כסף, כוח, שליטה, חופש - מה באמת הסינים מרגישים ורוצים? - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כסף, כוח, שליטה, חופש - מה באמת הסינים מרגישים ורוצים?

מה עומד מאחורי ההשתלטות הסינית על תאגידים בינלאומיים ומניע את מנהיגי הכלכלה הגדולה בעולם? האם זה כסף, שליטה עולמית - או שבעצם מדובר בבקשה צנועה הרבה יותר?

40תגובות

מתיו בולטון, שהיה שותפו של ג'יימס וואט בפיתוח מנוע הקיטור ואחד התעשיינים הגדולים של בריטניה במאה ה–18, לא פיקפק בחשיבות פתיחתה של שגרירות בריטניה בחצר קיסר סין. "זהו האירוע החיובי ביותר לקידום היצרנים שלנו בשוק הגדול בעולם", הוא כתב לג'יימס קוב, מזכיר חברת איסט אינדיה. הוא הציע להציג בחצר הקיסר דוגמיות של מוצרים בריטיים, כדי להבין מה רוצים הסינים. בתי החרושת של בולטון בבירמינגהם, וגם של חבריו מתעשיות אחרות, ייצרו את המוצרים האלה בכמויות חסרות תקדים, לטובת כולם.

התוצאה היתה שונה משקיווה. הקיסר קיבל את מתנות הבריטים ואהב אותן, אבל לא ראה בכך צעד ראשון לפתיחת קשרי סחר. "איננו מעריכים פריטים מחוכמים, ואין לנו כל צורך ביצרנים של ארצכם", היתה התגובה. בקשתו של נציג המלך ג'ורג' - לפתוח יותר נמלים בסין לסחר (איסט אינדיה הוגבלה לגואנז'ו, שנודעה אז כקנטון) ולהקים מחסן בבייג'ין - נענתה בסירוב. סין לא דחתה את העולם החיצוני כמו יפן, והסכימה להתרועע עם ברברים בכל החזיתות, אולם לא חשבה שיש להם הרבה להציע לה.

קומיקס מסין
zhang wang

במבט לאחור, סין שגתה. היא לא חזתה את המהפכה הכלכלית, הטכנולוגית והתרבותית שהתרחשה באירופה והורגשה בכל העולם. עלייתו של הקפיטליזם הקולוניאלי התבררה כאתגר הגדול ביותר שניצב בפניה אי־פעם. האימפריה הסינית דאז היתה הישות הפוליטית המאוכלסת ביותר בעולם והכלכלה העשירה ביותר במהלך 2,000 שנה. בשתי המאות הבאות התהפך המצב: סין עברה תהליך של קולוניזציה למחצה, השפלה והתרוששות, ושוסעה במלחמת אזרחים ומהפכה.

כיום נראית סין יותר כמו מה ששליחי המלך הבריטי ראו בעיני רוחם: שוק פתוח למדי שרוצה מאוד לסחור עם העולם. במונחים של כוח קנייה סין קרובה להיהפך לכלכלה הגדולה ביותר בעולם. למרות זאת, מאות מיליונים מתושביה שרויים בעוני.

סין רוצה עכשיו דברים, מאוד. היא יודעת מה הדברים האלה: העם רוצה צמיחה, והמנהיגים רוצים את היציבות שהצמיחה יכולה לקנות. בבמה הבינלאומית העם והמפלגה הקומוניסטית רוצים כבוד מחודש והשפעה שתיטיב עם מעמדה של ארצם. סין רוצה שהתנאים לצמיחתה יימשכו, ובו בזמן היא רוצה שינוי.

ההנהגה שלה עומדת בפני אתגר קשה של ניהול הפער בין השינוי לשמירת הקיים, במיוחד בחברה ששינתה את פניה חברתית לא פחות מכלכלית. האתגר מסוכן מכיוון שסין שקועה בלאומנות נצית והיא נשלטת בידי גברים שמגיבים לכל איום או עלבון באופן חסר פרופורציות.

התמוטטותה של ברה"מ לא רק הזהירה את מנהיגי סין מסכנות הרפורמה הפוליטית, אלא גם עוררה חוסר אמון עמוק בארה"ב, מחשש שתטלטל את סין כמו שעשתה לברה"מ. הנשיא שי ג'ינפינג נבהל מהכאוס של האביב הערבי. הוא רוצה לטהר את מפלגתו מבפנים כדי להמשיך לשלוט בלי פלורליזם פוליטי או מערכת משפט עצמאית. הקונסולידציה הזאת משפיעה על מדיניות החוץ של סין.

CHINA 2012 2Q GDP
Bloomberg

סין בונה מסלולי המראה על איים הנמצאים באזורי סכסוך טריטוראלי בים סין הדרומי, מעבירה אסדות נפט לאזורים ימיים בסכסוך ומגדירה מחדש את המתחם האווירי שלה באופן פרטיזני כמעט. הצירוף של רצונה של סין לבסס עצמה מחדש והנחישות של ארה"ב שלא לאפשר לה לשבש את האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה, יוצר יריבות טעונה בסכנה. שי ינהונג, פרשן מדיניות חוץ ידוע מאוניברסיטת רנמין שבבייג'ין, אומר כי לפני חמש שנים היה בטוח כי עלייתה של סין תתנהל בשלווה, כפי שרצתה. כעת הוא לא משוכנע בכך.

מדינה במשבר 
זהות עמוק

כשסין אוחדה ב–221 לפנה"ס רומא לחמה בקרתגו על השליטה במערב הים התיכון. סין התמוטטה כמו רומא, אולם שבה וקמה פעמים רבות. ב–220 לספירה התבססה תורתו של קונפוציוס, שהדגישה את ערכה של היררכיה חברתית ומוסריות אישית כבסיס לשלטון. במאה השביעית, כאשר מוחמד חזר למכה, היתה סין אחת הציוויליזציות העשירות והידועות בעולם. עוצמתה הכלכלית והצבאית גימדה את אלה של שכנותיה. עושרה התרבותית והסדר המוסרי של קונפוציוס הפכו אותה למודל לחיקוי. קיוטו של יפן נבנתה על דגם צ'נג'אן הסינית. הקוריאנים והווייטנאמים אימצו את התרבות הסינית. חינוך קונפוציאני נהפך ליסוד פילוסופי של תרבויות רבות באסיה, ועודנו כזה. מבחינת הסינים, סין ראויה לשבת בפסגת העולם בדיוק כפי שהקיסר היה ראוי לכבוש את פסגת ההיררכיה הסינית.

באמצע המאה ה–18 סיפח הקיסר את טיבט וטורקסטן לאימפריה במסעות כיבוש ורצח עם שביצע בדז'ונגרים, מה שהרחיב את האימפריה לממדים ההיסטוריים הגדולים ביותר שלה. הסיבות המבניות להידרדרותה של סין ולנפילת האימפריה עמדו בבסיסם של דיונים רבים. חלק מציינים את מה שמכונה "מלכודת שיווי המשקל ברמה הגבוהה": המדינה נוהלה טוב, באמצעות כוח אדם זול וממשל יעיל, עם התאמה של ההיצע לביקוש באופן שלא הותיר כל תמריץ להשקיע בשיפורים טכנולוגיים. אחרים אומרים שאירופה הרוויחה מהתחרות ומהסחר בין המדינות, מאחר היא העלתה את כושר הייצור של כלי הנשק ואת התיאבון שלה לשווקים חדשים. הגישה לסחורות זולות מיבשת אמריקה הובילה לתיעוש בבריטניה ובאירופה, שסין לא נהנתה ממנו.

מסיבות אלה ואחרות סין לא עברה תיעוש כמו המערב. אירופה למדה על אבק שריפה מהסינים בימי הביניים, אך במאה ה–19 האירופאים כבר התעלו עליה בשימוש בו להשגת מטרותיהם. בשנות ה–30 של המאה ה–19 ניסו הבריטים לפתוח את השוק הסיני עם אופיום, אך הסינים נאבקו בסחר. הבריטים פתחו במלחמה נגדם וניצחו. בהסכם נאנקינג, שנחתם ב–1842, לקחה בריטניה את הונג קונג ואילצה את סין לפתוח את שעריה. סין נכנסה למעגל של הכחשה, תבוסה וסמי־קולוניזציה. האירוע המשפיל מכולם התרחש בשנות ה–90 של אותה מאה, אז הובסה סין בידי היפנים - עם שהתרבות שלו התבססה על הציוויליזציה הסינית, אך עבר שינוי הודות לאימוץ הטכנולוגיה והשאפתנות המערביות. תפקידה המרכזי של סין באסיה התפוגג.

CHINA-DEFENCE/
רויטרס

רוב מה שקרה לאחר מכן - המהפכה העממית ב–1911, עליית המאואיזם ב–1949 וכעת "הסוציאליזם בעל המאפיינים הסיניים" - היה תגובה לאובדן העושר, הכוח והמעמד, ולרצון לזכות מחדש בכבוד שהמנהיגים והעם הסיני חשים שלו ראויה ארצם.

הרפורמטורים והמהפכנים בסוף המאה ה–19 חשבו שהתרבות המסורתית הסינית היתה חלק מהבעיה, והחלו לנסות להיפטר מחלק גדול ממנה, תהליך שהתגבר אחרי שמאו איחד מחדש את סין ב–1949. את המוסדות הסיניים ואת הלך הרוח שייצגו החליפו רעיונות מכל מקום אחר, וקונפוציוס נהפך לאויב. עם זאת, הרעיון של סין כציוויליזציה הגדולה לא ננטש עד היום, מה שהותיר את המדינה במשבר זהות עמוק שהיא עדיין מתקשה לפתור.

למרות השאפתנות, סין אינה נחושה בדעתה לכבוש את העולם. אין לה הרבה עניין במדינות שמחוץ לאסיה, מלבד העובדה שהיא מספקת להן חומרי גלם ושווקים. הדיבורים על "נאו־קולוניאליזם" באפריקה, למשל, מוגזמים מאוד: ההשקעות הזרות שלה עדיין משתרכות הרבה מאחורי אלה של בריטניה וצרפת ומהוות רק שליש מאלה של ארה"ב. אף שהשפעתה של סין גדלה, המעורבות שלה אינה אימפריאלית אלא עסקית, לדברי דברה בראוטיגם מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. לדבריה, כשחברה יפנית רכשה את מרכז רוקפלר בניו יורק בשנות ה–80, "האמריקאים חשבו שהם קונים את כל מנהטן. זה עניין של תפישה".

באפריקה אמנם היו מקרים של מנהלי עבודה סינים שהתעללו בעובדים מקומיים, ושל חברות סיניות שניהלו מכרות בלתי חוקיים ורימו סוחרים מקומיים. אך אלה כולן בעיות של עסקים גרועים, לא של אסטרטגיה רחבה. בניגוד לכוח הקולוניאלי שהיה בעבר לאירופה, לסין אין חזון אסטרטגי של דחיקת כל השאר מהנתח שלה ביבשת, וגם לא חזון צבוע של תירבות. כשהיא חוששת מנזק לתדמיתה, היא מגיבה בפרגמטיות: בונה בתי חולים, מממנת תוכניות למניעת מלריה או מקימה מסילות רכבת. באפריקה ובאמריקה הלטינית היא מתמקדת יותר ברכישת נתחים בחברות מקומיות מאשר בסתם קנייה של קרקע ומשאבים. היא גם מנסה להראות דרך מוסדות קונפוציאניים בעולם שהיא ותרבותה אינן מזיקות. בניגוד לארה"ב, שמשתמשת ברטוריקה של דמוקרטיה וחירות, המפלגה הקומוניסטית בסין פחות מחויבת לערכים אוניברסליים. בריתות צומחות בדרך כלל מתוך ערכים משותפים. אם אין ערכים כאלה - קשה יותר למצוא חברים. יראת כבוד יכולה להיות תחליף ראוי לחברות, וסין אמנם החלה לרכוש כבוד מצד העולם, אך היא גם מדאיגה אותו.

העבר השושלתי והפחד שנטע בהם הקומוניזם שיכנעו את הסינים שכל אחד צריך להתעסק בעניינים שלו ולא לדאוג למה שקורה אצל השכן. אם סין תאמץ גישה כזו גם בעולם, יהיה זה משום שיש לה בעיות בסדר גודל גלובלי בתוך גבולותיה: חיים בה יותר עניים מבכל מדינה אחרת מלבד הודו. כש–160 מיליון אזרחים מתקיימים מפחות מ–1.25 דולרים ביום, ורבים מתחילים להתלונן על הבעיות הפנימיות, צורכי הפיתוח של אפריקה נראים פחות בוערים.

הצבא הגדול בעולם?

זה משתקף גם במדיניות החוץ של סין, השואפת להיות כמה שפחות מעורבת במה שקורה מחוצה לה, מלבד בעניינים שיתרמו לתדמיתה כמעצמה. היא תפעל בחוץ כשהאינטרסים שלה יהיו בסכנה, אך לא לטובת הכלל. במגוון רחב של תחומים ברור הרבה יותר למה סין מתנגדת מאשר במה היא תומכת. היא הטילה וטו על התערבות המערב בנעשה בסוריה ובדרפור, ולא נקטה עמדה לגבי סיפוחה של רוסיה את קרים. בוועידת האקלים של 2009 בקופנהגן דאגה סין שלא ייחתם כל הסכם שאפילו ירמוז לכך שתצטרך להאט את קצב הפיתוח התעשייתי.

היעדר מעורבות אינו דבר חריג למעצמה עולה: מלחמת עולם שלמה היתה צריכה לפרוץ כדי לגרור את ארה"ב לזירה העולמית, והיעדר אג'נדה ברורה אינו מונע מסין לתבוע עמדה חזקה יותר. אף שהיא אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, היא מתוסכלת ממה שהיא רואה כחוסר השפעה בארגונים בינלאומיים ומובילה מדינות מתפתחות גדולות אחרות בניסיון להשיג השפעה. תושבי מדינות BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) הם 42% מאוכלוסיית העולם ו–28% מהתמ"ג העולמי (במונחי שווי כוח קנייה), אך מדינות אלה מחזיקות ב–11% בלבד מזכות ההצבעה בקרן המטבע הבינלאומית. ביולי הובילה סין את הקמתו של בנק פיתוח חדש שבו חברות מדינות BRICS ושנראה כמו אלטרנטיבה צעירה לבנק העולמי. סין הקימה גם את בנק ההשקעות האסיאתי בתשתיות, המתחרה בבנק לפיתוח אסיה.

נהנית מיתרון הביתיות 
על פני ארה"ב

בתוך אסיה דווקא מעורבותה של סין, ולא חוסר מעורבותה, היא שמדאיגה אנשים - ואפשר להבין זאת. אחת הדוגמאות הפרובוקטיביות ביותר היא המסירות של סין לטריטוריה שסימנה לעצמה במחי עט בים סין הדרומי. סין טוענת לבעלות על כל שטח היבשה בתחום הזה וגם, כך נראה, על כל המים וקרקעית הים. חוקי האו"ם, לעומת זאת, רואים את השטח בצורה שעולה בקנה אחד עם עם טענותיהן של מדינות אחרות. בדיאלוג שנגרי־לה, כנס ביטחון שנתי שהתקיים בסינגפור ביוני, הבהיר הגנרל הסיני ונג גואנז'ונג כי אף שסין מכבדת את החוק, היא אינה יכולה להחיל אותו בצורה רטרואקטיבית, היות שסימנה את הטריטוריה כבר בשנות ה–40 והאיים בשטח ים סין הדרומי כשייכים לסין כבר 2,000 שנה.

"סין מבינה שלהיות מעצמה גדולה זה עסק מלוכלך וכרוך ברמיסה של כמה פרחים", אומר לייל גולדסטיין מהקולג' האמריקאי ללוחמה ימית. "זה המחיר שהסינים מוכנים לשלם". כללים שחלים על גבולות טריטוריאליים חלים אולי על דגים קטנים, אך כפי שאמר שר החוץ לשעבר של סין, ינג ג'יאצ'י, בכנס אזורי בהאנוי ב–2010, "סין היא מדינה גדולה ומדינות אחרות הן מדינות קטנות, וזו עובדה".

כובשת את העולם

מבחינה צבאית זה באמת כך. הכוח הצבאי של סין, גם אם אינו מצטיין מבחינה טכנולוגית, בהחלט גדול ומרשים, בין היתר משום שהוא כולל כוח גרעיני. אך לכמה מהמדינות הקטנות שעליהן דיבר ינג יש חברה גדולה: עם חיילים ובסיסים ביפן ובקוריאה הדרומית, ארה"ב היתה הכוח הדומיננטי במערב האוקיינוס השקט במשך 70 שנה. הנוכחות האזורית שלה לא ירדה ממש מאז שניצחה במלחמה הקרה לפני רבע מאה. בביקור באסיה ב–2011 הכריז נשיא ארה"ב ברק אובמה על העברת כובד המשקל ביחסי החוץ של ארצו מהמזרח התיכון לכיוון סין.

מנהיגי סין משוכנעים שארה"ב נחושה בדעתה למנוע מארצם להגדיל את השפעתה האסטרטגית והצבאית באסיה, שהיא מנסה להצר את צעדיה כפי שניסתה לעשות - ובסופו של דבר הצליחה - לברה"מ. למרבה האירוניה, סין היא המדינה היחידה שבאמת מאמינה בכך שמתרחש כאן מפנה. מדינות דרום־מזרח אסיה מטילות לא מעט ספק ברעיון שלפיו תשומת הלב של ארה"ב באמת עברה להתמקד באזור, ומתנגדיו של אובמה בארה"ב טוענים כי לא עשה מספיק כדי ליישם את ההכרזה שלו מ–2011. דיאלוג שנגרי־לה לא תרם להפגת חששותיה של סין. ראש ממשלת יפן שינזו אבה הציע לסייע לשכנותיה של סין מבחינה צבאית, וקרא למדיניות הגנה חזקה יותר באזור. שר ההגנה האמריקאי צ'אק הייגל הביע תמיכה ברעיונותיו של אבה בשנגרי־לה והאשים את סין ב"פעולות חד־צדדיות שמערערות את היציבות".

סין היתה אסרטיבית בים סין הדרומי במשך עשורים. הצעדים האחרונים שנקטה נבעו ללא ספק מרצונה לשלוט במשאבים שבקרקעית הים, אך היא עצמה לא רואה אותם כהתרחבות טריטוריאלית ישירה. מנהיגי סין מאמינים באמת ובתמים שהאיים תמיד היו בשטח סין, ומציינים שארה"ב, שרמסה ברגל גסה את מערכת המשפט הבינלאומית כל הדרך לפלישה לעירק, אינה בדיוק דוגמה להגנה על הסדר העולמי.

סין אינה לחלוטין חסרת פשרות: היא נתנה לכמה סכסוכים בגבולותיה לדעוך ואף היתה מוכנה למשא ומתן, אך במקרה זה היא לא מתפשרת בגלל החשיבות האסטרטגית שהיא רואה בים סין הדרומי והמזרחי. חלק מהחשיבות האסטרטגית הזו נעוצה באפשרות שבסופו של דבר תעלה שאלת ריבונותה של טייוואן. היא מגנה על כל האגפים שלה מחשש להתנגשות עתידית עם ארה"ב בעניין הזה. המצב הרגיש בקוריאה הצפונית עלול גם הוא ליצור נקודת משבר בין שתי המדינות.

סין יודעת שהיא נהנית מיתרונות על פני ארה"ב. ראשית, היא יכולה לתקוע טריז בין ארה"ב לבין בעלות בריתה באזור. יו ווייט, חוקר אקדמיה אוסטרלי, טען במאמר שכתב לאחרונה שעל ידי איום בכוח על מדינות באסיה, "סין מאלצת את ארה"ב לבחור בין נטישת חברותיה לבין מלחמה בסין".

שי ג'ינפינג
Bloomberg

הכוח הצבאי של סין מצומצם יותר מזה של ארה"ב, אבל סין נהנית מיתרון הביתיות, בעוד שארה"ב יכולה לשלוט בים רק דרך פעילות צבאית ימית או אווירית. סין גם מבינה שיש כאן אי־סימטריה מרצון: ארה"ב, החוששת ממלחמה, לא תרצה לשלם מחיר בכסף ובחיי אדם בהגנה על איים סלעיים לא מיושבים ללא חשיבות אסטרטגית ישירה. ארה"ב אולי מדברת בקול, אך היא לא צפויה להשתמש בכוחה. מצד שני העם הסיני, שדעותיו לא מושפעות רק מתעמולה אלא גם מהלאומיות שזקוקה לעידוד, רואה בחיוב אפשרות של שימוש בכוח. גם אם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית היו רוצים להתחזק בדרכי שלום ובמסגרת החוק הבינלאומי, האופן שבו עיצבו את הלך הרוח בארצם לא בהכרח יאפשר להם לעשות זאת.

זה נכון במיוחד בכל הנוגע ליפן, מדינה שנטלה את תפקיד המעצמה האזורית של אסיה כשסין היתה חלשה במאה ה–19, ושהיחסים עמה תמיד היו מתוחים. בתקשורת הסינית יש לא מעט תעמולה אנטי־יפנית, והסבל הסיני מהכיבוש היפני האכזרי זכור היטב. יפן היא כלי שימושי להסחת דעת הציבור משחיתויות המפלגה הקומוניסטית. מנהיגי סין עסוקים בחששות הביטחוניים שלהם ושקועים כל כך בנרטיב הקורבן שבנו לעצמם, עד שהם אינם רואים שנהפכו בעצמם לבריונים של אסיה.

חסידה נלהבת של תפישת העולם המערבית

ההתלהבות בציבור הסיני ממחישה את העובדה שהאסרטיביות הגוברת של סין אינה רק עניין של יחסי ציבור מחוץ לגבולותיה. "בכל פעם שאני רואה שינוי במדיניות החוץ, אני שואל: 'מה קורה בתוך המדינה?'" אומר ג'וזף פיוסמית מאוניברסיטת בוסטון. נשיא סין שי ג'ינפינג יוצא נגד היריבים, נאבק בשחיתות ורבים מקווים שגם מקדם רפורמות כלכליות מקיפות. לא תזיק לו קצת הסחת דעת חיצונית.

יש קשר חזק בין בין ייצוב כוחו של השלטון בבית והשפעה בחוץ, אך הם אינם מעידים על חזרה ליהירות האימפריאלית של העבר. הסינים מראים שהם גם רוצים עכשיו דברים מחוץ לגבולותיהם - רעיונות כמו שווקים, חומרי גלם והשקעות - והם משתלבים בצורה יפה בארגונים בינלאומיים. ממדינה שלא מבינה את תפישת העולם המערבית צמחה סין לחסידה נלהבת שלה, שרואה את עצמה כמדינה גדולה בקרב מדינות קטנות שנהנית מיתרונות. היא כבר קיבלה עליה ששליטים זרים הם שווי מעמד לשליטי סין, אם כי לא באופן שמחייב אותה באותם חוקים.

הטיפוס הארוך מעלה

עם זאת, השליטים האלה לא קיבלו ולא יוכלו לקבל את עצמם כשווי מעמד למי שעליהם הם שולטים בבית. סין המאואיסטית יצרה מדינה חזקה אך חברה חלשה. עכשיו המדינה החזקה הזאת צריכה להתמודד עם חברה חזקה מאי פעם, שבה אנשים מצאו דרכים חדשות לבטא את עצמם, ושבה השלטון נדרש לתת יותר דין וחשבון על מעשיו. שליטי סין לא מאמינים שהמדינה תחזיק מעמד ללא שלטון של מפלגה אחת שיהיה חזק כמו של קיסר. יותר ויותר אנשים (בהם סינולוגים) סבורים שסין לא תוכל להיהפך למודרנית כל עוד יש בה משטר של מפלגה אחת.

שאיפותיהם של המתעשרים משחקות כאן תפקיד לצד כעסם של המדוכאים. באזורים המערביים מתחוללות כל הזמן מהומות של מוסלמים וטיבטים. במזרח המשגשג יותר של המדינה, ההסכמה של אחרי הטבח בכיכר טיאננמן - התרחקו מפוליטיקה ותוכלו לעשות מה שתרצו - מתפוגגת וזעם הציבור על שחיתות, זיהום ובעיות אחרות נהיה קולני יותר. אך במקום לעודד מעורבות גדולה יותר ולהתקדם לכיוון של שלטון החוק, מנהיגי סין נאבקים בחופש הביטוי וחושבים שיישום רפורמות מבניות אמיתיות יהיה מסוכן יותר מאי ביצוען. ההפך הוא הנכון: יהיה קשה לסתום את הסדקים העמוקים רק באמצעות שגשוג.

הניסיון לפייס את הציבור בבית על ידי התנהגות בריונית בחוץ לא רק יקשה על סין לצבור בעלות ברית ולרכוש כבוד. יש בעיה קשה יותר: מדינות רבות בעולם מעריצות, והיו רוצות לחקות, את האופן הלא דמוקרטי אך יעיל שבו סין צומחת כבר כמה עשורים. אם הפוליטיקה הפנימית של סין תיראה פחות יציבה, חלק מההערצה הזאת ידעך. אפילו אם הדברים יישארו כפי שהם, לפחות לעת עתה, ההערצה לסין לא תתפרש כחיבה אליה. מבחינה כלכלית וצבאית עשתה סין כברת דרך להשגת המעמד המרכזי באסיה שממנו נהנתה בחלק גדול מההיסטוריה. מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית היא עדיין לא עשתה זאת. בעבר, "הכוח הרך" של סין היה כה חזק, אומר ויליאם קירבי מאוניברסיטת הרווארד, "עד ששכנותיה המירו את דתן" לזו שלה. כיום שי יודע איך לבטא את עצמו ואיך לקבל יראת כבוד בבית ומחוצה לו. אך ללא יכולת להשיג גם כוח משיכה גדול יותר - הכוח הזה תמיד יהיה בעל נטייה להתערער בקלות.

אם סין תוכל לפתור את משבר הזהות שלה ולהיהפך שוב לציוויליזציה אטרקטיבית במקום רק מודל פיתוח מעורר קנאה, היא תציב את עצמה בעמדה טובה יותר לקבל את הכבוד וההשפעה שלהם היא משתוקקת. אך קשה לראות את זה קורה אם המפלגה הקומוניסטית לא תיתן יותר כוח לעם, ושי הבהיר שזה לא יקרה בתקופה שלו. הסכנה היא שסין תשאף לכוח רב יותר בעולם כתחליף לרפורמות מקיפות בבית. אם לא תצליח לבצע את הרפורמות האלה, הכוח שלה בעולם ימשיך להיראות חלול, לא מושך ומאיים, ושכנותיה ימשיכו להיתלות על זנב מעילו של הדוד סם.

למרות הבעיות הרבות שמהן היא עדיין סובלת, הצליחה סין ליהפך למדינה מודרנית יותר. ב–200 השנים האחרונות, בהרבה כאב וסבל, היא חוללה מהפך בזהותה, והפכה את עצמה ממדינה שמסתכלת פנימה ואחורה למעצמה שמסתכלת החוצה וקדימה. מאז 1978 היא הראתה גמישות ונחישות במרדף המתמשך שלה אחר עושר וכוח. כעת שתי המטרות האלה בנות־השגה וסין נמצאת על סף גדולה. העשורים הבאים עשויים להתגלות כקשים מכולם.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם