נאבק עם צרות בעסקים

יוסי מימן: בעל ההון מאחורי עסקת הגז

כיום: שקוע בחובות לאור השקעותיו בערוץ 10 ונפילת מניית חברת close NY אמפל נתוני המסחר המלצות אנליסטים הרשמה לנתונים בזמן אמת חדשות חברה הוסף לתיק אישי   לגרף ניתוח טכני אמפל

בכירי הצמרת העסקית והפוליטית בישראל נאלצו לחפש השנה מסיבת יום עצמאות חלופית, לאחר שאיש העסקים יוסי מימן החליט לבטל את המסיבה המפוארת המסורתית, שנהג לערוך מדי שנה, בשל מצבו הכלכלי הקשה. גם את מטוסו הפרטי הוא העמיד למכירה באחרונה. לפחות הוא עדיין יכול ללקק את פצעיו הפיננסיים בבית רחב הידיים שרכש בהרצליה פיתוח, שאליו נכנס להתגורר לפני חודש, אחרי שיפוץ יקר שכלל איחוד שתי וילות שכנות.

על אף הרווח האישי הרב שמימן גרף מעסקת הגז, בשנים האחרונות עסקיו בצרות. הוא השקיע קרוב למיליארד שקלים בערוץ 10, אך הערוץ עדיין נאבק על קיומו. מניית חברת אמפל הציבורית שבשליטתו, המחזיקה כ–12.5% מחברת EMG, צנחה ב–90% מאז תחילת 2011, אז התחילו גורמים עוינים במצרים לחבל בצינור הגז. כיום חייבת אמפל 900 מיליון שקל לבעלי האג"ח שלה, והיא מנהלת משא ומתן להסדר חוב עם בעלי האג"ח הזועמים על התנהלות החברה, גם בשל עלות השכר הגבוהה של מימן ושל סמנכ"לית הכספים אירית אילוז ‏(7 ו–4 מיליון שקל ב–2011, בהתאמה‏).

עסקת הגז המצרית היא עסקת חייו של יוסי מימן. הוצאת העסקה אל הפועל היתה פרויקט שבו השקיע מימן זמן רב, יחד עם שורה של מקורבים שפעלו באופן אינטנסיבי מול ממשלות ישראל ומצרים במקביל. היא גם הכניסה לכיסו הון רב - כ–350 מיליון דולר, שאותם גרף ממכירת חלקו בחברת EMG לאמפל שבשליטתו בעסקת בעלי עניין, וממכירת חלקים נוספים בחברה לגופים מוסדיים. בצעדים אלה הצליח מימן לכסות את הסיכון שלו, עוד לפני שהגז זרם לישראל במאי 2008.

מימן, איש מוסד לשעבר שעלה לארץ מפרו ב–1971, הקים כעבור ארבע שנים את חברת מרחב, שעוסקת בניהול פרויקטים בחקלאות, בתקשורת, בתחבורה, בגז ובנפט. לימים הקים את חברת אמפל, שעוסקת אף היא בפרויקטים מסוג זה. עד 2002, עת נכנס להשקעה בערוץ 10, היה מימן דמות אלמונית למדי בישראל, על אף שפיתח עסקים ענפים ברחבי הגלובוס. מימן הגיע גם למדינות קשות לעסקים, לדוגמה טורקמניסטן, שבה הקים מימן כמה פרויקטים בתחום התשתיות. בשנות ה–90 הצליח מימן לבסס קשרים ענפים במצרים, ואלה סייעו לו מאוחר יותר בעסקת הגז.
"המלצתי שישראל לא תישען על מקור אנרגיה אחד".

גייס את הקונגרס והצבא האמריקאי לגיבוי הפרויקט

נמרוד נוביק: האדריכל של עסקת הגז עם המצרים

כיום: תובע ממימן 30 מיליון דולר על חלקו בעסקת הגז

ד"ר נמרוד נוביק, עד לפני כמה חודשים סגן נשיא חברת מרחב שבבעלות יוסי מימן, הוא אחד האדריכלים המרכזיים של עסקת הגז עם המצרים. נוביק היה הלוביסט הבינלאומי של מימן - בזכות כישוריו הדיפלומטיים וקשריו המדיניים הענפים עם צמרת הממשל בישראל ובארה"ב, הוא ביסס עבורו קשרים ברחבי העולם. בספטמבר תבע נוביק את מימן בטענה שהוא חייב לו 30 מיליון דולר בגין מעורבותו בעסקה שבה גרף הבוס יותר מפי עשרה. מימן הכחיש את הטענה בכתב ההגנה והפרטים מתבררים בימים אלה בערכאות משפטיות. לפני שבוע, בראיון לערוץ 2, אמר נוביק שבזמן אמת המליץ על כך שישראל לא תישען על מקור אנרגיה אחד.

נוביק התחיל לעבוד בחברת מרחב ב–1990 אחרי קריירה כדוקטור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב ושש שנים שבהן עבד לצד שמעון פרס, כשכיהן כראש הממשלה, שר החוץ ושר האוצר. ב–1999, לאחר שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה, זיהה נוביק את ההזדמנות לגשש אם אפשר לקדם עסקת גז בין ישראל למצרים, בחסות חברת EMG שקמה באותו הזמן. הוא העלה את הנושא בפני פרס וברק, ובמקביל גישש אצל אנשי ממשל קלינטון אם אפשר לקדם את הפרויקט.

בשנים הבאות, גם לאחר שממשלת אריאל שרון עלתה לשלטון, קידם נוביק במרץ את הנושא כשדאג להפגיש בין בכירים בחברות החשמל של מצרים וישראל. זה היה משא ומתן מלא תלאות וקשיים, בין היתר בשל האינתיפאדה השנייה שהיתה בשיאה, ונוביק נחשב לכוח הדוחף בין הצדדים שידע לגלות אופטימיות גם ברגעים קשים. לאחר המהפכה במצרים ותחילת הפיצוצים בצינור הגז, נוביק, אז עוד עובד מרחב, טען בשיחות סגורות בחברה שאין סכנה לעסקה בעיקר בזכות היחסים האסטרטגיים בין מצרים לארה"ב, שעליהם מצרים מעוניינת לשמור.

שיכנע את שרון לקיים את העסקה עם המצרים

שבתי שביט: עבד אצל מימן וסייע לקדם את עסקת הגז

כיום: יו"ר חברת הייעוץ אתונה שנקנתה על ידי קבומת ח.מר

שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר, היה בכיר נוסף בכוורת המצומצמת של מימן שהטילה את מלוא כבוד משקלה כדי שעסקת הגז המצרית תצא אל הפועל. שביט עבד אצל מימן ב–2001–2008 ולפי כתב התביעה שהגיש נמרוד נוביק כנגד יוסי מימן, הוא קיבל 11 מיליון דולר בגין מעורבותו בקידום העסקה, לאחר משא ומתן ופשרה שאליה הגיעו הצדדים באמצעות עורך הדין רם כספי באפריל 2009. לאחר הפרסום, סירב שביט להתייחס לטענה זו ומאז לא הביע את עמדתו בנושא.

שביט, בוגר סיירת מטכ"ל, הצטרף למוסד לאחר שחרורו מהצבא והגיע עד לראשות הארגון ממנו פרש ב–1996. לאחר מכן מונה למנכ"ל קופת החולים מכבי, כהונה שלא נחשבת מוצלחת במיוחד - הוא הותיר מאחור גירעון של 140 מיליון שקל. ב–2001 לאחר אירועי ה–11 בספטמבר, הקים את חברת אתנה למכירת שירותי ייעוץ ביטחוני ברחבי העולם, ובשלב מסוים אף היה יועץ מיוחד לראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג. מימן, איש מוסד לשעבר, היה זה שמימן את פעילות החברה ובעל המניות העיקרי בה.

אתנה היתה חלק מההתקשרות העסקית בין מימן לשביט, תוך ששביט שימש הן כמנהל החברה והן כבכיר בקבוצת מרחב של מימן. בשנים שקדמו לחתימה על עסקת הגז, הפעיל שביט את קשריו בממשל המצרי כדי לפעול למען אישור העסקה אצל השכנה מדרום. בישראל הוא פעל כדי לשכנע את ראש הממשלה אריאל שרון שמבחינה ביטחונית עדיף לקיים תקשורת עם המצרים ולא לאשר את קידוח הגז הפלסטיני שמול חופי עזה, שהזכויות לו שייכות לחברת בריטיש גז.

במקרה מסוים הדבר גרם לו להסתבכות: בראיון נדיר שהעניק ל"הארץ" באפריל 2004, חשף שביט ששליש ממניות מרבץ הגז הפלסטיני נמצא בבעלות משפחת חורי, משפחה פלסטינאית המתגוררת בלבנון ומוכרת לשירותי הביטחון הישראלים והמערביים כמממנת פעילות טרור. שביט טען באותו הראיון שמדובר בעמדתו המקצועית, שאינה קשורה למניעים אינטרסנטיים. לאחר הראיון, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נזף בשביט על שעשה שימוש עסקי במידע מודיעיני רגיש, אך חזר בו מהנזיפה לאחר פנייה שקיבל מעורך הדין רם כספי.

שביט היה מעורב גם בהפעלת החוקר הפרטי מאיר פלבסקי, שנשלח לחפש חומרים מפלילים על השר יוסף פריצקי, שהתנגד לעסקת הגז המצרית. הוא נחקר במשטרה בעקבות הפרשה, ועורר זעם רב במערכת הפוליטית ואף נשמעו קריאות להדיחו מתפקידו כיועץ מיוחד לוועדת החוץ והביטחון בכנסת. כמו אצל האחרים, גם במקרה של שביט החקירה הסתיימה ללא כלום.

"אין ולא היה הסכם מחייב"

יוסף פריצקי: היה שר התשתיות בזמן המשא ומתן

כיום: פעיל בתעשיית האנרגיה בארה"ב, לטענתו

השבוע קיבל יוסף פריצקי אישור לחששותיו שהעיבו על עסקת הגז עם מצרים לפני עשור, ואף הצליחו לקבור את הקריירה הפוליטית שלו. פריצקי שהיה שר התשתיות הצהיר כי הוא מתנגד להסתמכות של משק החשמל הישראלי על מצרים ולחץ על הסכם גיבוי מדיני שיגבה את הקשר המסחרי.

יוסי מימן, שחשש מכך שפריצקי יטרפד לו את ההסכם, שכר את החוקר הפרטי מאיר פלבסקי כדי למצוא ראיות לכך שפריצקי פועל משיקולים לא עניינים בסוגיית הגז. פלבסקי לא מצא אימות לניגוד עניינים של פריצקי בסוגיית הגז, אבל העלה בחכתו ממצאים בעייתיים לא פחות. ביולי 2004 פירסמה כתבת ערוץ 1 איילה חסון קלטת מ–2002, אז התקיימו פריימריז במפלגת שינוי, ובה נשמע פריצקי מדבר עם החוקר הפרטי יעקב אשל ומבקש ממנו לתפור תיק לעמיתו לסיעה, אברהם פורז, על ידי התחזות ליבואן רכב שיציע לפורז לקדם יוזמת חקיקה שנוגעת ליבוא מכוניות משומשות.

טומי לפיד ז"ל, שהיה יו"ר שינוי, ביקש מאריאל שרון לפטר את פריצקי, ובכך, מבחינת אנשי מימן, הוסר המכשול מקידום עסקת הגז. בינואר 2005 החליט פרקליט המדינה לסגור את התיק נגד כל המעורבים בפרשה בשל היעדר תשתית ראייתית, אבל זה כבר לא עזר לפריצקי.

"אין ולא היה הסכם מדיני מחייב בין מצרים ישראל לאספקת גז", ממשיך פריצקי לדבוק בעמדתו גם היום. "כשדרשתי בזמנו הסכם כזה נאמר לי במפורש שמצרים לא תחתום עליו. אמרתי להם כבר אז, 'תקנו מהם גז, אבל אל תתנו ל–EMG מונופול'. EMG זו חברה שאין לה אפילו שדה גז. רק יש לה זכות לתווך. הדבר המחריד הוא שאף על פי כן חברת החשמל החליטה לתת להם בלעדיות בכל מה שקשור לספק הנוסף, וזה בזמן שממשלת מצרים לא מתחייבת לכלום, ואין להם הסכם חתום עמה".
"זה המקסימום שאפשר היה להשיג"

"בעל הבית רוצה את העסקה"

יעקב רזון ואלי לנדאו: דחפו למימוש העסקה מתוקף תפקידם בחברת החשמל

כיום: שניהם גמלאים

מנכ"ל חברת החשמל דאז, יעקב רזון, שפרש מתפקידו ב–2006, היה אחד מהדוחפים והתומכים של עסקת הגז המצרית. אלי לנדאו, שכיהן כיו"ר החברה, פעל במלוא המרץ לחתימת העסקה כשליחו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון.

במשך חמש השנים הארוכות של המשא ומתן עם המצרים היה מעורב בו רזון פעמים רבות. אפשר לומר כי העסקה הזו היתה המהלך המרכזי של כהונתו, שארכה גם היא חמש שנים. רזון יצא לקהיר במהלך תקופת כהונתו פעמים רבות, בלוויית מימן והשווה בזמנו את עסקת הגז לחתימה על הסכם שלום עם מדינה זרה. הוא היה חסיד גדול של הגז הטבעי ודיבר רבות על יתרונות הגז הטבעי על הדלקים, הן ברמת המחירים והן ברמת הזיהום. אחד ההישגים הגדולים שבהם התגאה היה על כך שמחיר הגז שהושג בעסקה הוגדר כ"טוב בעולם".

רזון לא זכה לראות גז מצרי מגיע לחברת החשמל בתפקידו כמנכ"ל. כשהתפטר הכריז כי הוא עושה זאת כתוצאה מהתוכנית לרפורמה מבנית בחברה שהוא אינו מוכן לעמוד מאחוריה, אבל הסמיכות למועד החתימה על ההסכם היתה סמלית. בראיונות הפרישה הוא דיבר על כך שהיה לו חשוב לסגור את העסקה לפני שיפרושׂ וימשיך הלאה.

לנדאו כיהן במשך 15 שנים כראש עיריית הרצליה ובתפקידו כיו"ר חברת חשמל , פעל במלוא המרץ כדי לאשר את עסקת הגז כשליחו של שרון. רזון סיפר בעבר כי לנדאו נהג לומר לו: "יעקב, חשוב לגמור את העסקה. בעל הבית רוצה את זה". פריצקי טען שמימן ולנדאו פעלו יחד כדי להדיחו, כי עמד בדרכם למימוש העיסקה, ולנדאו נחקר בגין כך בזמנו במשטרה.

לנדאו ושרון ניהלו קשרים אישיים עם מימן ובאוקטובר 2011 הגישה תנועת אומ"ץ עתירה לבג"ץ בדרישה לחקירת פרשת השוחד בעסקת הגז המצרי, שכללה את לנדאו בתוכה. לנדאו סיים את כהונתו ב–2004. העימות עם פריצקי טירפד עבורו את האפשרות להמשיך לקדנציה שלישית.

השתכנע שההסכם טוב

שמשון ברוקמן: ניהל את המשא ומתן מול המצרים

כיום: ראש מינהל דלקים בחברת החשמל

שמשון ברוקמן, ראש מינהל דלקים בחברת החשמל, היה מיוזמי המהלך לצמצום שימוש בדלקים כמו סולר ומזוט ומעבר לגז טבעי. ב–1995 כיהן כמנהל פרויקט הגז הטבעי בחברה, ובמסגרת תפקיד זה היה מעורב בעסקת הגז עם מצרים. ברוקמן היה חבר בצוות שניהל את המשא ומתן עם גורמי הממשל המצריים ב–2003–2005, אז נקבעו עקרונות ההסכם.

כשיצא ההסכם לדרך, טען ברוקמן שאחד מיתרונותיו הוא שהמחיר הזול קבוע לטווח של 20 שנה, אבל ב–2009, לאחר השגות שהעלו המצרים, הסכימה חברת חשמל לפתוח מחדש את המשא ומתן והמחיר עלה ב–40%. ברוקמן התנגד לעצם הדיונים החדשים על המחיר, וטען בחוות דעת שהגיש כי פתיחת ההסכם תהווה תקדים שייתן למצרים לגיטימציה לפתוח אותו בכל שנה מחדש. ואולם בסופו של דבר הוא השתכנע שההסכם החדש טוב, ואף נחשב לאחר מכן כאחד ממוביליו.

ברוקמן, שהיה מעורב גם בהקמת מאגר ים תטיס ‏(שבימים אלה עומד להסתיים‏), תמך בעת חתימת ההסכם עם המצרים גם בהגעה להסכם עם חברת בריטיש גז לרכישת גז ממאגר מרין הפלסטיני מול חופי עזה, כמקור אספקה שלישי לגז טבעי. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהגז ממצרים כבר החל לזרום, הזהיר ברוקמן במכתב ששלח למשרד התשתיות שזה לא נכון אסטרטגית להסתמך על אספקת גז ממקור אחד בהיקף שעלול לסכן את יציבות משק החשמל.

השותף המצרי המושחת

חוסיין סאלם: המתעשר העיקרי מהעסקה בצד המצרי

כיום: נמצא על סף הסגרה מספרד למצרים, לאחר שהורשע בגניבת כספי ציבור וצפוי למאסר של 15 שנה

חוסיין סאלם, 78, שברח ממצרים שמונה ימים לפני שחוסני מובארק אולץ להתפטר, נעצר בחשד להלבנת כספים ולעבירות שחיתות. מאז הוא שוחרר בערבות שיא של 27 מיליון יורו, אך כעת הוא נמצא על סף הסגרה מספרד למצרים, שם יעמוד בפני עונש של 15 שנות מאסר לאחר שהורשע בגניבת כספי ציבור בסך 714 מיליון דולר שהרוויח כתוצאה מעסקת הגז עם ישראל.

סאלם, בעבר מתומכיהם הבולטים של אנואר סאדאת ושל הסכם השלום עם ישראל, התחיל את דרכו כאיש צבא בימי שלטונו של גמאל נאצר, אך בשנות ה–50 נבלמה ההתקדמות שלו בסולם הדרגות הצבאי לאחר שהביע בפומבי התנגדות למלחמה עם ישראל. רק כשסאדאת עלה לשלטון, הוא יכול היה לחזור לחיים הציבוריים.

באמצע שנות ה–80 הוא עבר לעסקים, והתעשר באמצעות קשריו בפוליטיקה המצרית. הוא בנה שני בתי מלון בשארם א־שייח', שאירחו פסגות דיפלומטיות בינלאומית וועידות של הליגה הערבית, שאותן ניהל סאלם מבחינה לוגיסטית. משם הוא עבר למלונות אחרים במצרים ובאירופה, ואף הקים מתקן להתפלת מים בסיני, שנהפך עם הזמן למתקן ההתפלה הגדול במצרים ואחראי כיום גם לאספקת המים לחלק גדול משכנותיה של מצרים.

בשנות ה–90 פגש סאלם את מי שיהיה לימים שותפו החשוב ביותר, יוסי מימן. יחדיו הם קידמו את שותפות הגז הישראלית־מצרית ‏(EMG‏). רבים במצרים התנגדו למיזם, אך למזלו של סאלם היה לו קלף משמעותי בשרוול: מובארק תמך בעסקה. הודות ליחסים הקרובים של השניים, זכתה EMG ברשות לייצא גז טבעי ממצרים לישראל: את הגז הוא קנה מממשלת מצרים במחיר הנמוך ממחיר השוק, ולאחר מכן מכר אותו לישראל ברווח משמעותי.

הקריסה במעמדו היא הקריסה של EMG כולה

מוחמד טאווילה: עמד בראש צוות המשא ומתן המצרי בעסקת הגז

כיום: נשיא EMG במצרים, הוצא צו האוסר עליו לצאת ממצרים

מוחמד טאווילה מתקשה להתנקות מקשריו עם המשטר הישן. אמנם כבר שנים שהוא עובד במגזר הפרטי, אך קשריו ההדוקים עם הממשל הקודם הביאו להוצאת צו האוסר עליו לצאת ממצרים. לא בכדי גויס טאווילה לעמוד בראש צוות המשא ומתן המצרי של EMG: בעשורים האחרונים הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים במשק האנרגיה המצרי ונחשב לסמכות מקצועית בתחום ולבעל קשרים עמוקים. בתפקידיו השונים יצר טאווילה יחסי אמון עם ישראלים רבים במשק האנרגיה המקומי, שידעו כי אפשר להגיע עמו להבנות המבוססות לעתים על לחיצת יד בלבד.

בתחילת דרכו שימש טאווילה כיו"ר חברת הדלק הממשלתית המצרית EGPC. בהמשך הוא כיהן כמנכ"ל חברת הגז הממשלתית EGAS ובהמשך זינק מהשירות הציבורי המצרי למגזר הפרטי, עמו סגר עסקות רק תקופה קצרה קודם לכן. במהרה הוצנח טאווילה לנשיאות EMG, שם נהפך לדמות המקצועית הבכירה והדומיננטית בחברה. בתחילת 2012 הופץ כי טאווילה, 70, התפטר מתפקידו, אך בהמשך נודע כי הדיווח היה שגוי, אבל פורסם כי הוצא צו האוסר עליו לצאת ממצרים.

הקריסה במעמדו של טאווילה, שהיה דומיננטי בדיונים לחתימת הסכם הגז, היא גם קריסתה של EMG שנשענה על קשריו העמוקים בענף האנרגיה במצרים. חלק מאלה שהיו מעורבים בדיונים לפני עשור הודו השבוע כי בשבועות האחרונים הם מוצאים עצמם מהרהרים בנפילתם של מי שהיו כל יכולים תחת המשטר הקודם.