כך מפסידות הרשויות החלשות בפריפריה מיליוני שקלים בשנה מארנונה - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עיוותים היסטוריים

כך מפסידות הרשויות החלשות בפריפריה מיליוני שקלים בשנה מארנונה

אף ש-90% מאוכלוסיית ישראל מתגוררים בערים, יותר מ-80% מקרקעות המדינה מצויים בשטחי השיפוט של המועצות האזוריות - ומניבים להן הכנסות של מאות מיליוני שקלים בשנה מארנונה ■ המפסידות הגדולות הן הרשויות החלשות ■ למה דבר לא משתנה? 
"כי כל ניסיון לרפורמה גורר לחצים פוליטיים"

45תגובות

בירוחם מכירים היטב את הדי הפיצוצים ואת רעש מטוסי הקרב של חיל האוויר. שטחי האימונים של צה"ל עוטפים את העיירה הדרומית מכל כיוון. ברחובותיה מתרוצצים באופן קבוע חניכי קורס מ"כים, שמתרגלים ניווט בשטח עירוני. מי שהתנסה בחוויה בשירותו הצבאי ודאי זוכר: ריצה נגד השעון עם תצלום אוויר ביד, במרחב עירוני שמעניק תחושה שירוחם היא כמו תפאורה - עיירה שהוקמה לצורכי אימונים, וקירות בתיה כאילו נוצקו במיוחד עבור נקודות הציון הצה"ליות למנווטים ותו לא.

חלק ממחנות צה"ל נמצאים ממנה מרחק של כמה מאות מטרים בלבד, אחרים במרחק ק"מ ספורים, אבל למרות הקרבה הברורה לעייריה הדרומית, כולם, בלי יוצא מן הכלל, משלמים ארנונה לאותו בעל בית: המועצה האזורית רמת הנגב, החולשת על שטח של 4.3 מיליון דונם ובתחומה 13 יישובים וכ-5,600 תושבים בסך הכל - כולם אנשי קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. ב-2010 הניבו מחנות צה"ל ומתקנים נוספים לרמת נגב הכנסות של 55 מיליון שקל מארנונה. באותה שנה הגיע היקף ההכנסות מארנונה של ירוחם, המונה כ-10,000 תושבים, 13.6 מיליון שקל - 8 מיליון שקל מתעשייה ומסחר והיתר ממגורים. "מתאמנים אצלנו, מנווטים, עושים טקסים, מפציצים לנו את המוח עם פגזים - והכסף הולך לרמת נגב", אומר ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון.

ישראל סובלת מאי צדק חלוקתי כמעט מאז הקמתה. זה לא עניין של דעה או פרשנות - זו עובדה שנתמכת במספרים, וגם בעלי האינטרסים מודעים לה. לחלוקת המשאבים המעוותת יש אינסוף מניעים וסיבות - חברתיות, כלכליות, תכנוניות, פוליטיות ועוד. בעוד שיותר מ-90% מאוכלוסיית ישראל מתגוררים בערים, רוב קרקעות המדינה - יותר מ-80% - מצויות בשטחי השיפוט של 53 מועצות אזוריות. אותם שטחים הם לא רק מדבריות או שמורות טבע, יערות ומסלולי טיולים. הם כוללים גם מתקנים צבאיים, בתי סוהר, אזורי תעשייה ומסחר, מתקני תשתית ומפעלים לכריית מחצבים, שמניבים הכנסות למועצות שבשטחן הן נמצאות.

המאבק על גבולות השיפוט וחלוקת ההכנסות בין המועצות לרשויות אמנם עתיק יומין, אך הוא הולך ומחריף בשנים האחרונות, ללא הצלחות ממשיות. בעלי אינטרסים ומקורבים לשלטון ולמוקדי כוח, שנהנים מרווחה כלכלית, הפעילו במשך שנים לחצים גדולים כדי לשמר את המצב הקיים. העלאת הנושא החברתי וחלוקת המשאבים בישראל לסדר היום, לצד הקמת קריית ההדרכה של צה"ל ומפעלים גדולים נוספים בשטחים שנתונים במחלוקת, מציפים מחדש את הנושא, שטומן בחובו כסף רב לצד תחושות קיפוח ועוול היסטורי.

ביטון מנהל מזה שנה וחצי מאבק כדי שמשרד הפנים ימנה ועדת גבולות לבחינת שטח השיפוט של העיר. ביוני אשתקד נידונה הקמת הוועדה בוועדת הכספים של בכנסת וזכתה לתמיכה כמעט גורפת. אבל התמיכה לא הובילה להקמת הוועדה, ובאחרונה החליטו בירוחם לעתור לבג"ץ. "זה סיפור של אי צדק היסטורי. אנחנו מוקפים בבסיסים צבאיים שהיו אמורים להניב לנו הכנסה מזמן. זה לא טופל - לא על ידי המדינה וגם לא על ידי ירוחם. הבסיסים שמסביב לנו יכולים להכניס ארנונה של 10-5 מיליון שקל בשנה, וקריית ההדרכה של צה"ל, שתוקם במרחק של חמש דקות נסיעה מכאן, יכולה להניב לנו עוד 10 מיליון שקל בשנה".

בעתירה שהגישה ירוחם היא טוענת: "בה בעת שירוחם נאנקת סביב העול הכלכלי החונק את התפתחותה ומונע ממנה את האפשרות להעניק לתושביה שירותים מוניציפליים ראויים, נמצאת שכנתה - רמת נגב, אשר שטחה המוניציפלי מקיף את ירוחם מכל עבר, במצב כלכלי איתן, מדורגת פעם אחר פעם כאחת הרשויות החזקות והיציבות מבחינה כלכלית בישראל, כאשר לפניה רק כפר שמריהו והר אדר, וזאת בזכות אותם עשרות בסיסי צבא הקיימים בשטחה, אשר תשלומי הארנונה הנגבים מהם מספקים מעבר לנדרש את צורכיהם של מספר תושביה המועט".

 משולש ברמודה 
 של מישור החוף

עמ 11 מיכאל ביטון
אמיל סלמן

 "גבולות השיפוט בישראל מעניקים העדפה לאוכלוסיות מסוימות", אומר פרופ' יוסי דהאן, מנהל חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן ופעיל במרכז אדווה. "זה קשור עוד לימים שבהם שררה הגמוניה השלטונית של מפלגת מפא"י. לקיבוצים ולמושבים היה כוח פוליטי גדול, וההתיישבות החקלאית נחשבה לכוח מוביל בכלכלה הישראלית. ללובי החקלאי בתוך מפא"י היתה עוצמה פוליטית שדאגה שהקרקעות ינוכסו אליהם.

"בדרך כלל המושבים והקיבוצים נמנעים מלקיים דיאלוג עם ראשי עיירות פיתוח ויישובים ערביים בשאלות של פיתוח כלל האזור. בפועל, כל ניסיון לרפורמה מקפיץ צבא של לוביסטים וגורר לחצים פוליטיים למנוע שינוי. יש ועדות שעוסקות בגבולות השיפוט, אבל מי שצריך להחליט בסוף הוא שר הפנים".

לדברי דהאן, היעדר שינוי של ממש מעצים את התופעה. "קיימים סכסוכים ידועים - מועצה אזורית תמר מול דימונה וערד, מועצה אזורית רמת נגב מול דימונה וירוחם, מועצה אזורית מרחבים מול אופקים. לפני כמה שנים נסענו לקריית שמונה, וראש העירייה דאז חיים ברביבאי הציג לנו מפה שהראתה שלקריית שמונה אין שטחים להתפתח אליהם. תחנת הדלק והמפעלים בכניסה לעיר שייכים למועצה אזורית גליל עליון, וקריית שמונה לא מקבלת מהם ארנונה. קריית שמונה מעוניינת שאוכלוסיה חזקה וצעירה תישאר ביישוב, אבל אין לה מה להציע. התוצאה היא שביישובים מסביב מציעים הרחבות קהילתיות, והאוכלוסיה החזקה בורחת מהעיר. זה קורה בעוד מקומות במדינה".

מאז שנות ה-80 חל גידול במספר סכסוכי גבולות בישראל נוכח פערים הולכים ומעמיקים בחברה ומהפך במימון הרשויות המקומיות, שהעביר אותן למודל מימון עצמאי. עוד תרמו לכך שקיעתו של המגזר החקלאי וחילופי השלטון בישראל. במהלך השנים הקים משרד הפנים מאות רבות ושל עדות חקר גבולות בין רשויות שכנות. בשנות ה-90, לדוגמה, הוקמו 131 ועדות כאלה - אבל מעט מאוד נעשה.

ב-2009 פירסמה קבוצה של 15 חוקרים ממכון ון ליר בירושלים, בראשותו של פרופ' דהאן, נייר מדיניות שהציג את התופעה וניתח את מרכיביה תחת הכותרת "שינוי שטחי שיפוט - האמנם סיפור כלכלי?". "המתח והקשר בין זהות למעמד בא לידי ביטוי מובהק בסוגיית שינוי הגבולות המוניציפליים", נטען בנייר העמדה, שהציג נתונים מחקריים שנאספו במשך השנים והעניקו עומק חדש למושגים פריפריה ופערים חברתיים.

כך, למשל, מחקר של פרופ' אורן יפתחאל מסוף שנות ה-90 הראה כי 82% מתושבי היישובים הקהילתיים בגליל הם ממוצא אשכנזי, לעומת 19% בלבד בעיירות הפיתוח; 80% מתושבי היישובים הקהילתיים בישראל הם בעלי השכלה אקדמית, לעומת 17% בלבד בעיירות הפיתוח; וההכנסה המשפחתית הממוצעת של הראשונים היתה כפולה ויותר מזו של האחרונים. נתון ממחקר אחר, שפורסם ב-2006 על ידי ד"ר ארז צפדיה, הראה כי 71% מהנגב הצפוני נמצאים בשליטת מועצות אזוריות המבוססות בעיקרן על קיבוצים בעלי רוב אשכנזי, בעוד תושביהן מהווים רק 6% מהאוכלוסיה.

סוגיית הצדק החלוקתי מובילה לסכסוכי גבולות לא רק בפריפריה ולא רק בנוגע להכנסות ממתחמי תעשייה וממחנות צבאיים. מאז שנות ה-90 לוטשים ראשי הרשויות המקומיות במרכז עיניים לשטחים החקלאיים של המועצות האזוריות השכנות, שמצמיחים מרכזים מסחריים גדולים. בתחילת שנות ה-2000 הכריזה ראש עיריית נתניה מרים פיירברג על מלחמה במועצות האזוריות לב השרון, עמק חפר וחוף השרון.

"תעשייה ומסחר הם המקור הכלכלי העיקרי שעליהם נשענת הרשות המקומית", אומרת פיירברג. "ההכנסה מהמסחר אמורה לסבסד את התושבים באותו אזור. מטבע הדברים, כשמספר התושבים קטן ויש מסחר רב, האזרחים נהנים מרמת שירותים גבוהה יותר.

"כשנכנסתי לתפקיד גיליתי שאחת הסיבות לקריסה הכלכלית של העיר היתה ההתפתחות המואצת של אזורי מסחר במועצות האזוריות. הדוגמה הבולטת לכך היתה אזור התעשייה של מושב נטר, שנבנה על תשתיות שלנו. עם הקמתו נתלו כרזות שקראו לבעלי העסקים 'תעברו אלינו בחצי מחיר'. בעלי העסקים אכן ברחו, וזה דילל את פעילות המסחר בעיר והעשיר את קופות המועצה.

"הגידול הדרמטי בקליטת עולים חדשים בעיר בשילוב עם הבריחה של המסחר לשלוש המועצות שמקיפות אתנו, ששטחן הכולל גדול פי עשרה משטחה של נתניה, גרם לפערים עצומים. אנחנו מוקפים בהרבה יישובים קהילתיים קטנים עם בתים צמודי קרקע, ששאבו אליהם חלק מתושבי העיר מהמעמד הבינוני־גבוה שרצו איכות חיים טובה יותר. ביישובים כמו אבן יהודה, נורדיה ב', בית יצחק, אודים ובית יהושע, אין כיום יותר משלושה חקלאים. יישובים כמו ארסוף א' וארסוף ב' הם שערורייה ממדרגה ראשונה - קרקעות שניתנו באצטלה של הרחבה לבנים ממשיכים, ועליהן מכינים תכניות בינוי לשכונות האלפיון העליון".

המאבק של פיירברג הוליד לבסוף הסכם להעברת שטחים ושיתופי פעולה בהקמת מיזמי מסחר עם המועצות עמק חפר ולב השרון. "חוף השרון, המועצה העשירה ביותר, לא שיתפה פעולה. עד היום אנחנו קוראים למשולש היישובים געש־שפיים־יקום משולש הברמודה - אין בו שום דבר ירוק חוץ מכסף".

עמ 10 ים המלח
מיכל פתאל

 "המצב של ירוחם 
 הוא לא כצעקתה"

השטחים שבהם מעוניינת ירוחם כוללים חמישה בסיסים במרחק של בין 900 מטר ל-9 ק"מ מהעיר, שם תוקם קריית ההדרכה של צה"ל. במאי 2004 התחייבה רמת הנגב בכתב כי תעביר לרשותה של ירוחם 60% מההכנסות העתידיות של קריית ההדרכה, בעקבות ועדת חקירה שקמה באותה שנה לקביעת גבולות עיריית באר שבע והרשויות ירוחם, שגב שלום, אבו בסמה, בני שמעון, מרחבים, רמת נגב, רמת חובב ושטחים חסרי מעמד מוניציפלי. "לגבי קריית ההדרכה, הוועדה ממליצה לדון בחלוקת ההכנסות בין רמת נגב וירוחם כאשר היוזמה תגיע לשלב התכנון", נכתב בהמלצות הוועדה. ואולם בעתירה טוענת ירוחם כי רמת נגב קיימה מגעים עם משרד הביטחון, והציעה לו שדמי הארנונה שייגבו מצה"ל וממשרד הביטחון יהיו 0.01 שקל עד 1 שקל למ"ר בלבד, החל מ-2023.

המאבק של ביטון לא צפוי להיות קצר או קל, והוא יודע מול מי הוא מתמודד. שמוליק ריפמן, יו"ר מועצה אזורית רמת נגב שחולשת על 20% משטחי המדינה, משמש מזה 18 שנה גם כיו"ר מרכז המועצות האזוריות. דמותו הכריזמטית וכושר המנהיגות שלו סייעו לו במהלך השנים לפתח קשרים אמיצים במשרדי ממשלה ובמוסדות השלטון, בעיקר במפלגת העבודה, שעמה היה מזוהה עד לאחרונה, אבל בעמדות רבות היה מזוהה עם עמדתו של אריאל שרון ושערי חוות השקמים היו פתוחים בפניו. הוא מיודד גם עם נשיא המדינה שמעון פרס.

ריפמן מתנגד באופן ברור למה שהוא תופש כהשתלטות הבדווים על קרקעות המדינה, מקפיד להיות מעורב בכל מה שמתרחש בגזרה ולא חושש ממאבקים. לטענת ביטון, רמת נגב משקיעה משאבים רבים במאבק השטחים, מעסיקה לוביסטים ואנשי תקשורת. הוא אומר כי היא הקציבה למאבק לשינוי שטחי השיפוט 150 אלף שקל. ריפמן מאשר כי במקרים נקודתיים הוא עובד עם משרדי לובינג. כך היה גם במקרה של המאבק בירוחם, אז שכר את שירותי משרד הלובינג "אימפקט", אולם כרגע הוא אינו משתמש בשירותיו. "התקציב המשפטי שלנו נמוך מזה של הרבה רשויות", טוען ריפמן.

בדיון שהתקיים בוועדת הכספים ביוני 2012 ועסק במצבה הכספי של ירוחם אמר מנהל מינהל השלטון המקומי במשרד הפנים, מרדכי כהן: "אנחנו מנסים לתקן עוול היסטורי בחלוקת הכנסות בין היישובים. כדי שזה יצליח רצוי שיהיה שיתוף פעולה מצד ראשי רשויות ושלא יסתפקו בפירורים של הסכמים נקודתיים שפוגעים באפשרות להגיע לפתרון כולל". יונתן בר סימן טוב מאגף התקציבים באוצר טען: "אין ספק שיש פערים בין רשויות שונות, והעומס בתחום הרווחה על ירוחם אינו דומה לזה שברשויות אחרות. לגבי חלוקת הכנסות בין רשויות, נדרשות ועדות נקודתיות. הפערים הקיימים בשלטון המקומי הם עצומים - ויש להתייחס לכך".

היחידה שהביעה התנגדות היתה ח"כ פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו, שמתחה ביקורת על תפקודו של ראש העירייה הקודם, עמרם מצנע: "אני חולקת על הצלחתו של מצנע. הוא כיסה את העיר בהלוואות מקצה לקצה. לקחת הלוואות ולהוציא כסף זה לא הצלחות. הצלחה זה לנהל את העיר. מספיק לראות מה קורה בתחום הרפואה, שמי שנזקק לטיפול אחרי הצהריים חייב לנסוע לבאר שבע ואפילו לא ניתן להזעיק אמבולנס בשעות מסוימות ומי שנזקק לטיפול נוסע ברכב פרטי. ירוחם זקוקה לטיפול שורשי לאורך זמן ולא לעוד איזה אקמול".

לטענת ריפמן, שני האנשים החליטו שקריית ההדרכה הגדולה של צה"ל תוקם בתחומה של המועצה הם "אריאל שרון ואני. היא היתה יכול לקום בעוד כמה מקומות. משרד הביטחון הציע כמה חלופות, הייתי בישיבת הממשלה, ושרון קיבל את ההכרעה. מרגע קבלת ההחלטה פניתי לירוחם וסיכמתי שאם קריית ההדרכה תקום, 60% מכספי הארנונה יופנו לירוחם. חשבתי זאת הזדמנות להקטין את העוול ההיסטורי. לימים קיבלה המועצה אישור לפתח בסמוך מרכז מסחרי, תחנת רכבת ומלונית. אמרתי למיכאל: 'תשמע, הואיל שבהסכם הראשון לא הכנסנו את שאלת הפיתוח, אני מתחייב ש-60% מהכנסות ארנונה יועברו לירוחם".

ריפמן מאשר כי דמי הארנונה שתגבה המועצה מקריית ההדרכה יהיו נמוכים ביחס לארנונה שנגבית ממקומות אחרים. העתירה שהגישה ירוחם לבג"ץ הופנתה כלפי משרד הפנים, ואילו ריפמן לא קיבל אותה ולא נדרש להשיב. "נתתי לכל מנהלי המחלקות הנחיה ברורה שאנחנו ממשיכים את שיתופי הפעולה השוטפים עם ירוחם, ויש הרבה כאלה", אומר ריפמן. "אני לא מתנגד לוועדת חקירה. אני אעשה עבודה כלכלית מעמיקה שתראה שהמצב של ירוחם אינו כצעקתה".

 דימונה גדולה יותר מרומא

עמ 12 מרים פיירברג
דודו בכר

 הבחירות האחרונות לכנסת הפכו את מאיר כהן, לשעבר ראש עיריית דימונה וכיום מספר 4 במפלגת יש עתיד, לקול הלוחמני של הפריפריה בכנסת. כהן מרבה להתראיין על אי הצדק החלוקתי ולזעוק את זעקת עיירות הפיתוח, אבל אם לשפוט על פי ההיסטוריה הארוכה ודלת התוצאות של סכסוכי הקרקעות בישראל - מובטחת לו קדנציה קשה, שעלולה להסתיים בקול ענות חלושה וללא הישגים משמעותיים.

ההישג הגדול של כהן בעניין כראש עיריית דימונה מזוהה עם העברת שטחו של הכור בדימונה לתחום שיפוטה של העיר ב-2006, שמניב לה מאז ארנונה של כ-6 מיליון שקל בשנה. "בארון התרופות של כל תושבי דימונה יש כדור שנקרא לוגול, שיגן עלינו מפני קרינה במקרה הצורך, אבל הכור לא שילם לנו ארנונה עד אז", מספר כהן. "אפילו בוועדת הגבולות שהוקמה אז תהו כיצד ייתכן שהכור בדימונה לא נמצא בכלל בשטחה של דימונה. אבל המקרה הזה יוצא דופן, כי המדיניות בעניין הזה היא שב ואל תעשה".

בראיון שהעניק בשבוע שעבר ל-Markerweek טען כהן ש"המועצות האזוריות מפעילות לוביסטים גדולים. הם שוכרים את מיטב עורכי הדין. בוועדה האחרונה הנציג של מועצה אזורית תמר היה חנן מלצר, כיום שופט עליון. לי כראש עירייה אין כסף. אם לוקחים 80 מיליון שקל ומחלקים נכון, לא דימונה ולא ערד יצטרכו לפשוט יד".

הדברים עוררו את כעסו של ריפמן, שמיהר לענות לו במכתב שעותקים ממנו נשלחו לראש הממשלה, לשר הפנים, לאביגדור ליברמן וליאיר לפיד. "בחרת להשתלח באופן משולח רסן בהתיישבות הכפרית ובמועצות האזוריות. אני סבור כי יש לשים סוף לתופעה הבזויה הזו ולעובדה שנהפכת לשופרה של הקשת המזרחית תוך עיוורון מוחלט למציאות, ההפוכה לגמרי מהאג'נדה והדמגוגיה השקרית שאימצת לעצמך", והוסיף: "כהן, טול קורה מבין עיניך. דימונה, אחרי הגדלת שטחי השיפוט שלה, גדולה יותר מרומא, אך בכל העשור האחרון לא ידעת לנצל ולמנף שטחים אלו להגדלת הכנסותיה של העיר, והשטח נשאר שומם".

לטענת ריפמן, כהן לא טרח לציין כי בשל רצונן הטוב של המועצות, גדל שטחה של דימונה ב-29 אלף קמ"ר. "מיותר לציין כי העברת השטחים לא עזרה, ואתה המשכת לעסוק בבכיינות, בתחושת הקיפוח התמידית ובדרישות ה'מגיע לי' הילדותיות, היות וכשלת בייעודך למנף את עירך מבחינה כלכלית. ח"כ כהן הנכבד - בכיינות אינה תוכנית עבודה".

אבל כהן בשלו: "הגענו לכל הדיונים בוועדות עם טיעון של צדק חלוקתי. אין לנו כסף לעורכי דין וללוביסטים. לא יכול להיות שמועצה אזורית אחת חולשת על 1.6 מיליון דונם. הם לא יכולים להשתלט על כל המפעלים והבסיסים, ולהשאיר יישובים כמו ערד ומצפה רמון, שבהם מתגוררים עשרות אלפי תושבים, בלי דבר. אני לא מדבר על מיזמים עסקיים או שטחי מסחר שהם השקיעו בהם - בזה אף אחד לא נוגע להם. אבל האם הם בנו את מחנות צה"ל? את בתי המלון בים המלח? את המפעלים במישור רותם? את מפעלי ים המלח? אלה מחצבי מדינה. הדבר היחיד שהם עשו זה להפוך את האזורים האלה לפח זבל אחד גדול כשהקימו אתרים לפינוי אשפה. חלוקת המשאבים צריכה להיות שונה ולפי נפש. חלק מהכספים צריכים להיות מופנים לטיפול בבעיות איכות הסביבה באזור. בדימונה חיים כ-32 אלף תושבים, והכנסותיה מארנונה הן כ-68 מיליון שקל עם 92% אחוזי גבייה, מה שמאפשר לה הוצאה שנתית של 4,000 שקל לתושב בממוצע.

"קיבלתי את העיר בגירעון ועשר שנים קיימתי את העיר בגירעון. דימונה לא תצליח להתאזן תקציבית כי אי אפשר לנהל עיר שאין לה אזורי תעשייה מבוססים. הבאתי לעיר מפעלים, אבל הם מבקשים הנחות - ובצדק, ואנחנו נותנים להם הנחות - ובצדק, אבל לא יכול להיות שמפעלי תעשייה שנמצאים במרחק של 9 ק"מ מהעיר ישלמו ארנונה למועצה אזורית שנמצאת 72 ק"מ משם. דיברתי עם שר הפנים ועם ראש הממשלה, ואמרתי להם: 'חלוקה נכונה תייצר חיסכון משמעותי למדינת ישראל ולקופת האוצר. אין שום סיבה שיישובים כמו דימונה, ערד וירוחם יצטרכו כל שנה ללכת ולבקש הלוואות או מענקי איזון'.

"כשאבא שלי עבד במפעלי מישור רותם, הוא לא ידע מה זה, אבל הדור שלנו כבר יודע ודורש צדק חלוקתי. זה לא ויכוח של ספרדים ואשכנזים, או של קיבוצניקים מול תושבי עיירות פיתוח. צריך להיות אמיצים ולעשות חלוקה הוגנת. הסיפור של ירוחם לא פחות ציוני משל המועצה האזורית תמר ושל הקיבוצים. זה נכון לא רק לאזור הדרום: מי אמר שמועצה אזורית גליל עליון צריכה לקבל חצי ממרכז הקניות של קריית שמונה, או שקריית שמונה צריכה לחכות 10 שנים כדי להשיג שטח לבניית שכונה לזוגות צעירים?".

"אני מכיר את הדמגוגיה של כהן ושל אחרים", מגיב ראש המועצה המקומית תמר, דב ליטבינוף. "גם בארון התרופות שלנו תמצא כדור לוגול. כהן לא מציג את כל התמונה: הוא קיבל את שטח הכור האטומי, שמניב לעיר 6 מיליון שקל בשנה. על פי הסכם הארנונה, לאחר חמש שנים היו אמורים תשלומי הארנונה מהכור לזנק ולהניב לעיר 15 מיליון שקל - והוא לא מימש את זה. תושבי דימונה מקבלים הקלת מס של 22%, בעוד שתושבי תמר לא מקבלים דבר. אמנם במועצה מתגוררים 1,350 תושבים, אבל אנחנו מארחים מדי שנה 1.8 מיליון תיירים, וזה גורר עלויות עצומות. יש לנו 16 חופי רחצה ובתי מלון. אנחנו מפנים מדי יום 36 טונה אשפה, בסדר גודל של עיר כמו קריית גת".

לדבריו, כשמתארים את תושבי תמר כאילו הם יושבים על סיר הבשר, עושים להם חוסר צדק משווע, מפני שמתעלמים מהתנאים הקשים שבהם נדרשים לחיות תושבי היישובים המרוחקים. "במועצה יש רופא רק פעמיים בשבוע, וכדי לקבל שירות רפואי אנחנו צריכים לפנות תושבים לבאר שבע. אין כאן כמעט נגישות לתחבורה ציבורית, ורק לפני שלושה חודשים הסכימו באגד להיכנס לתוך הישובים נאות הכיכר ועין תמר. יש לנו עלויות עצומות להסעת תלמידים לבתי ספר, וכדי לקיים פה חוגים אתה נדרש להסיע מדריכים מירושלים ומבאר שבע. בתיכון האזורי לומדים 260 תלמידים, חלקם מרשויות סמוכות, ועלות האחזקה שלו היא 13 מיליון שקל בשנה. הארנונה משמשת אותנו לכל השירותים האלה, ואנחנו לא מקבלים שקל אחד מהמדינה".

לטענתו, הממשלה הציעה לדימונה להקים בשטחה פרויקט גדול של אתר פסולת, "אבל הם לא רצו. אנחנו, שהיינו יזמים ופעלתניים, לקחנו את זה על עצמנו והקמנו את אתר הפסולת הגדול בישראל. הם רוצים לקבל דברים מן המוגמר".

 בערד מאמינים בהידברות

 ההסברים שתולים את מצבן הרעוע של הרשויות המקומיות בפריפריה באי שוויון חלוקתי נהדפים לא פעם על ידי טענות בנוגע לתפקודן של הרשויות, מה שכיוון אליו ריפמן במכתבו לכהן וקרישנבאום בדיון בוועדת הכספים. חוקרי מכון ון ליר שעסקו בנושא טוענים בעבודתם כי המשבר התקציבי של הרשויות המקומיות בשנים האחרונות נובע מגורמים שונים.

בשיח הציבור מקובל לתלות אותו בניהול לקוי ולא יעיל ובשחיתות ברשויות המקומיות. הגישה הזו מפנה אצבע מאשימה אל השלטון המקומי ואל ראשי הרשויות, אבל מתעלמת מההיבטים המבניים־פוליטיים ומהתכנון המרחבי הבלתי שוויוני שהוביל למצב הזה.

מועצה אזורית תמר נפרשת על שטח של 1.65 מיליון דונם ממערב ומדרום לים המלח, ומתגוררים בה כ-1,350 תושבים בשישה יישובים. על פי דו"חותיה הכספיים ל-2011, הסתכמו הכנסותיה מארנונה בכ-80 מיליון שקל, רובם המכריע ממפעלים וממסחר. בתחומה של המועצה 15 חופי רחצה, בתי מלון, אתרי תיירות ומפעלים רבים, בהם מפעלי ים המלח - כולם משלמים ארנונה.

בערד הסמוכה מתגוררים 28,380 תושבים, והכנסותיה מארנונה ב-2011 הסתכמו בכ-44 מיליון שקל, מתוכם 25 מיליון שקל ממגורים. מאז אמצע שנות ה-90, עם גלי העלייה מבריה"מ, השתנה המאזן הדמוגרפי בעיר, ומחצית מתושביה כיום הם עולים חדשים.

ב-2007 דנה ועדה בראשותו של פרופ' גדעון ביגר בשטחי השיפוט ובחלוקת הכנסות הארנונה של מפעלי מישור רותם הסמוך לערד, שהיו אז 10 מיליון שקל. בהמלצות הוועדה נכתב כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של ערד וסמיכותה למפעלים, היא זכאית ליהנות מהכנסה של 4 מיליון שקל מדמי הארנונה. ואולם משרד הפנים לא יישם את ההמלצות: בעיריית ערד מסבירים כי דו"ח הוועדה היה חתום על ידי שר הפנים ושר האוצר, אלא שאז הגיעה תקופת בחירות והיועץ המשפטי לממשלה פסל את החתימות. בעקבות כך החליטו בעירייה לפנות לערוץ של הידברות ישירה.

"אנחנו חושבים שגם אנחנו צריכים להיות שותפים בהכנסות של המועצה האזורית תמר ממלונאות וממפעלי ים המלח, שרוב העובדים בהם הם תושבי העיר", טוענת ראש העירייה טלי פלוסקוב. "ההבדל ביני לראשי רשויות אחרים הוא שהייתי משוכנעת שאפשר שלפתור את הבעיה בהידברות. ישבנו עם ראש המועצה האזורית, ושמעתי ממנו דברים שהתאימו לי ולעיר לגבי פיתוח העיר והפיכתה למוקד משיכה של תיירות וחוויה אתגרית. הגענו לאיזושהי נוסחה, שלפיה בכל תעשייה חדשה שתוקם במישור רותם - 80% מהכנסות הארנונה יופנו לערד והיתר למועצה. ההחלטה הזו עברה ואושרה גם אצלנו במועצת העיר וגם אצלם במועצה האזורית, הועברה לאישור ולפני שנה אמורה היתה להיחתם על ידי משרד הפנים ואחריו משרד האוצר. כיום היא עדיין תקועה במשרד הפנים.

"שיעור גביית הארנונה בערד הוא יותר מ-90%, ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להסתדר. אנחנו נמצאים בקשיים יום־יומיים בדברים הבסיסיים ביותר, כמו חינוך, תשתיות בסיסיות, חשמל ומערכות. אנחנו מצליחים להתקיים, אבל כל זה בא על חשבון דברים אחרים. לו מסקנות הוועדה היו מיושמות היום, היינו אמורים לקבל 20 מיליון שקל - אבל זה לא נראה לי ישים".

על פי ההסכם עם המועצה האזורית תמר, 
ב-2014-2013 אמורה ערד לקבל את מלוא הכנסות הארנונה ממפעלים חדשים במישור רותם. "בינתיים הוקמה תחנת כוח, שהיתה יכולה להכניס לנו השנה 5 מיליון שקל לו ההסכם היה מאושר".

"אני מגיע ממקום שרוצה לעשות צדק היסטורי, אבל שגם אתנו ייעשה צדק", מגיב ליטבינוף. "אנחנו משתפים פעולה עם ערד בפסטיבלים משותפים ובמועדון כדורגל. אין לנו שחקן אחד שם, אבל אנחנו שותפים. יזמתי את ההסכם עם ערד בנוגע לחלוקת ההכנסות ממישור רותם, הבאתי אותה לאישור משרד הפנים, אבל אז היועצים המשפטיים במשרד החליטו שאי אפשר לאשר את ההסכם מבלי להקים ועדה שתדון בכל יישובי הדרום. אם הם חושבים המועצה האזורית תמר תהיה הפתרון של כל יישובי הדרום, הם יכולים לחלום. הנושא הזה ייפתר רק בהידברות בין הרשויות".

על פי תיקון 9 ב' לפקודת העיריות, שנכנס לתוקף ב-2006 כחלק מחוק המדיניות הכלכלית, רשאי שר הפנים להוציא צו המחייב רשויות בישראל לחלק את הכנסותיהן מארנונה, כסוג של פתרון לסוגיה הסבוכה של שינוי גבולות שיפוט. מאז ועד היום לא הפעילו שרי הפנים את הסמכות הזו. "הדיון בחלוקת הכנסות צמח בעקבות יוזמה שהגיעה למטה", מסביר פרופ' ערן רזין, מנהל המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטת ירושלים, שהיה חבר באינספור ועדות חקר גבולות של משרד הפנים ב-25 השנים האחרונות. "המקרה הראשון שבו חילקו הכנסות היה פארק התעשייה צח"ר, שהוקם במשותף על ידי ראש פינה, צפת וחצור הגלילית, וכיום שותפה בו גם טובא זנגרייה. ב-2006 החליטו להסדיר את החקיקה והעבירו את סעיף 9 ב', והוא יושם פעם אחת".

ההחלטה על חלוקת ההכנסות לא יושמה ממגוון רחב של סיבות. "בעבר פעלה ועדה בראשותו של יעקב גדיש ז"ל, שבדקה את העניין והגיעה למסקנה שהיעילות של השיטה מוטלת בספק, מכיוון שהרשויות המקומיות עובדות לפי מודל של קופה סגורה, והכנסה שתגיע מרשות אחרת תגרום לקיצוץ במענקי האיזון שמקבלות הרשויות העניות מהמדינה. מעבר לכך, קיים חשש לפגיעה באוטונומיה של המועצות, וקיימת אפשרות שזה יפגע במוטיווציה שלהן לפתח אזורים נרחבים. אבל יש כאן גם עניין פוליטי: המשמעות של החלטה כזאת, שחלה גם על רשויות מקומיות שכנות, היא לקחת כסף מהחזקים והמקושרים ולהעביר אותו לחלשים. ח"כים רבים מדברים במליאה על צדק חלוקתי, אבל אם באמת תהיה נוסחה אובייקטיבית לצדק חלוקתי - לאן ילך הכסף? לערבים. 85 מתוך 257 רשויות בישראל הן רשויות ערביות. התיאוריה לא הומצאה בישראל: אם תקום מדינת רווחה בארה"ב, רבע מההכנסה ילך לאפרו־אמריקאים ולהיספנים. אצלנו יש חרדים וערבים, ולא כולם אוהבים אותם בכנסת. כולם מדברים גבוהה גבוהה, אבל כשמגלים שחלק מהכסף ילך לערבים או לחרדים - ההתלהבות מצטננת".

לדבריו, כשמדברים על היחסים בין עיירות הפיתוח למועצות אזוריות נתפשים ראשי המועצות האזוריות כסוכני פיתוח, שמסוגלים להניע תהליכים ולפתח חבלי ארץ שלמים בעוד שראשי הרשויות המקומיות נתפסים כסוכני קיפוח. "מי שקבע את תכנון המרחב הלאומי עשה זאת על בסיס תכנון אירופי", אומר ריפמן. "לא מפא"י חילקה את השטחים והקרקעות. יש אזורים עירוניים, יש מועצות מקומיות קטנות, וכמובן שיש את מה שמקביל למחוזות בארה"ב - המועצות האזוריות, שיושבות באזורים פתוחים וחקלאיים. אף גורם פוליטי לא היה אחראי לזה. לכן כשאנשים מפנטזים על בחינה מחדש של הקצאת הקרקע - זה נראה לי כמו דמגוגיה זולה.

"אני לא מתנגד לוועדות גבולות ולחלוקת הכנסות, אבל אני חושב שהן צריכות לעסוק במקרים פרטניים. אם אנחנו לא רוצים להתאבד כמדינה, אני לא ממליץ לפתוח לדיון את כל הגבולות של הרשויות בישראל. יש הרבה רשויות ערביות בצפון והרבה רשויות בדוויות בדרום, אתה יודע איפה זה מתחיל אבל אתה לא יודע איפה זה ייגמר. הבעיה היא לא רק המועצות האזוריות: למה שעיריית רמת גן לא תעביר הכנסות לעיריית בני ברק השכנה? יש פה משחק פוליטי".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם