תגידי, ראית אולי את המטען של הנוקיה הישן-ישן שלי? הסלולרי הקטן בצבע כחול עם האנטנה הבולטת? זה שלא קיבל הודעות SMS והיה לו מטען מיוחד כזה עם שני שפיצים למטה. את זוכרת על איזה מכשיר אני מדבר?
מה פתאום נזכרת בטלפון הזה עכשיו? מה יש לך לעשות אתו?
אני לא מחפש את הטלפון. אני צריך רק את המטען שלו.
תסתכל במגירה שלך. בטח תמצא אותו בבלגן, עם כל שאר השטויות שאתה אוסף.
שטויות? את קוראת לדברים שיש לי במגירה שטויות? תדעי לך שבזכות "השטויות" האלה את רואה עכשיו את כל הסרטים ישירות מהמחשב לטלוויזיה, שבזכות "השטויות" האלה יש לך FiiW גם בחדר השינה, ושבזכות "השטויות" האלה הצלחתי להציל את המחשב הישן שמספק לך עכשיו קצת שקט מהילדים!
תקראו לזה המגירה, תקראו לזה הארגז, תקראו לזה המדף בארון שבמרפסת השירות - בכל המקרים תתכוונו לאותו הדבר: חלקת אלוהים קטנה שלתוכה מתנקזים במשך השנים חלקי גרוטאות ורכיבים חסרי שימוש של מכשירים אלקטרוניים וגאדג'טים שפג תוקפם. כבלי תקשורת, עכברים ישנים, מטענים לטלפונים סלולריים מיושנים, כרטיסי זיכרון למצלמות דיגיטליות שזמנן חלף, בננות ליציאות וידאו שונות ומתאמים לכניסות שמע: דברים כאלה לא זורקים. מי יודע מתי נצטרך אותם.
לא מדובר במכשירים האלקטרוניים עצמם, חלילה, אלא בסך הרכיבים ההיקפיים שתומכים בהם. לדוגמה: במגירה הזאת אין מקום למכשיר הפאלם-פיילוט (הרי למה בעצם צריך אותו), אבל דווקא למתקן העגינה שלו יש רכיבים מעניינים שמתישהו בטח אפשר יהיה למצוא להם שימוש. מנגד, על אף שהמטען של הגיים-בוי אבד כבר לפני 12 שנה, מתישהו, ביום שבת אפרורי וגשום, יהיה נחמד לבזבז שעתיים של זמן איכות עם הילדים ולברר אחת ולתמיד איך נראה משחק מחשב מבפנים. כל מחשב חדש, ראוטר או מקלט טלוויזיה מגיעים עם ערכות מנוילנות של כבלים צבעוניים - ועוד לא נולד הטכנומניאק שישליך אותם ביחד עם הקלקרים ואריזות הקרטון.
הצורך לאגור חלפים ורכיבים מתחיל להתבטא בשנות הילדות, כשהטכנומניאק הקטן חוזר הביתה עם ברגים, מגנטים ופקעות גידי תקשורת צבעוניים שאסף ליד ארון סעף ברחוב. במהלך השנים מתפתח הדחף הזה לכדי פירוק מכשירים אלקטרוניים וניסיונות "לתקן" מכשירים שהתקלקלו. המגירה, המדף, הארגז, או איך שלא יקראו לכלי הקיבול של אוסף הרכיבים חסרי התועלת לכשעצמם, מלווה את בעליהם מבית ההורים לדירת הסטודנטים ולמאורת הרווקים ולבית שבו אנחנו מגדלים ילדים.
תכולת המגירה יכולה להשתנות חלקית (בהתאם לשינויים הטכנולוגיים), אבל יש גם אלמנטים שלנצח יישארו רלוונטיים, כמו אוזניות (ובעיקר תקע הכניסה שלהן) או חוטי חשמל שונים. בנות הזוג תמיד ינסו - ללא הועיל - לשכנע את הטכנומניאקים להיפטר מהמגירה, להשליך את תוכנה, או אף גרוע מכך: "לעשות בה סדר".
מי שייכנע לדרישה לדלל את תכולת המגירה יצטער על כך כל חייו. לא יעבור יום, שבוע או חודש - ואז יתרחש האסון. בדיוק אז יתקשר חבר וישאל אם יש לך עדיין את המטען ל-MP3 מתחילת העשור (כי בשבת הוא תיקן את הגאדג'ט שלו כדי לתת לילדים, ואת המטען שהיה לו הוא שיפצר והתאים בכלל למצית של המכונית). "מצטער, אחי, עשיתי סדר במגירה שלי בחודש שעבר". בדיוק אז יתקשרו ההורים הקשישים וישאלו אם יש לך עכבר משומש כי שלהם התקלקל. "יא אללה! לפני כמה ימים עשיתי סדר במגירה שלי". בדיוק אז יתאים לך לחבר את הטלוויזיה בחדר של הילדים למערכת הסטריאו. בדיוק אז תבין איזו שטות זאת היתה "לעשות סדר" במגירה הקדושה שלך. "אני בטוח שהיתה לי הבננה הזאת במגירה, או המתאם של כבל האנטנה לכניסת קומפוננט. לא יכול להיות שזרקתי אותם כשעשיתי סדר".
המגירה היא סוג של התפתחות אבולוציונית מארגז הכלים של האבות והסבים שלנו. הם היו אוספים דיבלים, ברגים בגדלים שונים, מסמרים מכופפים (שאפשר ליישר והם יהיו כמו חדשים), מפתחות שוודיים בגדלים שונים, טסטר, וכמובן פטיש ישן וחלוד בדיוק במשקל האופטימלי, שהידית שלו מתאימה לאחיזה המושלמת. וגם שפכטל. ברז דולף או טרנזיסטור שותק סחטו מהם את אותן תחושות ותגובות שהטכנומניאק של המאה ה-21 מביע מול גרסה חדשה של אפליקציה לסלולר, או אתגר של חיבור מסך ה-HD החדש לסטרימר החדש עוד יותר.
נשים יקרות, דעו לכן שבכל גבר שוכן ילד קטן, שלעולם לא ירוקן את המגירה הסודית שלו - שמכילה את תחנות חייו האלקטרוניות. זה אותו חלק בגבר שמעורר בו דחף בלתי נשלט לאסוף ברחוב כל מיני קופסאות טכנולוגיות בכדי לחלץ מהן מגנטים, מנועי צעצוע קטנים וחוטי חשמל מיוחדים, שדינם להיכנס למגירה הקדושה ולהמתין לרגע של חסד והנהון גאוותני: "איזה מזל ששמרתי את זה". כל תכליתה של המגירה - שהיא בעצם מכונת זמן אולטימטיבית שחפירה בה יכולה להראות את ההיסטוריה של הטכנולוגיה - הוא להסב לבעליה רגעים קטנים של אושר, שנובע מהידיעה האחת והמזוקקת: "יש לי את החלק הזה. אני יכול לתקן/להרכיב את זה!".
-
תיק אישי
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
