנים האלה לא קיבלו את התזכיר".

הכשל של התקשורת מהדהד גם מהמאמר של מירון ב"הארץ": "התקשורת נרתעת מלהפנות את עדשת הביקורת כלפי עצמה - וככל הנראה תימנע מבחינה עצמית. עדיף להצביע על עוולותיהם של אחרים מאשר להודות בחסרונות עצמיים. התמונה שתיארה התקשורת בעזה 2014 והשלכותיה כבר נחרתו בתודעה של רבים בעולם, והיא תשמש כפרק נוסף בסיפור הבלתי נגמר הזה".

אתה מותח במאמר קו ישיר מהסיקור הזה לאנטישמיות בעולם. במהלך המלחמה בעזה יצאו כמה עיתונאים, ביניהם למשל "גרדיאן", וגינו את גילויי האנטישמיות, אף שנקט עמדה חריפה מאוד נגד ישראל בסיקור שלו.

פרדימן: "זה מחובר לחלוטין, ואין דוגמה טובה יותר לצביעות מהעיתון שהזכרת. אני נזהר לא להזכיר את המונח אנטישמיות: הוא מונח פשוט מדי שמסביר תהליכים יותר מורכבים ואפורים. אני חושב שבמערב ומקומות אחרים יש דפוס חשיבה עמוק ועתיק שבו משליכים על יהודים את התכונות השליליות שרוצים לגנות. אם רוצים לומר על תאוות בצע, אומרים שהיהודים תאבי בצע. יהודים הם פחדנים. בעימות בין קפיטליזם לקומוניזם, הקומוניסטים מאשימים את היהודים בקפיטליזם והקפיטליסטים אומרים שהיהודים קומוניסטים. החטאים של האנושות - מיליטריזם וקולוניאליזם - את מי בחרו כדי לסמל את הרעות החולות האלה? את המדינה הקטנטנה של היהודים. העולם הרשה לעצמו, דרך התקשורת הבינלאומית, לחזור לאובססיה עוינת נגד יהודים, להפוך את היהודים לסמל של דברים שהשתבשו בעולם" (פנייה ל"גרדיאן" בבקשת תגובה לא נענתה).

גרוס נוגע גם הוא בנקודה הזו: הוא טוען שאם ישראל לא היתה מדינה יהודית, או מדינה של יהודים, כדבריו, היתה הרבה פחות הטיה. הוא מביא כדוגמה את הסיקור של צרפת, הנתפשת כמעצמה לבנה, במעורבותה בשלוש מלחמות באפריקה כיום. "אני לא מתווכח על צדקת המלחמה, אבל לתקשורת לא אכפת בכלל. אין כמעט עיתונאים מארה"ב או מבריטניה שמסקרים את המלחמה של צרפת במאלי או ברפובליקה המרכז־אפריקאית. אם צרפת היתה מדינה יהודית, הבי.בי.סי היה מריץ את הכתבים שלו לשם. הבי.בי.סי מתעניין יותר בעזה מאשר במלחמות שמנהלת המדינה שלו עצמו כדי להחליף ממשלות, כמו בעירק. אין שום סיבה לכך מלבד הטיה ודעות קדומות - לאובססיה עם עזה.

"זה לא משום שהם אוהבים את הפלסטינים או שהערבים משלמים להם: הם פשוט לא מרגישים בנוח עם יהודים. אני רוצה להדגיש שאני לא חושב שכולם אנטישמיים. רבים מעמיתיי בבי.בי.סי היו נחרדים לשמע הרעיון שהם אנטישמים. אבל איפשהו הם מרגישים טוב כי הם למדו בבית הספר על השואה, ואם הם יכולים להראות שהיהודים מתנהגים כמו נאצים, זה גורם להם להרגיש טוב יותר לגבי הקולוניאליזם של עצמם".

לא מעט אמריקאים, ביניהם ידוענים, יצאו בגינוי להתקפות ישראל בעזה. עד כמה המודעות הפוליטית שלהם מניעה אותם?

פרידמן: "אין שום מודעות. התגובות החריפות הן לסיקור הלא פרופורציונלי של גופי התקשורת הגדולים שהתבלבלו לחלוטין. בקיץ האחרון זה הגיע למצב קיצוני. אמצעי התקשורת הסכימו לשמש כחלק ממערך הלחימה של חמאס. האסטרטגיה של חמאס ידעה שאפשר לסמוך על שיתוף הפעולה של התקשורת הזרה - שלא יראו שיגורים, לוחמים, שלא ידברו בכלל מה חמאס רוצה להשיג. מניסיון השנים האחרונות הם ידעו שהתקשורת הזרה תשתף פעולה. התקשורת הזרה הפכה את עצמה לנשק הקטלני ביותר של חמאס, ולכן אנחנו צריכים להבין את התקשורת. זה לא נושא שולי למחקר, אלא חלק מרכזי מהסיפור.

"'ניו יורק טיימס' נסחף עם כולם, עם התסריט שכל גופי התקשורת הגדולים היו שותפים לו. הם לא הראו לוחמים (בצד הפלסטיני), הם קיבלו את התפקיד של חמאס, הם קיבלו את ההנחיה של חמאס לא לדבר על האיומים. כשאתה לא חושף את קיומם של האיומים, אתה משלה את הקוראים שלך. זה דבר מאוד חמור.

"התוצאה של הסיקור הזה ולא של האירועים - כי אפשר להשוות את המבצע של צה"ל בעזה לכל מבצע אמריקאי מאז 2001 ואנחנו יוצאים לא רע - הוא שאנחנו גומרים את המבצע הזה עם איום של ארה"ב לעצור את אספקת הנשק אלינו. חמאס רואה זאת ומבין שהתוכנית שלו עבדה נפלא".

הסיכוי לשינוי בגישה הזו הוא זעום, מעריכים גרוס ופרידמן. "בשבוע האחרון המאמר שכתבתי סוקר ב'ג'ורנל' וב'וושינגטון פוסט', והתראיינתי ב-CNN", מסכם פרידמן. "יש סימנים שהם מוכנים לקחת את הטיעונים האלה ברצינות. אבל זה כמו נושאת מטוסים, אי אפשר לשנות כיוון בקלות. לא ראיתי בשש השנים האחרונות סיבה לאופטימיות. צריך להבין, כישראלים, שהמשחק הזה מכור כרגע".

100 המשפיעים
הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם