תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שומרות הסף מהגיהנום: "האמנו בעיתונות כמו שהיא - תפישה שהתנפצה לכולנו"

לאחר 20 שנה בתקשורת, עינת פישביין ואירית דולב גילו שהמערכת שהכירו מתנפצת לרסיסים ■ אחרי לא מעט לבטים, ועם הון שפישביין הביאה מהבית, הן הקימו אתר עצמאי עם אג'נדה ברורה ■ חצי שנה באוויר ועם פרס מחמיא ביד - הן מחפשות דרך לשרוד כדי להשפיע

35תגובות

הדרך אל "המקום הכי חם בגיהנום" סבוכה ומפותלת. היא מובילה לבסוף לגג של דיזנגוף סנטר, בצמוד לחנייה צדדית, בלב אזורי הקינון של נערים ונערות שמחפשים מקום שקט לשתות ולעשן. על דלת המשרדים אין שלט, אבל כשנכנסים פנימה האווירה המחוספסת משתנה. מתוך חדר קטן, שאיורים וצילומים תלויים על קירותיו, מנסות עינת פישביין ואירית דולב לעשות את מה שכל העיתונאים חולמים עליו - להמציא את התקשורת של העתיד.

אולי זה לא מקרי שבשבוע שבו ננעצו כנראה המסמרים האחרונים בארון הקבורה של "מעריב", אולי הסמל העצוב ביותר למשבר שעוברת העיתונות המודפסת בישראל, פישביין ודולב, מייסדות המגזין המקוון "המקום הכי חם בגיהנום", זוכות להכרה עם קבלתו של פרס דיגיט (DIGIT) - פרס חדש לעיתונות דיגיטלית בישראל. הפרס, בסך 15 אלף שקל ("שיעזרו לנו מאוד"), הוענק על ידי גוגל ישראל בחסות כנס DIGIT והמרכז הבינתחומי הרצליה. "אנו מקווים כי בחירתנו תסייע למהלך האמיץ שמייצג 'המקום הכי חם בגיהנום' לצבור תאוצה", כתבו השופטים. "'המקום הכי חם בגיהנום' מסמל את המעבר של עיתונאים מנוסים ומצוינים אל הפלטפורמה הדיגיטלית, בניסיון ראוי ומתבקש לשלוט במוצר העיתונאי שעליו הם חתומים. האתר מעניק פתח לשיח אחר, מאתגר ומעניין, תוך ניצול יתרונות הדיגיטל".

"המחשבות על הקמת אתר עצמאי התחילו עוד לפני שעזבתי את 'ידיעות אחרונות' לפני שנה וקצת", מספרת פישביין, מייסדת שותפה וכתבת ראשית באתר, בראיון ל–Markerweek. "חשבתי שאולי זה סוף הקריירה העיתונאית שלי, אולי אעשה את הניסיון ה–750 לכתוב ספר. ואז הגיע הרעיון לכתבה האחרונה. שנים לפני כן ראיינתי ב'העיר' ילדת עובדים זרים בשם לילי, ועשיתי עליה בהמשך גם סרט בסדרה 'העין השלישית'.

"פתאום נודע לי שאמא שלה במצב קשה מאוד, יש לה ילד בן 3, והיא עדיין לא חוקית. בגיל 23 היא ילדת העובדים הזרים הלא חוקית הכי מבוגרת בארץ. אמרתי שזו תהיה סגירת מעגל נהדרת, הלכתי לראיין אותה, והבנתי שזה הדבר היחיד שאני רוצה ויודעת לעשות. כשהתחלתי לכתוב על הנושאים האלה ב–1995 עתידי היה להיות בשוליים - ההתייחסות היתה שנחמד להיות כתבת חברתית, אבל כשתגדלי תרצי להיות כתבת מדינית. והנה עברו 20 שנה, ואני רוצה להמשיך לעשות כתבות מגזין, רק בצורה אחרת ובמקום אחר, עם קשר עם הקוראים".

"המקום" הוא עדיין ניצן צעיר למדי של התקשורת העתידית. הוא הושק לפני חצי שנה, ורק בחודש האחרון יש להנהלה המצומצמת משרד רשמי - החדר הצנוע בדיזנגוף סנטר, שהוענק כתרומה לקהילה. הכתבה המצליחה ביותר של האתר, ראיון ראשון עם ענת קם לאחר שחרורה מהכלא (בשיתוף פעולה עם "ידיעות אחרונות"), זכתה ל–3,200 לייקים בפייסבוק.

לדברי פישביין ודולב, מספר הקוראים גדל מדי יום, ולמגזין כבר יש גרעין קשה של קהל קבוע. השאלה שמרחפת מעליו, ותהיה אקוטית בחודשים הקרובים, היא מה יהיה המודל הכלכלי שיאפשר את המשך פעילותו, אחרי שנה ראשונה שבה הוא פועל על בסיס השקעה עצמית — וזו שאלה כלל לא פשוטה.

"ב'ידיעות' ידעתי שקוראים אותי מאות אלפי אנשים בסוף השבוע, אבל לא הרגשתי את זה", ממשיכה פישביין לתאר את התקופה שלפני ההחלטה לשנות כיוון. "אני זוכרת את שתי הכתבות שנחשבו הכי חשובות שעשיתי שם - ראיון עם ענת קם ממעצר הבית ותחקיר על מחנות העינויים של הבדואים בסיני. קיבלתי עליהן המון תגובות, אבל מה זה המון תגובות? 20, וגם זה רק כי הייתי באירוע משפחתי".

שומרות הסף - ענת פישביין (מימין) ואירית דולב
אייל טואג

פישביין השתעשעה אז ברעיון לפתוח בלוג שיספק לה במה חופשית לכתיבה. "הרעיון היה לעשות בלוג שטח. רוב הבלוגים הם דעות, ורציתי להיות עיתונאית שטח בבלוג ולהעלות בו כתבות מגזין", היא מספרת. "התחילו המון שאלות, כמו איך מביאים לשם גולשים, כמה זמן ייקח לי לעשות כתבות ברמה שאני רוצה, וכמובן מודל כלכלי. לאט־לאט זה התחיל לגדול, ישבתי בבתי קפה ודיברתי אידיאולוגיה עם עיתונאים, ואם אירית לא היתה מצטרפת זה היה נמשך עד היום.

"עד הסיבוב הנוכחי האמנתי במערכת הגדולה. נטיית לבי לא מערכתית כל כך, אני תמיד נשארת קצת בצד ולא מזדהה, אבל האמנתי בעיתונות כמו שהיא. חשבתי שיש לה עתיד כמו שהיא, ושנכון שאנחנו בתקופה קשה אבל איכשהו יהיה בסדר. זו תפישה שהתנפצה לכולנו. לא הייתי יותר חכמה וראיתי לפני כולם, פשוט היתה לי הזדמנות והקמנו את הדבר הזה.

"עכשיו אני מבינה שהגבולות נפרצו לגמרי. הכל קרס ואנחנו צריכים למצוא את הדרך שלנו לגמרי לבד. הגבולות היחידים שאני עוד רואה שקיימים זה גבולות הסיפור, וההתפתחות היא לשני הכיוונים - מצד אחד לחזור לשורשים, לכתיבה, ומצד שני להשתמש במדיום הדיגיטלי כדי להביא את זה רחוק יותר. הדבר היחיד שלא השתנה הוא לקחת סיפור שקשור למציאות ומשפיע על המציאות ולספר אותו לאנשים".

"אמרתי אז לעינת שזה חייב להיות מקום שקורה בו משהו, זו צריכה להיות זירת התרחשות", אומרת דולב, מייסדת שותפה ועורכת ראשית באתר. "לא מספיק להוציא חומרים החוצה ושיקראו, זה נשמע צר מדי. מפה זה התחיל להתגלגל והתחלנו לחפש יחד פנים לדבר הזה". שם האתר נבחר בעקבות אמרתו של הסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, שבה השתמש מאוחר יותר מרטין לותר קינג, ולפיה "המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות". הוא מעיד על האופן שבו רואות השתיים את האתר ותפקידו: לצעוק, להתריס, לבקר, לא להיכנע לתכתיבים שיווקיים, ולהיות נאמן לערכיו, לקוראים ולמה שחשוב באמת.

"אנחנו קטנות, אבל 
ממזריות ונאמנות לעצמנו"

עם השקעה ראשונית שפישביין הביאה מהבית, הן יצאו לדרך עם אוויר לשנה אחת. השתיים החליטו לעטוף את הכתבות המגזיניות, שיהיו לבו של האתר העתידי, בטורים שיספרו גם הם סיפורים ובגלריות של צילומי עיתונות ("מקצוע שחשוב לשמור ולטפח").

לצד כותבים ותיקים כמו רונית צח, עוזי וייל, נטע אחיטוב, יגאל מוסקו וצפריר בשן, פישביין ודולב גייסו כותבים בהתאם לנושאים שרצו להעלות. "כך למשל ליזה רוזובסקי, ילידת רוסיה שעבדה אז באגודה לזכויות האזרח", מספרת פישביין. "היא שלחה לי כל מיני טורי דעה, ישבנו ודיברנו על פיילוט, וכשקמנו היא אמרה: 'יש לי 11 מכתבים שכתבתי לסבא וסבתא שלי כשעליתי לארץ ב–1991, וחשבתי פעם לעשות מזה ספר. חשבתי לתרגם אותם ולראות מה כתבתי שם'. אמרתי לה: 'יש לך טור. תתחילי לתרגם ומשם תגיעי לאן שתרצי'. יצא טור יפהפה, עם ניחוחות של ספרות רוסית".

דולב: "זו דוגמה קלאסית. יכולנו לומר 'אוקיי, בואו נתעסק בעלייה הרוסית' ולהגיש הצעות בנאליות כאלה. אבל רצינו למצוא דרך ואוריינטציה אחרת להביא את הדברים האלה, לדבר ממקום עמוק ובסיסי יותר".

השתיים עבדו על האתר במשך חצי שנה לפני שהעלו אותו לאוויר. מאז הן אומרות שהן מתקשות להדביק את הקצב שבו הוא רץ קדימה. לדברי פישביין, "אנחנו עדיין בתחילת הדרך, וזה קפץ עלינו מהר. תיכננו לעלות בשקט, לבנות את 
הדי.אן.איי ואז לפרוץ, אבל מרגע שעלינו לאוויר היו טונות של פניות. האתר עלה לפנות בוקר, התחברתי כדי לראות מה קורה, ועד היום שלמחרת לא ציחצחתי שיניים ולא החלפתי את הפיג'מה. לא האמנו. אמרנו שנהיה מבסוטיות אם נקבל 200 לייקים ביום הראשון, וקיבלנו 2,000. אם יש משהו שלמדתי מהדבר הזה זה לא לדבר אלא לעבוד. גם ביומיים האלה שאחרי קבלת הפרס אני כל הזמן מרגישה שיש לנו משהו לעשות, איזה טור להעלות".

"סדר היום שלנו נהפך לכאוטי, מתחיל ונגמר בשעות לא ברורות", אומרת דולב. "החיים האישיים התערבבו. מאז שהילדים נולדו היו לנו רק פעמים ספורות שלא היינו אתם אחר הצהריים, ועכשיו אנחנו כבר לא שולטות בסדר היום שלנו. פתאום מתחילות הפגנות נגד תוכנית פראוור בשבת, אז מה, נשב בבית?"

אבל לסדר היום הכאוטי יש תמורה. פישביין ודולב עובדות מול כ–30 פרילנסרים — כותבים, צלמים, מאיירים, חלקם יוצאי גלי הפיטורים בענף בשנתיים האחרונות. "תפישת העולם שלי היא של עבודה מאורגנת, אבל עיתונאים יצטרכו להיות יותר יזמים", אומרת פישביין. "אני מקווה שנוכל לתת בית, עבודה ופרנסה לעיתונאים, יותר מהיום. כן, אני חוששת שהרבה עיתונאים יאבדו את מקום עבודתם ויהיו פחות עיתונאים. עצוב לי להגיד את זה, אבל לצערי זה בלתי נמנע וזה כבר קורה. אני מאמינה שמי שרוצה להיות עיתונאי יצטרך להילחם עבור זה מלחמה קשה מאוד.

"מצד שני, תמיד נלחמנו בשביל זה, ונלחמנו בשביל לעבוד במקומות שהרבה פעמים האינטרסים שלהם לא תאמו את החופש העיתונאי ואת הדברים שבאמת רצינו לעשות. אני מקווה שבמודלים הבאים שיקומו העיתונות תהיה יותר עיתונות ממה שעשינו עד עכשיו, גם אם יהיו שם פחות עיתונאים. עיתונאים שיעשו את זה יעבדו בשירות הדבר הנכון, בשירות המקצוע".

דולב אומרת כי "לאורך השנים, אפילו כשעשיתי תוכניות תרבות, היתה איפשהו את התחושה שאתה צריך לשרת משהו, גם אם זה לא נאמר לך במפורש. לא שביקשו ממני לעשות או לא לעשות משהו, אבל המתח נטוע ומובנה במוצר. גם אם הייתי בפלטפורמות רחבות לב שרצו שאביא את כל הכישרון והיכולות שלי ואעשה את הדבר האמנותי ביותר, תמיד משהו מרחף, תמיד צריך להתאים את עצמך למשהו. עכשיו אנחנו קטנות, אבל ממזריות ונאמנות לעצמנו. היו מקומות שבהם יכולנו לעצור ולחשוב 'רגע, אם נפרסם את זה, זה עלול לחזור אלינו ולפגוע בנו', אבל המחשבה לא עלתה, ואני מקווה מאוד שנישאר נאמנות לזה".

את "הפרגון האדיר" שהן מקבלות, לדבריהן, מעמיתים בעיתונים מסורתיים אפשר אולי לייחס למתח שחשים רבים מהם בסוגיה הזו. "יחסית נתנו לי חופש וגיבוי", אומרת פישביין, "אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכולה לבוא לידי ביטוי בסדר היום החברתי שרציתי לקדם. זה לא שהפעילו את הכוחות הקשים וצינזרו אותי, אבל ברור שהמקום לזה מוגבל. זה פשוט לא מעניין אותם. במקרה הטוב הייתי על תקן עלה תאנה, וברגע שמחליטים שזה נגמר כי זה כבר לא תואם את האינטרסים של העיתון, את חוזרת לפינה שלך. הרגשתי את זה כמעט בכל מקום שעבדתי בו.

"עם זאת, אני חייבת להגיד שלאורך השנים, בערך מ–2000, נוצר יותר ביקוש לחומרים החברתיים. זה נעשה יותר בון־טון. ועדיין, קשה למצוא מקום שמפנים שזה הסיפור; שעל אף שיש מתקפת ביבי על האיום האירני, אנחנו עדיין יודעים שזה הסיפור. אני תמיד אומרת שאני לא מציינת את יום השואה כי בשבילי כל יום זה יום השואה, אז אנחנו גם לא מציינות את 'יום העוני' שבו מתפרסם הדו"ח, כי אנחנו יודעות מה המצב לאורך כל השנה.

"זה לא היה טוב כבר כשהתחלתי. אמרתי כבר אז שמה שהתחיל בעובדים הזרים יעבור אלינו ומה שעושים להם יעשו גם לנו, לעובדי הקבלן. נעשינו חברה אלימה ומקוטבת יותר, והגזענות כלפי זרים גדולה בהרבה משהיתה בשנות ה–90. אבל המודעות לנושאים האלה היא בעלייה שאין לזלזל בה. קיץ 2011 לא נכשל אלא הצליח הצלחה אדירה, ושינה מהותית את החברה בישראל. אני אופטימית, כי המצב כל כך רע שהדבר הבא חייב להגיע.

"בשביל להגיע למצב הזה היה צריך להתרחש התהליך שבו העיתונות הממוסדת נחלשה, מרכז הכוח זז וסדר היום נקבע בצורה אחרת. כיום הוא נקבע בצורה מבולגנת — כל קורא וגולש לעצמו. עברנו למקום שבו אדם קובע לעצמו את סדר היום. אני רואה את זה על עצמי, הקריאה של העיתונים היומיים בירידה גדולה ואני מקבלת בפייסבוק את החומרים שמעניינים אותי. אני רוצה לעבוד בתוך מציאות שזה סדר היום שלה".

דולב ופישביין חברות "כבר אי־אילו שנים" דרך חברה משותפת. דולב מספרת כי "היה לנו צומת מקצועי אחד: ב–2005 עשינו יחד סדרה ל–yes דוקו בשם 'הנבחרת' שעסקה בנשים, הצלחה וקריירה. "אני זוכרת שהסנגורית הציבורית דאז, ענבל רובינשטיין, אמרה לנו שהיא חזרה לעבוד שלושה ימים אחרי הלידה", אומרת דולב. "זה חזר אלי עכשיו, כי ילדתי שבועיים אחרי שהאתר עלה לאוויר. אני מקווה שאנשים לא יסתכלו על זה בהערכת יתר, אבל שעות אחרי זה כבר עניתי להודעות SMS. שבוע אחרי כבר עבדתי לחלוטין. שלא ישתמע בשום צורה שזה מה שצריך לעשות".

פישביין: "אירית שילמה מחיר שלא צריך לשלם. למרבה הצער זה היה בלתי נמנע, כי לא שרדנו בלעדיה".

"לא צריך להיות רווחיים, צריך מודל שיאפשר לנו לשרוד"

למרות התנועה באתר וההד התקשורתי שהצליח לעורר, עדיין חסר לו משהו לא פחות חשוב. לאתר אין מודל הכנסות, ולמעשה בעוד זמן לא רב יסתיים המימון ההתחלתי, מה שהופך את עתידו ללא ידוע. בשיחה עם השתיים נראה כי הן מרגישות הרבה יותר נוח במגרש העיתונאי מאשר בזה העסקי. לדברי פישביין, "היה לנו סכום ראשוני לשנה הראשונה, לא סכום אדיר, אבל יותר מכמה אלפי שקלים. מבחינתנו זו הלוואה שיש כוונה לקבל חזרה, והיא מגולמת בתקציב הגיוס העתידי שלנו. השתמשנו בזה כי היה לנו חשוב לעלות לאוויר ולקבוע עובדות בשטח.

"בתחילת הדרך גייסנו אנשים קרובים אלינו — אח שלי, למשל, הוא האיש הטכני שהקים את האתר — אז לא שילמנו לאנשים הון, אבל משלב מסוים אף אחד לא עבד בחינם. השאלה המעניינת היא לאן זה הולך, כי זה לא ימשיך לעבוד ככה".

דולב: "אנחנו חושבות על מודל משולב. אנחנו לא פוסלות אפשרות של פילנתרופיה. לא משקיעים, כי אף אחד לא ירוויח מזה כסף, אלא תורמים שיש להם אינטרס לתמוך באידיאולוגיה של האתר. לצד זה, יהיו פרויקטים שיכניסו כסף. אולי פרסומות שידברו לקהל שלנו, חסויות, הכנסות ממפגשים. גם מימון מהציבור זו הזדמנות גדולה. אין סתירה בכך שבמקביל לעוד זרועות הכנסה נעשה דברים תחת המטרייה הזאת, זה אפילו מתבקש".

פישביין: "יש לנו גם תוכן. ככל שעובר הזמן מתברר שבניגוד למה שגם אני חשבתי בהתחלה, שהרשת מלאה תכנים מעולים ומה יש להוסיף, הרשת לא מלאה בתכנים מעולים. חסרים בה תכנים. יש פלטפורמות אחרות שרוצות להעלות את החומרים שלנו אצלן, וזה כרגע לא בתשלום, אבל אפשר לשכלל את זה".

"התוכן גם יכול לצאת מהרשת, האפשרויות אינסופיות", מוסיפה דולב. "עוזי וייל, למשל, כותב לנו טור, ונשמח לייצר פלטפורמה שמאפשרת לנו להוציא לו ספר דרכנו. יש הרבה רעיונות".

ואם לא תצליחו לגייס?

פישביין: "אם לא נצליח נמות. לא נשרוד. לא צריך להיות רווחיים, אבל צריך מודל שיאפשר לנו הצדקה. אנחנו לא ילדות ויודעות שצריך להחזיק את עצמנו. מה שברור הוא שגם המודלים הישנים כבר לא עובדים".

"המקום" מגיש לא מעט סיפורים שאולי היו נתפשים בתקשורת הממוסדת כנישתיים מדי, או רכים מדי, ומטפל באיפוק בסוגיות כמו תסמונת אספרגר או ההידרדרות הכלכלית של נשים שנאנסו. "אנחנו מנסות לייצר רגע שמאפשר לעצור את הנשימה ולקבל פרספקטיבה על ההתרחשות", אומרת דולב. "זה ממקום פסיכולוגי, חברתי ואישי", מוסיפה פישביין. "את הכתבה על האונס, למשל, לא הייתי עושה בעיתונות הממוסדת, לא כי מישהו היה מצנזר אותי, אלא כי כאילו אין לה בשר. אבל העוצמה של האימפקט שלה, מה שהיא עשתה לאנשים, זה מה שאנחנו מחפשות. כתבות מהסוג הזה הן על־זמניות".

אלמנט נוסף באתר הוא "שטח פתוח" - זירה פתוחה לכל שמציעה קצות חוט לכתבות ולתחקירים. "זה נולד מהשאלה אם צריך להישאר כפופים לקוד המסורתי של בלעדיות על סיפורים", אומרת פישביין. "יצאתי עייפה מהמאבק על זה, מחוסר האמון שאפשר לספר את אותו הסיפור בכמה דרכים, שאפשר לעשות משהו אחר ממה שעושים המתחרים".

לדברי דולב, "הרעיון הוא שנספק באופן חופשי רעיונות לסיפורים שמגיעים אלינו, כמו קוד פתוח. ואנשים, לא משנה מי, יכולים לקחת את זה ולעשות עם זה מה שהם רוצים". פישביין מוסיפה: "אין לתאר כמה חומרים מגיעים. כל כך הרבה אנשים רוצים לדבר, ובסופו של דבר אין להם דרך להגיע לעיתונאים, ולעיתונאים אין פנאי. היה לי חשש אמיתי שברגע שאפסיק להיות 'עינת מידיעות אחרונות' לא ידברו אתי, אבל רק מגיעים אלינו יותר סיפורים, אז למה לא לפזר אותם?"

"אנחנו בעיתונות החדשה. אין מתחרים", ממשיכה פישביין. "באינטרנט יש בהרבה מקרים מצב של win־win לכולם, וזה הפוך מהחשיבה של העיתונות הממוסדת. אנחנו רגילים ששיתופי פעולה פוגעים בנו, אבל ברשת הם יכולים להועיל לנו. עשינו עכשיו, למשל, שיתוף פעולה עם המגזין הדיגיטלי '972' לציון 20 שנה לטבח במערת המכפלה. השטח שלהם הוא מדיני יותר ושלנו חברתי־כלכלי יותר. הפצנו את התכנים יחד וזה היה לטובת כל הצדדים".

את שיתוף הפעולה עם "ידיעות אחרונות" בראיון עם ענת קם יזמה דווקא המרואיינת. לדברי פישביין, "ענת היא זו שהציעה את זה. היא נתנה את הראיון ל'ידיעות אחרונות' ולי. אני עשיתי אתה את הראיון הראשון ונשארנו קצת בקשר כשהיא היתה בכלא, והייתי בקשר עם אמא שלה. כשהיא יצאה כולם פנו אליה, היא ידעה שהיא רוצה עיתונות כתובה עם תפוצה רחבה והלכה ל'ידיעות', אבל רצתה שרק אני אראיין אותה, אז הגענו לסיכום משולב".

חלקים מהכתבה הופיעו בכלי תקשורת נוספים, כמו סלונה, חורים ברשת ו"הארץ". "נתנו לאחרים להעלות 300 מלה מתוך כתבה של 3,000 מלה, והם שמו את הלינק לכתבה המלאה. הם קיבלו תוכן שלא היה להם ואנחנו קיבלנו עוד תנועת גולשים. אפשר להיות עם הראש הזה של 'אנחנו נלחמים', אבל ברשת כולם מרוויחים משיתופי הפעולה".

"אין לנו בעיה להשתנות"

פישביין ודולב עובדות יותר מ–20 שנה בגופי התקשורת המובילים בישראל. פישביין החלה לכתוב ב–1991 במקומון "על השרון" מקבוצת ידיעות אחרונות, ומשם המשיכה לקריירה שכללה את רוב העיתונים הבולטים בישראל: כתבת שכונות ומגזין ב"העיר", כתבת עבודה ורווחה ב"הארץ" וכתבת מגזין במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". בין לבין גם היתה סגנית עורך במוסף "7 ימים" של "ידיעות". ב–2000 זכתה פישביין בפרס סוקולוב לעיתונות על סיקור חייהם של העובדים הזרים, שהעלה את הנושא למודעות הציבורית והביא בין היתר להקמת מוקד הסיוע לעובדים זרים. היא ביימה את הסרט התיעודי "שני יוסי" שעסק במחוסרי דיור, ערכה סדרה על זכויות אדם בערוץ 8 וערכה והגישה כתבות ב"יומן" של ערוץ 1, "עובדה" של ערוץ 2 ובחדשות 10.

דולב עבדה כמפיקה בחברת החדשות של ערוץ 2 מיומה הראשון ב–1993, ולאחר מכן השתלבה בתפקידים של עריכת משנה ועריכה, בין היתר של "ביתרבות" עם יאיר גרבוז ו"8 היסטוריה" עם עפר שלח בערוץ 8. היא ערכה את תוכנית האקטואליה "מה בוער" עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, ויצרה, ערכה וביימה תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה, בין היתר את "נספח תרבות" עם דב אלפון בערוץ 2 וסדרה תיעודית על אגדות אורבניות בשם "החשפן, התנין ואשת השר". את הסדרה האחרונה שלה יצרה דולב לערוץ 8 עם בן זוגה אלון מרום, ואתו היא עובדת כיום על שני סרטים תיעודיים נוספים: האחד עוסק בפרשת רצח כפול משנות ה–90 והשני בקבוצת בני נוער שגדלה בתנאים ייחודיים.

לדברי דולב, "בעשייה הקודמת שלנו ידענו שרואים ושומעים אותנו, אבל היינו במעין ואקום. עברנו לספירה שבה הדברים יכולים להיות דו־סטריים. הקהל באמת מגיב, ומהשיח אתו עולות זוויות חדשות. אנחנו עוד לא מגרדות את הקצה של מה שאפשר לעשות באינטרנט. כמו כולם, אנחנו בעצם עושים עיתון ברשת, מביאים את הפרינט לשם. אבל הטכנולוגיה של המדיום הזה מרקיעת שחקים. צריך לעשות הכלאה של כמה שפות שיתקשרו בו־זמנית, למשל אינפוגרפיקה חכמה ווידאו לצד המלים. צריך להשתמש באלסטיות של המדיום, וזו בהחלט אחת המטרות שלנו".

למרות התלות שלהן בקוראים, פישביין ודולב מתעקשות לא להנמיך תכנים כדי להגיע למכנה המשותף הרחב ביותר. "אנשים אוהבים לקרוא על בר רפאלי, אבל זה לא אומר שאני צריכה לספק את זה. אנחנו מאמינות שאנשים מעריכים את העמדה הזו", אומרת דולב. "יש גם ביקורת על התכנים, אבל לדעתי יש לקוראים תחושה שהם מקבלים משהו איכותי ומעניין ושאנחנו לא מוכרים להם כלום", מוסיפה פישביין. "אם יתברר שיש אצלנו אלמנטים שמרחיקים אנשים, כמו העיצוב שאמרו לנו שלא בהכרח ידבר לכולם, אנחנו נשנה אותם. אין כאן אמת אמנותית קדושה אלא רצון להגיע לקהל רחב. יש לנו סדר יום ותפישת עולם שלא נתפשר עליהם, אבל כל השאר צריך לשרת את זה, ואין לנו בעיה לשנות ולהתפתח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם