אני צריכה להיזהר מאוד במה שאני אומרת", אומרת בחשש נעמי וולף, ומבהירה - בפעם המאה תוך שעה במהלך הראיון ל-Markerweek - שהיא מתנגדת בכל תוקף לכל סוג של אלימות. "אמרו לי שיעצרו אותי שוב אם אגיד או אכתוב משהו שייתפש כהסתה למהומות. עורך הדין שלי אמר לי בפירוש: 'אל תיעצרי'", היא מסבירה.

ייתכן שוולף חוששת בצדק: רק לפני חודש היא נעצרה ונכפתה באזיקים, חוויה טראומטית לכל אדם, קל וחומר לסופרת ידועה שבדיוק יצאה, בשמלת ערב מהודרת, מערב עם החברה הגבוהה של ניו יורק. הסיבה למעצרה: היא עמדה על מדרכה וסירבה לזוז.

חשוב להבהיר כבר עכשיו: נעמי וולף היא אזרחית שומרת חוק, במובן המלא של המלה. היא לא מהפכנית אנרכיסטית רדיקלית, מעולם לא נעצרה, וקשה לחשוד בה בהפרת חוק או בהפרת סדר מסוג כלשהו. היא סופרת ופובליציסטית ידועה, מחברת הספר "מיתוס היופי" וספרים רבים אחרים, שהפכו אותה לדוברת הבלתי רשמית של הגל השלישי של הפמיניזם. נשיא אמריקאי אחד, ביל קלינטון, וסגן נשיא שהיה אמור להיות נשיא, אל גור, נעזרו בשירותיה בקמפיינים שלהם לנשיאות ארה"ב. כיצד אשה כזאת, שכמה דקות לפני כן בילתה בחברת מושל ניו יורק אנדרו קואומו, מוצאת את עצמה כפותה באזיקי פלסטיק כשידיה מאחורי גבה?

זהו סיפור המעשה, כפי שוולף מספרת אותו: ב-18 באוקטובר נכחו היא ובן זוגה, מפיק הסרטים אברם לודוויג, בטקס הפרסים של אתר הבלוגים והחדשות האפינגטון פוסט, Game Changers. באירוע הנוצץ נכחו סלבריטאים כמו קים קרדשיאן ופוליטיקאים בכירים כמו קואומו. כשהגיעו לשם ראו הפגנה שלווה של כ-200 פעילים בתנועת Occupy Wall Street, שביקשו לפנות לקואומו ודיברו בשיטת "המיקרופון האנושי" (הקהל חוזר על דברי הדובר כדי להעצים אותם), מאחר שנאסר עליהם השימוש במגפונים.

לאחר שעידכנה את הפעילים כי זאת זכותם החוקתית להשתמש במגפון וקיבלה מהם רשימת דרישות עבור המושל, נכנסו וולף ולודוויג לאירוע. כשיצאו ממנו ראו שעשרות שוטרים כיתרו את המפגינים על המדרכה בצדו השני של הרחוב, במרחק רב מהאירוע שמולו ביקשו להפגין. וולף, המתמחה בזכויות אזרח, הסבירה - הן למפגינים והן למשטרה - שלפי הרישיון שניתן לאירוע מותר למפגינים ללכת על המדרכה, כל עוד הם לא מפריעים לתנועת הולכי הרגל. היא ובן זוגה החלו להוביל כ-40 מפגינים שהלכו בשורה על המדרכה, כדי לא לחסום את הגישה לעוברי אורח, בהתאם להנחיות המשטרה. עד מהרה זינקו 40 שוטרים, לדבריה, כדי למנוע את התהלוכה החוקית לגמרי. הם ביקשו ממנה לזוז אחורה, היא אומרת, אך היא לא הצליחה להביא את עצמה לציית.

"לא התכוונתי לא לזוז", היא מסבירה. "התכוונתי לציית להנחיות, אבל לא יכולתי לזוז. חשבתי על סבתא שלי, שהלכה לעולמה לפני שנה, שצעדה יחד עם התנועה לזכויות האזרח, למען חופש הביטוי ונגד מלחמת וייטנאם. המורשת שלה היתה בתוכי, וידעתי שאני לא יכולה לציית לפקודה לא חוקית, כי סבתא היתה כועסת עלי. לא ניסיתי ליצור קשיים, באמת, פשוט שאלתי את עצמי מה עדיף: להיעצר או להכעיס את סבתא".

לבסוף היא נעצרה והוחזקה בתא מעצר לשעה, ושוחררה עם אזהרה חמורה מצד הסמל בתחנת המשטרה: "אם תצטרפי שוב לחברים המפגינים שלך", אמר, "תיעצרי בשנית". הפעם, הבטיח לה, יילקחו ממנה טביעות אצבעות, היא תוכנס למערכת וייפתח לה תיק פלילי שילווה אותה כל החיים.

"אני לא רוצה להיות צודקת"

את מסקנותיה מאותו אירוע עיבדה וולף למאמר ב"גרדיאן", שבו טענה כי הדיכוי האלים של הפגנות המחאה בארה"ב בשבועות האחרונים נבע מסיבה אחת: דרישותיהם של המפגינים להוציא את הכסף מהפוליטיקה, לערוך רפורמה מקיפה בתעשיית הפיננסים ולמנוע מחברי קונגרס לחוקק חוקים שמשפיעים על תאגידים שבהם הם מושקעים בעצמם. Occupy Wall Street עוררה תהודה בינלאומית וכבשה את השיח הפוליטי בארה"ב. התוצאה היתה, לדבריה, מהלך מתואם של ראשי העיריות עם המשרד לביטחון פנים, הכפוף לקונגרס, לדיכוי המחאה הלא-אלימה שהורכבה בסך הכל מצעירים לא חמושים ומבולבלים בחלקם, שלא השתמשו באלימות ורק ביקשו דמוקרטיה שקופה יותר. צעירים לא חמושים הוכו באכזריות עד זוב דם, נשים נגררו בשערותיהן וסטודנטים צעירים רוססו בעיניהם בגז פלפל, בתמונות שזיעזעו את ארה"ב.

המסקנה של וולף היתה חד-משמעית ומזעזעת: Occupy Wall Street הוא הקרב הראשון במלחמת אזרחים שבה הקונגרס, בשיתוף הנשיא, שלח שוטרים חמושים לדיכוי קהל הבוחרים שלהם - בניגוד לחוקה האמריקאית, האוסרת על הממשל הפדרלי להתערב בעניינים מוניציפליים.

המאמר של וולף ב"גרדיאן" נהפך לתופעת רשת היסטרית: יותר מ-235 אלף שיתופים בפייסבוק, יותר מ-7,000 ציוצים בטוויטר, יותר מ-1,000 תגובות ומיליון צפיות באתר ה"גרדיאן". המאמר החריף עורר פולמוס ציבורי נרחב בארה"ב: מתנגדים משמאל ומימין יחדיו תקפו את וולף, האשימו אותה בתיאוריות קונספירציה, טענו שאין ביסוס עובדתי לטענותיה על מעורבות המשרד לביטחון פנים בדיכוי המחאות וביטלו את המאמר שלה כאסופה של ספקולציות פרועות ומסוכנות. וולף השיבה למבקריה במאמר שני, שבו פירטה את הראיות שברשותה, ציטטה דיווחים תקשורתיים ומחקרים מהעשור האחרון שקבעו כי ה-FBI והרשויות הפדרליות האחרות מסייעות ומעורבות בפעולות שיטור מקומיות, כמו גם בדיכוי מחאות אזרחיות, וציטטה ראשי עיריות שרמזו למעורבות פדרלית במעקב אחרי המוחים ובפשיטות על המחאה. אבל הראיה הנוקבת ביותר שלה היתה הסמל בתחנת המשטרה בניו יורק שאמר לה זאת בעצמו.

וולף עדיין מופתעת למדי מהסערה שעורר המאמר שלה. "לי זה נראה מובן מאליו. מאז 2007 הזהרתי שיש אינטרס פיננסי במלחמה בעירק ובדיכוי של האופוזיציה. זה לא טיעון מפתיע לדעתי, פשוט עידכנתי אותו לאור הראיות המוכיחות שהקונגרס והמשרד לביטחון פנים משפיעים על היחס כלפי המפגינים.

"אני חושבת שהמאמר זכה לתהודה כזאת כי המצב מפחיד. אני לא רוצה להיות צודקת. אני רוצה לטעות. יש לי שני ילדים קטנים. אני לא רוצה שמשטרה מקומית תקבל פקודות מגוף לא שקוף ולא נבחר כמו המשרד לביטחון פנים. זה לא תרחיש שאני רוצה להיות צודקת בקשר אליו, אבל יש ראיות שתומכות בטענה הזאת ודורשות חקירה. ארה"ב היתה פעם דמוקרטיה שקופה למדי, שבה הנבחרים היו חייבים לתת דין וחשבון לבוחריהם, אבל אם הראיות נכונות - והן נערמות מדי יום - מה שיש לנו הוא משהו אחר לגמרי, וזאת קריאת השכמה עצומה".

במאמרה התריעה וולף מפני רמיסת זכויות האזרח בארה"ב, אך כעת היא מזהירה: מדובר במלחמה גלובלית. דיכוי המחאות ברחבי העולם, מארה"ב עד ישראל, הוא תוצאה של תיאום בין הממשלות והרשויות השונות, שנועד למנוע מדרישותיהם של המפגינים להתממש. "אני נמצאת בעמדה יוצאת דופן", היא אומרת, "בגלל העניין שלי בנושא אני מקבלת דיווחים מכל העולם. הייתי בבריטניה לפני שבועיים ושמעתי עדויות דומות על התנהלות המשטרה שם ועל הארגון של דיכוי המחאות. בבריטניה, באוסטרליה ובישראל גם נחקקו חוקים שמגבילים את זכויותיהם של פעילי זכויות אדם ופעילים חברתיים".

נשמע לכם כמו תיאוריית קונספירציה? לפי וולף, זאת המסקנה המתבקשת. "המתחים גלובליים. השחקנים שמרוויחים מדיכוי ביקורת על העסקות הפיננסיות שלהם הם גלובליים. תנועת המחאה שדורשת שקיפות בעסקות האלה היא גלובלית. איך אפשר לחשוב שבתקופה שבה התקשורת גלובלית ותעשיית הפיננסים גלובלית, ויש ישויות גלובליות כמו קרן המטבע והבנק העולמי, לא נחשוד שיש דיונים גלובליים על הדיכוי של מחאות כאלה? לא צריך לגלוש לתיאוריות קונספירציה כדי לראות שיש תנועות גלובליות שמתואמות אלה עם אלה, ומנגד ישויות גלובליות עם עורכי דין ולוביסטים שמתאמות אילו חוקים צריך להעביר כדי להגן על הסטטוס קוו. כל מה שקורה עכשיו מבחינה פוליטית הוא גלובלי. באוסטרליה בישראל ובקנדה העבירו חוקים, ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון פועל למען חקיקה המגבילה פעילי זכויות אדם. למה דווקא עכשיו?

"אני אדם אחד. זה לא תחקיר שביכולתי לערוך לבדי, אבל יש ראיות בוטות מאוד לטענה הזאת. בכל מקום נראו אותן טקטיקות של שיטור מיליטנטי, אותו שימוש בסוכנים פרובוקטורים. ביוון הם נקראים 'הלא ידועים', מפגינים אנרכיסטים לכאורה שמכסים את פניהם ונראים חוצים את הקווים ומדברים עם המשטרה. בכל הערים אזרחים מדווחים על נוכחות של שוטרים שלא מוכרים להם. זאת לא תיאוריית קונספירציה. זה דורש חקירה רצינית".

השחיקה הזאת של הדמוקרטיה, אומרת וולף, אינה מקרית. "אנחנו נמצאים ברגע היסטורי, שבו לאליטות הגלובליות יש יותר במשותף זו עם זו מאשר עם האזרחים במדינות שלהן. אני לא תומכת באלימות, בוודאי לא במלחמת מעמדות אלימה, אבל כיום מתנהלת מלחמת מעמדות, והיא מתנהלת כבר זמן רב. האליטות מנהלות מלחמה פיננסית נגד כל המעמדות האחרים, והמחאה נובעת מאנשים שמתעוררים, אנשים שמפתחים מודעות ואומרים: 'אנחנו רוצים לסיים את המלחמה הזאת שמתנהלת נגדנו'. ה-99% לא מנהלים מלחמה, אני חושבת, אלא מזהים מלחמה קיימת".

דמוקרטיה בדרך לדיקטטורה

וולף, 49, נולדה בסן פרנסיסקו למשורר, המרצה והסופר לאונרד וולף ולאנתרופולוגית דבורה גולמן. היא למדה בייל ולאחר מכן באוניברסיטת אוקספורד, ובין לבין הספיקה לחיות כמה שנים בישראל וללמוד עברית. ב-1991 היא פירסמה את ספרה הראשון והידוע ביותר, "מיתוס היופי" (שתורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שבו טענה כי מושג היופי מורכב מסדרה של כללים וחוקים שנועדו לדכא נשים ולהשאירן נחותות מגברים. הספר נהפך לרב מכר בינלאומי, והפך אותה לכוכבת ספרותית ולדוברת פמיניסטית מבוקשת.

היא פירסמה ספרים נוספים, בהם "Promiscuities" ו-"Misconceptions", וכן טורי דעה ומאמרים בנושאים פוליטיים וחברתיים. ב-1996 שימשה כיועצת במטה הבחירות של ביל קלינטון (באותו זמן היתה נשואה לכותב הנאומים שלו, דיוויד שיפלי), ועזרה לו לגייס את קולות הנשים. היא לוהקה שוב לתפקיד במסע הבחירות של אל גור ב-2000.

הרקע המשפחתי והאתני שלה, אומרת וולף, מסביר חלק גדול מאישיותה. "אני תמיד רואה את עצמי במאבק הזה כיהודייה. חלק ממשפחתו של אבי הושמדה בשואה, ואני יודעת כמה מהר יכולה חברת אזרחית לגלוש לאלימות ולדיכוי וכמה הדמוקרטיה שבירה. אני באה ממשפחה שחוותה סגירה של דמוקרטיה בדרך אפלה מאוד, וכאם לילדים אני חשה שאם לא נתעשת, העתיד של הילדים שלנו עשוי להיות לא חופשי, מסוכן ואפל מאוד. זאת לא תיאוריית קונספירציה. מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד. אנשים חושבים שאתה נעצר רק אם אתה מפר את החוק, אבל כיום אתה נעצר אם אתה אומר משהו שמעצבן מישהו במשטרה. ככה זה בחברות סגורות".

ב-2007 פירסמה וולף את הספר "סופה של אמריקה" (The End of America: Letter of Warning to a Young Patriot), שבו הזהירה מפני עליית הפאשיזם בארה"ב, פירטה עשרה צעדים בדרך להפיכתה של מדינה מדמוקרטיה פתוחה למשטר סגור והשוותה בין האירועים שהתרחשו בארה"ב במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן לבין האירועים שהובילו לעלייתן של דיקטטורות במאה ה-20. בספר היא צפתה, בין השאר, כי החוקים מרחיקי הלכת שנחקקו נגד טרור במהלך כהונתו של בוש ישמשו יום אחד את המשטר לדיכוי מחאות אזרחיות.

"לצערי, כל דבר שחזיתי בספר התגשם", היא אומרת כיום בעצב. "מישהי שלחה לי מייל שבו סיפרה שמחתה באופן לא אלים נגד ביקורו של ברק אובמה בפנסילווניה, ושוטר ניגש אליה ואמר לה שהעובדה שהיא נושאת שלט מהווה איום והוא יכול לעצור אותה".

ב-2008 פירסמה המשך ל"סופה של אמריקה": "תנו לי חירות: מדריך למהפכנים אמריקאים" (Give Me Liberty: A Handbook for American Revolutionaries), שבו חילקה עצות מעשיות למהפכנים צעירים כיצד להילחם בשחיקת הדמוקרטיה ובהפיכתה של ארה"ב לחברה סגורה. "מחאה חזקה, שבה מעורבים מספיק אנשים, יכולה להציל דמוקרטיות שבירות. אני חוזרת על זה שוב ושוב".

למוחים בישראל וברחבי העולם היא מחלקת את הטיפים הבאים: "ראשית, דעו מהי דמוקרטיה. בשני הדורות האחרונים נעשה ניסיון מכוון לא ללמד מהי דמוקרטיה, מהו חופש עיתונות, מהי ממשלה ייצוגית. דעו על מה אתם נלחמים.

"שנית, מחאה לא אלימה היא הדבר החשוב ביותר. אל תכסו את הפנים, זה מאפשר לסוכנים פרובוקטורים להסתנן ולהסית לאלימות. אל תהרסו דברים, אל תשרפו דברים. אל תצעדו, חשוב מאוד לשבת. אני מדגישה שוב: אל תצעדו. זה מודל צבאי של מחאה, זה מביא להתנגשויות. שבו ושירו, צרו מודל של החברה האזרחית שאתם רוצים. כשמרססים אותנו עם גז פלפל זה נראה כמו הפסד, אבל זה ניצחון. ככל שאתם נראים יותר רודפי שלום ודמוקרטיה, ככל שתעבירו את המסר שאתם לא אנרכיסטים, כך תהיו יעילים יותר. חשוב להפריע בדרכי שלום למצב של 'עסקים כרגיל' - לחשוב במונחים של שנים, לא בהתפרצויות קצרות. לעשות את מה שגנדי ומרטין לותר קינג עשו.

"הדבר השלישי הוא להירשם כבוחרים וליהפך לגוש מלוכד. לשכור עורכי דין משלכם, לגייס כספים. לדעת איך לנסח הודעות לעיתונות, איך מדברים לציטוט ולא לציטוט, איך להתמודד עם התקשורת. להתארגן, להריץ מועמדים משלכם, לארגן את עצמכם כגוף משפיע של מצביעים. חייבים תנועה שדורשת שקיפות, המסרים צריכים להיות מתוחכמים יותר. צריך תחכום בנוגע למסמכים ולשיטות שאתם בוחנים. אם כל זה לא ייעשה בזמן בארה"ב ובישראל ובמקומות אחרים, תהיה נקודה שבה רשויות האכיפה יהיו כל כך אלימות שאנשים יפחדו מדי למחות. הגופים שרוצים לדכא את המחאה מאורגנים, גלובליים וחזקים מאוד, אבל המודעות הגלובלית והפוטנציאל לתודעה אזרחית עולמית שמתעלמת מהאליטות חזקה באותה המידה, ואולי אפילו יותר. בריה"מ היתה גדולה וחזקה, וגם היא הופלה על ידי תנועה עממית".

עלייה של תודעה חדשה

החוקים האנטי דמוקרטיים שנחקקו באחרונה בישראל מאוד מדאיגים את וולף. "חשוב מאוד שתהיה דמוקרטיה בישראל, כי הישויות שמרוויחות מכניסה למיטה עם הממשלה הן גם אלה שמרוויחות מכניסה למלחמה. יש להן אינטרס למנוע מהחברה האזרחית במזרח התיכון להתפתח. בחברות סגורות יש שופטים, יש דמוקרטיה, אבל יש עיתונאים שיודעים מה הם אמורים לסקר ומה הם לא אמורים לסקר, שופטים שיודעים מה הם צריכים לפסוק ואנשים שמצביעים בבחירות, אבל יודעים מה מצופה מהם לבחור. העובדה שיש מערכת משפט וחופש עיתונות לא אומרת שיש חופש".

וולף חשה אופטימיות זהירה בכל מה שנוגע לסיכויי המחאה להצליח. "זאת תקופה ייחודית. אלפי אנשים ברחבי העולם מחו ולא נהגו באלימות. זאת עלייה של תודעה אזרחית חדשה, שאומרת: אנחנו לא רוצים אלימות. לא אלימות סביבתית, לא אלימות כלכלית ולא אלימות צבאית או פוליטית. יש דור בתנועה הזאת שיודע שההבטחות של הקפיטליזם הדמוקרטי, שלפיהן אדם אחד שווה קול אחד והכללים במגרש שווים לכולם, הושחתו, או שהן ריקות מתוכן. הייאוש הכלכלי שרבים מהם רואים הוא משותף.

"האינטרנט עושה אותם חכמים יותר, מתוחכמים יותר. הם גדלו עם האינטרנט, שתורם למעבר ממצב של 'אני רק נתין' למצב תודעתי של 'אני אזרח עיתונאי, אני מנהיג אזרחי פוטנציאלי, אני יכול לערער על הסמכות'. הם אוהבים את אותם דברים שאוהב בפטיסטי בדרום ארה"ב או מישהו בתל אביב או בקהיר. יש להם את אותם חששות ואותה ראיית עולם פוליטית ודרך לתקשר פנים אל פנים עם כל אחד בעולם. לכן האליטות לא יכולות לשקר לנו. אני יכולה לדעת שהממשלה משקרת לי כשהיא עושה דמוניזציה לאנשים או לעמים אחרים: אני יכולה פשוט לדבר אתם בפייסבוק. הצעירים רוצים עולם הנאמן לניסיון שלהם, שלפיו רוב האנשים הם לא מפלצות מלאות שנאה כמו שניסו לומר להם. האנשים בתחריר אומרים את אותם הדברים שאומרים המפגינים בפורטלנד, והם זוכים לתמיכה ולעידוד מהמפגינים במצרים. כל זה מביא אתו עולם חדש".

הדברים החריפים של וולף גורמים לה מדי פעם להביע חשש כי תיעצר, ולהבהיר שוב ושוב כי היא לא מסיתה לאלימות, אך היא מסרבת לתת לחשש להשתיק אותה. "למה אני לא שותקת? מפני שככל שיותר אנשים יצעקו, כולנו נהיה בטוחים יותר. ככל שמספר הצועקים יפחת, כך הסכנה תגדל. כולנו צריכים למצוא את עצמנו בתוך המאבק הזה ברמה האישית, כי זה נוגע לכולנו. אתה לא יכול לעצום את העיניים, כי במוקדם או במאוחר הם יופיעו בדלת שלך. דברו, תעדו עוולות, גייסו את כל מי שאתם מכירים, תתארגנו. ההיסטוריה מראה שאם נשתוק עכשיו המצב יהיה אלים בהרבה, ושאם נדבר עכשיו - יהיה בטוח יותר. אם נתאגד באופן גלובלי, הילדים שלי והילדים שלכם יחיו בעולם הרבה יותר טוב מאי פעם. אינשאללה".