200 ק"מ מהביצה התל-אביבית: משלמים 2,700 שקל על דירת 4 חדרים ומביאים את הילד לעבודה - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

200 ק"מ מהביצה התל-אביבית: משלמים 2,700 שקל על דירת 4 חדרים ומביאים את הילד לעבודה

משרד הפרסום מקאן אריקסון הקים שלוחה חדשה במצפה רמון - ועובדיו כבר מגייסים צעירים מאזור המרכז, מאתרים לקוחות חדשים ומנסים להפריח את השממה ■ בדרך הם ייאלצו להתמודד עם תשתיות רעועות ועם מחסור בשטחי תעסוקה, בדירות, ברופאים ובבתי ספר ■ הם בטוחים שזה אפשרי, התושבים קצת פחות

43תגובות

למבקר מהחוץ לא פשוט למצוא את הסניף החדש של מקאן אריקסון ברחוב נחל סלעית שבמצפה רמון. הרחק מרמת החייל, 200 ק"מ ממסעדת הקנטינה שבה תמצאו רבים מעמיתיהם לענף הפרסום, החליט משרד הפרסום הגדול בישראל לפתוח שלוחה חדשה, תחת השם המחייב מקאן ואלי.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

קשה לחשוב על משהו זר יותר לנוף המצוקים שמסביב, לשיכוני הרכבת של מצפה רמון ולשממה המדברית ממשרד פרסום תל־אביבי. בעיות חנייה אין. את המבנה שוכרת מקאן מהסוכנות היהודית. בעבר שכנו בו שני גני ילדים, אולם בשבע השנים האחרונות הוא עמד נטוש. שכר הדירה הוא 5,000 שקל עבור 150 מ"ר, אמנם נמוך בעשרות אחוזים ממה שהיו מבקשים ברמת החי"ל, אבל בהתחשב במיקום - לא זול. במקאן מסבירים זאת בהיעדר היצע של שטחים מסחריים ביישוב.

המרכז המצפאי הזה הוא תוצר של חזון משותף של חנה רדו, סמנכ"לית הכספים ומשאבי האנוש במקאן, ומיכל רומי, ילידת מצפה רמון והעורכת הראשית של העיתון "כביש 40". "נפגשנו בבית קפה", מספרת רדו, "מיכל בכלל התכוונה לשווק לי שטחי פרסום בעיתון שהיא עורכת. היא סיפרה שהיא חוזרת להתגורר במצפה לאחר גלות קצרה בתל אביב, אבל תמשיך לעבוד בתל אביב. הצעתי לה להקים אתי את מקאן ואלי, והיא קפצה על הרעיון".

"אנחנו שילוב: חנה היא מקאן, ואני זה מצפה רמון", מוסיפה רומי. "אני פה מאז 1979, ובכל שנה אני שומעת 'הולך להיות פה כך והולך להיות פה אחרת'. רק שבסופו של דבר, עד הפרויקט הזה, מצפה מבחינתי הוא טרגדיה. עצם העובדה שהפרויקט הזה כבר קורה בשטח הופכת אותו לשונה מאחרים. זה פרויקט שבו התל־אביבי והמצפאי מתאחדים".

המיזם של מקאן הוא אכן לא הניסיון העסקי היומרני הראשון במצפה רמון. במשך השנים ניסו לא מעט יזמים להפריח את השממה עם רעיונות שונים ומשונים. האחרון שבהם היה לפני כחצי שנה: אז פנתה קטי בר, יוזמת ואוצרת בתחום האומנות, למנהל מחלקת התיירות בעיריית מצפה רמון, יעקב שמול, והעלתה בפניו רעיון להקים בעיר שלוחה של גוגנהיים, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק - אך דבר עדיין לא קרה. לפני תשע שנים התכוונה המועצה המקומית לשווק מיזם להקמת מרכז תמיכה לשירות מידע טלפוני. הפרויקט, "קול סנטר" שמו, אמור היה להעסיק 100–200 עובדים, ואפילו הוקצה לו אולם בן 700 מ"ר סמוך לבניין המועצה המקומית - אבל הפרויקט לא התרומם. משרד פרסום מעולם לא ניסו לפתוח שם.

עמ 15 מצפה רמון
דודו בכר

ביישוב מגיבים למיזם החדש בשמחה מהולה בחשדנות. "בכל כמה זמן מדברים על פרויקט חדש, אבל בסוף זה מתפוגג", מסבירה אחת מתושבות העיר. "אין פה מי שיעבוד, אין את מי להעסיק, ויש עוד הרבה בעיות חוץ מפרנסה".

האם אתן לא חוששות שכמו יוזמות אחרות במקום, גם זו עלולה להתפוגג?

רומי: "העסק הזה כבר עובד. אנחנו מגייסים אנשים שעובדים במקום, ואנחנו חדורות מוטיווציה כדי שהוא יגדל ויצליח".

מקאן השקיעו בהכשרת מבנה זמני כ–20 אלף שקל, גייסו מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עוד 300 אלף שקל לפיתוח סביבתי, קלטו שבעה עובדים ומתכוונים להפעיל תוך חמש שנים מרכז מודרני שבו 120 עובדים.

במקאן לא הלכו רחוק מדי - הם עדיין לא דורשים מהלקוחות הגדולים העומדים מאחורי תקציבי הפרסום הגדולים בטלוויזיה וברדיו לכתת את רגליהם עד למצפה רמון כדי לראות מצגות. מה שהועבר לנגב הוא פעילות הדיגיטל והניו מדיה, ובמשרד מודים כי אם לקוחות יסרבו לעבור לטיפולו של עובד במצפה רמון, תימצא דרך ללכת לקראתם באמצעות התחייבות להתייצב לפגישות בתל אביב לפי הצורך.

במקאן ואלי, שרדו משמשת כיו"ר פעיל שלו ורומי כמנהלת המיזם, ייתנו שירותי ניו מדיה לחברות - ניהול דפי פייסבוק, יוטיוב וכד'. חלק מהפעילות יעבור מתל אביב וחלק יהיה הרחבה של הפעילות הקיימת על ידי גיוס לקוחות חדשים. לדברי רדו, הלקוחות במצפה רמון יקבלו את אותו שירות הניתן בתל אביב, והתגמול יהיה כמקובל עם ריטיינר חודשי. "במצפה רמון נגייס גם לקוחות קטנים ובינוניים, כאלה שלא היו פונים למקאן".

מה המודל העסקי?

רדו: "המודל העסקי פשוט: נגבה ריטיינר חודשי מכל אחת מהחברות שלהן ניתן שירותים. אנחנו כמובן לא רוצים להפסיד, אלא חייבים להרוויח ומנסים לגייס כמה שיותר לקוחות, אבל יש פה משהו מעבר. נשקיע את הרווחים במקום, בעובדים, בהכשרות. אנחנו לגמרי בעניין הזה, וזה לא נובע משיקולים עסקיים".

"יש גם אנשים ציניים שמחפשים מה יוצא לנו מזה", אומרות רדו ורומי, "וברור שמקאן מתכוונת להרוויח. למעשה, היא חייבת להרוויח כדי להתקיים שם. אבל המטרה גדולה יותר. אנחנו מאמינים שזהו פרויקט משנה מציאות, ומתייחסים לזה כך".

ואולם כדי שהמשרד יגדל וישנה את המציאות, כפי שרוצים במקאן, נדרש פתרון כולל למקום. מצוקת דיור קשה שנובעת משנים שבהן לא בנו דירות ביישוב הביאה למצב שבו יש בו דירות בודדות להשכרה. למעשה, היישוב יכול לקלוט כיום עד 15 משפחות חדשות, ומעבר לכך לא יהיה היכן לשכן את העובדים החדשים. גם שירותי הרפואה במקום כמעט לא קיימים: יש רופא לילה, אבל יכולתו לתת מענה לבעיות קלושה. בית החולים סורוקה בבאר שבע נמצא במרחק שעת נסיעה. החינוך בתיכון מוגבל, חיי התרבות מעטים והתשתיות בעייתיות. הכביש המפותל המוביל למצפה רמון אינו מואר בלילות.

עמ 15 מעוז דגני ואליען לזובסקי
אליהו הרשקוביץ

"לפני שמונה חודשים אמרנו 'נצא לדרך ויהיה בסדר'", מספרת רומי. "היום אנחנו מבינות שצריך לרתום את משרדי הממשלה כדי לתת מענה הוליסטי ליישוב. נפגשנו עם המינהל, ואנחנו מקוות לגייס פילנתרופים שיסכימו לבנות כאן. גם מבחינת שטח לתעסוקה יש בעיה. המבנה הקיים ששופץ יכול להכיל 30 איש בצפיפות, ומסביב יש בעיה של מבנים. לחברות של אליעזר פישמן יש מבנים במקום, אבל הוא דורש עבורם דמי שכירות כמו בתל אביב, והסוכנות היהודית מחזיקה ב–1,000 מ"ר, אבל הם סגורים ואי אפשר לגעת בהם".

בית אמיתי במקום דירת כוך

האיחוד שמקאן עושה בין תל אביב למצפה רמון, כפי שמגדירה אותו רומי, רחוק מלהיות מובן מאליו. מצפה רמון ידעה אוכלוסיה מגוונת לאורך שנותיה. הבסיס היה דור הוותיקים שהקים את היישוב בשנות ה–50, לאלה נוספו עולי צפון אפריקה ורומניה שהגיעו בשנות ה–60. התושבים קיבלו תגבור מאנשי צבא ששירתו באזור ועברו לגור בשכונות שהוקמו עבורם בשנות ה–80, ומעולי חבר המדינות שהגיעו בשנות ה–90. במקום מתגוררת קבוצה של כושים עבריים וקהילה של חילונים עם אוריינטציה רוחנית, שהחלה לזלוג למקום בעשור האחרון.

אבל בין כל אלה, אין ספק כי הנוכחות של מקאן מפתיעה מכולם. מי שמכיר את ענף הפרסום יודע עד כמה מדובר בביצה ברנז'אית המתרועעת בתוך עצמה, מגדירה לעצמה מה הם המקומות הנכונים לאכול בהם ולצאת אליהם, ומה הם המותגים הנכונים ללבוש. בין אלה למצפה רמון אין כל קשר. נכון, בעיר פועל סניף של קפה נטו, ובעין עבדת, מרחק רבע שעה נסיעה משם, יש סניף של ארומה. אבל על טייק אוויי אין מה לדבר, והנוכחים מעידים כי הם נאלצו ללמוד לבשל. מי שרוצה לשמור על הגזרה יצטרך להחליף את הולמס פלייס ב"חדר הכושר היישובי", כפי שמודיע שלט שהוצב מעל אחד המבנים בעיירה.

השאלה הראשונה שעולה למראה המקום היא מה יכול לגרום לשמונת העובדים המועסקים שם כבר עתה, חלקם אנשי ברנז'ה תל־אביבים בנשמתם, לעבור דרומה. "עברתי כי רציתי שינוי בחיים", אומרת אליען לזובסקי, שעברה לנגב לפני שלוש שנים. "מאסתי בחיי העיר, שהיו כל מה שהכרתי. רציתי לגור בבית אמיתי, ולא בדירת כוך ב–6,000 שקל. היתה לי תחושת בטן שמצפה רמון היא המקום הנכון. קצת עשיתי באנג'י. הגעתי לפה לבד עם כלבון, וחצי שנה אחר כך פוטרתי מ'מעריב'. עבדתי בעבודות מזדמנות בעריכה ובכתיבה ועם נוער בסיכון, עד שהגיעה ההצעה ממקאן. יש לי המון חברים שנורא רוצים לבוא למצפה רמון וחוששים. בשבילי היה בזה משהו נכון".

רן כוכמן, שנמצא בהכשרה ואמור להתחיל לעבוד במשרד בעוד שבועיים, אומר: "המון שנים חלמתי לעבור פה. עברתי פה פעמים רבות בטיולים על האופנוע, ואת ההחלטה הממשית קיבלתי באוגוסט. זה היה ערב מלא במטאוריטים, והחלטתי שאני עובר ומוכן לעבוד בכל דבר - אם זה לנהל תחנת דלק או באחד המלונות - בשביל לגור פה. ואז חבר ממקאן סיפר לי שהם מגייסים עובדים וזה נפל עלי משמים. כמו גורל".

מותר לשאול מה אתם עושים פה, חוץ מלעבוד?

חנה רדו
עופר וקנין

רומי: "מה קרה לכם, יש פה פול אקשן".

זה מקום שומם לגמרי.

רומי: "זו שאלה של אנשים שבאים מעיר ורגילים לאקשן של עיר. הפנאי פה הוא שונה, אבל המון דברים קורים פה מתחת לפני השטח. יש מועדון ג'אז בהאנגר באזור התעשייה והרבה הופעות מגיעות לפה".

לזובסקי: "האקשן פה הוא לא בבתי קפה ומסעדות. הפנאי מתרחש בבתים של חברים. חוץ מזה, אם הייתי רוצה 17 בתי קולנוע מתחת לבית לא הייתי עוזבת את תל אביב. יש פה פנאי אחר. מטיילים פה המון. בימים שבהם יורד גשם נוסעים לגבים שהתמלאו במים, והילדים מתרחצים שם".

מה עם הסתירה שטמונה בכך שמעבר למצפה רמון הוא הצהרה שנמאס לכם מהחיים ממוקדי הצריכה במרכז, בעוד שהמטרה שלכם כעובדים היא לגרום לצריכה מוגברת בקרב אותם עירוניים שמהם התרחקתם?

רדו: "המטרה פה היא להתפרנס. אני לא חושבת שיש מישהו שמזלזל בפרנסה שלו".

לזובסקי: "החיים מלאים סתירות. יש בזה סתירה, אבל היא מתאזנת. רוחניות וצריכה הן שני קצוות, ואנחנו מחפשים איזון ביניהם, באמצע הדרך. זה לא שאנחנו רוצים לשתות בוץ ולאכול חול. תל אביב היא הלב של הכל, עם הסושי הכי טוב ובתי הקפה הכי טובים. וזה לא רע. זה נפלא. כשאני באה לתל אביב אני מתה עליה. אין לי שום אג'נדה נגדה. פשוט היה לי יותר מדי".

יש ציפייה כלשהי שלעבודה מפה תהיה השפעה על השפה הפרסומית או הגרפית שלכם, על סוג החומרים שמיוצרים פה?

רומי: "שתהיה גרפיקה של מדבר? לא מאמינה".

רדו: "אני חושבת שלאנשים יותר קל לעבוד פה. יש פחות רעשי רקע".

"אנחנו רוצים לשנות"

מעוז דגני עבר למצפה רמון לפני חודש וחצי עם אשתו השחקנית אילנית בן יעקב, שנאלצת לנסוע שעתיים לכל כיוון לאודישנים בתל אביב, ושני ילדיהם הקטנים. "במשך תקופה ארוכה חיפשנו דרך לצאת מהמרכז", אומר דגני, שלפני המעבר עבד כעורך באתר mako. "היה לנו רצון לשנות, ויוקר המחיה נתן לנו משנה מוטיווציה. הפרנסה היא החלק החשוב במעבר הזה: אם לא תדע שיש לך עבודה, לא תעבור לחור כזה".

דגני מעיד כי הוא מרוצה ממערכת החינוך ביישוב: ילדיו הולכים לגן המיועד לבני 3-6, והוא מספר כי שלושה ימים בשבוע, במקום לבלות את היום בגן, הם שוהים בחורשה ביישוב. "הם פשוט משתוללים בחוץ, מטפסים על עצים, עושים להם מדורה".

במצפה רמון מתגוררים 5,000 תושבים, מתוכם כ-1,200 בני 20-40. "רק 30-40 מהם ממש יוצאים מהבית בערב", אומרת רומי. "יש פה עוד הרבה מה לעשות. לדוגמה, לא מקרינים כאן סרטים באופן קבוע, כמו שהיה בילדותי. צריך לחדש את זה. לפני שבוע וחצי הקרינו סרט במתנ"ס, והיה מפוצץ. אנחנו רוצים להקים פה מועדון קולנוע, בנוסף למועדון הצעירים שכבר פועל. צריך ללמד את התושבים לצאת".

רומי מקווה שיצירתו של מקום תעסוקה כה תל־אביבי במצפה רמון תביא "הבנה שיצירת מקום תעסוקה זה לא מספיק. יש פה מעגל קסמים. נגיד שנשבור את מחסום התעסוקה, אבל אין כאן דירות. אם נביא לכאן עוד 20 עובדים, לא יהיה להם היכן לגור".

מיטל שקד, מנהלת מועדון הצעירים ביישוב, הגיעה למצפה רמון בעקבות בן זוגה, איש חיל אוויר המשרת באזור, ושני ילדיהם. "גדלתי ברעננה ותמיד היה לי ברור ששם אחיה, אבל התאהבתי במצפה רמון בגלל הדרך שבה אפשר לגדל פה ילדים. כיום אנחנו נשארים פה בגללי. אני מודה על כל יום שאני יכולה לגור פה. יש משהו בקהילתיות פה, בכך שהילדים גדלים בסביבה שבה כולם מכירים את כולם.

"אני מאמינה במיזם של מקאן ככוח משיכה לאוכלוסיה. אנחנו מעוניינים ליזום פה את הקמתו של מוסד להשכלה גבוהה, שמכללת ספיר תיתן חסות למסלולי לימוד במצפה רמון. יש כאן קבוצה של צעירים בני המקום שהקימו משפחות ורוצים לחזור הנה ולהקים בניית המשך".

גם ענבל רון, מנהלת פנימיית הנוער המקומית, מזהה את ההתעוררות במצפה רמון כמהלך כולל. רון משתייכת לתנועת דרור ישראל, שקבוצה מחבריה התיישבה במקום ומפעילה בו את קואופרטיב הצרכנים המקומי, "העגלה". "במצפה אין כיום יציבות חברתית, וחשוב שיגיעו הנה אנשים שבוחרים לחיות פה. אנחנו רוצים לשנות את המציאות, ליצור מרקם חברתי עשיר הרבה יותר, שיחבר את התושבים ביחד".

מצפה רמון מלאה באנשים עם סיפור חיים מעניין. הדס מאיר, הבעלים של מאפיית לשה - אפייה במדבר, מספרת כי "בגיל 40 החזרתי את האוטו והדלקן. פרשתי מתפקיד סמנכ"לית פיתוח עסקי ב–SBC, ובאתי לכאן עם הילדה שלי. היה לי ברור שאני רוצה להתפרנס ממה שמשמח אותי. חתמתי אבטלה והתחלתי לאפות. מאז אני אופה למלון בראשית ומתפרנסת גם מסדנאות אפייה".

2,700 שקל לדירת 4 חדרים

מבחינה כלכלית טומן בחובו המעבר למצפה רמון יתרונות לא מבוטלים. בזכות הקלת המס שמעניקה המדינה, השכר נטו קרוב לשכר הברוטו הרבה יותר מאשר אצל עובדים במרכז. שכר הדירה והארנונה נמוכים יחסית: דגני משלם 2,700 שקל בחודש לדירת 4 חדרים, "אמנם בשיכון רכבת אבל עם חצר אחורית, חצר קדמית ומחסן", הוא אומר. לזובסקי משלמת 2,000 שקל בחודש עבור בית פרטי בן 3 חדרים, עם מה שהיא מגדירה "חצר ענקית". הארנונה היא 300–400 שקל לחודשיים. רומי צוחקת כשהיא שומעת מה שכר הדירה שמשלמים עמיתיה שהגיעו מהעיר, וטוענת שעבדו עליהם במחיר.

היקף שעות העבודה אינו שונה מזה של עמיתיהם בתל אביב, אבל כפי שאומרת רומי, "העובדה שמעוז יכול לצאת לארוחת צהריים של חצי שעה, ושב–17:00 אשתו יכולה לבוא למשרד עם הילדים - זה משהו שלא היה יכול לקרות במשרד בתל אביב".

"לא הייתי יכולה לעבוד במשרד פרסום בתל אביב", אומרת לזובסקי. "משרדי הפרסום בתל אביב זה בבילון. ככה זה צריך להיות, אבל לא הייתי יכולה לעבוד היום במקום שחונים בו סגוואים בחוץ, והבנות מגיעות למשרד עם בגדים מעוצבים של מותג שוודי".

לזובסקי בוחרת להדגיש את השינוי לטובה דרך הכלב שלה. "הכלב שלי היה כלב אורבני שנמק בדירות עירוניות, והגינות שבהן הוא טייל היו חניונים מסריחים משתן", היא אומרת. "היום אני לא הולכת החוצה לטיול עם הכלב - אני משחררת אותו במדבר. הוא מעולם לא פרח ככה. בהתחלה הוא חיכה שנרד למטה. הבאתי אותו למדבר, שיחררתי אותו, ואמרתי לו Son, all this is yours".

שקד: "אז תחשבי איך מרגישים ההורים כשהם רואים את הילדים שלהם פורחים".

לזובסקי: "רופאים אומרים שצריך להוריד את הסטרס בחיים למען הבריאות. פה אתה מרגיש מיד שרמת הסטרס יורדת בחצי. בתל אביב, כשהייתי חוזרת הביתה מחברה או מדייט בלילה, הייתי חוששת. פה אני לא פוחדת ללכת ברחוב, גם ב–2:00 בלילה. לא שאין פה טיפוסים, אבל אין פה אווירה אלימה".

השהות פה היא לא בסך הכל סוג של פסק זמן מבחינתכם? שנה־שנתיים לנקות את הראש במדבר ואז לחזור לתל אביב?

רומי: "ברגע שאתה בפנים, אתה לא יכול לעזוב".

שקד: "אין מצב".

לזובסקי: "אני לא רואה את עצמי חוזרת לעיר. אדם מדברי לא יכול לראות את עצמו חוזר אחורה".

דגני: "העתיד שלי לאורך זמן הוא פה. אני רוצה לצמוח עם מקום, להתחיל מקום. זה כיף".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם