רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לא יצאנו לחופשה מאז ירח הדבש, אין לנו כבלים והאוטו יד שנייה מליסינג"

מחקר של מינהל הכנסות המדינה מגלה: 80% מהישראלים שנולדו להורים עניים - יישארו כאלה ■ 90% מהילדים להורים עשירים - שומרים על מעמדם ■ השכר במרבית העשירונים מטפס לאט - אך המאיון העליון נהנה מזינוק של מאות אחוזים בשכר

147תגובות

מיכאל בן שטרית נולד למשפחה מעוטת אמצעים בת 13 נפשות בשכונת מצוקה בבית שמש. אביו לא עבד, והוא למד בישיבה חרדית עד גיל 15. בשנה זו הוא יצא בשאלה ועבר למערכת החינוך הממלכתית. הפער בין הידע שלא צבר בישיבה החרדית לחומר הנלמד בתיכון הממלכתי הביא לכך שהוא החזיק מעמד בתיכון שנה אחת בלבד, שבה, כפי שהוא מעיד, בילה בעיקר מול משרד המנהלת. בכיתה י' עזב את בית הספר.

הוא נדד מבית שמש לטבריה, שכר דירה והתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות כמלצר במסעדה, כעובד בספריית וידאו וכספר במספרה. שום דבר בנקודת הפתיחה הזו לא יכול היה לנבא את המקום שבו הוא נמצא ככיום - מנהל בית הספר הטכנולוגי ברנקו וייס במודיעין, בעל תואר אקדמי בחינוך, ומתגורר בבית נאה בגדרה.

לעומת נקודת המוצא הדתית של בן שטרית, קובי סודרי דווקא נולד למשפחה חילונית בלוד. הוריו היו עולים חדשים, אביו ממרוקו ואמו מבריה"מ. אלא שלדבריו, "להורים שלי היה תפקיד די מדכדך בחיי". הוא גדל ללא כל השגחה הורית, ונדד בין שכונות מצוקה עם אב חורג אלים. לא היה לו חדר משלו והוא ישן בסלון עם סבתו. ב-12 שנותיו במערכת החינוך הוא החליף שמונה בתי ספר, ונסע בחלק מהמקרים בשני אוטובוסים בכל יום לבית הספר. בגיל 15 כבר יצא לעבוד. דבר ברקע שלו לא תמך במה שהשיג בחייו: סודרי הוא כיום עורך דין פלילי מצליח בעל משרד משלו.

עופר וקנין

גם אייל (שם בדוי), 38, הוא סיפור מיוחד. הוא בוגר תואר במדעי ההתנהגות באוניברסיטת תל אביב, בעליה של חברת מדיה דיגיטלית חדשנית המעסיקה כיום כעשרה עובדים, מתגורר במרכז תל אביב, נשוי ואב לשני ילדים. ההצלחה שלו בולטת לאור המקום שבו נולד: הוא יליד בת ים, בן למשפחה מרובת ילדים, שטוען כי נתוני הפתיחה שלו לא היו טובים. "אני מזרחי ונולדתי בבת ים, ההורים שלי סיימו בית ספר יסודי וזהו. יש לי שני אחים שנולדו שנה ושנתיים אחריי. אחד מהם כדורגלן, והשני סתם פרזיט".

כולנו אוהבים סיפורים של אנשים שהתחילו נמוך וסיימו במקום גבוה, סיפורים על אנשים שנראה כי שום גזרת גורל לא היתה חזקה דיה כדי לעצור אותם - אם זו אופרה ווינפרי מהמשפחה ההרוסה, או אנשי העסקים יצחק תשובה, אילן בן דב ופנינה רוזנבלום משכונות המצוקה הישראליות. הסיפורים הכי יפים הם על אנשים שמשכו את עצמם בשערם ויצאו מהמקום שבו התחילו את דרכם.

הסיפורים של מיכאל, קובי ואייל, כמו גם של רבים אחרים, הם סיפורים של ניידות חברתית. המקום שבו הם נמצאים בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, מבחינה כלכלית וחברתית, אינו דומה למקום שבו הם נולדו. שכרם, השכלתם וסגנון חייהם אינם דומים לאלה של הוריהם ושל אחיהם שנותרו במקום.

את ההתקדמות שלהם אפשר לייחס לסדרה של גורמים, ובהמשך ננתח את המסלולים שעשה כל אחד מהם ואחרים, כדי לנסות להבין מה עמד מאחוריהם. אבל הסיפור שלהם אינו כה נדיר באתוס הישראלי. ישראל היא מדינה מערבית ודמוקרטית, ששוויון הזכויות וההזדמנויות הם חלק ממגילת העצמאות שלה. מערכת חינוך חובה ואיסור על אפליה אמורים להבטיח שלכל אדם תהיה אפשרות להתנייד מבחינה כלכלית וחברתית אם יש לו את הכישורים הנדרשים. כל אחד מאתנו, אם יחשוב היטב, יכול למנות לפחות אדם אחד מהסביבה הקרובה שלו, שמשתייך לעשירון גבוה מזה שאליו השתייכו הוריו.

הניידות הזו היא שמבדילה בין מדינות מפותחות למדינות עולם שלישי, שבהן המבנה החברתי נוקשה ומשמר את המעמדות שאדם נולד לתוכם - וקובע מראש את טווח עיסוקיו האפשריים, את זהותו ואת מסלול חייו, עם יכולת מועטה להשתחרר מהם. הניידות הזו היא גם מה שמפריד את העת החדשה מהעת הישנה, את הזמנים המודרניים מהזמנים הפיאודליים.

אבל יש לנו בשורות רעות. אם אייל, מיכאל או קובי היו נולדים עשור מאוחר יותר - כנראה שהיה להם קשה יותר לנייד את עצמם מהמקום שבו התחילו. מחקר חסר תקדים בהיקפו שנערך במינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר, שצפוי להתפרסם בקרוב ברבעון הישראלי למסים והגיע לידי Markerweek, מעלה ממצאים מדאיגים לגבי ניידות השכר של אזרחי ישראל בעשור האחרון. מהמחקר, שכלל ניתוחים שונים ונערך על ידי גלית בן נאים, מנהלת תחום בכירה במינהל הכנסות המדינה, ואלכסיי בלינסקי, כלכלן במינהל, עולה כי הניידות בישראל נמצאת בירידה בעשור האחרון - ונמוכה יחסית למדינות המערב.

נתוני המחקר אף עושים חסד עם הישראלים, שכן הם נאספו מגברים בלבד. נתוני הנשים הושמטו בגלל הצורך להשוותם עם מחקר דומה שנערך באירופה בקרב גברים בלבד, עקב הרצון לנטרל את השפעת חופשות הלידה והפרישה המוקדמת של נשים. הכללת נתוני הנשים בישראל היתה מציגה כנראה תמונה חריפה יותר - הן ברמת הניידות, שכן נשים מתקשות יותר להתקדם למשרות בכירות, והן ברמות השכר שהיינו רואים.

גם אם סיפורי ההצלחה הם אלה שתופסים את מרב תשומת לבנו ונותנים תחושה כי ישראל היא ארץ ללא מגבלות, הסיפור של ישראלים רבים כיום דומה יותר לזה של שרון וייך, איש תחזוקה בבית פנורמה, שמצהיר כי "בישראל אם ההורים שלך הם לא פפושדו, אתה חסום". וייך, אב לארבעה, נולד ביפו וגדל בבת ים, ולא מסתיר את המרירות הגדולה שלו על החיים בישראל.

"האפשרויות שעומדות בפניך הן או ללכת לעבוד ב-5,800 שקל לחודש, או לגנוב. אני מעדיף את האפשרות השנייה", הוא צוחק. "בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני עוזב את המדינה הזו. אני לא נשאר פה. בישראל העבר שלך רודף אחריך. אם נולדת למשפחת עשירים - תישאר עשיר. אם נולדת למעמד הביניים תישאר בינוני, ואם לעשירון התחתון - שם תישאר. אתה משתייך לקטגוריה".

גם חגי שניר, 38, שכיר העובד בדוכן פלאפל בתל אביב, עשוי להעיד על מצבו של הישראלי המצוי כיום יותר מהדוגמאות שהבאנו בתחילת הכתבה. הוא נולד למשפחה בת 10 נפשות בירושלים. את הסיפור של משפחתו הוא מגדיר "מיוחד": אביו היה כומר ברובע הארמני בירושלים שנישא ליהודייה. הוא גדל ביפו, התגייס ומיד אחרי הצבא הלך לעבוד, כמו אחיו, כדי לעזור בפרנסת הבית.

על רקע הסביבה שממנה הגיע, הוא גאה לומר כי הוא "עומד על שתי הרגליים, בלי סימנים של זריקות על הידיים ובלי לשבת בכלא". הוא אב לשני בנים ושוכר דירת 4.5 חדרים ברמת גן, שעליה הוא משלם מדי חודש שכר דירה של 6,500 שקל. והוא מרגיש שהחברה הישראלית לא משאירה לו סיכוי לזוז קדימה. כבר שמונה שנים הוא עובד בפלאפל, מגיע לעבודתו ב-7:00 ויוצא ממנה ב-21:00. גם אשתו עובדת. הם מצליחים לשלם את השכירות, אבל יכולים רק לחלום על רכישת הדירה לאור שוויה - יותר מ-1.5 מיליון שקל - וההון העצמי שהצליחו לחסוך: 100 אלף שקל בלבד. "באתי לבנקים, אמרתי 'יש לי 100 אלף שקל, תנו לי משכנתא לקנות את הבית במקום הכסף על השכירות שאני זורק לפח'. אבל במדינה הזו לא נותנים לצעירים להתקדם. בגלל זה תראו שבקיץ ייצאו לרחובות עוד פעם".

וייך ושניר משקפים את ניידות השכר הנמוכה בישראל. הסיבות לירידה בניידות בשנים האחרונות רבות, אבל בין היתר עולה מהמחקר של בן נאים ובלינסקי כי היעדר הניידות חריף בענפים הלא תחרותיים במשק - דוגמת חברות התקשורת, ענפים הנשענים על מחצבים לאומיים, יבואנים הנהנים מבלעדיות ומונופולים ממשלתיים. חוסר התחרותיות במשק מונע מישראלים רבים אפשרות לנייד את עצמם לעשירון שכר טוב יותר מזה שבו נולדו.

המחקר, שנערך על בסיס נתוני השכר של יותר ממיליון ישראלים (ראו מסגרת), מעלה כי בין 2003 ל-2009 פחתו הסיכויים של אנשי העשירון התחתון בישראל - שבו ההכנסה המקסימלית ב-2009 היתה 3,312 שקל בחודש - להיחלץ מנקודת המוצא הנמוכה שבה הם נמצאים. בניתוח, שבדק את אותם האנשים לאורך שש שנים, נמצא כי בממוצע, כ-65% ממי שנמנו עם העשירון התחתון בשנה מסוימת נשארו באותו עשירון בשנה שלאחר מכן.

הסיכויים להיחלץ מתחתית הסולם החברתי בישראל הלכו ופחתו בשנים אלה. בניתוח שבדק אוכלוסיה משתנה, כלומר את כלל העובדים בשנה מסוימת ולא עובדים ספציפיים לאורך כמה שנים, נמצא כי בעוד שב-2003, כ-49% ממי שהיו בעשירון התחתון נותרו באותו עשירון ב-2004 - השיעור הזה עלה בקביעות עד לשיעור של 56% "תקועים" בעשירון התחתון ב-2009. ככל שהפרט נמצא בעשירון נמוך יותר, כך קטנה הסתברותו לעלות יותר מעשירון אחד.

עני נשאר עני

"כשמנסים להבין נתונים על ניידות שכר בישראל, צריך לשאול את עצמנו קודם כל מיהם האנשים בעשירון התחתון", אומר פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת לונדון, ויועצו לשעבר של שר האוצר יובל שטייניץ. "יש שם אזרחים שנמצאים בעשירונים האלה באופן זמני - כי הם סטודנטים, כי הם נסעו לחו"ל וחזרו, כי הם מובטלים במשך תקופה מסוימת. הם יכולים להיות קשישים שהפסיקו לעבוד. יש ניידות טבעית שנובעת ממחזור החיים. אבל יש בעשירונים האלה גם אנשים עניים באמת, כמו החרדים, והם לא זזים.

"אין לי דרך אמיתית לדעת זאת, אבל מניתוח כזה עולה שמספיק שמרכיב החרדים יגדל כדי שמרכיב האוכלוסיה הקבועה שתקועה בעשירונים האלה יגדל ביחס לכלל האוכלוסיה. כך שהחשוד בירידה בניידות הוא גידול באוכלוסיה הנוטה להיות ענייה באופן קבוע. מי שערבי כיום יישאר ערבי גם בעוד שנה. מי שחרדי כיום יישאר כנראה חרדי גם בעוד שנה. וכשמדברים על חרדים, מגיעים במהרה לבעיית איכות החינוך מבחינת ההכשרה לשוק העבודה. כשכל כך הרבה ילדים לומדים במסגרות חינוך שמונעות מהם הזדמנויות לעבודה במגזרים הפורמליים, זה מתבטא בניידות".

פרופ' דליה מור, דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, מגדירה את הגורמים לתמונה המדאיגה כ"אפקט הרצפה הדביקה": "אתה נדבק לתחתית, וכשאתה כל כך נמוך קשה מאוד לצאת מזה. כשאתה עני נורא ואין לך משאבים, אתה לא יכול לשווק את עצמך באופן יעיל. אתה לא יכול לבוא לראיון עם ביטחון עצמי, עם רקורד של עשייה, מסודר ולבוש יפה. אתה מקבע את הנחיתות". הרצפה נהפכת לדביקה יותר ויותר עם השנים: ההסתברות של בני 35-44 שנמצאים בעשירונים נמוכים לטפס לעשירונים גבוהים יותר נמוכה מזו של צעירים יותר.

הצד השני של המטבע החברתי נמצא בעשירונים העליונים. אם בעשר השנים האחרונות השתייכת לעשירון העליון, שבו רמת השכר הממוצעת היא כ-24 אלף שקל, הרוב המכריע של הסיכויים הוא שנשארת שם. כ-86% ממי שנמנו עם העשירון העליון במשך התקופה נשארו בעשירון זה גם בשנה שלאחר מכן. מדובר בשיעור הגבוה ביותר מבין העשירונים, הן בבדיקת אוכלוסיה קבועה והן בבדיקת אוכלוסיה משתנה. כלומר, השכבה העליונה של ישראל נצמדת לכיסאות שלה ומחזיקה אותם חזק.

מהמחקר עלה כי בעוד עשירוני מעמד הביניים מתחלפים בינם לבין עצמם - אוכלוסיית העשירונים הגבוהים והתחתונים נשארת קבועה למדי. מלבד העשירון התחתון, הירידה בניידות בולטת במיוחד בקצוות המעושרים של ההתפלגות: במאיון העליון ובאלפיון העליון.

בחינה נוספת שנעשתה במחקר, של התפלגות האוכלוסיה לפי חמישונים, מעלה תמונה עגומה עוד יותר. אם נולדת ל-20% הנמוכים ברמת השכר של החברה הישראלית, הסיכויים שלך להתקדם בחיים קטנים. חצי ממאכלסי החמישון הראשון נשארו בו מ-1999 ל-2009. 72% מאלה שנולדו בשני החמישונים התחתונים יישארו שם, ו-82% מילידי החמישון התחתון יישארו בשני החמישונים התחתונים.

סיפורי הצלחה כמו אלה של בן שטרית, סודרי ואחרים נדירים בישראל של היום. רק 4.4% מהאוכלוסיה עברו מהחמישון התחתון ב-1999 לחמישון העליון ב-2009, ו-3.7% מהאוכלוסיה עשו את הדרך ההפוכה, מהחמישון הראשון לחמישון החמישי. רמת הניידות, כפי שמצוין במחקר, קשורה גם לשיעור אי השוויון בחברה. תחלופה גבוהה בין המעמדות מביאה לכך שבטווח הארוך החברה שוויונית יותר, וכשהתחלופה נמוכה יותר אי השוויון חמור יותר ממה שמתואר במדדים הרשמיים. ניידות חברתית, מטבעה, מפחיתה את אי השוויון הכלכלי ומפצה עליו. פערים חברתיים מתכווצים כשהאפשרויות פתוחות בפני האנשים.

ניידות חברתית היא סימן למדינה מפותחת. אחד הגורמים להחלטה להגר ממדינה למדינה היא הרצון למצוא ארץ שבה אפשרויות הניוד גבוהות יותר מאשר אלה הקיימות במדינת המוצא. הפערים בסיכוי לניידות הם לרעתנו: בהשוואה למדינות האיחוד האירופי, לארה"ב ולמדינות הנורדיות - מצבנו לא טוב.

היעדר ניידות משמעו גם פריון פוחת. לדברי מור, "כשהניידות קיימת יש לאנשים מקום לשאוף אליו ולהשתפר. אם במקום העבודה שלי אין סיכוי שאתקדם, זה מביא לתסכול שגורם לאנשים להשקיע פחות. אחת הבעיות בהיעדר אפשרות להתקדם היא שאנשים מקטינים ראש, לא שואפים ולא מתאמצים. יש בכך מחיר כבד לחברה. שביעות הרצון פוחתת, והמתחים החברתיים והתסכול גדלים".

ואכן, מוקדי התסיסה בישראל - החרדים, ערביי ישראל, השסע העדתי וזעקת מעמד הביניים - כולם מתנקזים לסוגיית הניידות החברתית. מיעוט האפשרויות הניצבות בפני ישראלי שנולד בבני ברק, בכפר ערבי, או בפריפריה מתבטא בהיעדר ניידות חברתית, והירידה בניידות עשויה להעיד עד כמה השסעים האלה החריפו בעשור האחרון. מנתוני מחקר שיזם ד"ר מומי דהן, ויתפרסם בחודשים הקרובים, עולה כי למוצא העדתי עדיין יש משמעות לגבי המיקום המעמדי בישראל: כמעט מחצית מאזרחי ישראל המאיישים את העשירון העליון, כך עולה מהמחקר, הם אשכנזים, בעוד שיעורם באוכלוסיה הוא 25%. שיעור האשכנזים במוסדות ההשכלה הגבוהה הוא 20%, לעומת כ-12% בקרב הספרדים. דהן אמנם אומר כי הוא אופטימי, שכן הנתונים מעידים על צמצום הפערים העדתיים בישראל - אולם עולה כי הפערים העדתיים עדיין עשויים להגביל את אפשרויות הניידות של הישראלים.

להתחבר לטובים

כשאייל נדרש להסביר למה מסלול חייו התגלגל בדרך הזו, בניגוד לאלה של אחיו או קרובי משפחה אחרים, הוא חוזר לבית הספר היסודי. "כשהתחלנו ללמוד אמא שלי דאגה להעביר את כולנו לבית ספר יסודי טוב, וכשהגעתי לשם התחברתי מיד לתלמידים המובילים בכיתה. היינו ארבעה חברים טובים, וכולם התקדמו בחיים. אחד נהפך לפרופסור במכון ויצמן, אחרת היא כיום רופאה באיכילוב. היתה השפעה רבה לחברים מהכיתה, שאצלם המסלול האקדמי הותווה במשפחה.

"אחרי שסיימנו בית ספר יסודי רצו להעביר אותנו לבתי ספר תיכוניים. על אף שהיתה לי תעודה טובה ביסודי, יועצים שהגיעו ממשרד החינוך המליצו לי ללכת ללמוד מכונאות, על סמך כל מיני מבחנים שעשו לנו. לא רציתי, כי רציתי ללכת עם החברים שלי. רבים אחרים הלכו לפי ההמלצה של היועצים. לי היתה תעודה טובה, אז ביקשתי והלכתי לבית ספר תיכון אחר, שהלימודים בו היו תחרותיים מאוד.

"זה עניין חברתי מאוד - כל החברים שלי מבית הספר היסודי הם כיום אקדמאים. האחים שלי, לעומת זאת, היו בתיכון שלא עשו בו בגרות, והכירו אנשים אחרים. אני זוכר שבתיכון, כשהייתי מכין שיעורים או לומד, במשפחה המורחבת שלי זה נתפש כמשהו מוזר. כשסיימתי תיכון והתגייסתי שירתתי במודיעין, וגם שם התחברתי לאנשים מובילים חברתית, אנשים איכותיים, אם עירוניים ואם קיבוצניקים. זה המשיך לתואר ראשון באוניברסיטה. אפשר לומר שהתיכון והצבא ניתבו אותי למסלול".

אייל מצביע על החשיפה החברתית לאנשים עם דרך חיים, שאיפות והרגלים אחרים כעל מה שגרם לו להבין כיצד להתנהל כדי לנייד את עצמו חברתית. אלא שלא בטוח שהחשיפה החברתית של עשירונים שונים זה לזה בישראל כיום זהה לחשיפה שהתקיימה בשנות ה-80. את החשיפה של אייל ואחרים שרואיינו לכתבה זו לתלמידים שמסלול החיים שלהם שונה מזה שחוו בביתם, אפשר לשייך בין היתר למושג ששלט במערכת החינוך הישראלית בשנות ה-80: רפורמת האינטגרציה במערכת החינוך. "בת ים היתה מהערים הראשונות שהוגדרה בהן אינטגרציה בין אשכנזים למזרחים", מספר אייל.

"ב-1968 לקחו את תושבי הפריפריה החברתית או הגיאוגרפית של ישראל והחילו עליהם את האינטגרציה", אומרת ד"ר רחל פסטרנק מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל. "אמרו 'ניקח את הפריפריה לבתי ספר מבוססים', והם הגיעו לבתי הספר הטובים. מחקרים הראו שרק 15% מהם קפצו מהמעמד שהיו בו. היו רבים שאמרו אז שהאינטגרציה היתה כדאית בשביל ה-15% האלה. כיום אין אינטגרציה שנכפית על ידי הכנסת כמו אז. החברה הישראלית מסתגרת יותר ויותר בשבטים ובקבוצות חברתיות, והיא מבודלת ומשוסעת מכל כיוון שהוא. בוודאי שהניידות קטנה".

גם הפערים העצומים שנפערו בתוך מערכת החינוך לאורך השנים תורמים את שלהם. לדברי בכיר במערכת החינוך, "המפתח לניידות הוא מערכת החינוך, שבעשור האחרון נהפכה לשוויונית פחות. העובדה שלילדי עניים יש חינוך פחות טוב היא גורם משמעותי לכך שאין ניידות. הורים שיש להם יכולת כלכלית דוחפים קדימה, והורים אחרים - לא. התוצאה היא שאנשים נתקעים בקאסטה שבה הם נמצאים".

רמי אטדגי, 46, עצמאי בעל מוסך, יכול להעיד על הקשיים בתמיכה כספית לחינוך הדור הבא. הוא גרוש, עם בת אחת מנישואיו הקודמים ושתי בנות נוספות מנישואיו הנוכחיים. הוא אמנם מצהיר כי ידאג לאפשרויות חינוכיות לבנותיו, אבל מודה כי באחד הפרמטרים המרכזיים הקשורים לאפשרויות העומדות בפני כל אחד מאתנו - השלמות חינוך פרטי - הוא מתקשה לספק לבנותיו את אותן אפשרויות ניידות שספקו לו הוריו. "להורים שלי היה כסף לספק לנו שיעורים פרטיים כשהיינו צריכים. אם אני רוצה לספק שיעור פרטי לילדה, אני חושב על זה פעמיים. אני מוציא על כל ילדה 1,000 שקל בשנה - רק על ספרים ומחברות. תוסיף לזה חוגים וטיולים וזה 6,000-5,000 שקל לילד בשנה. עבור מי שמרוויח 7,000 שקל בחודש הם שלוש משכורות".

לדברי פסטרנק, "ב-10-15 השנים האחרונות אין תוכנית אחידה במערכת החינוך. שר החינוך גדעון סער הוריד את חוק הליבה מסדר היום. ילד שלומד בשכונת התקווה בכיתה ו' לא לומד את מה שלומד ילד בן גילו ברמת אביב. המדינה נותנת מינימום, ובכל בית ספר יש כיום עמותה שמממנת תוכניות לימוד על חשבון ההורים. בבתי ספר חזקים נותנים שיעורי בית רבים, ובבתי ספר חלשים לא נותנים כלל.

"יש בעיה עם מבנה ההזדמנויות. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רואים כיום מי משיג בגרות. 50% מכל שנתון צעירים בישראל לא מגיעים לבגרות, ואם תערוך פילוח של ההישגים בבגרויות תראה חפיפה עם רמת ההכנסה ומצב סוציו-אקונומי, עם ההתפלגות בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים, ועם ההתפלגות בין מרכז לפריפריה".

צמיחת הפערים במערכת החינוך היא חלק מקריסת מדינת הרווחה הישראלית. כשמדינת הרווחה מתערערת, הניידות פוחתת. "ישראל היא כבר לא מדינת רווחה, ורואים את זה בשחיקה במערכת הבריאות ובשירותי הרווחה", אומר בן שטרית. "גם המצב של עובדים סוציאליים כיום, שמתמודדים עם מסות של תיקים שהם לא יכולים לטפל בהם, פוגע בניידות".

לדברי פרופ' ג'וני גל, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, "שאלו פעם את רוקפלר איך הוא נהיה עשיר. הוא הסביר: 'היה לי תפוח, חציתי אותו לשניים ומכרתי את שני החצאים ביותר כסף. עם הכסף הזה קניתי עוד שני תפוחים, חציתי אותם ומכרתי את ארבעת התפוחים. ואז סבא שלי מת ונהפכתי למיליונר'. זה גם הסיפור שלנו. דווקא הדיון במערכת הרווחה של סקנדינוויה רלוונטי לזה: הרעיון המרכזי של סקנדינוויה הוא לפתח מערכות חינוך, בריאות ורווחה שהנגישות אליהן לא מותנית ברמת ההכנסה. אזרח שם יכול לומר 'נכון שבאתי משכונה לא טובה, אבל האפשרות לקבל רמה גבוהה של לימודים קשורה לכישורים וליכולות שלי'.

"בישראל אתה רוכש יותר ויותר רכיבים של הרווחה באמצעות כסף. המערכות הבסיסיות אצלנו נגישות, אבל לא הלכנו מעבר לזה בניסיון להתמודד עם אי השוויון. ואם אני יכול לקנות לילד שלי חינוך הרבה יותר טוב בכסף, אני יכול להתקדם מהר יותר ממי שלא יכול לעשות זאת. במובן זה אימצנו את הדגם האמריקאי. אנחנו לא משתמשים במערכות הרווחה כדי להבטיח נגישות שווה לחינוך ברמה גבוהה.

"בנוסף, בשוק העבודה יש הבדל משמעותי בינינו לבין סקנדינוויה. יש שם שמירה קפדנית על פערים בשכר והקפדה על רמות השכר הנמוכות, שהן גבוהות יחסית. יצרנו פערים גדולים מאוד בתוך שוק העבודה ברמות השכר".

 

עם מדים, בלי מעמדות

התפנית בחייו של בן שטרית הגיעה בגיל 18. הצעד המתבקש במסלול שעשה עד אז היה לנסות להשתמט מגיוס לצה"ל, אבל הוא החליט להתגייס. "הסיבה לגיוס היתה הרצון להשתייך ולהיות כמו כולם. ידעתי שהצבא יכול לחלץ אותי מהמקום שבו הייתי. ידעתי שאם אסיים צבא יש לי סיכוי". הוא שולב בפרויקט נערי רפול, ששינה את חייו. לדבריו, השירות הצבאי היה המסגרת הראשונה שבה קיבל תמיכה, ובה המדריכים לא ויתרו עליו אלא נלחמו שיישאר במסגרת גם כשרצה להשתחרר.

תומר אפלבאום

"הצבא הוא זה שנתן לי דחיפה ראשונה. לפני כן לא היתה לי אמונה ביכולת שלי, כי בתיכון לא קיבלתי עזרה עבור הקשיים שהיו לי. גרתי בפריפריה חברתית, המסגרת לא תמכה בי ובחברה מסביב היו סמים, עוני וקשיים אחרים. התניידות חברתית ממצב כזה היא קשה מאוד, כי אתה צובר פערי ידע יחסית לסביבה לאורך השנים".

בצבא הוא הוציא רישיון נהיגה במשאית. עם שחרורו שכר דירה, והחל לעבוד כנהג משאית בעלית, עבודה שבה התמיד במשך ארבע שנים. שם גם הכיר את מי שתיהפך לאשתו - רוית, מושבניקית ממושב טל שחר שחברתה עבדה במפעל. כשהוא נשאל אם היתה נקודה שבה חילחלה אליו ההכרה שהוא יכול לנייד את עצמו למקום גבוה מזה שממנו התחיל, הוא נדרש להיכרות הזו עם אשתו. "עברתי לגור עם אשתי במושב, והיא הגיעה ממקום אחר. נחשפתי דרכה לאנשים אחרים, לחברה גבוהה יותר, ואמרתי 'אם הם יכולים - גם אני יכול'. הרגשתי שאני יכול יותר ושאני שווה יותר, ואם אעבוד קשה אגיע ליותר".

גם עבור סודרי שימש הצבא קרש הצלה. הוא עזב את הבית בגיל 18, כשהתגייס, ובמשך תקופה ארוכה נהג לישון בבסיס גם בסופי שבוע ובחופשות. הוא שירת במצ"ח מ-1985 עד 1997, והשתחרר בדרגת רס"ן לאחר שבתפקידו האחרון פיקד על יחידת הסוכנים הסמויים.

"שיפרתי בגרות בשירות הצבאי. אחר כך יצאתי לתוכנית שירות, שבה הצבא שולח אותך לשנתיים באוניברסיטה. סיימתי במסגרת הזו תואר בכלכלה בבר אילן והתחלתי לימודי משפטים במכללה למינהל. חזרתי לתפקיד בצבא אחרי תואר ראשון. ואז השתחררתי, השלמתי התמחות ותואר שני במשפטים והוצאתי רישיון עריכת דין תוך שנתיים". כשהוא מנסה לנתח מה יכול לתרום לניידות החברתית, הוא אומר כי "קיומן של מסגרות חברתיות לא מעמדיות כמו הצבא - שבישראל הוא כור היתוך יוצא מגדר הרגיל, שנותן אפשרויות בלי זיקה למוצא הגזעי או העדתי - הוא קריטי".

חשיבותו של הצבא כמפתח לניידות יכולה להסביר את הניידות הפוחתת בחברה שבה שיעורי הגיוס לצבא הולכים ופוחתים ואת מגבלות הניידות של אוכלוסיות שאינן מתגייסות, דוגמת ערבים וחרדים. בין 1980 ל-2010 ירדו שיעורי הגיוס בכלל האוכלוסיה מ-73% ל-67%, והמגמה ממשיכה להיות שלילית. לדברי סודרי, "יש חשיבות עצומה, במיוחד בישראל, להמשכיות המתווה של צבא העם. לא צבא של שכירים ולא כלום. חשוב שכולם ישרתו, מההתנחלויות ומכל המקומות. יש חשיבות עצומה להמשכיות הדבק הזה".

במקרים מסוימים, הימנעות משירות צבאי יכולה לבלום אדם מלנייד את עצמו. "לא עשית צבא? ירדפו אותך. יש לך תיקים פליליים? ירדפו אותך. ככל שהסתבכת כך תיתקע יותר בהמשך החיים שלך. זו מדינה קטנה", אומר וייך, שהשתחרר לדבריו בגין פרופיל 21. לדבריו, הוא דווקא התגייס לצבא עם מוטיווציה קרבית: הוא ניסה להתקבל למג"ב, ומשהציעו לו לשרת כטבח הוא סירב והשתחרר.

זו לא היתה שגיאה? יכולת להכיר בצבא אנשים שיעזרו לך להתקדם.

"שנים אחר כך פגשתי אנשים שהכרתי בצבא, ואף אחד מהם לא הזיז את התחת בשבילי".

שניר מזכיר מישור אחר, שבו הצבא דווקא מגביל את מי שמעוניין לנייד את עצמו. "אם לא הייתי עושה צבא, במקום שלוש שנות שירות הייתי עובד והיו לי היום עוד 200 אלף שקל. הייתי קונה את הבית שאני רוצה".

אקדמיה זה העיקר?

שירות בצבא אינו מספיק, כפי שמעיד איתמר (שם בדוי), 37, עובד היי-טק ישראלי. הוא נולד בשכונה לא טובה ביבנה, להורים שסיימו בית ספר יסודי בלבד והתקשו במציאת פרנסה. הוא לא זכה לתמיכה כספית בדרכו לרכישת השכלה אקדמית. "בצבא אתה נפגש עם אנשים מכל מיני מעמדות, אבל אחרי הצבא כל אחד חוזר למקום שלו. אקדמיה זה משהו אחר. זו התחלת הקריירה, ואם אתה מתרועע עם אנשים במעמדות אחרים באקדמיה יש בחיבור הזה גם תועלת. זו כבר לא רק הידיעה של איך חיים אחרים. אתה יכול להשתמש בזה. אחרי האקדמיה אתה הרי בדרך כלל מגיע לעבודה דרך חברים".

גם לגישתו של בן שטרית, האקדמיה היא כל הסיפור. אחרי ארבע שנים כנהג משאית, עם תשע שנות לימוד בלבד, נרשם בן שטרית למכללת אחווה והתחיל ללמוד לבגרות. משם הוא המשיך לתואר ראשון. "המסגרת הצבאית נתנה לי דחיפה, אבל מבחינת סטטוס חברתי וניידות, הצעד הראשון שלי נעשה ברגע שהחלטתי להגיע לאקדמיה".

כיום הוא שוקד על חינוך תלמידי בית הספר שהוא מנהל, שייעודו הוא לנייד את תלמידיו באמצעות רכישת השכלה. "ללא השכלה הם נשארים עם אפשרויות תעסוקה בעבודות כפיים בלבד, ונתקעים במעמד נמוך עם סיכוי נמוך לשרוד במעגל העבודה. המטרה שלנו היא לתת לתלמידים הזדמנות אמיתית להשכיל, ודרך כך לסייע לניידות החברתית שלהם".

סודרי מאיר היבט נוסף בגישה להשכלה, והוא הגישה למלגות ולמקורות מימון ללימודים. "יש חשיבות רבה מאוד לקיום גופים ומסגרות שנותנים תמיכה והשלמה לאנשים מרקע חלש. אבוי לנו אם נגיע לפערים הבלתי נתפשים שיש בארה"ב, שבה פועלות מצד אחד אוניברסיטאות ליגת הקיסוס שפתוחות רק לאנשים מסוימים, ומצד שני בתי ספר ציבוריים שאנשים נכנסים אליהם דרך גלאי מתכות. עבורם, השאלה היא לא אם יצליחו ללמוד, אלא אם יצליחו לשרוד".

אייל מוסיף כי "הבדל מרכזי בניידות נובע מכך שמסלול היוקרה המזרחי הוא מסלול של התעשרות וכסף מהיר, בזמן שהמסלול האשכנזי הוא יוקרה אקדמית. במשפחות ללא כסף הצורך הכספי משפיע יותר. אם הלכתי למלצר במסעדה, אני נהפך למנהל משמרת ועובד בעבודות שמכניסות כסף מיידי. אבל בטווח הארוך זה תוקע אותך. המסלול האקדמי אומר שבטווח הקצר אתה חי כמו כלב ועובד קשה כדי לממן את עצמך, אבל בטווח הארוך אלה המסלולים הרווחיים, וכרופא בן 50 יש לך כסף. אצל אשתי וכל החברות שלה לא היתה שאלה אם ללכת ללמוד - זו היתה עובדה, חלק ממסלול החיים".

מול אלה שתולים את יהבם באקדמיה ניצבים מומחים שחוקרים את שוק העבודה - ומסבירים כי מה שהיה בעבר מפתח חיוני לניידות בחברה הישראלית כבר אינו מבטיח דבר כיום. "משפחות דוחפות כיום את הילדים ללמוד. יש כיום מוטיווציה גבוהה להתקדם, וזה בא לידי ביטוי בהיקפי ההרשמה ללימודים ובהכשרות לקורסים. יש עלייה מתמדת בכמות האנשים שהולכים ללמוד", אומרת פרופ' סילביה ביז'אווי מהמכללה למינהל.

"הם לומדים כדי להתקדם בחיים וקונים את הסיפור שרמת ההשכלה קובעת ניידות חברתית. אבל כיום רמת ההשכלה קובעת את הניידות באופן הפוך: אם אין לך תואר ראשון מובטח לך עתיד בעשירונים התחתונים, אבל לא להפך. ההשכלה לא מתורגמת לניידות כלכלית באופן הדוק. על אף שיש עלייה במספר מוסדות השכלה גבוהה בפריפריה, מבנה התעסוקה בפריפריה לא משקף את זה".

מור מצביעה על בעיה דומה. "בעשור האחרון שיעור הנשים בלימודים האקדמיים גדל בהדרגה. כיום יש יותר נשים באקדמיה מגברים, וייתכן שההשכלה אצל נשים נהפכת לכלי פחות משמעותי לקידום תעסוקתי מאשר אצל גברים. הנשים משכילות יותר, אבל לא מתקדמות.

"בנוסף, רבות מההכשרות כיום הן בתוך מקומות העבודה. על הכשרות כאלה ההחזרים הכספיים ממקום העבודה הרבה יותר גדולים מאשר על לימודים באקדמיה, וזה מקבע עובדים. לא רק שלמי שלא עשה הכשרה קשה להיכנס מבחוץ, אלא שאם עשית הכשרה שמומנה על ידי המעסיק, זה מקבע אותך מלחפש עבודה אחרת".

גם אייל מעיד כי המצב כיום שונה משהיה בזמן לימודיו. "נראה לי שהניידות פוחתת. המון אנשים מהשכבות החלשות לומדים כיום, אבל איפה הם לומדים? במכללות ובבתי ספר מקצועיים, שהם לא בדיוק אוניברסיטה או המרכז הבינתחומי. כיום תואר ראשון לא נחשב". וייך יכול להעיד על כך. כשהוא נשאל למה לא הלך ללמוד כדי לשפר את מצבו, הוא משיב מיד: "לימודים? מאיפה יהיה לי כסף ללימודים? כמו שבשבילי לא היה כסף ללמוד, אני גם לא רואה שיהיה לי כסף לתת לילדים שלי ללימודים".

אייל טואג

גישה למוקדי כוח

מי שמחפש מכנה משותף לאייל מבת ים, לאיתמר מיבנה ולקובי מחולון יכול למצוא אותו במיקום הגיאוגרפי של היישוב שבו גדלו: שכונה חלשה אמנם, אבל כזו שאינה רחוקה מהמרכז. ממעברות בחולון ובבת ים קל יותר להגיע לאוניברסיטת תל אביב מאשר מדימונה. בהתאם, קשה יותר למצוא מקרים של ניידות בקרב יוצאי יישובים מרוחקים כמו ירוחם או מעלות, שהם לא רק פריפריה חברתית אלא גם פריפריה גיאוגרפית.

"כשמדברים על אי השוויון הגדל בין קבוצות שונות, ועל ההבדלים בין מרכז לפריפריה, צריך להבין את המשמעות שיש לזה בכל הנוגע לסגנון החיים, לוחלת החיים ולמבנה ההזדמנויות. במרכז ההזדמנויות הרבה יותר גדולות. הנגישות התרבותית אחרת מבפריפריה", אומרת ביז'אווי.

המפתח לניידות גיאוגרפית פשוט לכאורה: תחבורה ציבורית טובה וזולה. אלא שהבלימה בניידות הישראלית משקפת גם את הכישלון של השלטון הישראלי לספק פתרונות זולים ויעילים בתחום הזה, שכן ההשקעה בסלילת כבישים מהירים לכלי רכב פרטיים אינה בהכרח המפתח לניידות - בעוד רכבות לשירות הציבור הרחב הן כן מפתח כזה.

נגישות אינה עניין גיאוגרפי בלבד. לא פחות מהמרחק חשובה הנגישות למידע, שמאפשרת הבנה של ההזדמנויות לניוד חברתי, ונגישות לאשראי ולאמצעי הון. הנגישות הזו חיונית לא רק ליזמים המקימים עסק, אלא גם למימון לימודים. לדברי אייל, "האמת היא שכשגדלתי בבת ים לא הרגשתי את המזרחיות או את המעמד שלי. לא ממש ידעתי שאני מזרחי. רק כשהגעתי לתואר הראשון הבנתי את כל המשמעויות של זה. בדיעבד גיליתי שהיו דברים שהיו טריוויאליים עבור חברים שלי, שלא היו טריוויאליים בשבילי או בשביל האחים שלי. לתומי חשבתי, למשל, שכל החברים שלי בתואר ראשון מממנים את עצמם, ובדיעבד היינו בסך הכל שניים-שלושה חבר'ה בלימודים שמימנו לעצמם תואר".

בעוד תנאי הקבלה לאוניברסיטאות עולים, המכללות הישראליות, הגובות שכר לימוד גבוה יותר מהאוניברסיטאות, מהוות נתח גדול יותר ויותר מהמערכת האקדמית בעשורים האחרונים. התוצאה היא שניידות חברתית נהפכת לתלויה יותר ויותר בגישה להון לצורך מימון לימודים, ועשויה להשפיע על ירידת הניידות בישראל.

מנפצים את הבועה

יחסית להוריו, איתמר הוא סיפור הצלחה. אבל גם לו יש קשיים. "נכנסתי להיי-טק לפני שש-שבע שנים. בשנים הראשונות הרגשתי שאני בדרך הנכונה, אבל פתאום הכל מתרחק ממני. כל דבר שאני צורך - המחיר שלו עלה, והתוצאה היא שכמה שאתה לא מרוויח, אתה לא זז. אם אני מוסיף לזה את תרבות הצריכה הישראלית שדוחפת אותך לקנות כל הזמן. התוצאה היא שאתה מבזבז כסף סתם, במקום להשקיע אותו בהתקדמות. אם אני מצרף לכך את כל הסיפור של הורדת הקלת המס על המכונית, ששיבשה את המשכורות בהיי-טק - זה לא קל".

לאיתמר היתה גם אפשרות אחרת לנייד את עצמו. בתחילת דרכו המקצועית הוא יכול היה לבחור להצטרף לאחד מהמונופולים הממשלתיים. "חצי משפחה שלי עובדת בחברת החשמל, וחצי משפחה במקורות. בחברת החשמל סבא שלי התחיל בשושלת, הוא היה שם ראשון. פעמיים סידרו לי עבודה שם, ובכל פעם עזבתי".

כיום היית חוזר לחברת החשמל?

"לא כמחסנאי, אבל בתפקיד נורמלי? כן".

איתמר משקף בתשובתו את אחת התוצאות העגומות שעולות מהמחקר שעסק גם בניתוח ענפי של שינויי השכר והניידות. המסר שעולה מממצאיהם הוא שאם נולדתם בעשירון נמוך, לא בהכרח משתלם לכם לנייד את עצמכם באמצעות כניסה לענף ההיי-טק. יהיה לכם קל הרבה יותר למצוא חבר או קרוב משפחה שיסדר לכם עבודה בחברת החשמל או במקורות. מהמחקר עולה כי בעוד ההסתברות הנמוכה ביותר לעלות עשירון נמצאה בענפי המסחר, הבנייה ושירותי האוכל וההארחה, הענף שבו יש את ההסתברות הגבוהה ביותר לעלות עשירון הוא המונופולים הממשלתיים בתחום החשמל והמים.

ענף נוסף שמעניק פוטנציאל ניוד גבוה הוא אחד הענפים הפחות יצרניים במשק: חלק גדול ממי שטיפסו למעלה מועסקים בענף הפיננסים. שווה לעבוד בבנקים ובבתי ההשקעות הישראליים: מלבד הבולטות שלהם במאיון ובאלפיון העליון, נרשמה עלייה משמעותית גם בשכרם של העובדים בענף הפיננסים בעשירונים הנמוכים של התפלגות השכר. בענף הפיננסים, ככל שהעובד נמצא בעשירון נמוך יותר גדלה ההסתברות שלו לעלות לפחות עשירון אחד מעלה. בענף ההיי-טק, לעומת זאת, התמונה הפוכה: ככל שהעובד נמצא בעשירון נמוך יותר, כך קטנה ההסתברות שלו לעלות לעשירונים גבוהים יותר.

באופן כללי, המחקר העלה תמונה לא חיובית לגבי ענף ההיי-טק. בין 2003 ל-2009 התרחשה ירידה בנוכחות עובדי ההיי-טק בששת העשירונים העליונים של מקבלי השכר בישראל. בעוד שב-2004-2007 נרשמה מגמת עלייה בשיעור העובדים בהיי-טק שעלו מהעשירון התשיעי לעליון, ב-2008 חלה ירידה חדה, וכך גם ב-2009.

הידרדרות הסטטוס של עובדי ההיי-טק התבטאה בייחוד בפריפריה. בקרב עובדי ההיי-טק שירדו לעשירונים נמוכים יותר בשנים האחרונות נמצא ייצוג גבוה לעובדים מהפריפריה הצפונית. כ-26% מהעובדים בענף שהיו ממוקמים בעשירון החמישי ב-2004 וירדו לעשירונים נמוכים יותר ב-2005 התגוררו באזור הצפון, תוך שמשקל העובדים בענף מאזור הצפון בעשירון החמישי קטן מ-20%.

אל מול עובדי ההיי-טק, שאיבדו ממעמדם, בלט ענף התקשורת הלא תחרותי. דמי המנוי הגבוהים ששילמנו בשנים האחרונות בשוק התקשורת התבטאו בשוק העבודה: בענף התקשורת נרשמה ההטבה המשמעותית ביותר במצבו של העשירון העליון, ואחד האומדנים לכך הוא שיעור העובדים מהעשירון ששמרו על מקומם בשנה העוקבת. אם ב-2004 פחות מ-78% מעובדי הענף שמרו על מקומם בעשירון גם בשנה העוקבת, ב-2009 עלה הנתון ל-84%. במאיון ובאלפיון העליון התמונה היתה חריפה יותר.

ההנאה מחוסר התחרות בענף התקשורת לא חילחלה לכולם, שכן בענף נרשמה ההרעה המשמעותית ביותר במצב העובדים מהעשירון התחתון. אם ב-2003 שיעור העובדים מענף זה שלא הצליחו לעלות לעשירונים גבוהים יותר שנה אחר כך היה 50%, ב-2008-2009 עלה שיעור העובדים האלה ל-56%. בין 2003 ל-2009 צמח שכר העובדים בעשירון התחתון בענף זה נומינלית ב-5% בלבד, בעוד שבקרב נציגי העשירון העליון בענף הוא צמח ב-46%. ב-2009 הוביל ענף הסלולר את העשירון העליון עם פער של 12% מעל השכר הממוצע בעשירון כולו. במקביל, הנוכחות של עובדיו בשני העשירונים התחתונים עלתה. כלומר, נוכחותו של הענף בקצוות החברתיים של ישראל התחזקה.

התוצאות במחקר היו חדות יותר כשהבדיקה הורחבה כדי לבחון אילו ענפים מובילים ברמות הפערים בצמיחת השכר בין העשירון העליון לתחתון ואילו ענפים נמצאים בתחתית דירוג זה. בן נאים ובלינסקי ראו כי הענפים המאופיינים ברמת תחרותיות נמוכה במשק הישראלי נמצאים בראש הדירוג, כלומר הפערים הפנימיים בהם מתרחבים - ואילו בענפים התחרותיים נרשמו הפערים המצומצמים ביותר. בענפי המסחר, המאופיינים בתחרותיות נמוכה - עקב הבלעדיות ביבוא רכב, מוצרי מזון ומוצרי צריכה אחרים - שיעורי השינוי בשכר בעשירונים הגבוהים, ובפרט בעשירון העליון, גבוהים משמעותית מאשר בעשירונים הנמוכים יותר. לעומת זאת, בענפים המאופיינים בתחרותיות גבוהה - כמו מסחר קמעוני בהלבשה, בהנעלה, במחשבים, בתוכנה ובמוצרי חשמל - שיעור השינוי בשכר בעשירונים השונים נע סביב טווח צר מאוד.

לדברי מואב, "באופן כללי, היעדר ניידות בהכנסה נובע מאי שוויון בהזדמנויות לעניים ולעשירים ומחוסר גמישות בשוק העבודה. הכוונה היא שכשחלק גדול משוק העבודה נמנה עם מי שנקראים 'המחוברים' הרי ששוק העבודה לא מבוסס באמת על אנשים שמקבלים שכר לפי כישוריהם. חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות לא קיים בארה"ב, וכמעט לא קיים במשק הישראלי. חלקים גדולים משוק העבודה, בוודאי במגזר הציבורי ובמונופולים המספקים למשק שירותים חיוניים מורכבים כולם מג'ובים ל'מחוברים', וככל שיש יותר ג'ובים כאלו - יש פחות הזדמנויות למי שלא מחובר. הריכוזיות במשק מקשה על מי שנמצא בתחילת דרכו לטפס בסולם ההכנסה".

למור יש הסבר להתרחבות הפערים הפנימיים בענפים הלא תחרותיים. "בענפים האלה לא צריך להיות יעיל יותר ולא צריך לתמרץ את העובדים. אלה ענפים שבהם הבכירים נהנים לשלוט בשוק, גם בעובדים שלהם וגם בציבור הרחב. כעובד שם אין לך לאן לעבור, כמו שכלקוח אין לך לאן לעבור. לא תעזוב את חברת החשמל גם אם המצב לא מוצא חן בעיניך. ואז הבכירים יכולים להעלות לעצמם שכר בלי בעיה".

תמונת המצב הזו מבהירה כי דאגה לתחרותיות במשק עשויה לכרוך בתוכה לעתים דאגה לאפשרויות ניוד גדולות יותר. יכולים להעיד על כך וייך ושניר, ששניהם ניסו להתקבל למונופולים ממשלתיים ולא הצליחו להיכנס ללא קשרים. "אחרי הצבא ניסיתי להתקבל למכבי האש, ואמרו לי ישר 'אין תקנים', בלי לבדוק כלום", מספר שניר. "אחר כך הלכתי לעבוד באל על (שהיתה אז חברה ממשלתית, ח"ע): נתנו לי לעבוד שם במשך חודש כעובד קבלן ואמרו לי ללכת. בישראל נותנים רק למי שקרוב לצלחת להתקבל לדברים האלה. הסיכוי היחיד שלי הוא לפתוח עסק משלי". הניסיון של וייך דומה: "ניסיתי להתקבל לחברת החשמל ולא הצלחתי. בכל חברה שבה אתה הולך לחפש עבודה, אתה צריך קשרים".

רק לא לחזור

ענף תעסוקתי אחד שבו אפשר למצוא ניידות רבה הוא כדורגל מקצועי. באופן מסורתי, מהיותו ספורט שכונתי, לא קשה למצוא כדורגלנים שיצאו משכונות מצוקה - ונהפכו למצליחים ועשירים. כשאיציק זוהר, לשעבר שחקן נבחרת ישראל ומכבי תל אביב וכיום בעליה של קליניקת טיפוח לגבר בקניון רמת אביב, צריך להסביר את הדרך שעשה מהפחונים שביניהם גדל במעברת בת ים, הוא לא מסתבך. "היה לי את הכישרון לכדורגל ומימשתי אותו. הכדורגל נתן לי הזדמנות והשתמשתי בו כמקפצה".

יש ילדים רבים עם כישרון לכדורגל. מה עשה את ההבדל בין אלה שהצליחו לאלה שלא?

"נכון, היו ילדים עם כישרון שלא זזו. יש את מבנה האישיות של מי שהגיע לקו הסיום. אני אומר תמיד שזה עניין של כמה היה לך רע במקום שגדלת בו, כדי שתפחד לחזור לשם. הייתי צריך ללכת הרבה כל בוקר, בגשם ובשמש, כדי להגיע לבית הספר ולאימון כדורגל. כשהייתי חוזר מבית הספר חזרתי לגטו. אבל הבטחתי לעצמי לא להיות איפה שגדלתי.

"היו אתי גם אחרים שהצליחו בדרכם לממש את החלום - אנשים שעובדים כיום בטקסטיל, בהיי-טק וביזמות נדל"ן. גדלתי במקום שבו יש רק עוני, פשע, קיפוח והזנחה גדולה, ומה ששלף אנשים משם זה רק מבנה האישיות שלהם והרצון לברוח. הבעיה היא שרוב מי שגדלו אתי חיו במין קיפוח. גם כשניסו לקפח אותי זה עבר מעלי. קיפוח תופס לגבי מי שלא יכול לשנות את זה".

כל הגורמים לניידות שהוצגו עד עכשיו התייחסו לדרך שבה רשויות השלטון בישראל יכולות לפעול כדי להרחיב את ההזדמנויות הניצבות בפני האזרחים. אבל יש גם גורמים שאינם תלויים בממסד. הרכיב הגדול בניידות, שממנו אסור להתעלם, הוא זה שהמערכת הממסדית אינה יכולה לשנות באופן ישיר: המוטיווציה. "אני מאמין שכשמישהו באמת רוצה משהו כל העולם מתגיס לעזרתו. זה המוטו שלי", אומר סודרי.

אבל מה גרם לך להאמין שאתה יכול?

"זה כבר שייך לתחום הפסיכולוגיה. אם אתה רוצה תשובה, התשובה היא כי כזה אני. להורים שלי היה תפקיד מדכא בחיי, והשאיפה היתה לא להיות במקום שבו הם נמצאים. הדרך שלי היתה בכלים הכי מסורתיים שיש: שירות צבאי, קצונה, קבע, אקדמיה. אבל אני לא מתאר פה סיפור של בן אדם שפוי. תוך שש שנים עשיתי כמה תארים במקביל לתפקיד בצבא, והיה סיכון לא קטן שלא אצליח.

"בעבודה אני מזהה בלי סוף פוטנציאל שמתפספס. זו חולשה אישיותית. יש סביבות לא תומכות שגוררות למקומות רעים ומציבות פיתויים בעייתיים. טיפלתי לא מזמן בחייל שנולד למשפחה חרדית משכונת מצוקה. הוא יצא בשאלה ונודה חלקית על ידי המשפחה שלו, אבל התגייס, ובציפורניים ובשיניים הגיע לפרויקט נערי מק"מ. אבל אז הוא היה שבועיים בבית והתפתה לדברים פליליים. זה הספיק. כמו במשחקי ילדים, שבהם אתה קופץ ממדרגה למדרגה, הוא פיספס כמה מדרגות חשובות בדרך. חוסר מזל, טיפשות - הוא אשם".

סודרי מזכיר כי גם אישיות חזקה מדי עשויה להכשיל התקדמות. "פגשתי עבריינים בכירים שהם אנשים מאוד כריזמטים, בעלי יכולת. הם ניתבו את זה למקום פלילי".

לדברי בן שטרית, ההזדמנות לבדה אינה מספיקה: דרושים גם האופי והגישה המתאימים. "אם הייתי מגיע בתור ילד לתיכון דומה לזה שאני מנהל היום, אני מאמין שהייתי שורד את התיכון והייתי מגיע לצבא - ועם היכולות שלי נהפך לקצין. המסלול היה אחר". אך כשהוא מתבקש לזהות את המפתח לניידות אצל התלמידים שלו, הוא אומר כי "לא כל אחד שניתנה לו ההזדמנות לקח אותה. בקרב תלמידים שלי אני יכול לשער מי ינייד את עצמו, דרך האבחנה אם הוא לוקח אחריות מלאה על החיים שלו או לא. כולם מקבלים פה דחיפה וליווי, ומי שיצליח להגיע רחוק יותר הוא מי שייקח את הדחיפה הזו קדימה. זה עניין של אופי חזק, משמעת עצמית ורצון אמיתי להצליח".

"צריך לדעת להיוולד טוב", הסביר עידן עופר בוועידה ב-2007, ונתקל בהתקוממות רבתי על שחצנותו. עופר לא גילה את אמריקה: החוכמה הכי גדולה בחיים האלה היא לדעת איפה להיוולד. כנראה שאם עופר היה נולד בכפר נידח על גדות האמזונס, שאינו מחובר למערכת החשמל או המים, מצבו היה אחר.

אבל גם כשההורים משתייכים לעשירון נמוך בחברה, ביכולתם לדחוף את הדור הבא לנייד את עצמו. באופן מפתיע, בן שטרית, למרות הכל, משייך חלק מהניוד שלו לבית שבו גדל. כפי שהוא מעיד, גם אם לא קיבל בו כלים לחיים, "התשתית בבית שבו גדלתי כן מנעה ממני להיות נרקומן. הבית היה משמעותי באחזקה שלי ברמת המשמעת".

טיפת מזל

לאחר שמנתחים את הגורמים שעמדו מאחורי הצלחתם של חלק מהמרואיינים לנייד את עצמם, קצת מפתיע לגלות שרובם משייכים חלק מהמסלול שעשו למזל. "אני טוען תמיד שב דברים רבים היה לי מזל. האנשים שהכרתי, התיכון שהתעקשתי עליו, העובדה שהתקבלתי בצבא ליחידה מובחרת בגלל הנסיבות - בדיוק פרצה מלחמת המפרץ והיה מחסור באנשים, והיה צריך לאייש קורס מסוים במהירות אז לקחו אותי. צריך גם מזל בחיים", אומר אייל. גם סודרי אומר כי "היה לי מזל שדברים הסתדרו. לא מספיקה רק יכולת בחיים".

הגורמים החיצוניים שקובעים אם נצליח להתנייד לא מסתיימים במזל. מור, למשל, משייכת את הקיבעון בניידות הכלכלית הישראלית לאקלים הסגרירי בכלכלות העולם. "בשנים האחרונות ברור לאנשים שיש איום כלכלי על ישראל, והם נאחזים במקומות העבודה שיש להם ולא מחפשים עבודה אחרת. כמו שיש תקופות מיתון כלכלי, יש תקופות מיתון חברתי, שבהן אנשים נשארים באותו עשירון".

יש מי שמשייך זאת דווקא לצמיחה הכלכלית בישראל בעשורים האחרונים. לדברי סודרי, "זה יכול לנבוע מכך שבחברה הישראלית שררה בעשורים הקודמים תחושת שותפות גורל. הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות היו קטנים יותר, אבל בתהליך השיפור הכלכלי נוצרה התרחבות שלא היתה פעם. בישראל של שנות ה-60 לא היו ארסוף, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו. היכולת של העשירונים התחתונים לקפוץ לעשירון העליון קטנה כי הפער גדול יותר. לקפוץ משכר חודשי של 4,000 שקל ל-20 אלף שקל קל יותר מלקפוץ ל-200 אלף שקל. המעבר בין עשירון תחתון לעליון של פעם מקביל למעבר של היום בין מעמד ביניים תחתון למעמד ביניים עליון".

בכל הקשור לילדים שלהם, הם לא מסתפקים במזל, ודואגים לבנות עבורם מסלולים לעתיד טוב יותר. אייל חוסך כבר היום כסף כדי לממן לילדיו את לימודיהם באוניברסיטה. סודרי מאמין שהדבר החשוב ביותר עבור שלושת ילדיו הוא תמיכה הורית. "יש לי ילדה בת 9 שזוכה להרבה ביטחון ותמיכה. הכוונה הורית, שמזהה יכולות וחוזקות ונותנת לילד כיוונים וביטחון להתקדם, היא דבר חשוב ומכריע להצלחה בחיים".

גם לבן שטרית יש שלושה ילדים. "אשתי ואני דואגים שילמדו. מה הם יעשו אחר כך זה עניין שלהם, אבל לסיים תיכון עם בגרות זה חובה שאני לא מוותר עליה. אני תמיד אומר לילדים שלי: שכר לימוד עד דוקטורט - אממן באופן מלא. רכוש אני לא מבטיח, אבל זה כן".

ארץ האפשרויות המוגבלות

שרון וייך, 36

נקודת פתיחה: נולד ביפו וגדל בבת ים

כיום: אב לארבעה, איש תחזוקה, מתגורר בבית דגן ולא מסתיר את המרירות שלו מהחיים בישראל

"בישראל העבר שלך רודף אחריך. אם נולדת למשפחת עשירים - תישאר עשיר. אם נולדת למעמד הביניים תישאר בינוני, ואם לעשירון התחתון - שם תישאר. אתה משתייך לקטגוריה"

חגי שניר, 38

נקודת פתיחה: נולד למשפחה בת 10 נפשות בירושלים. גדל ביפו, התגייס והלך לעבוד מיד אחרי הצבא, כמו אחיו, כדי לעזור בפרנסת הבית

כיום: שכיר העובד בדוכן פלאפל בתל אביב, מ-7:00 עד 21:00 מדי יום. אב לשניים ושוכר דירה ברמת גן. משלם עבורה 6,500 שקל בחודש, לא מסוגל לקנות דירה

"באתי לבנקים, אמרתי 'יש לי 100 אלף שקל, תנו לי משכנתא לקנות את הבית במקום הכסף על השכירות שאני זורק לפח'. אבל במדינה הזו לא נותנים לצעירים להתקדם. תראו שבקיץ ייצאו לרחובות עוד פעם"

מיכאל בן שטרית, 41

נקודת פתיחה: נולד למשפחה בת 13 נפשות בשכונת מצוקה בבית שמש. אביו לא עבד, והוא למד בישיבה חרדית עד גיל 15. אז יצא בשאלה, ובכיתה י' עזב את בית הספר

כיום: מנהל בית הספר הטכנולוגי ברנקו וייס במודיעין, בעל תואר בחינוך, מתגורר בגדרה

"הצבא נתן לי דחיפה ראשונה. לפני כן לא היתה לי אמונה ביכולת שלי. גרתי בפריפריה, המסגרת לא תמכה בי ובחברה מסביב היו סמים, עוני וקשיים. להתנייד חברתית ממצב כזה זה קשה, כי אתה צובר פערי ידע לאורך השנים"

רמי אטדגי, 46

נקודת פתיחה: גדל ביפו, למד בבית הספר החקלאי בנהלל, שירת בחיל רגלים ואחרי הצבא הוסמך כמכונאי

כיום: עצמאי, בעלי מוסך מוסך אופנועים בתל אביב. נשוי בשנית ואב לשלוש, גר בשכירות

"אם אני רוצה לספק שיעור פרטי לילדה, אני חושב על זה פעמיים. לאזרח שחייב 1,000 שקל מוציאים צו מעצר ועיקולים, ומי שחייב מיליונים מקבל את שלו"

כשאותו העשירון כבר לא מספיק

יניב, 32, עובד כעורך דין במשרד פרטי ונשוי לדקלה, עובדת סוציאלית. יניב מגדיר את ההכנסה שלו ושל אשתו "אי שם באמצע העשירון השמיני. אני באותו עשירון כמו הורי, אבל אני נמצא במצב כלכלי פחות טוב, כי המצב הכלכלי של תשעת העשירונים התחתונים הידרדר. ההורים שלי לא היו עשירים כשהיו בגילי, אבל היתה להם דירה במקום שבו הם רצו לגור, ליד מקום העבודה שלהם. אני לא רואה אפשרות לקנות דירה במקום שאני מגדיר סביר".

אביו של יניב עבד בנתב"ג ואמו היתה מורה. כשהוריו היו בגילו הם כבר החזיקו בבעלותם דירה בת ארבעה חדרים בפתח תקוה. כמה שנים לאחר שיניב נולד הם עברו לבית פרטי באבן יהודה. הם שילמו משכנתא במשך שנים רבות, נעזרו בירושה, אבל הצליחו להגיע לבית משלהם בשלב מוקדם יחסית.

"כשאבא שלי התחתן בגיל 26 כבר היתה לו דירה. לא היה חסר לנו כלום בבית. מדי פעם נסענו לחו"ל, והיו שתי מכוניות. לי ולאשתי יש מכונית אחת, ואני נוסע לעבודה באוטובוס. לא יצאנו לחופשה מאז ירח הדבש, אין לנו כבלים, האינטרנט במהירות מינימלית והאוטו יד שנייה מליסינג".

בני הזוג יניב ודקלה גרים בשכירות מוזלת (הדירה שייכת למשפחה) בשכונת נווה עמידר בפתח תקוה. "אבא שלי היה קם ב-5:00 לעבודה, אבל הוא הגיע ב-16:00 הביתה. אני עובד 10-11 שעות ביום כדי לגור בדירה צפופה, מגיע לסוף השבוע עם לשון בחוץ - ובשביל מה? אני לא רוצה להגיע לכך שבעוד 10 שנים אוכל להרשות לעצמי לגדל את הילד שלי. אני רוצה לגדל אותו כיום".

1.2 מיליון ישראלים, 10 שנים

המחקר של גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי הוא מחקר העומק המקיף ביותר שנערך בתחום הניידות החברתית בישראל עד היום. נתוני השכר במחקר נלקחו מהדיווחים של המעסיקים לרשויות המס (נתונים ברמת הפרט הכוללים בין היתר שכר, גיל, מין ויישוב) ובהם בן נאים ובלינסקי ביצעו שני ניתוחים.

הניתוח הראשון נעשה על כ-600 אלף איש בישראל בין 2003 ל-2009 (האוכלוסיה הקבועה ב-2003-2004 מנתה 574 אלף איש, וב-2008-2009 630 אלף איש). הנבדקים היו גברים שכירים בני 25-55. הבחירה בחתך זה נבעה מהרצון לבצע השוואה למחקר דומה שנערך באיחוד האירופי, וכך לבדוק את מצבה של הניידות בישראל ביחס למדינות האיחוד.

הבחירה של המחקר המקביל באיחוד האירופי להתמקד בגברים נבעה מרצון לנטרל הטיות הנוגעות לניידות בשל חוסר היציבות התעסוקתית של נשים בשנים מסוימות בקריירה כתוצאה מחופשות לידה, ובשל העובדה שבשלהי הקריירה נשים פורשות מוקדם יותר ממעגל העבודה. בנוסף הושמטו מהמחקר הראשון עצמאים, בשל החשש מהטיית הכנסות על ידיהם.

הניתוח הראשון חולק לשניים: בדיקה של אוכלוסיה משתנה ושל אוכלוסיה קבועה. בבדיקת אוכלוסיה משתנה הכוונה היתה לבדוק כיצד מתפלגים עשירוני הכנסה מסוימת מסך האוכלוסיה בשנה העוקבת. בניתוח זה כניסתם של אזרחים חדשים לשוק העבודה ויציאתם של אזרחים אחרים ממנו השפיעה על תוצאות המחקר. בבדיקה השנייה נבדק מצבה של אוכלוסיה קבועה בצמדים של שנתיים בין 1999 ל-2009. בניתוח זה לא נטלו על עצמם בן נאים ובלינסקי את האילוץ של עריכת מחקר זהה לזה האירופי, ובבדיקה נכללו גם נשים. האוכלוסיה הקבועה במחקר ארוך הטווח ל-1999-2009 מנתה 1.2 מיליון ישראלים.

עשיר וטוב לו המסקנות העיקריות מהמחקר

הקרקעית נהפכת לדביקה יותר: בעוד שב-2003 כ-49% ממי שהיו בעשירון התחתון נותרו באותו העשירון ב-2004, השיעור עלה בקביעות עד לשיעור של 56% "תקועים" בעשירון התחתון ב-2009 (בבדיקת אוכלוסיה משתנה)

השכבה העליונה מחזיקה חזק את הכיסאות: אם השתייכת בעשר השנים האחרונות לעשירון העליון, שבו השכר הממוצע הוא כ-24 אלף שקל, רוב הסיכויים שנשארת שם. כ-86% ממי שנמנו עם העשירון העליון במשך התקופה נשארו בו גם בשנה שלאחר מכן

חפשו את הקומבינה: הענף שבו קיימת ההסתברות הגבוהה ביותר לעלות עשירון הוא המונופולים הממשלתיים בתחום החשמל והמים

עדיף להיות פיננסייר מאיש היי-טק: בענף הפיננסים, ככל שהעובד נמצא בעשירון נמוך יותר גדלה ההסתברות שלו לעלות לפחות עשירון אחד מעלה. בענף ההיי-טק התמונה הפוכה: ככל שהעובד נמצא בעשירון נמוך יותר, קטנה ההסתברות שלו לעלות מעלה

הטכנולוגיה העלית בדרך למטה: בין 2003 ל-2009 חלה ירידה בנוכחות עובדי ההיי-טק בששת העשירונים העליונים

החיובים המופרזים התגלגלו לעובדי הסלולר: בענף התקשורת נרשמה ההטבה המשמעותית ביותר במצבו של העשירון העליון. אם ב-2004 פחות מ-78% מעובדי הענף שמרו על מקומם בעשירון העליון בשנה שלאחריה, ב-2009 עלה הנתון ל-84%

באירופה יש יותר הזדמנויות: הניידות בשלושת העשירונים הגבוהים בישראל נמוכה משמעותית מזו שבאיחוד האירופי. בין 2003 ל-2009, כ-92% ממי שהיו בעשירון העליון בישראל בשנה מסוימת נותרו בעשירון העליון בשנה העוקבת - לעומת 80% באיחוד

שכר מועדון השמנת מתנפח: השכר החודשי הממוצע של המאיון העליון ב-2009 היה כ-257 אלף שקל ברוטו, גבוה ב-268% משכרם ב-1999

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם