רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פלפלים דהויים

"החקלאים בבקעה הם כמו מתאגרף עם יד אחת קשורה"

במשך שנים נהנתה בקעת הירדן מלוקסוס שרוב ההתנחלויות לא נהנו ממנו: חקלאות ענפה ומשגשגת, קונצנזוס על נחיצות ההתיישבות וביטחון אישי גבוה יחסית ■ אבל עכשיו גן העדן שבנו מאוים מכל עבר

22תגובות

קל לבלבל בין אזור התעשייה של מעלה אפרים, התנחלות ומועצה מקומית השוכנת קצת מעל בקעת הירדן, לבין הסט של סרט פוסט־אפוקליפטי. מחסנים עצומים בגודלם עומדים ריקים ונטושים, חלונותיהם שבורים וכתובות בערבית מכסות חלק מקירותיהם המטונפים- אלה שנשארו עומדים. פסולת מכל סוג שהוא הושלכה בתוכם, וכל דבר בעל ערך נגנב מזמן. כלבים משוטטים, חולים למראה, מסתובבים בחוסר מעשה מאתר לאתר, נובחים ורצים לעבר כל דבר שמפגין סימן חיים. ארבעה מפעלים בלבד עדיין פועלים באזור התעשייה של מעלה אפרים, שאפילו מינהלת כבר אין לו, בהם מפעל מיחזור שמפיץ סירחון תעשייתי חריף לכל עבר ומפעל אריזות לא גדול.

בתוך פארק התעשייה הזה נמצא האנגר ענקי, חצי מפורק. איש בסביבה לא יודע לספר בדיוק למה הוא שימש - אולי מפעל, מחסן או מתפרה - אבל מאז שנסגר נראה שנוודים ישנו בו, לפי הבגדים והצואה שהושארו מאחור. כשהולכים בתוכו, בדממה מוחלטת שמופרעת רק על ידי המתכת המקרקשת שמשמיעים ברוח שרידי הפח שממנו הורכבה דלת הכניסה, קשה שלא להרגיש כמו האדם האחרון בעולם.

בשבוע האחרון נהפך ההאנגר הזה למפורסם בבקעת הירדן בעקבות כתבה ששודרה בערוץ 10. "ההאנגר", כפי שמתייחסים אליו חלק מתושבי הבקעה בבוז, הוא הסמל שמייצג את כל התפישות המוטעות של תושבי הקו הירוק כלפי האזור שבו הם חיים - אזור בראשיתי יפהפה שמתבסס על חקלאות, לא על תעשייה. למעשה, הם מציינים, ההאנגר הזה כלל לא נמצא טכנית בבקעת הירדן.

ואכן, אם מביטים הלאה מהמראה העגום של אזור התעשייה במעלה אפרים, נמצא מקום אחר לחלוטין, עמוס בחממות, במטעים ובכרמים, הנטועים בלב אחד מאזורי האקלים הקשים ביותר בישראל. את כל זה, אוהבים החקלאים היהודים המקומיים לומר, כשהם מצביעים על השדות שלהם, בנינו לבדנו, ללא עזרה מאיש - בטח לא מהמדינה.

פריפריה נחשלת? תשכחו מזה, הם אומרים. "בקעת הירדן זוכה לדירוג סוציו־אקונומי 6, שזה לא נמוך", אומר דוד אלחייני, המכהן בחמש השנים האחרונות כראש המועצה האזורית בקעת הירדן. "החקלאות פורחת ומכניסה 600 מיליון שקל בשנה. התוצרת שלנו איכותית יותר מזו של הערבה. כמעט בכל יישוב יש בריכה, ו–21 היישובים שלנו שולטים ב–860 אלף דונם. אנחנו משלמים קרוב ל–15 מיליון שקל בחודש, 200 מיליון שקל בשנה, לפלסטינים שעובדים אצלנו. לאחר שנים שבהן רשתות סופרמרקטים לא רצו להגיע לבקעה, בעוד חודש ייפתח כאן סניף של רשת 'זול ובגדול'. אין בית אחד ריק, הבנים שלנו חוזרים הביתה. אז כן, יש סיבות לאופטימיות".

"נולדתי פה, וזה מקום נהדר", אומר דרור פינקלמן ממושב פצאל, בן לחקלאי ומנהל סניף מקומי של רשת המוכרת ציוד חקלאי. "שטחים אינסופיים, אקלים חמים כל השנה - למעט שלושה חודשים של חום מטורף - וחיי קהילה מפותחים. אין פה תחושה של כישלון ורצון לברוח, להפך. אנחנו מרגישים הזנחה מכיוון ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל אנחנו מסתדרים".

חקלאות ענבים תמרים משואה
אייל טואג

במשך שנים נהנתה בקעת הירדן מלוקסוס שרוב ההתנחלויות היהודיות בשטחים לא נהנו מהן. נכון, מפעם לפעם יש פיגועים ותקריות אלימות (באוקטובר, למשל, נרצח אל"מ במיל' שריה עופר בכפר הנופש ברוש הבקעה שבצפון הבקעה על ידי פלסטינים חמושים במוטות ברזל וגרזנים), אבל בסך הכל החיים בה מתנהלים בשלווה יחסית, גם אם מתוחה. בקעת הירדן היתה במשך השנים במרכז הקונצזוס, ובהתאם, תושביה היהודים - ברובם חילונים, חקלאים, ותיקי מלחמת יום הכיפורים ואחרים שהגיעו אליה בשל אדמותיה ולא מסיבות דתיות - לא נתפשו כמתנחלים. הם כולם אנשי אדמה קשוחים ומחוספסים. רבים מהם, הוותיקים יותר, עדיין מזדהים כאנשי חירות ומערך - ולא כמתנחלים. באדמה הקשה, בחום היבש וחסר הרחמים של הבקעה, הם הצליחו לבנות תעשייה חקלאית ענפה, שרובה הגדול מופנה ליצוא.

אלא שגן העדן שבנו לעצמם חקלאי הבקעה מאוים כיום מכל עבר. בשבועות האחרונים, לראשונה מזה זמן רב, עלתה לפתע בקעת הירדן לדיון ציבורי כחלק מהוויכוח סביב המשא ומתן עם הפלסטינים. לפתע, חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, זו שהובילה את יגאל אלון ליישב אותה אחרי מלחמת ששת הימים, מוטלת בספק. לפתע, אנשים כמו ח"כ עמר בר לב וראש המוסד לשעבר מאיר דגן אומרים שריבונות ישראלית בבקעה אינה הכרחית או מועילה לישראל.

תגובת הנגד לא איחרה להגיע. לפתע מגיעות לבקעה משלחות של ח"כים מהימין, ומבטיחות לא לוותר עליה. ועדת השרים לחקיקה אישרה בדצמבר את הצעת החוק של ח"כ מירי רגב לסיפוח היישובים היהודיים בבקעה והחלת החוק הישראלי עליהם, בניסיון להבטיח שהיישובים היהודיים בבקעה לא יפונו במקרה של הסדר עם הפלסטינים. אפילו אריאל זילבר גויס למערכה התדמיתית על מעמדה הציבורי של הבקעה וכתב שיר על החיים הטובים בבקעת הירדן, תחת הכותרת "בקעת הירדן, סיפור הצלחה ישראלי".

במקביל לדיון הציבורי המתלהט בנוגע לחשיבותה של הבקעה, ולכן גם חשיבותה של ההתיישבות היהודית בה, נמצא איום מוחשי הרבה יותר: החרם האירופי. החרם על ההתנחלויות אמנם עלה לכותרות בשבועות האחרונים, אבל עבור החקלאים בבקעת הירדן החרם הוא מציאות יום־יומית שאתה הם מתמודדים לפחות מאז 2005, אז בוטל הפטור ממכס שממנו נהנו עד אז המפעלים והחקלאים בהתנחלויות והם החלו להיות מחויבים במכס של 7%. בינואר דיווחה סוכנות הידיעות אי־פי שההכנסות של חקלאי הבקעה מיצוא צנחו ב–2013 ב–14%, שהם 29 מיליון דולר, בעקבות חרמות מצד רשתות אירופיות, במיוחד בבריטניה, בגרמניה ובארצות סקנדינוויה.

"שמונה שנים אנחנו מתמודדים עם החרם, לא יום אחד", אומר אלחייני. "מדובר במשבר שהלך והחריף. אנחנו מחפשים שווקים חדשים אחרים - השוק הרוסי, למשל, מתפתח בקצב מדהים. נאלצנו לשלוח תוצרת לשוק המקומי, אבל המחירים בו נמוכים יותר והוא קטן מאוד. אבל אנחנו מתמודדים עם זה לבד בינתיים".

"הם גמרו אותנו", אומר חנן פסטרנק, חקלאי ממושב נתיב הגדוד שמחזיק ב–500 דונם, שבהם הוא מגדל בעיקר פלפלים. לפסטרנק, שמתגורר בבקעה יותר מ–30 שנה, יש חברת יצוא משלו, ולכן הוא מכיר היטב את המציאות העגומה שעמה מתמודדים חקלאי הבקעה. "לפני שנתיים־שלוש היינו ב–40%–50% חרם, והזהרתי שזה יבוא. השנה זה כבר חרם טוטלי. לא הוצאתי אפילו קרטון אחד לאירופה. עבדנו כל השנים עם כל הרשתות הגדולות, ועכשיו הן לא רוצות פלפל מבקעת הירדן. אם בשנה שעברה היישובים בבקעה הפסידו 29 מיליון דולר, להערכתי השנה ההפסדים יהיו גדולים פי שלושה. לולאת החנק הרבה יותר הדוקה ב–2014. לא רוצים את הפירות שלנו".

לדברי פסטרנק, 15%–20% מתפוקת הפלפלים בבקעה נזרקת כיום, משום שאין לה דורש. "עיקר היצוא מופנה לרוסים, והרוסים אוהבים פלפלים גדולים. יש שלושה גדלים של פלפלים, ואת המדיום היינו שולחים לאירופה. בארץ לא רוצים את זה, כי גם אוהבים גדולים, והרוסים לא רוצים את זה. אז משמידים, כי אין לאן לשלוח".

"לפני חמש שנים, כשזה התחיל, אמרו שזאת סקנדינוויה והם אנטישמים ועברו הלאה, אבל זה רק התעצם. הייתי לפני שנה בהולנד ואמרו לי בפירוש: לא רוצים את התוצרת שלך", אומר ראובן כהן, שמגדיר את עצמו כ"שמאלני ביותר מבין חקלאי הבקעה". "אני אוהב את הבקעה, על אף שאני שמאלני", הוא מסביר."אבל בכל סוגיית היצוא החקלאים בבקעה הם כמו מתאגרף עם יד אחת שקשורה מאחורי הגב. הוא ינצח? לא. אבל האם זה הוגן? גם לא".

הקמת חממות בישוב תומר
אייל טואג

כהן, שגר בבקעה מאז 1975, הפסיק לייצא לחלוטין בעקבות החרם. "פתרתי את הבעיות שלי: משק קטן, לא מייצא יותר. עם זאת, כל שנה ההוצאות עולות וההכנסות יורדות", הוא אומר. אבל, הוא מדגיש, הוא לא כועס על האירופאים. "דבר ראשון, הם הלקוח. הכי קל בעולם זה להגיד שהם אנטישמים. אני לא רוצה לשלוט ב–3.5 מיליון ערבים, ויש בעיות בהתנהלות שלנו. אבל חשוב להבין: העולם לא מחכה לנו. אף אחד לא מחכה לנו".

מחפשים שווקים חדשים

בבקעת הירדן מתגוררים כיום כ–6,500 תושבים יהודים ב–21 יישובים (לא כולל מעלה אפרים, שנחשבת למועצה מקומית נפרדת, ובה חיים כ–1,200 תושבים) ועשרות אלפי פלסטינים, 20 אלף מתוכם ביריחו ועוד כ–10,000 בכפרים. היא משתרעת על פני 860 אלף דונם, 30% משטחי הגדה המערבית, ומאוכלסת בדלילות. רוב תושבי הבקעה מתפרנסים מחקלאות, בעיקר גידולי תמרים, תאנים, פלפלים, תבלינים וענבים. הרוב המוחלט של התוצרת החקלאית - 80% - הולך ליצוא, רובו לאירופה ומיעוטו לארה"ב. חקלאי האזור מעסיקים כ–6,000 פלסטינים, פרט שהם דואגים להדגיש בכל שיחה כדי לתאר את התלות הכלכלית ההדדית בין שתי האוכלוסיות.

בקעת הירדן נכבשה ב–1967, ושנה לאחר מכן החל היישוב היהודי שלה במסגרת מה שכונה "תוכנית אלון", שנועדה ליצור גבול מזרחי בטוח לישראל ולבסס את השליטה האסטרטגית שלה לאורך הבקעה. בעוד שהחקלאות הישראלית השתכללה בזכות מערכות מים משוכללות שהתגברו על התנאים הפיסיים הקשים, היקף השטחים החקלאיים של הפלסטינים הצטמצם דרסטית בעשורים האחרונים, שעה שאלפי דונמים הועברו לחקלאים ישראלים, כולל 5,000 דונם של קרקעות פלסטיניות פרטיות.

מרבית הפלסטינים שמתגוררים בכפרי האזור מתפרנסים מחקלאות, בין אם בעבודה אצל החקלאים הישראלים או בגידולים משלהם, אולם גם שם הם סובלים מנחיתות שנובעת בין השאר מהגישה המוגבלת שלהם למקורות מים. בניגוד לישראלים, הם גם צריכים להתמודד עם בעיות כמו הריסת מבנים והפקעה של אוהלי החירום שמסופקים להם על ידי האו"ם.

במקביל, הפלסטינים גם למדו מהישראלים: בשנים האחרונות הם נטעו יותר מ–5,000 דונם של תמרים באזור יריחו, בניסיון להתחרות במגדלי התמרים הישראלים.

לבד מהשטח הגדול שלה, הבקעה גם שווה לפלסטינים הרבה כסף: לפי ארגון אוקספם, אם המגבלות הישראליות על תנועת הפלסטינים יוסרו, הכלכלה הפלסטינית תרוויח עוד מיליארד דולר בשנה, או 9% מהתמ"ג של הרשות.

מאז תחילתו של תהליך השלום היה מעמדה של הבקעה בעייתי. יצחק רבין ז"ל היה תומך גדול בבקעה, וחקלאי האזור - רבים מהם אנשי מפלגת העבודה - מתגעגעים אליו, אבל אהוד ברק ויתר עליה בפועל בקמפ דיוויד. בנימין נתניהו, שבעבר התעקש שישראל לעולם לא תפנה את הבקעה, מתעקש כיום בעיקר על נוכחות צבאית, מבלי להבהיר את עמדתו בנוגע לגורלם של היישובים בהסדר עתידי. פי תוכניתו של שר החוץ האמריקאי ג׳ון קרי, מספר מוגבל של חיילים ישראלים יישאר בבקעה למשך 10 שנים במסגרת הסכם עם הפלסטינים. הגורל המיועד של תושבי הבקעה היהודים בתוכנית הזאת לא ידוע, אבל הכיוון ברור.

בית אריזה לפלפלים בתומר
אייל טואג

במשך השנים תמכו הממשלות בחקלאי הבקעה: רבין ואריאל שרון, למשל, העניקו לחקלאים מענקים מופלגים. לדברי אלחייני, בתקופתו של רבין כראש ממשלה עברה החקלאות המקומית פריצת דרך. "בשנה שבה רבין נתן מענק של 60% מההשקעה לחקלאים בבקעה, קפצנו בשטח החממות מ–100 דונם ל–600", הוא אומר. "שולמית אלוני גערה בו, אבל הוא אמר שעבורו בקעת הירדן היא לא התנחלות, אלא התיישבות חקלאית".

בעוד שבעבר השקיעה ישראל לא מעט בפיתוח ההתיישבות היהודית בבקעה, התושבים אומרים כי בשנים האחרונות הברז נסתם וההקלות במסים התנדפו. בעוד שכספי פיתוח רבים הוזרמו למקומות כמו אריאל וברקן, שאזורי התעשייה שלהן משגשגים גם בימים אלה, ההשקעות לבקעה התנדפו, בהתאם לנכונות המחודשת של הפוליטיקאים לוותר עליה במסגרת הסדר מדיני.

אבל עוד לפני ששהשקעות התנדפו, הרגישו רבים מהם שהם צריכים לעשות הכל בעצמם. "אם אתה לא עושה הכל לבד אתה לא מגיע לכלום. אפס. הכל נגדנו", אומר אביגדור ארבל ממושב משואה.

ארבל, שמחזיק ב–250 דונם, מתגורר במושב מאז 1974. כמו רבים מתושבי הבקעה הוא איש אדמה מחוספס שממעט במלים, יוצא מלחמת יום הכיפורים שהגיע לבקעה בעידוד הממשלה, כחייל משוחרר שרצה למצוא עבודה ולהתפרנס. הוא מייצר מדי שנה כ–40 טונות תאנים ו–200 טונות תמרים. הוא גם מגדל קצת ירקות, קישואים, רימונים ופלפלים חריפים. רוב התוצרת שלו מופנית ליצוא, אם כי לדבריו היצוא לאירופה התייבש בשנתיים האחרונות. "אם מסתכלים על 40 השנים האחרונות, השנתיים האחרונות היו הכי קשות שלי כאן", הוא אומר בבית האריזה שלו, המנוהל על ידי בנו ואשתו.

למזלו של ארבל, הוא מגדל בעיקר תמרים - ובעידן של חרם אירופי מתהדק, תמרים הם נכס אסרטגי. חיי המדף שלהם ארוכים יותר, ולכן גם אם רשת אירופית מסוימת מחליטה להחרים את התוצרת שלו, לארבל יש זמן למצוא לקוח חדש לפני שהם מתקלקלים. את התמרון הזה קשה יותר לבצע עם ענבים ופלפלים. זאת הסיבה, הוא אומר, שתעשיית הענבים בבקעה כמעט נמחקה בשנה האחרונה: למגדלי הענבים יש רק שבועיים בשנה למכור את התוצרת שלהם. אם הם נתקעים, המלאי נהרס. "בפלפל ובענבים צריך למצוא מישהו שייקח אותם מהר. התמר יכול לחכות", הוא מסביר, בשעה שהוא מעביר את ידיו על חלק מעצי הרימונים שלו.

כמו רבים מהחקלאים בבקעה, ארבל מתעקש לשמור על ארשת רגועה כשהוא מדבר על החרם האירופי. האירופאים, בעיניו, הם לא יותר מצבועים. "יום אחד התקשרו ואמרו ׳אל תביאו לנו יותר תאנה, אין לנו מה לעשות עם זה באירופה׳. למחרת קיבלתי עוד שיחה מאותה רשת אירופית: ׳תביאו׳. האירופאים, כשהם יכולים להסתדר, הם מסתדרים. כשיש להם סחורה ממקור אחר, הם לוקחים. כשהם לא יכולים, הם מתחננים שניתן להם".

חקלאות ענבים תמרים משואה
אייל טואג

ארבל מספר שכשהוא הגיע לבקעה, לא היה בה דבר. "האדמה נראתה לבנה, כמו ההרים האלה", הוא אומר. "כל מושב שהיה פה היה מוצב. חד וחלק. אם תראה איפה היישובים מפוזרים בבקעה, תראה שהציבו מושבים במקומות אסטרגיים במקום להקים מוצב. לנו לא היתה בעיה עם זה, אבל חשוב להדגיש שלא באנו לפה באמצע הלילה ועלינו על גבעה. יישבו אותנו פה. אנחנו כאן כי שלחו אותנו. אנחנו לא פרובוקטיביים. אנחנו לא יורים על ערבים, אנחנו רוצים לחיות אתם. חיינו פה עד היום בתחושה שזאת תרומה למדינה. עכשיו פתאום קוראים לנו שודדי קרקעות".

נוכח החרם האירופי, הוא מעדיף לשמור על אופטימיות - ולחפש שווקים חדשים. "ההזנחה של המדינה מטרידה אותי יותר מהחרם האירופי. מי שגורם לנו לאווירה של אי־ודאות ואי־נוחות זה רק השלטון שלנו. אני לא מאמין שיפנו אותנו, והחרם הוא לא סוף העולם. למעשה, כל עניין החרמות עשה לנו טוב. בדרך כלל היצוא זרם לאירופה, קצת לארה"ב. אבל ברגע שהתחילו החרמות התחלנו לחפש שווקים חדשים, והשוק פרץ החוצה. אנחנו מייצאים כיום לסין ולהודו. הם התחילו לאכול תמרים, ואני מאמין שהשוק הזה ייפתח. אנחנו מייצאים לרוסיה. השוק העולמי גדול יותר מהשוק באירופה".

בינתיים הוא לא חושש מהעתיד. "אני אמנם מגדל ירקות, אבל יודע שהפוליטיקה משפיעה גם עלי. אבל אני מאמין שצריך לרוץ הלאה ולהמשיך להתפתח. זו תקופה שתחלוף. בעוד חודש אני הולך לנטוע תמרים - בענף התמרים לוקח עשר שנים להחזיר את ההשקעה ועוד עשר שנים כדי להרוויח. כך שאני בונה על 20 השנים הבאות".

כהן, לעומת זאת, חושש. אבל יותר משהוא חושש מפינוי, הוא חושש מהמשכו של מצב הביניים שבו החקלאים לא יודעים אם הם נשארים או הולכים. "אני עצמאי. מה חושב עצמאי על העסק שלו, כל בוקר? איך להגדיל אותו, איך לשפר אותו, איך לשדרג אותו. אני נמצא כל הזמן בהתגוננות. יש שיגידו שבבקעה רק מגדילים את הייצור ולא אכפת להם מכלום, אבל אני עוסק כיום רק בהישרדות, וזה מטריד אותי. אין עזרה מהמדינה, ששלחה אותנו לפה, וכל ההשקעות הן מהכסף הפרטי שלי. הדאגה העיקרית שלי היא לשלם את כל החובות שלי ולהתפרנס בכבוד. זה מצב לא נורמלי, שלא מאפשר לאדם להתפתח וליצור".

"מחרים את האירופאים"

דני מימון, מוותיקי מושב תומר, לא ייתן לאירופים להחרים אותו - הוא יחרים אותם קודם. מימון, יחד עם שותפו משה זכריה, הוא אחד ממגדלי הפלפלים הגדולים בבקעה. בכל שנה הוא מייצר ומייצא 5,000 טונות של פלפל שהוא מגדל ב–500 הדונם שלו. "אני מחרים את האירופאים. לא מוכר להם, ברמה עקרונית. לא צריך טובות מהם", הוא אומר.

למרות הנימה המיואשת של חלק מחבריו החקלאים, מימון מתקשה להתרגש מהחרם האירופי, או מהדיבורים על פינוי הבקעה במסגרת הסדר. "מאז שנות ה–80 אומרים לנו ׳תשימו על התוצרת תווית שעליה כתוב ׳גדה מערבית׳. בסדר. אני מכיר אנשים שמחכים עם המזוודות שלהם מאז שנות ה–80.
99% מהם כבר אינם. אנשים לא מצליחים למכור את הפירות שלהם ורוצים פיצוי, אז הם מתלוננים. אני אומר לך עכשיו: אין פלפל אחד שאני לא מוכר".

מימון הגיע לבקעת הירדן ב–1980. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות המשברים הכלכליים שעברה ישראל, נכנסה גם תנועת המושבים למשבר. זו, הוא אומר, היתה התקופה הקשה ביותר בתולדות היישוב היהודי בבקעה. "לא ידעו איך לגדל פה. היתה אינפלציה של 30%, וכל מי שהגיע לפה היה אחרי צבא, צעירים, נשואים עם ילדים קטנים. בסוף הם התבססו וכל אחד מצא את הנישה שלו. ענף מרכזי אחד היו הכרמים, שני היה התמרים והענף השלישי היה פלפלים. אמרו שאי אפשר לגדל פלפל בבקעת הירדן, שבגלל התנאים הוא לא נעשה אדום".

מימון משווק את התוצרת שלו בעיקר לרוסיה וקצת לשוק המקומי. "כל עוד הספרדים יכולים לתת לאירופאים פלפלים, הם ייקחו מהספרדים. כשהספרדים לא יכולים, הם ייקחו מפה ומכל מקום. מאז חג המולד הם מתחננים שאתן להם. ברגע שיש להם טיפת מחסור הם מתחננים. פעם היינו משווקים את התוצרת להולנדים, ומהולנד היא היתה מופצת לרשתות בשאר אירופה. ההולנדים בחרו להחרים אותנו ולקנות מהחקלאים הספרדים. אלא שהספרדים למדו לעקוף את ההולנדים ולפנות ישירות לרשתות. אז עכשיו ההולנדים בלי עבודה, מתחננים ׳תביא לי פלפל׳. בגלל זה הבסיס שלי הוא פוטין ולא איזה אידיוט אירופאי.

בית אריזה לפלפלים בתומר
אייל טואג

"אני לא אגיד שזה נעים ונוח. זה לא נעים שיש חרם. אבל מהניסיון הרב־שנתי שלי, הכלכלה מנצחת הכל, גם את הפוליטיקה. ברגע שחסר לאירופאי פלפל ולשכן שלו יש, לא מעניין אותו לא הערבי ולא המוסלמי ולא המתנחל מבקעת הירדן. אני לא מתרגש מהחרם. יש כאלה שמתרגשים יותר כי הם לא יודעים למכור. אני הבנתי מזמן שהבסיס שלי צריך להיות אחר: רוסיה".

זו השנה השלישית שרוסיה היא בסיס הפעילות של מימון. זה לא מושלם: הרוסים, הוא אומר, משלמים מחירים נמוכים יותר. אבל זה שוק מתפתח, ועם ההתפתחות שלו והחרם האירופי החשיבות שלו בקרב חקלאי הבקעה גדלה לאין ערוך. "פעם היו מייצאים אולי 20 מכולות בשבוע לרוסיה. היום אני והשותף שלי מייצאים מדי שבוע 60–70 מכולות לרוסיה לבדה".

לדברי פסטרנק, ההסדר עם הרוסים רחוק מלהיות מושלם. "הרוסים לא מטומטמים. הם רואים שאנחנו בבעיה ושאין לנו ברירה ושוחטים אותנו במחירים". מימון מסכים שלשוק הרוסי "אין את השיאים של השוק האירופי", אבל זה לא שיש הרבה ברירה.

במקביל, הוא אומר, מתמודדים החקלאים בבקעה עם בעיות אקוטיות לא פחות מהחרם האירופי. "אנחנו משלמים מס הכנסה גבוה, אבל המדינה מזיינת אותנו. פעם המדינה השקיעה כאן הרבה כסף, היום אין. אנחנו משלמים מס הכנסה מלא, אין את המענקים שיש היום במרכז או בערבה ובנגב. היתרון היחיד שיש לנו הוא שיש לנו כוח אדם יותר זמין מאשר בערבה, בגלל הקרבה לפלסטינים". למרות זאת, מימון הוא אחד מהיחידים בבקעה שמעסיק תאילנדים בבית האריזה שלו, במקום פלסטינים.

"אם המדינה תחליט
 שנצטרך ללכת, נלך"

במקביל לחרם ולשאלת הפינוי, מתמודדים תושבי הבקעה עם מצוקה שמשותפת לחבריהם בתוך הקו הירוק: מצוקת דיור. הבעיה הכלל־ארצית גרמה לילדיהם של תושבי הבקעה לחזור הביתה. אלא שבנייה חדשה לא מאושרת, ולצעירים בבקעה, בדיוק כמו לצעירים בתוך הקו הירוק, אין איפה לגור.

"אם אין לך דור המשך למה להישאר פה בכלל?", שואל מימון. "הבן של השותף שלי חוזר, הבת שלי השתחררה מהצבא ורוצה לחזור, אבל אין להם איפה לגור. אין לנו אפילו בית אחד פה. לא האמנתי שאף אחד מהם יחזור: החיים קשים כאן. בקיץ 50 מעלות, בחורף קור כלבים בלילות. אני משלם חשמל 4,000 שקל בחודש. אנחנו קרובים לכל מקום, אבל כל הנסיעות האלה עולות הרבה כסף". כשהוא חושב על ילדיו כמנהלי משק, הוא אופטימי: "להם יהיה הרבה יותר קל מאתנו. הם חכמים בהרבה: שלחנו אותם ללמוד, שלא יהיו חמורים כמו ההורים שלהם".

האם הבנים שחוזרים לא מודאגים מהאפשרות של פינוי הבקעה, שנהפכת לריאלית מאי פעם? "אני לא חושב שיהיה פינוי. לא בגללנו - בגלל הפלסטינים", אומר ארבל. מימון מסכים ומוסיף: "אנחנו לא משוגעים. אם המדינה תחליט שנצטרך ללכת, נלך. לא נעלה על הגגות בגילנו, אבל אני לא רואה את זה קורה".

בזמן שהם מוטרדים מההווה, צריכים חקלאי הבקעה לחשוב גם על העתיד - ובתחום הזה לא כולם מצליחים לשמור על אופטימיות. "תעשיית הענבים כבר חטפה קשה", אומר פסטרנק. "אנשים עוקרים את הכרמים שלהם. אני חי פה כבר 40 שנה, והמצב לא טוב. זה חוכמה גדולה להגיד ׳נתגבר ונילחם׳, אבל למנהלי הבנק אתה לא יכול לספר את זה. אם המדינה לא תתערב ותסייע לנו, אלוהים יודע מי יפתח את העונה החקלאית הבאה".

"השטחים לא שלנו והבית לא שלנו. אנחנו ברי־רשות בבקעה", אומר כהן. "אני חייב הרבה תודה למדינה שהביאה אותי לפה ואיפשרה לי לצמוח. אני אוהב מאוד את מה שאני עושה, אני אוהב את הפלפל שלי. אבל אם צריך לקום וללכת, אז בסדר. זה מתאים לחלום שלי לפרוש בגיל 65".

חממות נטושות בישוב פצאל
אייל טואג

ובזמן שהם מחכים לעתיד שיתבהר, החקלאים בבקעה מבקשים רק דבר אחד ממדינת ישראל. "אל תפריעו לנו. אנחנו לא צריכים את המדינה. לא צריכים את הטובות שלהם. רק שלא יפריעו לנו", אומר מימון. כהן מצטרף: "שלא ייתנו לי שום דבר, רק שלא יפריעו לי. אם לא מפריעים לנו אנחנו יודעים להתפרנס יופי. יש פה חבר׳ה סופר מקצוענים, חקלאים מעולים. לא רוצה שום דבר מהמדינה".

מימון וארבל מתעקשים להישאר אופטימיים. "זה לא סוף העולם שלנו, ממש לא סוף העולם", אומר ארבל. "זאת תקופה שתחלוף. אם נתמקד בפוליטיקה לא נשיג כלום, כמו שאם היינו מתמקדים בפוליטיקה לא היינו משיגים כלום ב–30 השנים האחרונות". "זאת לא התקופה הכי קשה שהיתה בבקעה", מוסיף מימון. "התקופות הכי קשות היו משבר המושבים, התקופה של הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה. בסך הכל אנשים פה חיים טוב. אוהבים את החיים. אוהבים את העבודה. שלא יפריעו לנו, זה הכל".

100 המשפיעים
הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם