לא חייבים להשתעבד למשכנתא או לשכירות: לבנות בית 
ב-100 אלף שקל - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא חייבים להשתעבד למשכנתא או לשכירות: לבנות בית 
ב-100 אלף שקל


כמה סיפורים של אנשים שהחליטו שבית לא חייב להיות ארבעה קירות וארנונה, אלא יכול להיות גם משאית משופצת או אוהל ממוזג - והיום הם הרבה יותר נהנים לחזור הביתה

126תגובות

ה בית של יוסי טיאר הוא כל מה שדמיינתם בחלומותיכם הפרועים. יש לו פינת אוכל שמתאימה לארבעה אנשים, פינת עבודה, מיטה זוגית, מקלחת ושירותים ועוד חדר שינה קטן. לכאורה, לא משהו מיוחד - דירה קטנה בשטח של 35 מ"ר. אלא שהבית של טיאר שוכן בנקודה הטובה ביותר בתל אביב, שני מטרים מהים, על הגבול בין תל אביב ליפו. כשטיאר מתעורר בבוקר מברך אותו הרעש של גלי הים המתנפצים על החוף, קרובים כל כך שהוא יכול להרגיש טיפות קטנות של מי ים נוחתות על פניו כשהוא עומד בכניסה לביתו, אם הרוח נושבת בכיוון הנכון. הבית מוקף בחצר גדולה, וסככה לא גדולה מספיקה כדי להעניק צל לו ולשכנים. למרות האווירה האינטימית, השכונה שוקקת, וכל יום מזמן אנשים חדשים.

אנשים רגילים צריכים לשלם מיליונים כדי לזכות באיכות חיים שכזאת, אבל טיאר לא משלם דבר. הסיבה לכך שהוא מסוגל לגור בחינם באחת מהנקודות היפות והיוקרתיות בישראל היא שביתו הוא משאית במשקל 12 טונה, שבמקרה חונה במגרש חנייה מול הים. הוא לא צריך לשלם ארנונה, חשבונות חשמל או מים, והחניון שהוא מתגורר בו הוא ללא תשלום.

כתבות נוספות ב-TheMarker

מתכננים לקנות דירה למרות הסיכונים? המקומות החמים ביותר בישראל

שער המגזין שמכוון לגבריותם של מנהלי השקעות

אל תיתנו למלה "משאית" להטעות אתכם: הבית של טיאר הוא חלום בורגני עשוי עץ ומחופה בפאנלים סולאריים, פנינה עיצובית שמזכירה דירות יוקרה קומפקטיות מהסוג שמוצג לראווה במגזיני לייף סטייל ‏("צפו: דירת סטודיו שיש בה הכל"‏) יותר מאשר קרוואן סטריאוטיפי. החלק הפנימי של המשאית, שאותו בנה טיאר במו ידיו, עשוי מעץ, וכולל פינת עבודה, פינת ישיבה לאורחים, פינת אוכל, חדרון עבור בתו בת ה-11, מחסן קטן, מטבח מצויד לחלוטין ופינת שינה עם מיטה זוגית בגודל מלא. הגג מחופה בפאנלים סולאריים שמספקים את רוב החשמל, ולאספקת המים אחראי מכל של 800 ליטר, שאותו טיאר ממלא פעם בשלושה שבועות.

טיאר, בתחילת שנות ה-50 לחייו, גר במשאית כבר שלוש שנים. רוב הזמן הוא חונה באותה נקודה מול הים, אבל לפעמים הוא נודד לנתניה, לפארק קנדה, או למקומות אחרים בצפון ובדרום. למרות הסטיגמה הנלווית לחיים בכלי רכב, טיאר לא בחר בסגנון החיים הזה בגלל עוני: הוא אנימטור מצליח במקצועו - אם יש לכם ילדים קטנים ואתם רואים סדרות בערוץ בייבי, ראיתם את העבודות שלו - פסל וצייר, שמונע בראש ובראשונה על ידי הרצון בחופש מכבלים. ברשותו דירה במרכז תל אביב, שאותה הוא משכיר.

את ההחלטה לעבור לגור במשאית הוא מתאר כ"סוג של משבר גיל 50" שהגיע לאחר הפרידה מאם בתו, הגשמת חלום שנהפכה לפרויקט ששינה את חייו מהקצה אל הקצה. את מה שהוא מכנה "הפרויקט" תיכנן טיאר בקפידה: הוא הוציא קודם רישיון לנהיגה במשאית "כדי להתחייב לפרויקט הזה", ולאחר מכן רכש משאית ב-300 אלף שקל. לאחר מכן הוא התפנה להקים את הבית: כל פרט תוכנן ובוצע לפי התוכנית. על הגג הוא הוסיף פאנלים סולאריים בעלות של 100 אלף שקל, כדי להבטיח שיקבל את האנרגיה שלו באופן ירוק וידידותי לסביבה.

עלות הפרויקט הסתכמה ב-800 אלף שקל, רבע ממחירה של דירה מול הים בתל אביב ופחות ממחיר דירה במודיעין, "אבל אפשר לבנות בית כזה בהרבה פחות ולקנות משאית גם ב–100 אלף שקל", אומר טיאר. "אפשר לומר ש'התגלחתי' על זה. אני מעריך שפרויקט כזה יעלה כיום 200 אלף שקל פחות. בזכות המגורים כאן נפטרתי מהוצאות כמו ארנונה, חשמל, טלפון, ועד בית, שלהערכתי הסתכמו ב-3,000 שקל בחודש".

להיות בעל דירה זה מבאס

טיאר הוא אחד מעשרות אלפי ישראלים שגרים במה שמכונה "דיור לא תקני", או "דיור ארעי". לפי "מדד ההומלסים" של המכון לרפורמות מבניות, 189 אלף משקי בית ישראליים מתגוררים כיום במבנים ארעיים ומאולתרים - אוהלים, צריפי פח, מבנים לא מאושרים למגורים - או באופן זמני בדירה ששייכת למשפחה. מדובר ב-8.5% מכלל משקי הבית, לעומת 4% שהתגוררו בדיור לא תקני ב-1995.

רובם הגדול לא עושה זאת מבחירה, אלא מתוך מצוקה כלכלית שמאלצת אותם להסתמך על טוב לבם של זרים, על טוב לבו של הטבע, או על טוב לבם של בני משפחה. אלא שלאט לאט, במיוחד מאז תחילתה של המחאה החברתית ועל רקע הנסיקה במחירי הדיור, יותר ויותר אנשים עוברים לגור מבחירה במבנים ארעיים או מאולתרים, בשל רצון למצוא אלטרנטיבות לשוק השכירות החונק ולשוק המשכנתאות החונק עוד יותר.

לצד אלה שיוקר המחיה הנוסק דחק להומלסיות, כמו עשרות הנזקקים המתגוררים כבר יותר משנה באוהלים במתחם גינת ארלוזורוב בתל אביב, רבים עוברים לגור באוהלים, ביורטים ‏(אוהלים מונגוליים‏), במשאיות, באוטובוסים, בצריפי עץ או בחיק הטבע - מתוך בחירה. חלקם עושים זאת כדי להימנע מחובות ומחנק כלכלי, חלקם עושים זאת בגלל אידיאולוגיה ירוקה, אחרים עושים זאת מתוך רצון בחופש, ויש כאלה שעושים זאת רק בשל טעם אסתטי. אחדים בונים בתים שנראים ממש כמו בתי קבע, אחרים מעדיפים את החופש שביכולת להסיע את ביתם לאן שרק ירצו. במדינה שבה מחירי הדיור הגבוהים הוציאו מאות אלפי מפגינים לרחובות רק לפני שנתיים, אותם אנשים מציעים דרך אחרת ומשמעות אחרת למונח "בית" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: אבן ריחיים חונקת עם ארבעה קירות ומשכנתא במשקל מיליון וחצי טון.

לטיאר, למשל, כבר יש שני שכנים כמוהו, שמתגוררים בקרוואנים וחונים בסמוך לו. את רוב זמנו הוא משקיע במיזם שלו: רעיון שאפתני להקים קהילה של אנשים שיגורו במשאיות בשטח משותף - מעין חומה ומגדל על גלגלים. בקבוצת הפייסבוק שפתח ליוזמה, בשם "כפרים על גלגלים", יש כיום 580 חברים, רובם עדיין רק בגדר מתעניינים, והוא מבלה חלק ניכר מזמנו בארגון מפגשים וחיפוש קרקעות מתאימות. בחלומו רואה טיאר סוג של קיבוץ, קהילה קואופרטיבית שתגור יחדיו בבתים על גלגלים בשטח משותף. האנרגיה תהיה סולארית, התשתיות יהיו קבועות יותר, טבע יקיף אותם מכל עבר והקהילה, כפי ששמה מרמז, תצטרך להיות דינמית: כל תושב יצטרך להזיז את ביתו בכל שבועיים־שלושה, כדי לא לעבור על חוקי הבנייה.

"אנשים לא יצטרכו אפילו ללמוד לנהוג", הוא אומר. "החזון שלי הוא שלרוב התושבים יהיו נגררים. הם יוכלו לעמוד בשטח רוב הזמן, וכשירצו לזוז הם יוכלו לקרוא לגרר, או שיהיה מנוע שיתופי שישרת את כולם. זה יכול להיות פתרון למצוקת הדיור, אבל גם פתרון לאלה שאין להם מצוקה בכלל".

"השאלה היא אצליח לאסוף מספיק אנשים כדי להקים את הפרויקט", הוא אומר בדאגה. "ייתכן שאתחיל לבד עם משקיע, ואז אני לא יודע כמה שיתופי זה יהיה. יכול להיות שיהיה לזה אופי אחר, כמו חברה שמוכרת מנויים".

טיאר מודה שסגנון החיים הזה לא מתאים לכולם. "בחיים האלה", הוא אומר שעה שהוא בודק את מד החשמל כדי לבדוק שלא חרג מרמת הצריכה האופטימלית משום שהפעיל את המיקרוגל והמים בו זמנית, "אתה מוריד בבת אחת את הדרישות שלך למינימום ההכרחי. אתה מודע יותר לסביבה, אתה צורך פחות ומעריך יותר את מה שיש. הצטמצמתי למינימום שאני צריך, לא יותר מזה. תראו את המדפים הריקים שסביבכם - אתם יודעים כמה ספרים יש לי? הכל בארגזים. יום אחד אני אפטר גם מזה. אני פסל וצייר, אני עושה עבודות עץ גדולות וציורים ענקיים, אבל אין פה כמעט עבודות שלי. כרגע הן מפוזרות אצל חברים. אני שוקל לעשות מכירה פומבית של הכל וזהו. בינתיים אני מוותר עליהן לאט־לאט. אני מוותר בהדרגה על דברים שלא חשבתי שאוותר עליהם אי פעם".

עם זאת, הוא מבהיר, "לפני זה הייתי תל־אביבי ממוצע, חי בלופט מגניב עם סטודיו בבית, ועדיין שום דבר לא השתנה מבחינת התנאים שלי. היתה לי מיטה זוגית בגודל הזה, שולחן בגודל הזה, ספה כזאת ועוד ספה לידה, פינת אוכל זהה. המטבח היה גדול יותר, אבל כל הצרכים שהיו לי שם ממולאים גם פה. החיים האלה הרבה יותר צנועים, אבל לא חסר לי דבר. ככל שאתה קל יותר, כך אתה צורך פחות דלק".

את דלת הכניסה לביתו משאיר טיאר פתוחה במשך רוב שעות הים. ים של "שכנים" וסתם סקרנים נכנס ויוצא בכל שעות היום. "לפעמים", הוא מודה, "זה יותר מדי. בסופי שבוע יש פה חינגות, רעש, עשן, וזה קטסטרופלי. אבל אני על אדמה ציבורית. אני לא יכול לומר לאף אחד 'אל תעשה רעש, אל תעשה עשן'. בגלל זה אני רוצה שיהיה לנו מקום משלנו, מקום שקט שבו אתה שומע רק את התנים ורואה את הירח כשהוא עולה מעליך". כיום, הוא אומר, אין למדינת ישראל חוקים בנוגע למגורים בכלי רכב. "כל מה שמותר למשאית מותר גם לי, כי לפי חוק זאת משאית רגילה", הוא אומר. "זה פועל גם לרעתי וגם לטובתי. לטובתי כי אני יכול לעמוד בהמון מקומות ציבוריים, אבל לרעתי כי אין מקום שהוא פרטי שלי. לכן אני רוצה שנקנה אדמות ונבנה קהילה".

למרות הקשיים החוקיים, טיאר לא מהרהר לרגע באפשרות לחזור לחיות בבית קונבנציונלי. "לחזור? לגמרי לא בתכנון", הוא אומר. "אני גר בתל אביב 35 שנה, עברתי הרבה דירות, ובחיים האלה אתה משתחרר מכל כך הרבה דברים שאין לך מושג. מדי פעם אני נאלץ להגיע לדירה שאני משכיר. בכל פעם שאני עולה במדרגות, ואיזו שכנה יוצאת אלי ושואלת 'איפה היית?' ומתחילה להתלונן על הדשא ועל הזה ועל ההוא, אני חושב כמה טוב שעזבתי. תכלס, גם להיות בעל דירה זה מבאס".

העיקר לברוח מחוב

בניגוד לטיאר, מצוקה כלכלית - ליתר דיוק, הפחד ממצוקה כלכלית - היא שגרמה לקן אילגונס, סטודנט אמריקאי שגדל במדינת ניו יורק וגר כיום בחווה בצפון קרוליינה, לקבל החלטה גורלית בנוגע למצב המגורים שלו ב-2007. הוא היה בן 22, ובמצב מעט מבלבל. מצד אחד, הוא סיים סוף־סוף את התואר הראשון שלו באנגלית והיסטוריה, והיה מוכן לצאת לעולם האמיתי. מצד שני, עם התואר הנכסף הגיעה משקולת כבדה: חוב של 32 אלף דולר, שלווה כדי לממן את הלימודים.

שלא כמו אמריקאים רבים בגילו, שהשלימו עם הרעיון שחוב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כמבוגר, אילגונס היה טרוד מהחוב הזה. מאוד. אמו, שעבדה כאחות, היתה חתומה יחד אתו על ההלוואות, והוא ידע שהוא חייב להחזיר כל דולר שקיבל - אם לא למען דירוג האשראי שלו, אז למענה. הוא חיפש עבודה בכל תחום, אבל גילה במהרה שגם אחרי 16 שנות לימוד אין לו אף מיומנות שנדרשת בשוק העבודה. ברוב נואשותו הסכים לקבל ג'וב בשכר כמעט מינימלי באלסקה, כמדריך תיירים וטבח. דווקא משם הגיעה הישועה הפרטית שלו.

העבודה החדשה אמנם שילמה לאילגונס רק 9 דולרים בשעה, אבל העניקה לו חדר חינם במחנה עובדים ומזון בסיסי. החנות הקרובה ביותר היתה במרחק מאות ק"מ. במהרה הוא גילה דבר מעניין: בלי לשכור דירה ולקנות אוכל, בעצם אין לו הוצאות. הוא התחיל להעביר משכורות שלמות לכיסוי הלוואות הסטודנטים שלו. תוך שנתיים וחצי החזיר את כל החוב - משימה שלוקחת בדרך כלל כעשר שנים.

אחרי שנתיים של עבודה פיסית קשה במקום מבודד, הוא החליט להירשם לתואר שני. השאלה היחידה היתה כיצד יעשה זאת מבלי לקחת שוב חוב מפלצתי. הוא בחר באוניברסיטת דיוק הזולה יחסית, ולאחר התלבטות ארוכה החליט שהוא יכול לחיות לידה גם בלי עלויות דיור: הוא פשוט יקנה טנדר ויגור בו.

וזה עבד: אילגונס סיים את התואר השני ב-2011 מבלי להיות חייב אפילו דולר, לאחר שגר שנתיים בוואן בחניון מרוחק של האוניברסיטה. מלבד 1,500 הדולרים שהוציא על כלי הרכב, לא היו לו עלויות דיור. הוא בישל את ארוחת הערב על גזייה, התקלח בחדר הכושר של הקמפוס, סחב כדי מים לאוטו והרכיב על שמשותיו וילונות כהים שיסתירו את הדירה הקטנה שבנה בתוכו - הוא עקר חלק מהכיסאות ממקומם והחליף אותם במיטה. לאחר מכן החליט לפרסם את חוויותיו, תחילה בטור במגזין המקוון Salon.com ולאחר מכן ב"ניו יורק טיימס". השנה הוא הוציא את ספרו הראשון, Walden on Wheels: On The Open Road from Debt to Freedom ‏("וולדן על גלגלים: על הכביש הפתוח מחוב לחירות"‏).

"אני לא חושב שמישהו ילך לחיות עכשיו בוואן בגללי - זו ממש לא היתה הכוונה שלי. הייתי שומר יערות, התמודדתי עם דובי גריזלי ואיילים, כבר חוויתי סיטואציות לא נעימות, אז לגור בוואן לא היה כזה ביג דיל. אבל הייתי רוצה לעודד אנשים לחשוב באופן יצירתי ומחוץ לקופסה", הא אומר בראיון טלפוני ל-Markerweek. "אנחנו קוראים לארה"ב מדינה חופשית, אבל אין אנשים חופשיים - לכולם יש תשלומי משכנתא או הלוואה על מכונית, והרגשתי שצריך לדבר על זה. מיליוני תלמידי ובוגרי קולג' בארה"ב נמצאים בחובות בגלל החינוך שלהם. זה לא חייב להיות ככה. רוב האמריקאים מניחים שעליהם להקדיש 15% מההכנסה להחזר חובות, ושזה בסדר לקחת הלוואות ל-20–25 שנה. אני חושב שזה מגוחך. אין היגיון להיות בחוב במשך רוב חייך הבוגרים.

"כדי לצאת מחוב צריך לשכוח מציפיות ישנות. צריך להתאים את עצמך למצבך הנוכחי, לגשת למצב בראש פתוח ולשכוח כל תחושת זכאות שהיתה לך. אנשים לא מאמצים את הגישה הזאת כי יש להם תחושה של זכאות - 'אני רוצה את המכונית הזאת, את הבית הזה', ויש ציפיות שמונעות מהם לקחת שליטה על המצב הכספי שלהם. אבל כדי לצאת מחוב צריך להתייחס אליו כאל עניין של חיים ומוות, לברוח ממנו כאילו זו מגיפה. צריך להיות גמיש וסתגלתן, ללכת לאן שהמשרות נמצאות, להעריך מחדש מה חשוב בחיים שלך. לדעתי, רוב הפריטים החומריים הם לא כאלה. לעשות שינויים רדיקליים זה לפעמים לא רק הכרחי, אלא גם ממש טוב. יהיה לנו טוב יותר אם נעשה יותר קפיצות גדולות לבלתי ידוע".

אילגונס לא מרגיש שהפסיד משהו בשנים שבהן חסך סנט לסנט ומנע מעצמו את רוב הנחמות החומריות כדי להחזיר במהירות את חובותיו ולהימנע מיצירת חדשים. ההחלטה לגור בטנדר נהפכה לאירוע מחולל שהגדיר את חייו מאז. "התייחסתי לזה כאל הרפתקה, ניסוי. אם להיות כנה, אני חושב שזה היה ממש טוב לי. זה עזר לי ליהפך לאדם טוב יותר. אני מאוד מאושר עם איפה שאני עכשיו. אין לי חוב, פירסמתי ספר - מה שמעולם לא חשבתי שאצליח לעשות. טיילתי בשנה שעברה ברחבי ארה"ב וקנדה, דבר שרק אדם נטול חוב יכול לעשות.

"החיים באלסקה היו שונים מאוד מסגנון החיים שלי בפרוור ניו־יורקי, נחשפתי למקומות מעניינים ולאנשים מיוחדים. המסע הזה שינה אותי ואני אסיר תודה שעשיתי אותו. נהפכתי להרבה יותר אחראי. זו היתה בעצם הפעם הראשונה שהייתי חייב להתמודד באמת עם המצב הפיננסי שלי, ונדהמתי כמה אפשר לחסוך עם קצת חסכנות. אחר כך השתמשתי בלקחים האלה כשעשיתי את התואר השני. אם להיות כנה, אני אוהב לחיות ככה".

הדבר היחיד שהפריע לו במגורים בוואן, מספר אילגונס, הוא הבדידות. בספרו הוא כותב כי לא סיפר לאיש כיצד הוא חי ואיפה, מלבד למשפחתו, כי פחד ששלטונות הקמפוס יגרשו אותו מהחניון. כשהנושא עלה בשיחות עם חברים הוא פשוט שיקר, ומיותר לומר שוויתר על זוגיות ודייטים בתקופה ההיא. "אני חושב שצדקתי כשלא סיפרתי לאף אחד, כי כל כך דאגתי שהאוניברסיטה תגלה. אני בטוח שהייתי יכול ליצור הרבה חברויות, ואנשים היו מגלים סימפטיה לבחירה שלי, אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה".

כמו בית - רק מבד

כשנכנסים לביתו של שחר אוהב־ציון ביישוב בית נחמיה הסמוך ללוד, שני הדברים הראשונים שבהם מבחינים הם שהבית עגול ושהוא מאוד, מאוד גבוה. אוהב־ציון, נגר במקצועו, מתגורר ביורט, אוהל מונגולי מסורתי בצורת חרוט, שב-20 השנים האחרונות עשה הגירה למדינות המערב, בעיקר לארה"ב, ונהפך לאלטרנטיבה בולטת עבור אנשים הרפתקנים שלא רוצים לגור בבתים קונבנציונליים.

"מגורים באוהל" אולי נשמע כמו שדרות רוטשילד בקיץ 2011 או טיול קמפינג שיצא משליטה, אך הבית של אוהב־ציון עוצר נשימה. גובהו של היורט ארבעה מטרים, שטחו 63 מ"ר והקירות שלו נתמכים על ידי קורות עץ גדולות, שמטפסות לכל אורכו ומשוות לו מראה שמזכיר שילוב בין כנסייה לבקתת נופש באספן. הבית מצויד במטבח מלא, כולל מקרר חדיש, באמבטיה גדולה, שנמצאת בחדר שמופרד מהחלל המרכזי באמצעות קיר גבס, יש בו מזגן והוא מחובר לרשת של חברת החשמל. בקרוב מתכנן אוהב־ציון לבנות תוספת ליורט: חדר שינה נפרד.

את הבית, שבו הוא מתגורר מזה חצי שנה, בנה אוהב־ציון לפני כשלוש שנים עם עידו דרור, בעל עסק לבניית יורטים. דרור, שעוסק בבניית אוהלים ויורטים כבר שמונה שנים, מתגורר בחמש השנים האחרונות ביורט דומה בעמק האלה, עם אשתו ושני ילדיו. "היה לנו חלום לחיות ביורט. השלווה שהוא משרה, האווריריות שלו, זה משהו שמאוד חיפשתי בחיים שלי - ובאיזשהו שלב החלטנו לממש את זה", הוא מספר. "עד אז בעיקר בניתי יורטים לאחרים".

היורט, שעשה עלייה לישראל לפני כמה שנים, הוא אמצעי מגורים מרכזי במרכז אסיה קרוב ל-3,000 שנה. באופן מסורתי, הוא עשוי מבסיס עץ מעוגל שעליו מונחת שכבת בד בצורת חרוט, שלרוב היתה עשויה מצמר כבשים. בגרסתו המודרנית מורכב היורט משלד עץ שעליו מונחות שתי יריעות בד, שביניהן מפרידה שכבה מבודדת. אף משב רוח ואף סופה, אומר דרור, לא יוכלו להזיז את האוהל הזה, גם בשל החומרים החזקים מהם הוא עשוי, אבל גם בשל הגאונות ההנדסית שבעיצוב הפשוט שלו, זה שבמשך 3,000 שנה מציל מונגולים מאיתני הטבע.

בשנתיים האחרונות, אומר דרור, גברה במיוחד ההתעניינות ביורטים בישראל. "עד אז הייתי בונה אוהלים בודדים, בעיקר לתיירות וקליניקות ודברים כאלה. אבל עכשיו יותר ויותר אנשים, משפחות, נכנסים ליורט כמקום מגורים", הוא מספר. "ואני חושב שזאת רק תחילת התהליך".

ביתו של אוהב־ציון, שנמצא על קרקע שבבעלות משפחתו, שוכן במיקום פסטורלי במיוחד: ילדים יכולים לשחק בשטח הגדול שמקיף אותו, כלבים יכולים לרוץ חופשיים, וזוגות צעירים יכולים לשלב ידיים בגינה שמאחורי הבית ולהתבונן בשדות המקיפים אותם מכל עבר. "כשצועקים ביורט לא שומעים את זה חזק כל כך", אומר דרור, "כי הקירות לא מחזירים הד כמו בתים רגילים".

אף שהוא מצויד ומעוצב יותר מרוב הדירות בשוק, יורט הוא זול במיוחד לבנייה. יורט כמו זה של אוהב־ציון ודרור עולה 1,700 שקל למ"ר, כולל הבנייה בפנים - או בסך הכל 100 אלף שקל לבית. אפשר לצמצם משמעותית את העלות אם מחליטים לוותר על פינוקים מסוימים. זמן הבנייה קצר במיוחד: שבועיים־שלושה, אומר אוהב־ציון, ויש לך יורט. רוב המשפחות, הוא אומר, מעדיפות יורטים בגודל של 100 מ"ר. הלקוחות משתנים: מהיפים חובבי טבע ועד למשפחות חרדיות.

"יש גם סטיגמות", אומר אוהב־ציון. "אם תשאל את אח שלי, למשל, הוא יאמר לך 'אני בחיים לא הייתי גר בדבר כזה'. יש אנשים שרק שומעים 'אוהל' ולא מוכנים ללכת על זה. יש אנשים שמפחדים שמישהו יבוא עם סכין ופשוט יחתוך את הבד ויפרוץ לבית, אף שכמעט בלתי אפשרי לחתוך את האוהל הזה בלי כלים מאוד מאוד מיוחדים, בגלל שכבת הבידוד".

"לאנשים יש מין ביטחון וירטואלי", מסכים דרור. "הם בטוחים שאם יש להם בלוקים ואזעקה וגדר, אז פורץ מקצועי לא ייכנס לבית שלהם. כמובן שזאת שטות. דבר לא יעצור פורץ מקצועי אם הוא רוצה להיכנס. אבל לא יעניין אותו להגיע לאוהל שבו אין גדר והאוטו הוא לא מרצדס והכלבים עושים לו רעש בראש. הוא ילך לווילה".

אבל גם אם השתכנעתם לבנות יורט, אל תמהרו לשמוח. אתם עדיין צריכים למצוא מקום להניח אותו. זאת הבעיה הגדולה: ללא קרקע, גם קוני היורטים נתקעים, פחות או יותר, באותו מצב שבו נתקעים זוגות צעירים אחרים בישראל כשהם מחפשים בית. אמנם המחיר של בניית יורט נמוך משמעותית מבניית בית רגיל, אך את הקרקע עדיין צריך לרכוש. האלטרנטיבה היא למצוא סידור: דרור ומשפחתו, למשל, מתגוררים בעמק האלה בשטח ששכרו מבעל משק. "זה זמני, לא פתרון קבע", אומר דרור. "התוכנית היא לבנות מקום קבוע. בשביל זה צריך למצוא קרקע, אבל אני אמצא. אז אני לא אגור במרחק של חצי שעת נסיעה מתל אביב, אלא 40 או 50 דקות, אבל אם רוצים - מוצאים".

אמיר ברילנט עבר ליורט ביישוב כליל שבגליל המערבי לפני שלוש שנים. הוא גר בו בשכירות, אולם בשנותיו שם הוא הפך את מה שהיה אוהל מונגולי פשוט למדי לבית של ממש, עם חדר נפרד לבתו הקטנה, מטבח ופינת שינה עבורו. מכיוון שכליל הוא יישוב ייחודי, נטול תוכנית מתאר מסודרת, היישוב כולו אינו מחובר לרשת החשמל, ואת כל האנרגיה שלו מקבל ברילנט מאנרגיה סולארית. "הרבה מאוד שנים גרתי במקומות כאלה, על התפר", הוא אומר, "תמיד בניתי את חלקם. העובדה שזה יורט לא עושה את זה בהכרח זול יותר. זה בית שדורש יותר התעסקות, יותר טיפול מבתים אחרים. החשמל הסולארי מוזיל קצת, והשכירות יותר זולה כמובן".

למרבה האירוניה, ברילנט הוא אדריכל במקצועו, שמתכנן בתים רגילים, מבני ציבור, דברים שרחוקים מאוד מהאוהל שבו הוא מתגורר. "לפעמים אני קצת נבוך להזמין לקוחות ליורט, כי יש אנשים שזה מבהיל אותם", הוא אומר. ביורט שלו, בניגוד ליורטים של דרור ואוהב־ציון, אין מזגן, אבל המבנה המיוחד של היורט - עם הפתח העליון והבסיס המוגבה - יוצר תחושה אוורירית בהרבה מבתי בטון רגילים. בימים אלה הוא שוקל אם להמשיך לגור ביורט או לא. "נראה לי שזה כמו מזון אורגני", הוא מספר, "לפעמים הגוף רוצה הפסקה".

ניר, 27, ששומר על היורט הסמוך לזה של אוהב־ציון ‏(שאותו אוהב־ציון משכיר תמורת 3,500 שקל בחודש‏) בטוח שיורטים הם העתיד. בשנה האחרונה הוא נודד ממקום למקום, עד שישלים את התוכנית שלו לבנות בית מעץ. "עד לא מזמן לא ידעתי בכלל שאנשים יכולים לגור במקומות כאלה", הוא מספר. "ואז ראיתי שמחוץ לציוויליזציה יש אחלה חבר'ה, ושככה אפשר לחיות. בסך הכל, עולה 100 אלף שקל לבנות כזה דבר. ריאלי לבני גילנו, לא?".

לישון עם נחשים

"ברוכים הבאים לממלכה", אומר דרור זוהר בפתח בקתת העץ שלו בקדיתא, יישוב לא מוכר בגליל העליון, שהוקם על חורבותיו של כפר ערבי שננטש ב-1948 ומושך בעשרות השנים האחרונות פעילים סביבתיים, היפים בעלי מודעות אקולוגית, משפחות דתיות שרוצות להיות קרובות לטבע וסתם אנשים שמבקשים חופש. בדומה לכליל, קדיתא נמצא במצב בעייתי מבחינה משפטית - הוא הוקם בשנות ה-80 על ידי משפחות שהחליטו להתיישב במקום ולהקים יישוב אקולוגי קהילתי על קרקעות ששייכות למינהל מקרקעי ישראל, ולכן רבים מאלה שגרים בו נמצאים בתחום האפור בכל מה שנוגע לחוקיות המגורים שלהם.

זוהר, בעל עסק לייבוא קקאו לחנויות טבע, מתגורר בקדיתא שלוש שנים וחצי. בקתת העץ שלו היא בגודל מכובד, וכוללת מרפסת גדולה. הוא גר בשכירות, וחולק שטח של 5 דונמים עם חבר ועם זוג צעיר שמתגורר ביורט בסמוך אליו, יחד עם בנם הקטן. כל אחד מהם משלם 500 שקל: בסך הכל, 1,500 שקל לשטח נאה שבו הם מגדלים פירות הדר וגידולים אחרים, כשהם מוקפים בנוף התנכ"י של הרי הגליל. "זה לא יותר ארעי מדירה שכורה בתל אביב, שהבעלים שלה יכול להקפיץ לך את השכירות ב-30% אם בא לו", אומר זוהר.

קדיתא שוכן על הר כותר, סמוך להר מירון. הוא מוקף בעצי זית, בבוסתנים ובשטחי מרעה של ערביי הכפרים הסמוכים. מדי פעם עוקפות פרות נודדות את הגדרות שהציבו התושבים ואוכלות את הגידולים שלהם. "לפעמים ב-3:00 אני צריך לצאת, לנעול נעליים ולגרש את הפרות מכאן", מספר זוהר.

בשל מעמדו הייחודי, קדיתא אינו מחובר לרשת החשמל או הטלפון, אלא רק למקורות. "באוטופיה היינו פשוט שמים יורטים על האדמה. אנחנו לא צריכים תשתיות חשמל או ביוב. אנחנו מסתדרים מעולה בלי הדברים האלה. הדבר היחיד שאנחנו צריכים הוא מים. אבל מבני קבע דורשים אישורים, וכדי לקבל אישורים אתה צריך את כל התשתיות. אנחנו מעדיפים את האנרגיה שלנו סולארית ואת הביוב שלנו בקומפוסט. אלה חיים פשוטים יותר ונקיים יותר".

"מה שמחבר בין כולנו הוא צמא גדול לחופש. מה שגורם לאנשים לבוא לקדיתא ולצלוח את כל המשוכות הוא שהם 'אוף דה גריד'. אתה לא רואה משטרה או מועצה, אף אחד לא אומר מה לעשות. השכנים במרחק 100 מטר ממך. זה מאפשר לנו לעשות את הניסויים שאנחנו רוצים לעשות בחיים אקולוגיים ולחיות מתוך תחושת בחירה, ולא כורח מציאות".

החיים בלב הטבע, הוא אומר, לא פשוטים: הפרות אוכלות את הגידולים, עקרבים וגם נחשים נמצאים בשפע. זוהר, למשל, נעקץ פעמיים על ידי עקרבים. פעמיים בשנה מתרחשות סופות גדולות שבהן אור השמש מועט, ואז החשמל מוגבל ביותר. "אבל אני אוהב את זה", אומר זוהר, "זה מחבר אותך למזג האוויר ולעונות. אתה מעריך את החשמל קצת יותר". בערבים, הוא אומר, התושבים יושבים יחד מול מדורות ושרים - "טלוויזיה מהסוג של פעם", הוא צוחק. והוא גם מצליח לחסוך קצת. "יש לי עסק שעובד טוב", הוא אומר. "אני מרוויח היום יותר ממה שאני מוציא. אז לחזור לאכול אוכל מרוסס? לחזור לגור עם עוד 30 איש באותם 200 מ"ר? לקום על הבוקר ולהישאר בעבודה עד 21:00? למכור מראש את כל הזמן שלי בשביל ביטחון? לא תודה".

להשתחרר מהכל

אין ארעי יותר מהבית של ג'וליה: אוהל צה"לי שנמצא במתחם של קהילת "גינת שלום אדמה" בכליל. בעבר נודעה הקהילה כקהילת בני המאיה, מאחר שאימצו את לוח השנה של בני המאיה העתיקים. הקהילה התפרקה ב-21 בדצמבר 2012, לאחר שסוף העולם לפי בני המאיה מיאן להגיע, ומאז המתחם מורכב בעיקר מתושבים קיימים שמעדיפים רוב הזמן להתעסק בענייניהם ומצטרפים חדשים, שגם הם באותה דעה.

ג'וליה מתגוררת באוהל ארבע שנים, ולפני כן חיה בתל אביב והתפרנסה כצלמת. כיום היא מייצרת באוהל שלה סבונים תחת השם Peace Garden Soaps, שאותם היא מוכרת לחנויות טבע ברחבי הארץ. "אנחנו מאמינים בפשטות, ושלא צריך הרבה מקום", היא מסבירה. האנרגיה שלה סולארית, היא לא משלמת שכירות ואין לה שותפים. בן זוגה, כירופרקט, מתגורר לא רחוק ממנה, גם הוא במתחם. הם עברו לשם ביחד בשביל הנוף. בתוך האוהל המקבוק שלה פתוח, ובאחת הפינות נמצא כל הציוד הדרוש כדי להכין סבון.

בניגוד למקומות מיושבים יותר, כמו קדיתא אפילו, האוהל של ג'וליה נמצא ממש בלב הטבע. כדי להגיע אליו צריך לטפס על סלעים ולרדת בשבילים צרים ועמוסים בשיחים קוצניים. נחשים ועקרבים נמצאים בטבע הזה בשפע. גם עכברים, שמגיעים לאוהל ולועסים כל מה שהם יכולים, לרבות הבגדים. מדי פעם ג'וליה מתעוררת ורואה עקרב מולה. "אנחנו חברים אתם", היא אומרת. היא מעולם לא נעקצה.

אין יותר פשוט מהחיים של ג'וליה וחבריה בגינת שלום. העבודות שבהן הם עוסקים פשוטות, והחיים נטולי גינונים. האוהל שלה, בניגוד ליורטים היציבים יותר, הוא לא הכי יציב, ובחורף הרוחות מטלטלות אותו. היא יודעת שרבים יזלזלו בדרך החיים שלה, אבל לא אכפת לה: היא מאושרת ולא שוקלת אפילו לרגע לעזוב. "יום אחד, לפני שנה", היא מספרת, "נסעתי לבקר חבר בתל אביב. אני נכנסת לבית שלו ומה אני רואה? בחור יושב לבד צמוד לתנור. ואז הלכתי לעוד דירה וראיתי את אותו דבר. חשבתי על עצמי פה ליד המדורה, עם חבר מימין וחבר משמאל, ואז קלטתי שאנשים שמרחמים עלי לא יודעים על מה הם מדברים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם