רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הסיכוי שלכם להיות חברי כנסת? תלוי כמה כסף יש לכם

המחאה החברתית שיכנעה לא מעט אנשים שהעם זקוק למנהיגים חדשים ■ כמה ח"כים מנוסים חשפו את המחיר ששילמו כדי להיכנס לבית המחוקקים ומה היתה הוצאה הכי גדולה שלהם ■ גם טור קבוע בעיתון לא יזיק לכם

17תגובות

דוידי הרמלין החליט לפני ארבע שנים, כשהיה בן 29, לרוץ לכנסת ברשימת הליכוד. הרמלין גייס 10,000 שקל מסבו, שנורר קצת מתורמים ויצא לשני מסעות גיוס תרומות בארה"ב, שהניבו 250 דולר. בסך הכל הוא הצליח לגייס כ-37 אלף שקל. הוא הוציא את הכסף על פרסומים, דברי דואר ותשלום לעובדים ביום הבחירות.

ברגע האחרון, כשהצעירים שוריינו במקום לא ריאלי, הוא עבר להתמודד על משבצת המחוז שלו - והפסיד לח"כ ציון פיניאן בהפרש של כ-2% מהקולות, מתוך 12,050 מתפקדים. במונחי הפריימריז של המפלגות הגדולות, 37 אלף שקל הם סכום זעום. החוק מאפשר למועמד לרשימה לכנסת לגייס ולהוציא עד 400 אלף שקל, ובעיני רבים גם זה סכום נמוך.

אבל זה, כמובן, לא כל הסיפור, כי את המרוץ שלו לכנסת החל הרמלין לפני 19 שנה. כשהיה בן 13 הקים בעירו, צפת, את סניף צעירי הליכוד, ומאז הוא ממלא שורה של תפקידים ציבוריים - החל ביו"ר תא הסטודנטים של הליכוד וכלה בראש ועידת צעירי הליכוד, תפקידו כיום, ונושא עיניו אל המשכן.

הכסף שהוציא על הקמפיין הוא רק קצה קצהו של הכסף שהוא עלה לו באמת. "ההוצאה המרכזית במרוץ לכנסת, בעיקר כשאתה צעיר, היא לא הקמפיין אלא חוסר ההכנסה", מספר הרמלין. "זה פול-טיים ג'וב של שלוש שנים, שבמהלכן צריך לקום בבוקר ולעבוד בלהיבחר. מעולם לא קיבלתי משכורת על תפקידיי בתנועה, וגם בזמן שהתכוננתי לבחירות לצעירי הליכוד לא יכולתי לעבוד, והתקיימתי מחסכונות. מעבר להוצאה על הקמפיין, בשנים האחרונות הוצאתי עשרות רבות של אלפי שקלים מכיסי הפרטי על מסעות לשם הסברת הליכוד בעולם, בעוד שמנגנון הליכוד מסרב לתמוך בפעילות הזאת - ולו חלקית - על אף שהיא מתוקף תפקידי הנבחר, שהמנגנון מתעלם ממנו לחלוטין, בניגוד לחוקת הליכוד".

האם עוד כמה שקלים היו עוזרים לו להיבחר? "אני דוגמה מובהקת לשתי טענות סותרות", אומר הרמלין. "התוצאה הטובה שהשגתי, על אף שהוצאתי כל כך מעט כסף על הקמפיין, מוכיחה שלא צריך להוציא הרבה. מצד שני, לא נבחרתי - ואם במקום עשרות אלפי שקלים היו לי 150 אלף שקל, אולי כן הייתי נבחר. הייתי יכול להביא יותר פעילים לקלפיות, לפנות ליותר אנשים, לקיים כנסים, להציב שלטים, להחזיק יותר עוזרים".

הרמלין לא ויתר על חלום הכנסת שלו, אבל עדיין לא החל לגייס תרומות: הוא מחכה לראות מה יחליטו בוועדת הבחירות של הליכוד לגבי שיטת הבחירות במפלגה, ומה יהיה השריון למגזרים ולמחוזות. "אני לא יכול לממן קמפיין באמצעים משפחתיים בלבד. קשה לגייס תרומות בחו"ל, ובישראל זה מסוכן כי לך תדע מה תצטרך להבטיח בתמורה. ונניח שאטוס לחו"ל ואגייס 10,000 דולר, ובעוד שנה, כשיהיו בחירות, המחוז שלי יגיע למקום לא ריאלי, שבכלל אין טעם להתמודד עליו - איך אחזיר להם את הכסף?"

בחודשים האחרונים נישא ריח הפריימריז באוויר. בליכוד מתנהל דיון סוער בשאלה אם לחזור לימי מרכז המפלגה; בקדימה הגזרה מתחממת לקראת הבחירות המקדימות לראשות המפלגה. כניסתו של יאיר לפיד למרוץ גרמה לח"כים להיכנס למצב התגוננות, ולח"כ יריב לוין (ליכוד) להגיש הצעת חוק שזכתה לכינוי "חוק לפיד 2", המחייבת את מי שהכריז כי הוא רץ לכנסת שלא במסגרת מפלגה מוכרת לפרסם את כל התרומות שהוא מקבל.

עמ' 11-12 כנסת
טל כהן

כוכבי תקשורת שמבקשים להיכנס לפוליטיקה אינם דבר חדש, אבל הפעם יכול להיות שגם אזרחים מהשורה ינסו לעשות זאת. מחאת הקיץ הותירה מפגינים רבים זועמים ומחפשים מוצא, ופעילי המחאה הקימו תנועה אזרחית והוגים ברעיון הכניסה לכנסת. קבוצת הפייסבוק של תנועת "מתפקדים" מונה כבר 3,775 איש, וקבוצת "הליכודניקים החדשים" - שהתפקדו כדי לשנות את סדרי העדיפויות בליכוד - מונה כ-500.

מנכ"ל "מתפקדים", אופיר יחזקאלי, אומר כי בבחירות הקודמות, 68 ח"כים של העבודה, הליכוד וקדימה, נבחרו על ידי 116 אלף מתפקדים בלבד. כך שאם התנועות החדשות יצברו כוח, הן יוכלו להשפיע השפעה אמיתית על הרכב הכנסת הבאה - ואולי להוציא מתוכן גם כמה ח"כים חדשים.

אבל מהם סיכוייו של אזרח פשוט להיכנס לכנסת, ללא כיס מרופד מזומנים? לא גבוהים. קמפיין לכנסת עולה בין כמה עשרות לכמה מאות אלפי שקלים, לא כולל ימי העבודה הרבים שתיאלצו להפסיד בדרך - וכפי שגילה הרמלין, גיוס הכספים קשה עד בלתי אפשרי ללא ערך מוסף של היותך סלב, או לפחות בעל משרה רמה במגזר הציבורי. אם אתה מופיע בטלוויזיה, תוכל להסתפק במימון מועט ולתת לפרצופך המוכר לעשות את העבודה. לכל השאר מומלץ להצטייד בכמה תורמים שמנים, או לקחת עוד משכנתא. ברוב המקרים, הכסף לבדו לא יוכל לקנות לך כיסא - אבל אם אתה אנונימי ולא זכית לתמיכת ראש המפלגה, לא תוכל להיבחר בלעדיו.

"קשה מאוד להשיג 2,000 קולות", מעיד ח"כ יריב לוין. "איך אתה גורם לאנשים לצאת מהבית ולהצביע דווקא לך? לפעמים מתייחסים למרוץ באופן ציני, אבל מי שחושב שזה קל - יגלה שממש לא".

לוין הוציא במסע הבחירות שלו לכנסת 75,600 שקל - שאותם גייס מאביו, פרופ' אריה לוין, ומחמו, יו"ר הליכוד לשעבר יעקב שמאי. הוא הוציא 10,000 שקל על רישום כמתמודד, כ-8,000 שקל על חוברת קטנה שפירטה את פועלו ונשלחה למתפקדים בדואר, עוד כסף על שילוט ליום הבחירות ועל דלק. את הקלפיות הצליח לאייש בחברים שבאו לעזור לו - וקיבל 2,050 קולות במחוז השפלה. זה הספיק כדי להכניס אותו לכנסת ה-18.

אך את תקציב הבחירות החסכוני של לוין צריך לראות בהקשר של 21 שנה, שאותן בילה כפעיל ליכוד נלהב. "הצטרפתי לליכוד מיד לאחר שהשתחררתי משירות חובה, ועשיתי את כל המסלול בתוך התנועה. הייתי פעיל בתא סטודנטים בליכוד, בצעירי הליכוד, כיהנתי כנציג המתנגדים להתנתקות וכיו"ר הסניף בעיר שלי. ניהלתי מטות בחירות של התנועה, אינספור מערכות מוניציפליות, השתתפתי בלא יודע כמה חוגי בית, אירגנתי חוגי בית לאחרים, אירחתי בחוגי בית כמעט את כל סיעת הליכוד לאורך שנותיה - וגם הוצאתי סכום כסף לא מבוטל. רק על המרוץ לראשות הסניף במודיעין הוצאתי 20 אלף שקל. הוצאות הדלק בשנים האלה היו מטורפות, שלא לדבר על השעות שהשקעתי". בסך הכל, הוא מעריך, השקיע בשנות הפעילות שלו לפני הריצה לכנסת כ-100 אלף שקל. 21 שנה ו-100 אלף שקל - זו התשתית האמיתית לבחירתו.

לוין לא חושב שהמימון שקיבל ממשפחתו גבוה במיוחד. "לרוב ההורים יש את הסכום שנתנו לי. זה כמו שהורים נותנים לילד שלהם כסף כדי לפתוח עסק, או לעזור לו. יש לי משפחה בסדר, ברוך השם, לא חסר כלום - אבל אבא שלי הוא פרופסור באוניברסיטה, לא איש עסקים. נבחרתי לכנסת כי הייתי פעיל במשך שנים, כי היתה לי אג'נדה ברורה שדיברה ללא מעט אנשים וכי נבחרתי ברשימה המחוזית ולא הארצית - כך שהייתי צריך לפנות ל-15 אלף איש, לא ל-100 אלף".

לא לכל הורה יש סכום כזה לתת, וללא המינימום הזה לא היית יכול להיבחר.

"נכון שלולא הכסף שהשקעתי לא הייתי נבחר, ואם היה לי יותר מזה - אולי הייתי מגיע למקום גבוה יותר ברשימה. ניצחתי בפער של 200 קולות בלבד. אין ספק שכשמדובר בשני אנשים שיוצאים מנקודת פתיחה זהה, הכסף יכול ליצור פער ולהטות את התוצאה. ככל שהגוף הבוחר גדול יותר, יש משמעות גדולה יותר למשאבים כספיים ולפרסום באמצעי התקשורת".

הרמלין טוען כי הכסף הוא חסם כניסה עבור צעירים רבים. "צריך להגביל את ההוצאות, לפחות בבחירות במשבצת המחוז. במקום שכל מועמד יוציא עשרות אלפי שקלים על דואר - שהמפלגה תשלח חוברת אחת של כולם. נניח שבמחוז יש 8,000 משקי בית. עם גלויה ובול בשקל וחצי, כבר הגעת ל-12 אלף שקל. ומה עם כנסים? מה עם רכזים? פעילות ביום הבחירות? דלק? צעירים יכולים לעשות עבודה מצוינת בפוליטיקה - אבל צריך לתת להם להיכנס מבלי להיות תלויים בהון".

לא כל מי שרץ לכנסת חייב להתמודד בפריימריז המוניים. ועדת הבחירה במרצ מונה 950 איש, ואילו בישראל ביתנו הרשימה נקבעה בעבר בעיקר על ידי אביגדור ליברמן. דב חנין, ח"כ מטעם חד"ש ולשעבר מועמד לראשות עיריית תל אביב, היה צריך לשכנע מועצה של 800 פעילים כדי להיבחר לרשימה, והוציא "0 שקלים בהתמודדות לכנסת ו-230 שקל על הגברה במסיבת העיתונאים, שבה הודעתי שאני מציג מועמדות לראשות העירייה". לא בטוח שזו השיטה הדמוקרטית ביותר, אך היא בהחלט זולה יותר.

בליכוד, בעבודה ובקדימה, הרשימה לכנסת נקבעת בבחירות מקדימות. החוקים שונים בכל מפלגה, אבל העיקרון דומה: כמה אלפי או עשרות אלפי אנשים צריכים להיות בטוחים שאתה, מכל האנשים, חייב לייצג אותם בכנסת. הם צריכים להתפקד למפלגה, ללכת לקלפי ביום הבחירות ולהצביע. מי שרץ ברשימה האזורית, כמו לוין, צריך לזכות בפחות קולות מאשר מי שרץ ברשימה הארצית, אך עדיין צריך לגייס כמה אלפי בוחרים, וכמובן - לקוות שהרשימה שבה הוא מתמודד תזכה במספיק מנדטים כדי להכניס גם אותו לכנסת.

במפלגות אלה יש בדרך כלל גם תקופת אכשרה, מעין תקופת צינון של מתפקדים עד שהם יכולים לבחור. כך שהמתפקדים שגייסת זה עתה, כולל אבא, אמא והשכנים, לא יוכלו להצביע במשך כמה חודשים מיום ההצטרפות.

כמובן שיש גורמים שמסבכים את העניין, כמו שריונים: עינת וילף נכנסה ב-2009 למקום ה-11 ברשימת העבודה, אך שריונים שונים דחפו אותה למקום ה-14. ב-2009 היא הוציאה על הקמפיין שלה כ-300 אלף שקל שהביאה מהבית. היא מבקשת להדגיש שפוליטיקה היא כמו כל מקצוע אחר: "זה דורש הקדשת זמן ומאמץ. הרבה אנשים מצפים שזה יבוא להם ללא השקעה, ונוטים לפטור את זה בכך שהם לא נבחרו מפני שלא היה להם כסף. אבל כסף לא מפצה על חוסר מוכרות וחוסר כריזמה".

לחרוש את ישראל

אז איך נכנסים? קודם כל, צריך לוודא שהבוחרים יודעים מי אתה. אם אתה עסקן ותיק כמו לוין, קרוב לוודאי שמכירים אותך משנים של פעילות - אבל זה לא אומר שיצביעו עבורך. אם לא, אתה צריך להתחיל לחרוש את ישראל, לקושש מארחים לחוגי בית, לארגן כנסים ולשלוח בדואר חוברות וגלויות שאין לדעת מי קורא אותן. בשנים האחרונות, כמובן, אתה יכול לפנות גם במיילים ולטפח עמוד ברשתות החברתיות, בחשבון טוויטר או אפילו בבלוג - אבל זה לא יועיל אם איש לא ייכנס אליו.

המרכיב היקר ביותר בקמפיין, מעריך יועץ התקשורת אייל ארד, הוא העבודה הארגונית: הפעלת מטה, טלמרקטינג, איתור בוחרים והבאתם לקלפי. ארגון כנסים ואירועים אף הוא מרכיב חיוני - כידוע, אין כמו תקשורת פנים אל פנים - הוסיפו לחשבון גם אולמות וכיבוד. ההוצאה השלישית היא על מכונית ודלק. "המועמד צריך לחרוש את הארץ מדן עד אילת, ויכול להגיע ל-50-100 אלף ק"מ", מציין ארד. גם שירותי דואר כלולים ברשימת ההוצאות של מועמדים, והם יקרים כל כך עד שכדי לחסוך, קורה שכמה מועמדים שולחים לבוחריהם דואר במעטפה אחת ואפילו חולקים אירועים.

יש גם הוצאות שקשה לצפות מראש. "אתה מכריז על מועמדותך, ומיד פונים אליך אנשים ומבקשים להיות יועצים שלך - יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת", מספר דניאל בן סימון, ח"כ מטעם העבודה. "אתה נפגש אתם ולמחרת מקבל מסמך תנאים מפורט: שלם לי 40 אלף שקל לחודש עד הבחירות, ואייעץ לך. קרוב ל-15 יועצים פנו אלי, ואני לתומי חשבתי שעצם זה שהחלטתי להתמודד מספיק. מתברר שעשרות אנשים מחכים בצד כדי לרכוב לך על הכתפיים. אם אתה לוקח את כולם, הגעת להוצאה של 5-6 מיליון שקל".

לכל זה צריך להוסיף הפסד של ימי עבודה. "עזבתי את חדשות ערוץ 2 בנובמבר 2005, ונבחרתי לכנסת רק בסוף מארס 2006", נזכרת ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה), "חצי שנה הייתי רתומה לחלוטין לפריימריז ולבחירות, ואני מודה שנאלצתי לחיות על חסכונות".

רשימת ההוצאות הזו אינה כוללת מרכיבים שמוטב שרשויות החוק לא יידעו עליהם, כמו קניית קולות: שהרי כל המשחק הזה מכוון כדי להשיג קולות מצביעים, ואלה ניתנים למכירה. לא מדובר בפרקטיקה חדשה, אך לפי עדויות מהשטח היא עדיין רווחת. המחיר לקול: 10-50 שקל. זה לא חוקי, אבל כנראה די אפקטיבי.

אי אפשר להוכיח תשלומים, אך לדברי נשיא מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה, פרופ' אבי דגני, קיימים פערים בלתי ניתנים להסבר בין מספר המתפקדים למפלגות לבין אלה שגם מתכוונים להצביע עבורן בבחירות כלליות. את הפערים אפשר להסביר בדרכים רבות - בין השאר בקניית קולות.

"זו שערורייה לאומית וביזיון לדמוקרטיה", אומר דגני. "כבר שנים אני מסרב לכתוב סקרי פריימריז, כי הם שקריים. אין דרך בעולם שנוכל לתת תוצאות אמת למי שקורא את הסקרים שלנו. אנשים משלמים כסף כדי לגייס מתפקדים בדרכים שונות, שכולן שוחד, והדבר החמור ביותר הוא שאנשים שנבחרים כך מתמנים בהמשך לתפקידים רגישים".

"בזמן הקמפיין פנה אלי קבלן קולות, ושאל אם אני רוצה קולות מהמגזר הבדווי, שמהווים כך וכך אחוזים במפלגה. הוא פנה למועמדים רבים", מספר אחד המועמדים בפריימריז לבחירות הקודמות. "קבענו פגישה באחד היישובים הבדוויים והוא אמר: 'אל תשכח להביא מתנה'. ברוב טמטומי התייעצתי עם אחד מחברי המפלגה מה הבדווים אוהבים - האם להביא פרחים? שוקולד? בעודי מתלבט באתי להיפגש ללא מתנה. ישבו שם 20 איש מהמגזר, וראש הקבוצה שאל אותי 'הבאת מתנה?'. אמרתי לו - רציתי להתייעץ אתך בעניין הזה. מתברר שהמתנה היא מעטפה עם כסף, שנותנים לקבלן כדי שיחלק לאחרים, למען גיוס קולות. סירבתי, והיו יישובים בדוויים שבהם לא קיבלתי אפילו קול אחד".

"זה לא ביזנס גדול, אבל יש אנשים שזו פרנסתם. זו לא פרנסה טובה מאוד, והם בדרך כלל עניים יחסית עם משפחות גדולות", מעיד ק', פעיל ותיק באחת המפלגות. "יש מחיר וכולם יודעים אותו. יש מתפקדים שעוברים ממפלגה למפלגה, מבלי לבטל את החברות במפלגה הקודמת. יש דרכים חוקיות לעשות זאת - למשל, להעסיק פעילים בשכר או לשלם להם רק לאחר הבחירות. זה די פשוט".

"אם מועמד באמת רוצה להיבחר, הייתי מייעץ לו להקדיש 90% מהתקציב לקניית קולות", אומר גורם שניהל קמפיינים בעבר. "שיעור ההצבעה בפריימריז הוא לרוב 50%, ולכל קול יש משמעות קריטית. אם אתה מצליח לגייס לטובתך גושים מסוימים באופן מוחלט - הצלחת".

גם ללא קניית קולות, הלהיטות להגיע למקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת עלולה לגרום למתמודדים לסטות מכללי המינהל התקין. כך, למשל, במאי 2005 חקרה המשטרה חשד כי אנשיו של עמיר פרץ זייפו טפסים למפקד במפלגת העבודה. בסופו של דבר הסתיימה הפרשה בקול ענות חלושה: פעיל אחד הורשע בעסקת טיעון בכך שניסה להעניק זכות הצבעה למי שאינו זכאי לכך ובתשלום דמי התפקדות עבור אדם אחר, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי. "מצאנו כמות אסטרונומית של טפסים לא כשרים", אומר החוקר הפרטי מאיר פלבסקי, שהיה מופקד אז על טוהר המפקד במפלגה. "ב-400 מהם חשדנו שנעשו זיופים של ממש, והגשנו תלונות למשטרה. המשטרה התחילה את החקירה ברוח סערה, אבל בשלב מסוים הם איבדו את המוטיווציה. המערכת הפוליטית עשתה כמיטב יכולתה להתעלם מהחומרה של הממצאים האלו".

ב-2006 הורשעה נעמי בלומנטל בשוחד בחירות, בהדחת עדים ובשיבוש מהלכי משפט לאחר שהזמינה כמה חברי מרכז ליכוד ללון על חשבונה במלון שרתון סיטי טאוור ברמת גן. במהלך שהותם של חברי המרכז במלון הופיעה בלומנטל בפניהם וביקשה את תמיכתם. בית המשפט אמנם גזר עליה שמונה חודשי מאסר, אך לבסוף היא ריצתה עבודות שירות בלבד.

ב-2008 החל עמרי שרון לרצות ארבעה חודשי מאסר, לאחר שהורשע בבית המשפט בעבירות של מתן עדות שקר, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות על חוק מימון המפלגות. הוא הורשע בקבלת תרומות של 6 מיליון שקל כשניהל את הקמפיין של אביו לראשות הליכוד ב-1999 - סכומים החורגים באופן משמעותי מאלה המותרים על פי חוק מימון מפלגות. בית המשפט קבע כי הוא העביר את הכסף לספקים שעמם עבד בקמפיין באמצעות חברת קש בשם אננקס מחקרים.

לח"כים המכהנים קל יותר

כדי למנוע קומבינות כאלה ולהגביר את השקיפות, מבקר המדינה מפקח באופן מחמיר על גיוס התרומות והוצאות הקמפיין לבחירות המקדימות. כל תרומה והוצאה חייבת להיות מדווחת, ומופיעה באתר המבקר. מי שמגייס כספים לא כחוק עלול לעמוד מול עונש מאסר של שלוש שנים. למרות זאת, החוקים עדיין מוטים לטובת ח"כים מכהנים או מי שבא עם כסף מהבית: למשל, על אף שמועמדים אמורים לדווח על כל הוצאה לטובת הקמפיין, כולל כאלה הקשורות למטה שלהן, קובע החוק כי כשמדובר בנבחר ציבור - פעילות פוליטית, ארגון כנסים או השתתפות בהם לא ייחשבו כהוצאה לצורך הבחירות.

"המבקר בודק את הדו"חות, וכל מועמד מספר על כל כנס, מי מימן, איך הזמינו את האנשים, ומנסים לכמת את זה מבחינה כספית", אומר גורם בעל ניסיון במערכות בחירות. "אבל ח"כ שיבוא לכנס לספר על הפעילות ולקדם את עצמו לא צריך לדווח על כך. לעומת זאת, עם נועם שליט כן יתחשבנו. נתנו לחתולים לשמור על השמנת".

יש דרכים נוספות לעקוף את המגבלות. כשיזם הקזינו המקוון אבי שקד רץ לכנסת ב-2006, הוא רצה לוודא שכולם יכירו אותו. בתחילת המרוץ שלו עוד היתה קבועה בחוק תקופה מסוימת, שבמהלכה יכול המועמד להוציא כספים מבלי לדווח. שקד רכש את כל שלטי החוצות הפנויים בישראל למשך 48-72 שעות, בהוצאה משוערת של 500 אלף דולר, העלה על כולם את תמונתו עם הכיתוב "מיליונר סוציאליסט" - והוריד אותם בדיוק ביום שבו פורסם ברשומות התיקון לחוק, שקבע כי כל הוצאה של המועמד המשמשת לקמפיין חייבת להיות מדווחת למבקר, ללא מגבלת זמן. "חלק מחברות שלטי החוצות הורידו את השלטים לאטן, ונאלצנו לכסות אותם בבד לבן, כדי שלא נעבור על החוק", נזכר גורם שעבד בקמפיין.

אבל שקד לא נבחר, והוא ועוד קומץ מיליונרים שניסו לרוץ וכשלו מוכיחים כי כסף הוא לא המשתנה החשוב ביותר במרוץ - וגם לא זה שיכניס אותך לכנסת. גם יזם ההיי-טק עופר קורנפלד למד זאת על בשרו, כשניסה לרוץ לכנסת שלוש פעמים ברשימת מפלגת העבודה ללא הצלחה: מאוחר יותר יישם את הלקחים שלמד כראש המטה של שלי יחימוביץ' בפריימריז לראשות המפלגה. "צריך רקורד של מעשים מוכחים ומוכרות. אלה הדברים החיוניים. כסף לא הכרחי, אבל אנשים לא מוכרים, שלא עשו דבר בכלל, לא ייבחרו. כסף יכול לעזור לפצח את המוכרות, ממש בשוליים.

"הופתעתי לגלות כמה מעט כסף קונה.אג'נדה אי אפשר לייצר עם כסף, גם לא מעשים. ביום הבחירות הפעלתי מטות של אנשים בכל הארץ. הפקתי חוברת עם מאמרים שכתבתי בשמונה השנים לפני כן ושלחתי אותה. זו היתה ההוצאה הכי גדולה שלי וזו היתה טעות: דואר משיג אפקט קטן מאוד והוא יקר מאוד.

"מערכת הכללים גורמת לכך שהפריימריז שוויוניים למדי מבחינה כספית. סכום הכסף המרבי שאפשר להוציא כמעט לא מאפשר לקנות דבר. אי אפשר לעבור מדלת לדלת ולהכיר את כולם. נניח שערכתי 200 חוגי בית ב-2002 ופגשתי בכל ערב 30 איש - בסך הכל פגשתי 6,000 איש. זה לא מספיק".

פרסום שווה יותר מכסף

כך הגענו למשאב החשוב מכולם, לגביע הקדוש, זה שאם יש לך אותו תנצח כל חשבון בנק מנופח ואפילו תמיכה מראש המפלגה: המוכרות. במלים אחרות, הפרסום - רצוי כזה שנקנה בפריים טיים. גם עמדה בכירה בצבא או מעמד של ראש עירייה יכולים לשחק לטובתך, אבל הופעה קבועה בטלוויזיה מנצחת כל משתנה אחר ותחסוך לך הרבה כסף.

הקמפיין הראשון של שלי יחימוביץ' לרשימת מפלגת העבודה עלה 100 אלף שקל, רובם מתרומות - לא הרבה עבור טירונית בפוליטיקה. "במקרה שלי הכירו את העמדות שלי, היה לי סדר יום סוציאל-דמוקרטי מחודד", היא אומרת. עם זאת, היא מוסיפה, המוכרות לא חייבת לנבוע דווקא מקריירה ארוכת שנים בטלוויזיה: "דפני ליף, למשל, נהנית ממוכרות גדולה, שמזוהה עם אג'נדה מסוימת. היא לא זמרת או שחקנית".

נועם שליט ייהנה אף הוא מהחשיפה התכופה שלה זכה בתקשורת, על אף שהסיקור לא ימשיך להיות מלטף כפי שהיה עד כה. עברו הטלוויזיוני של יאיר לפיד והטור הקבוע שלו ב"ידיעות אחרונות" שווים הרבה יותר מכל סכום כסף, בוודאי כזה שאפשר להוציא בפריימריז ישראלי. "בוחרים אוהבים להצביע לאנשים מפורסמים", מסכם ארד, "אם בר רפאלי היתה רצה לבחירות בליכוד, היא לא היתה צריכה להשקיע יותר מדי בלהביא בוחרים".

מה עושים מועמדים שלא התנסו בעבודה טלוויזיונית או בקריירה צבאית? מנסים לייצר מוכרות בכל מחיר - רצוי בחינם. "מודעה אחת בעיתון תחסל לך את כל התקציב", מספר עמרם מצנע, שהחל את דרכו הפוליטית ברמה המוניציפלית ב-1993, וב-2002 ניצח בפריימריז לראשות מפלגת העבודה. "פרסומות הן דבר יקר מאוד, ולכן צריך חשיפה".

כשהיועץ האסטרטגי רוני רימון, שותף במשרד רימון כהן שנקמן, הריץ ב-2006 את דני דנון לרשימת הליכוד, הוא ידע שהוא חייב לייצר עבורו הרבה יחסי ציבור. "היתה לו בולטות מסוימת בתור יו"ר הליכוד העולמי, אבל חשבנו כל הזמן על מהלכים שמתאימים לבחור צעיר. בכל אירוע וכנס עשינו גימיק שהתקשורת לא התעלמה ממנו. לדוגמה, הבאנו בלונים שעליהם הודפסו תמונות של אישים מרכזיים בקדימה, ופוצצנו את הבלון. המטרה היא שיראיינו אותך, ואז אתה יכול להסביר את האג'נדה שלך".

הבעיה היא שכדי ליצור מוכרות צריך כסף - וכדי לגייס תרומות צריך להיות מוכר. "אם לא מכירים אותך, לא תקבל קולות - וגם לא תקבל כסף", קובע רימון. יאיר לפיד יצטרך להוציא מיליוני שקלים כדי להיבחר, שהרי הקמת מפלגה היא עסק יקר, אך עשרות שנים של פרסום וקשרים עם בעלי הון, כמו המשקיע דני טוקטלי, יחסכו לו בוודאי חיזור על הפתחים.

החוקים בישראל לגבי תרומות נוקשים מאוד, וקובעים תקרה של כ-10,000 שקל לתרומה למועמד בפריימריז וכ-40 אלף שקל למתמודד על ראשות מפלגה. "פעם, כשתרמת לעבודה או לליכוד, ידעת שאם אתה תורם אתה מקבל מישהו שבטח ימונה לשר או לתפקיד בכיר אחר", נזכר מצנע. "כיום אין מפלגות גדולות, כך שאתה שם את כספך על קרן הצבי. חוץ מזה, יכול להיות שאני קצת תמים, אבל קשה לי להאמין שבעלי ההון קונים שליטה בנציגים באמצעות תרומות של 10,000 שקל".

סקירה של רשימות התורמים באתר מבקר המדינה אינה מעלה שמות כמו נוחי דנקנר או יצחק תשובה: אולי הפומביות של התרומה, והעובדה שהיא תתפרסם באתר לעין כל, מרתיעה אותם, והם מעדיפים להשפיע בדרכים נסתרות יותר. "התרומה לשלי יחימוביץ' פגעה בי - לא באופן ישיר אלא באופן עקיף", מספר איש עסקים בתחום ההיי-טק שתרם לקמפיין שלה. "אנשים בעולם העסקים אמרו לי שלא ראוי שתרמתי לה, כי היא יצאה נגד הטייקונים".

ובכל זאת, תרומה למועמד בוודאי מגבירה את הנגישות שלך אליו - ומי שכבר מוכר יכול להרים טלפון למכרים ולחברים. כך, ברשימת התורמים של אבישי ברוורמן מ-2008 מופיעים מנכ"ל שטראוס השקעות רונית חיימוביץ', רעיה שטראוס, דב לאוטמן, אהרון איזקסון מאי.די.בי ודוד אסיא ממג'יק תעשיות תוכנה. יחימוביץ' גייסה את רוב המימון שלה בפריימריז האחרונים בתרומות קטנות דרך האינטרנט, מעשה אובמה - אבל זה דורש, כמובן, מוכרות גבוהה בקרב הציבור הרחב.

לפעמים קל יותר לגייס את התרומות בארץ הדוד סם, ורשימות התרומות של מועמדים לכנסת זרועות בשמות לועזיים ובתרומות מתורגמות מדולרים. "יש בזה משהו נקי יותר, משפיע פחות. איסוף תרומות בישראל יוצר תחושה לא כל כך נעימה, ובארה"ב המודעות לתרומה לפוליטיקאים גדולה הרבה יותר", אומר מצנע.

גיוס כספים בארה"ב אינו עניין של קפיצה לחו"ל לפני הפריימריז, אומרת דבי שטיין-מגנזי, מנכ"לית TLV Consulting המתמחה בגיוס תרומות למועמדים פוליטיים ולעמותות בארה"ב. "גיוס תרומות לפוליטיקאים הוא עבודה שוטפת, אבל רוב הפוליטיקאים הישראלים לא מבינים זאת עדיין. כמו בכל מערכת יחסים, אם אתה לא מטפח אותה - אתה מאבד אותה. כך שפוליטיקאי שלא מטפח קשרים עם תורמים באופן שוטף, לא יכול לצפות לקבל מהם תרומות במערכת הבחירות הבאה".

ומי נמצא בעמדה שבה הוא יכול לעשות שמוזינג עם תורמים פוטנציאלים באופן קבוע? לא אתם, אלא ח"כים מכהנים או מי שמכהן בתפקיד ציבורי רם דרג. שטיין-מגנזי מעריכה כי פוליטיקאי צריך לנסוע לארה"ב פעמיים-שלוש פעמים בשנה כדי לשמור על קשר עם התורמים: הח"כים מקבלים תדיר הזמנות לסיורים בחו"ל, וזו הזדמנות מצוינת ליצור קשרים שייתרגמו לתרומות ביום פקודה.

למרות כל זאת, כנסת ישראל נהנית במפתיע משיעור חילופים גבוה בין בחירות לבחירות - כ-40 ח"כים. "זו תחלופה גדולה מאוד בקנה מידה השוואתי", מסביר פרופ' מנחם הופנונג מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שחקר מערכות בחירות. לדבריו, ההסבר נעוץ בהפכפכותו של הבוחר הישראלי, שאוהב מאד לבחור את המפלגה דה-ז'ור - ולהתייאש ממנה עמוקות תוך קדנציה.

"כך, למשל, שינוי הכניסה 15 ח"כים לכנסת של 2003 - ונעלמה לחלוטין ב-2006.במקום הח"כים שלה נכנסו 15 נציגים של מפלגות אחרות. ב-2006 הכניסו הגמלאים לכנסת שבעה ח"כים - ונעלמו ב-2009. למתמודדים חדשים קל יותר לפרוץ במפלגות חדשות או בכאלה שנמצאות בנסיקה. קשה להדיח ח"כים מכהנים בבחירות פנימיות, אבל אפשר להדיחם מקדמת הרשימה".

על כך בדיוק סומך גיל קדרון, שמתכוון לרוץ לכנסת הבאה ברשימת הליכוד. קדרון, ממייסדי תנועת "הליכודניקים החדשים", מתכוון לרוץ לרשימת הליכוד כדי לקדם את האינטרסים של מעמד הביניים. בינתיים הוא פתח קבוצה בפייסבוק, בחינם, ועיקר הכסף שהשקיע היה בעקיפין, דרך כסף שהפסיד על שעות עבודה כעצמאי: כ-350 שקל ליום, להערכתו.

"אנחנו כבר מקיימים פגישות וחוגי בית - זה על חשבוננו. כרגע אנחנו מחפשים מישהו שיערוך עבורנו את התיאומים, וברגע שיהיה מימון הוא יקבל כסף. הקמתי אתר, שילמתי 200 שקל על אחסון. ההוצאה הגדולה היא אם בסוף נחליט שרוצים לשכור אוטובוסים כדי להביא אנשים לקלפי - זה יעלה כ-200 אלף שקל".

"בינתיים הכל יוצא מהכיס שלנו - דלק, בתי קפה, פגישות, מצגות, כיבוד, כסף שלא הרווחנו - לפחות כמה אלפי שקלים לכל אחד מ-50 הפעילים", מספר ראש המטה של קדרון, אסף רותם. "ננסה להגיע לכל הקבוצות שנדפקו בשנים האחרונות: המורים, הרופאים, העובדים הסוציאלים. אנחנו מנסים לחפות על חוסר הניסיון שלנו ביכולות מדיה חדשה לא רעות. דואר ממילא לא אפקטיבי.

"השלב הבא הוא גיוס כספים, להגיע איכשהו לתורמים. אני עוד לא ממש יודע איך. כל המהלך הזה הוא קרב בעלייה - יש בסך הכל חמש-שבע שנים לשנות את המגמה הדמוגרפית של מדינת ישראל".

קדרון בטוח שיוכל להיכנס, וכבר יש לו אפילו נסיון עם קבלני קולות: 300-400 קולות שהובטחו לו מתומכי לגליזציה של מריחואנה. "כשחקרתי את הנושא ושמעתי כמה קולות צריך כדי להיכנס לכנסת - נדהמתי", הוא אומר, "אופיר אקוניס, למשל, נבחר לח"כ בזכות 2,000 איש בלבד. מה, אני לא יכול למצוא 2,000 תל-אביבים שיצביעו לי?"

הפוליטיקה בארה"ב: מגרש המשחקים של ה-0.26%

אשר שכטר

ג'יימס ארל קרטר הבן, "ג'ימי" כפי שאתם מכירים אותו כיום, נולד ב-1924 בעיירה הקטנטנה פליינס שבג'ורג'יה, בנם הבכור (מתוך ארבעה) של מגדל בוטנים ואחות. הוא לא גדל למשפחה עשירה - למעשה, בנעוריו הוא עבד בשדות הבוטנים ומכר בוטנים מטוגנים ברחוב. משפחתו היתה אמידה ביחס למשפחות אחרות בעיירה הקטנה, אך היא לא נהנתה מחשמל או ממים זורמים עד 1938.

ובכל זאת, ג'ימי הצליח להתקבל לקולג', וממנו המשיך לאקדמיה הימית של ארה"ב. הוא שירת בחיל הים האמריקאי עד 1953, אז השתחרר בדרגת סרן. במקום לנסות את מזלו בבנק, בחברת השקעות או בפוליטיקה, חזר קרטר לבית המשפחה כדי לנהל את חוות הבוטנים המשפחתית לאחר מותו של אביו. עשור לאחר מכן הוא החל בקריירה פוליטית שלבסוף הביאה אותו לבית הלבן. עד היום, לאחר עשרות שנים בפוליטיקה, יריביו ושונאיו מכנים אותו בבוז "מגדל בוטנים".

וילארד מיט רומני, לעומת זאת, נולד ב-1947 בדטרויט לאב שהיה אז בכיר בתעשיית הרכב ולימים נהפך למושל מישיגן ולשר השיכון בממשל ניקסון. הוא למד במוסדות חינוך יוקרתיים ועבד כמתמחה במשרדו של אביו, לפני שהמשיך לאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. למרות האווירה הרדיקלית ששטפה את הקמפוס בשנות ה-60, דבק רומני בעמדות השמרניות של אביו ונשאר בצד בזמן שחבריו לספסל הלימודים מחו.

משם הוא המשיך לעוד תואר בהרווארד, החל קריירה בפיננסים, הקים את חברת ההשקעות הפרטית ביין קפיטל, נהפך למולטי מיליונר ומשם המשיך בדרכו של אביו ונהפך למושל מדינת מסצ'וסטס. כיום הוא המתמודד המוביל על הובלת המפלגה הרפובליקאית.

שורשיו הצנועים של קרטר אמנם היו חריגים גם בתקופתו, אך אין ספק שבעשורים האחרונים עברה הפוליטיקה האמריקאית שינוי משמעותי. האמריקאים, שבסתר לבם רצו אריסטוקרטיה משלהם, תמיד אהבו לבחור בנים של ואחים של, בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות שנולדו למשפחות מורמות מעם ונהנו ממעמד קרוב לזה של משפחות אצולה. ואולם במערכות הבחירות האחרונות גדל במיוחד הפער בין הפוליטיקאים בארה"ב לבין מעמד הביניים והמעמד הנמוך. למעשה, הוא נהפך לאסטרונומי.

מספיק לבחון את הפרופיל העסקי של המועמדים למערכת הבחירות הקרובה לנשיאות כדי להבין עד כמה גבוה רף הכניסה לעולם הפוליטי בארה"ב. רומני, הדוגמה הבולטת ביותר, נהנה מהון של יותר מ-200 מיליון דולר, לפי הערכות. ניוט גינגריץ', המזדנב בעקבותיו, נהנה מהון של יותר מ-10 מיליון דולר, לפי הערכות.

ריק סנטורום נהנה מהון של 1-3 מיליון דולר. ברק אובמה אמנם הגיע משורשים צנועים, אך כבר היה מיליונר כשנכנס לבית הלבן - וכיום נחשב לאחד הפוליטיקאים העשירים בארה"ב, עם רווחים של 1.8-6.8 מיליון דולר ב-2011 לבדה, בזכות התמלוגים על ספריו. רם עמנואל, ראש הסגל שלו לשעבר וראש עיריית שיקגו בהווה, מחזיק תיק השקעות של קרוב ל-10 מיליון דולר, לאחר שהרוויח מיליונים כבנקאי השקעות.

המסר שמקבלים אזרחי ארה"ב ברור: בלי מיליון דולר בבנק, אין לכם סיבה - או יכולת - להיכנס לפוליטיקה. הונם הגדל של המועמדים לנשיאות, לקונגרס ואפילו לרשויות המקומיות חיזק את התחושה שהדמוקרטיה בארה"ב נמצאת בידיהם של המעטים, או ה-1% העליון, שאינם מבינים את מצבו של מעמד הביניים.

אותה תחושה הציתה בספטמבר את המחאה החברתית האמריקאית. למרות הצלחת קמפיין התרומות העממי של אובמה ב-2008, אזרחי ארה"ב איבדו גם את הקשר האחרון שלהם עם הפוליטיקה, מימון הקמפיינים: לפי פרופ' לורנס לסיג מאוניברסיטת הרווארד, שני שלישים מהכספים שגויסו לקמפיינים לקראת הבחירות לקונגרס ב-2010 הגיעו מ-0.26% מאוכלוסיית ארה"ב.

"אתה רוצה לדעת שהמנהיגים שבהם אתה בוחר מבינים את ההשלכות של ההחלטות הפוליטיות שלהם", אמרה קתלין הול ג'יימיסון, מנהלת מרכז אננברג למדיניות ציבוריות באוניברסיטת פנסילווניה, ל"ניו יורק טיימס" בחודש שעבר. "האם המועמד הזה מבין מה עובר עליי כרגע, ומה המשפחה שלי עוברת? האם הם יודעים איך זה לאבד את ביתך או את עבודתך?"

בהחלט ייתכן שבנובמבר 2012 יבחרו האמריקאים בנשיא מולטי מיליונר, רומני, שהודה באחרונה כי הוא "נהנה לפטר אנשים". במקרה הטוב ביותר, הם יבחרו באובמה, מיליונר שתומך בהעלאת מסים על עשירים כמוהו. דבר אחד הם יודעים בוודאות: מי שייבחר לנשיאות לעולם לא יהיה אחד משלהם.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם