האם מתקפת הטילים הבאה תוביל את ישראל לפשיטת רגל? - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם מתקפת הטילים הבאה תוביל את ישראל לפשיטת רגל?

ישראל משקיעה 20 מיליארד שקל בהתחמשות מפני רקטות וטילים - אלא שברגע האמת המחיר צפוי לזנק ■ יש מי שמטילים ספק ביכולת של המדינה לעמוד בעלויות, אך במשרד הביטחון לא מודאגים

73תגובות

יום חמישי, 7 באפריל 2011, ייזכר כאחד הימים המרגשים עבור המהנדסים של רפא"ל ואנשי מערכת הביטחון. בערבו של אותו יום עמדה בהצלחה מערכת "כיפת ברזל" באתגר המבצעי הראשון שלה: היא יירטה שמונה מתוך תשע רקטות גראד שעשו את דרכן מרצועת עזה לאשקלון. עדי ראייה סיפרו שראו את שובל הרקטה אחרי שהתפוצצה באוויר, והחרדה התחלפה לרגע בגאווה לאומית.

"זהו הישג למחקר ולפיתוח, לתעשיות ולחיל האוויר", אמר אז שר הביטחון אהוד ברק. "המערכת גם מונעת פגיעה וגם מרחיבה את חופש הפעולה המדיני, ומאפשרת קבלת החלטות בדרך נכונה". אבל טבילת האש של כיפת ברזל, שרשמה מאז עוד כמה יירוטים, לא היתה רק תשובה לחמאס. היה בה גם מסר לספקנים ולמתנגדי הפרויקט עתיר ההשקעה, שאמור לספק הגנה לתושבי ישראל.

האירוע סוקר בהרחבה בתקשורת ולווה בסרטונים רבים באינטרנט, אבל זו רק אבן דרך אחת במסלול ההתחמשות של ישראל להגנה מן האוויר, או בשמו המלא - המערכת הרב-שכבתית להגנה מפני טילים. אם הכל יעבוד על פי התוכנית, עד 2015 ייהפכו שמי ישראל ליקרים ביותר בעולם במונחי הגנה אקטיבית ביחס לשטחה. התואר המפוקפק שבו תחזיק ישראל הוא תוצאה של מציאות מדינית-ביטחונית, אבל הוא נובע גם משורת החלטות אסטרטגיות בעלות משמעויות כלכליות מרחיקות לכת.

חידוש הירי מרצועת עזה, התחמשות החיזבאללה ברקטות ארוכות טווח וסוגיית האיום האירני לא רק מעלים את מפלס החרדה הציבורי, אלא גם מעניקים רוח גבית למערכת הביטחון, בימים שבהם היא נדרשת להיאבק בקיצוץ תקציבי לטובת משרדים אחרים. הצרות הכלכליות מבית תופסות את מערכת הביטחון בתהליך מואץ של פיתוח והצטיידות במערכות להגנת שמי המדינה.

עלויות הפיתוח של אמצעי ההגנה והטמעתם בצה"ל יגיעו, על פי הערכות, ל-20 מיליארד שקל לכל הפחות, מחציתם במימון אמריקאי. הסכום כולל עלויות פיתוח ומערכות שיגור, מכ"מ ושליטה. מטריית ההגנה על שמי ישראל כוללת ארבע שכבות הגנה: מערכת "כיפת ברזל", שאמורה להתמודד עם איומים קצרי טווח של 4-70 ק"מ; מערכת "שרביט קסמים" (המוכרת גם בשם "קלע דוד") שנמצאת בפיתוח ואמורה לטפל באיומים בטווחים של 70-250 ק"מ; טיל החץ 2 שנמצא בשימוש מבצעי בשתי סוללות ואמור לתת מענה לאיומים מטווחים ארוכים יותר של 600-1,000 ק"מ; וטיל החץ 3 שנמצא בפיתוח ואמור ליירט איומים בטווחים של אלפי ק"מ ביירוט חוץ-אטמוספרי. בנוסף קיימת שכבה של סוללות טילי פטריוט, שנמצאות בישראל מאז שנות ה-90.

עד כה הושקעו קרוב למיליארד שקל בפיתוח כיפת ברזל ובפרישה של שתי סוללות, ומערכת הביטחון זכתה באחרונה למענק אמריקאי מיוחד של 205 מיליון דולר נוספים עבור הצטיידות בארבע סוללות נוספות. בסופו של התהליך צפוי המערך לכלול עד 13 סוללות בפרויקט שעלותו תסתכם ביותר ממיליארד דולר. לכך יש להוסיף 10 מיליארד שקל לפיתוח ולחיול של פרויקט חץ 2, שעדיין זוכה לתמיכה אמריקאית. ההשקעה האמריקאית המערכות ההגנה על ישראל עולה בהתמדה - מ-35 מיליון דור באמצע שנות ה-90 ועד 200 מיליון דולר מדי שנה בשנים האחרונות. הסכומים הללו מתווספים לסכומים של כ-100 מיליון דולר מתקציב משרד הביטחון.

כל אלה אמורים להעמיד לרשות ישראל מערכת הגנה רב-שכבתית מפני טילים מוכנה לפעולה. ואולם המעבר ממצב של מוכנות למצב מלחמתי פותח מחדש את החשבון הכלכלי ומשנה אותו מקצה לקצה. אם ישראל תידרש להשתמש ביכולות האלה באופן כולל ואינטנסיבי, העלות הכלכלית של הגנת שמי ישראל תצמח לממדים גדולים בהרבה, ולו רק בשל העובדה שתחת כל טיל שישוגר, תידרש ישראל לרכוש אחר במקומו ולשמר את יכולותיה. מדובר בארסנל גדול של טילים מסוגים שונים שעלותם נעה מ70- אלף דולר עבור טיל "כיפת ברזל", דרך 700 אלף דולר עד מיליון דולר עבור כל טיל "שרביט קסמים", ועד 3-2.5 מיליון דולר לכל טיל חץ.

גם ללא מערך ההגנה מפני טילים, מלחמה היא עסק יקר. כך למשל, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, שהחלה ביולי 2006 ונמשכה 34 ימים, דרשה מערכת הביטחון מהאוצר פיצוי של 30 מיליארד שקל בגין המלחמה - 8.2 מיליארד שקל עבור השלמת מלאים ורכישת מערכות נשק ותחמושת, 9.6 מיליארד שקל להכנה לקראת המלחמה הבאה, והגדלה של בסיס תקציב הביטחון ב-3 מיליארד שקל למשך שלוש שנים. אבל טבען של מלחמות הוא שהן רק מתייקרות. במלחמה הבאה לא תסתפק ישראל במיגון פסיבי של ממ"דים ומקלטים, ובנוסף לעלויות חימוש המערך ההתקפי שלה היא צפויה לשאת בעלויות של טילי עורף יקרים שיקפיצו את מחיר המלחמה. ולכן אם ישראל תרצה להימנע מפשיטת רגל במלחמה הבאה, היא לא תוכל להתעלם משיקולים כלכליים.

חלק מהרקטות יגיעו למטרה

מאזן האימה של ישראל מול שכנותיה אינו כלכלי בעליל. מול כל רקטת קסאם תוצרת בית, שעלות ייצורה ושיגורה היא כ-200 דולר ליחידה, מפעילה ישראל טיל כיפת ברזל שעלותו 70-100 אלף דולר. לאותו עימות שמימי בין פסגת הטכנולוגיה לצינור הפרימיטיבי קדמה השקעה של מאות מיליוני דולרים בפיתוח ובהטמעה מבצעית.

סוללת כיפת ברזל ליד שדרות

"המערכות האלה לא מגיעות למצב של סיום מלא, הן מתפתחות כל הזמן מול האיומים שמשתנים בצד השני", מסביר אריה הרצוג, ראש מינהלת חומה, הגוף האחראי על נושא ההגנה מפני טילים במשרד הביטחון.

עצם ההשוואה הכלכלית הישירה מקוממת את אנשי מערכת הביטחון והמצדדים בה. "ראשית, חיי אדם חשובים יותר ואין להם מחיר כלכלי", טוען הרצוג. "שנית, גם החישוב הכלכלי בבסיסו אינו נכון. יש להעמיד את עלות הטיל מול עלות הנזק הישיר והעקיף שהיה מסב לו הגיע ליעדו, ומהבחינה הזו יש היגיון כלכלי".

ואולם מאז 2007, אז החליטה ישראל להצטייד במערכת "כיפת ברזל", מתקיים פולמוס סוער סביב ההחלטה להשקיע מיליארדי שקלים במיגון שמי ישראל - מרמת האסטרטגיה של הגנה אקטיבית, דרך האפקטיביות שלו בפועל ועד למשמעויות הכלכליות הנגזרות ממנו. בשיח הזה לוקחים חלק אנשי מערכת הביטחון לדורותיה, מהנדסי טילים ואווירונאוטיקה, אנשי התעשיות הביטחוניות ופרשנים צבאיים. המערכת משרה תחושת ביטחון, אך עד כמה היא מוצדקת ובאיזה מחיר?

"אין שום מערכת שמסוגלת להביא להגנה מלאה - לא כיפת ברזל, לא שרביט קסמים ולא כל חלופה אחרת. אם יורים עליך רקטות חלקן יגיעו למטרתן", מסביר יפתח שפיר, לשעבר קצין חיל אוויר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). שפיר אינו נמנה עם המתנגדים לכיפת ברזל, אך בראייתו הרחבה התולדה של הפרויקט אינה רק צבאית או ביטחונית, ובוודאי שלא כלכלית.

"אם אתה מסתכל מההיבט הצבאי והכלכלי אין שום היגיון להוציא אגורה על מערכת כזו, אבל מבחינה פוליטית הכסף לא בוזבז. מהרגע שנולדה הטכנולוגיה שמאפשרת את פיתוחו אי אפשר היה שלא להשקיע בו - גם במדינה לא דמוקרטית, אבל על אחת כמה וכמה במדינה דמוקרטית, שבה מי שיושב בשלטון תלוי באזרחים, ולכן הנושא נהפך מצבאי-טקטי לאסטרטגי-פוליטי. מבחינה צבאית זה נוגד את המסר ההתקפי מול האויב ופועל בניגוד ללוגיקה של ההרתעה".

לדבריו, האיום הגדול של שיגור הטילים והרקטות לישראל טמון בעיקר בשיבוש שגרת החיים, ופחות בנזק הפיסי. "הנזק מכל רקטה אינו גדול. בשדרות, למשל, הנזק הפיסי לא היה גדול כמו שיבוש החיים והפגיעה בשגרה. כיום אנחנו כבר לא מדברים רק על שדרות אלא על ערים גדולות כמו באר שבע ואשקלון, ואפילו ראשון לציון, ומהבחינה הזו מערכת הגנה לא תעשה דבר".

כשמדובר בביטחון אזרחי ובחיי אדם נדחקים השיקולים הכלכלים לשוליים. ואולם אחת הטענות שמעלים המבקרים היא שמערכת הביטחון נוטעת בציבור תחושת ביטחון גדולה ממה שהיא מסוגלת להבטיח. בעת שברק ביקר בסלון האווירי בפאריס ביוני, הוא הצהיר כי בכוונתו ליזום תוכנית לפרישה של סוללות כיפת ברזל ושרביט קסמים מעל מדינת ישראל. "תוך ארבע שנים תשתנה ההגנה על העורף באופן מהותי", הוא הבטיח. הציבור הישראלי, בעיקר מי שטווח הפגיעה מתקדם לעברו בהתמדה, משוכנע כי מערכת ההגנה הרב-שכבתית תעמוד שם לרשותו, ושום גורם ביטחוני אינו ממהר להבהיר כי ישראל, גם אם תחפוץ בכך, לא תוכל להרשות לעצמה את ההוצאה שתידרש כדי לכסות את כל שטחה במשגרי טילים.

"במהלך הפיתוח דיברו כל הזמן על הגנת העורף, אבל ברגע שהמערכת הגיעה לצבא והתברר שתפקידה לשמור על בסיסי צה"ל, ראשי עיריות הקימו קול זעקה וקמה שערורייה. אבל כדי להגן על באר שבע לבדה אתה צריך להציב עשרות סוללות, וגם אז החיים ישובשו. הגראד הוא זול ועממי, ולכן קל לייצר ולשגר אותו בכמויות", טוען שפיר. "יתרה מכך, סוריה יכולה לשגר 500 רקטות במכה. כמה רקטות יכולה ליירט כיפת ברזל? לכן יש היגיון במחשבה של הקטנת נזקים והשקעה במיגון פסיבי. וכאן מרבית העלות לא מגיעה מתקציב משרד הביטחון אלא מכיסו של האזרח. החוק מחייב כיום לבנות ממ"ד, ולכן אחד המרכיבים הגדולים בהגנת העורף הם על חשבוני ועל חשבונך".

גורמים לשעבר במערכת הביטחון טוענים מנגד כי הצטיידות במערכות הגנה, מאפשרת בראש ובראשונה מרחב תמרון לדרג המדיני ויכולה להוות את ההבדל בין היגררות למלחמה כפויה ויקרה לבין האפשרות למזער נזקים, להבליג או להגיב בדרכים שונות. בנוסף, מזכירים אותם גורמים, כי במלחמת לבנון השנייה היקף הנזקים לעורף לבדו, על פי מס רכוש, הסתכם בכמיליארד שקל. מבחינתם, כל תחשבי כלכלי אחר הוא בבחינת דמגוגיה זולה של בעלי עניין, ורישות המדינה במערכות כיפת ברזל הוא הגיוני גם מבחינה כלכלית.

עוזי רובין, שעמד בראש מינהלת חומה בעבר, ומי שהיה ממפתחי החץ, נחשב למומחה בעל שם עולמי במערכות הגנה מפני טילים. הוא אחד התומכים במערכת כיפת ברזל, אבל לטענתו ישראל אינה משקיעה די בהגנה מפני טילים. במחקר שפירסם בהוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, טען כי בידי מדינות האויב של ישראל לא פחות מ-13 אלף ראשי חץ שמסוגלים לפגוע בערי מישור החוף, שבו מרוכזת 70% מאוכלוסיית המדינה - בכלל זה 1,500 רקטות וטילים המסוגלים לפגוע בתל אביב. מדובר בין היתר בטילי 600-M בעלי יכולת דיוק גבוהה, שנמצאים ברשות סוריה ולבנון. לדבריו, עד עצם היום הזה צה"ל לא הפנים עד הסוף את הצורך בהגנה מפני רקטות. "צה"ל התנגד לנושא הזה שנים רבות, עד שמערכת הביטחון כופפה לו את הידיים והכריחה אותו להיכנס לזה".

הן למצדדים במערכת ההגנה הרב-שכבתית והן למבקריה ברור כי מרגע שבו החליטה ישראל לאמץ את האסטרטגיה של הגנה אקטיבית מפני טילים, הפער בין הרצוי למצוי נובע מאילוצים כלכליים. שדה הקרב העתידי שונה מהותית מהניסיון שנצבר במלחמות העבר. ישראל קיבלה טעימה קטנה ממנו במלחמת לבנון השנייה, שחשפה את חיפה למטחי קטיושות והציבה את ישראל מול עובדה מוגמרת: אין עוד הפרדה בין חזית לעורף.

"הבחירה במערכת כיפת ברזל היא תוצאה של בדיקה מקיפה מכל הכיוונים, בין היתר של גודל השטח שהיא מסוגלת להגן עליו, יכולת עמידות בתנאי מזג אוויר שונים וגם שיקולים כלכליים", טוען הרצוג.

על האופן שבו אולי תיראה המלחמה הבאה אפשר ללמוד מדבריו של השר להגנת העורף מתן וילנאי. ביוני 2011 השתתף השר בכינוס מיוחד של ראשי החברות החיוניות במשק בעת חירום, שנערך לקראת שילוב החברות בתרגיל העורף הגדול "נקודת מפנה 5". את התרחיש שתיאר יתקשו הנוכחים לשכוח. המלחמה הבאה שבה תהיה ישראל מעורבת, לפי וילנאי, תימשך לפחות חודש ותלווה במטחים כבדים של אלפי טילים מדי יום, עם ראשי נפץ של כחצי טונה, אל המרכז. "ייפלו מאות טילים ביום על ישראל, מתקני הגז יעלו באש, צריך להתכונן למלחמה כוללת עם סוריה, חיזבאללה וחמאס".

עוד אמר השר באותו מפגש טראומטי: "הערבים יודעים להפיק לקחים. הם לא פחדנים, והם לא בורחים כמו שפעם לימדו את כולנו. תשכחו ממה שאמרו לכם. הם יודעים שהם לא יכולים להביס את צה"ל בשדה הקרב, אז הם מתכוונים לפגוע בלב המדינה באמצעות טילים, במלחמה כוללת, כשרוב העובדים שלכם מגויסים לכל החזיתות, ובמקביל נופלים מדי יום מאות טילים במרכז. חישבנו כמה טילים יש להם, כמה נוכל להשמיד בהפצצות יזומות, כמה ניירט באוויר בפועל ועוד. הם יירו עלינו מדי יום אלפי טילים ורקטות, ובאזור המרכז ייפלו מאות. זה מה שהולך לקרות כאן, וזה יימשך לפחות חודש, גם בשישי ובשבת, ללא ימי מנוחה".

קרן לייזר נגד טילים

שאול מופז ליד דגם החץ
אוריאל סיני

קשה למצוא מי שיטען שמערכות טילי ההגנה מיותרות, אבל כפי שמתאר וילנאי, גם לאחר שישראל תשלים את הצטיידותה בציוד טכנולוגי יקר, השפעתו על תחושת הביטחון תהיה פחותה ממה שנדמה. הדבר נכון לא רק במלחמה, אלא גם בשגרת ירי הרקטות מהרצועה. לפני כשבועיים הודיע וילנאי כי רדיוס המיגון של יישובי עוטף עזה יורחב ויישובים נוספים ימוגנו באופן מלא. עד אז אישרה הממשלה למגן באופן דומה רק יישובים בטווח של עד 7 ק"מ מהרצועה.

הסיבה להרחבת רדיוס המיגון נעוצה בחוסר האפקטיביות של טילי כיפת ברזל ביישובים האלה. בפרק הזמן שנדרש למערכת כיפת ברזל לאתר את המטרה, לחשב את מקום הנפילה, להחליט לשגר, לעלות לאוויר וליירט את הרקטה, זו כבר חולפת מעל היישובים או נוחתת בהם. המשמעות של הרחבת טווח אי ההגנה היא רקטות מהירות יותר. לטענת מבקרי מערכת כיפת ברזל, אם לירי מרצועת עזה ייתוסף גם שיגור רקטות מהחזית הצפונית והמזרחית, טווח אי ההגנה יורגש באופן משמעותי בהרבה יותר יישובים חשופים.

מה שאינו נמצא בטווח היכולות של מערכת ההגנה דורש משאבים כספיים במיגון קרקעי. פיקוד העורף השקיע בשנים האחרונות כ-2 מיליארד שקל במיגון העורף לשעת חירום, מתוכם 1.5 מיליארד שקל במיגון כל בתי האב ומוסדות החינוך ביישובי עוטף עזה בטווח של עד 7 ק"מ. בהתאם לכך, ההחלטה על הרחבת טווח המיגון לרדיוס של 15 ק"מ תחייב את ממשלת ישראל להשקיע סכום דומה.

תא"ל במיל' צבי שור, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, טוען באופן נחרץ כי במצב של קונפליקט אזורי אי אפשר יהיה ליישם את תוכנית ההגנה הרב-שכבתית מבחינה כלכלית - כל עוד היא מבוססת רק על טילים נגד טילים. על פי התחשיבים שלו, המבוססים על תרחיש וילנאי, אם ישראל תנסה ליירט כל טיל או רקטה שישוגרו אליה - מטווחים קרובים או רחוקים - היא תקרוס כלכלית. במכתב ששלח לאחרונה לראש הממשלה כתב: "ההשקעה שתידרש כדי להתכונן לעשרה ימי לחימה תגיע ל-27 מיליארד דולר. עלותו של חודש לחימה, על פי המתאר של וילנאי, תתקרב כבר ל-50 מיליארד. אלה סכומים דמיוניים שלעולם לא יוקצו וזו נקודת השבר הבלתי נמנעת. המשמעות היא שישראל תישאר ללא הגנה אחרי כמה ימים".

מנגד, טוענים התומכים במערכת ההגנה, למערכות הטילים יוגדרו מראש מרחבי ההגנה, ואלה יבצעו ירי סלקטיבי בהתאם לצפי הנפילה בשטח המוגדר. על כן, גם בתרחיש שבו ישוגרו לשטחי ישראל 1,000 טילים ביום לחימה, המערכת תשגר טילי יירוט רק נגד חלק מהם.

התחשיב של שור אולי נשמע מוגזם או קיצוני, אבל גם תחשיב שמרני בהרבה אינו מרגיע ומוליד סכומים גבוהים: במערכת הביטחון מעריכים כי מדובר בעשרות מיליוני דולרים ביום לחימה.

התחשיב אינו מביא בחשבון שימוש בשאר המערכות נגד איומים מטווחים בינוניים ורחוקים, הכרוכים בשיגור טילים יקרים בהרבה. אבל גם במערכת הביטחון מסכימים שהשיקולים כלכליים יהוו מרכיב שיש להתחשב בו במלחמה הבאה. "אין מערכת מושלמת ולכן אנשים צריכים לשבת במקום מוגן, תמיד יכול להיות מצב של חדירת איום", טוענים במערכת הביטחון.

שור, יש להדגיש, אינו פועל בחלל ריק. מתוקף היותו נשיא עמותת "מגן לעורף" הוא מייצג צד חשוב בשיח הצבאי-כלכלי סביב מערכת ההגנה מפני טילים. עמותת "מגן לעורף" נוסדה ב-2008 על ידי ד"ר עודד עמיחי, מומחה למערכות לייזר שעבד בעבר ברפאל. היא שמה לה למטרה לקדם הכנסה של מערכות יירוט טילים באמצעות לייזר למערך ההגנה הרב-שכבתי, כנדבך משלים למערכת כיפת ברזל.

כמעט חמש שנים לאחר שנבחרה כיפת ברזל ממשיכה העמותה לטעון כי ללא שילוב של מערכות הלייזר, שכבת ההגנה שמציעה ישראל לא תגן כראוי על אזרחיה. לטענת אנשי העמותה, הם ניסו לקיים דיאלוג עם אנשי מערכת הביטחון, אך ללא הצלחה.

במונחים כלכליים נראית מערכת הלייזר כפתרון חסכוני בהשוואה למערכות האחרות. במכתב ששלחו אנשי העמותה ביולי השנה לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשר להגנת העורף ולרמטכ"ל, הם טענו כי עלות השמדת איום באמצעות מערכת הלייזר האמריקאית סקיי-גארד תהיה 2,000-3,000 דולר בלבד. לטענתם, אם יוצבו שמונה מערכות לייזר סביב רצועת עזה - בהשקעה של כ-500 מיליון דולר - הן יעניקו הגנה הרמטית ליישובי עוטף עזה. "המערכת תיירט את הרקטות והפגזים כבר בשטחי הרצועה. המשמעות היא חומת הגנה שתאפשר חיים נורמליים ללא התרעות 'צבע אדום'", טוען שור.

מערכת היירוט באמצעות לייזר מוכרת לאנשי מערכת הביטחון והדרג המדיני ויש לה היסטוריה ארוכה. תחילתה בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי שנחתם ב-1996. הצורך בפתרון ליירוט רקטות נולד בעקבות מטחי הקטיושות שקריית שמונה ספגה על בסיס קבוע. ההסכם היה לפיתוח מערכת יירוט רקטות באמצעות קרן לייזר שנקראה "נאוטילוס". יוזמת הפרויקט היתה חברת נורתרופ-גרומן האמריקאית, וקבלניות המשנה היו התעשייה האווירית, רפאל, אלביט מערכות ותדיראן מערכות.

דובר אז על ייצור מערכת מבצעים שתיירט במהירות האור כל קטיושה שמשוגרת מלבנון אל יישובי הגליל. ישראל וארה"ב השקיעו כ-400 מיליון דולר במיזם. פיתוח המערכת יצא לדרכו, וב-2001-2004 נערכו בה 46 ניסויים ליירוט סוגים שונים של רקטות ופגזי מרגמה בווייט סנדס בניו מקסיקו. הניסויים רשמו הצלחה מלאה.

"הנאוטילוס עבד מהרגע הראשון", טוען יוסי ארזי, שעד 2007 שימש כנציג של נורתרופ-גרומן בישראל. "הטווחים היו אז 5 ק"מ והיא היתה גדולה במיוחד, לכן האמריקאים קיבלו כסף לתכנן על בסיס המערכת הזו את השלב הבא והמשופר, שנקרא סקיי-גארד. זו כבר היתה מערכת קומפקטית, קטנה פי 50, עם יכולת יירוט בטווח של 10 ק"מ שיש לה גם גרסה מוטסת".

קרן הלייזר העוצמתית ששולחת המערכת מתמקדת במשך שלוש שניות בראש של הרקטה, הטיל או הפגז, חודרת ומפוצצת אותו באוויר. נדרשת שנייה נוספת לטעינתה לקראת הירייה הבאה. יתרונותיה הם מהירות התגובה, שיעילה גם לטווחים קרובים מאוד, וכן העובדה שהיא אינה דורשת חימוש ופועלת על גז. ב-2004, לפני שבוצעו ניסויים במערכת הסקיי-גארד, החליטה מערכת הביטחון לפרוש מהפרויקט ולא להזרים עוד כסף לפיתוחו. בעקבות כך החליטו האמריקאים להקפיא את הפרויקט ולחכות עד להבשלת טכנולוגיית לייזר חדשה מבוססת גבישים, המוכרת בשם לייזר מצב מוצק, שמסתמנת כנשק העתיד.

כיום הטכנולוגיה של שימוש בלייזר מצב מוצק נמצאת עדיין בשלבי פיתוח ראשוניים, וניצבים בפניה אתגרים פיסיקליים שעוד לא נמצא להם פיתרון. אנשי "מגן לעורף" סבורים שמערכת הסקיי-גארד תעניק מענה משלים לכיפת ברזל, שיכולותיה מוגבלות, בעלות כלכלית נמוכה בהרבה.

מחירון ההגנה על שמי ישראל

"בתקופתי, כל העניין הזה של הגנה אקטיבית התנדנד והכנסתי את זה למסלול", נזכר איציק מרדכי, שכיהן כשר ביטחון בין 1995 ל-1999 והיה מעורב בקידום פרויקט הלייזר. "היה צורך למצוא מענה מול הקטיושות מלבנון. ב-1998 נפרשו כלים ראשונים ברכס רמים. אז זו היתה האלטרנטיבה הכי טובה, כי זו היתה מערכת יעילה, פשוטה להפעלה וחסכונית יחסית. אחרי שעזבתי מישהו החליט שאין בה צורך וירדו מזה". הנסיגה מלבנון ב-2000 והשקט היחסי בגזרה, עד מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, הפכו את הצורך בהגנה מפני רקטות לפחות דחוף.

"עד 2006 הצבא לא היה מוכן לשמוע על פתרונות הגנתיים", טוען רובין, "הוא לא ראה בכך בעיה שמצריכה השקעה, אלא בזבוז כסף". במלחמת לבנון השנייה נהרגו 56 בני אדם, מתוכם 44 אזרחים שנפגעו מרקטות גראד. "אחרי שנהרגו 44 איש כבר אי אפשר היה להימנע מזה. באופן כללי, גם הציבור לא לקח את האיום הזה ברצינות. בימים הראשונים למלחמה המפתח היה 50 רקטות להרוג, וככל שגדלה המודעות למיגון השתנה היחס ל-75 רקטות להרוג", מסביר רובין. "שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, נתן הוראה למפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) להגיש לו מחדש את הצעות המיגון, ומשרד הביטחון כבר היה נעול על פתרון מוביל".

בתחילת 2007 מינה פרץ את סגן ראש מפא"ת, תא"ל במיל' יעקב נגל, לעמוד בראש ועדה שתבחן מערכות אנטי-רקטיות שונות. בפני הוועדה הוצגו 14 פתרונות שונים להתמודדות עם ירי תלול מסלול מישראל ומחו"ל, בהן גם מערכת סקיי-גארד. המערכת שנבחרה היתה כיפת ברזל, ובאפריל אותה שנה נחתם הסכם בין רפאל למשרד הביטחון לפיתוח המערכת. הבחירה בכיפת ברזל לא הפתיעה איש. שר הביטחון פרץ דחף ביתר שאת את הפרויקט, וכבר באוגוסט 2006 הגדיר אותו כ"פרויקט החשוב ביותר כרגע, ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר". פרץ הכיר את המערכת מכיוון שפיתוחה ברפאל החל שנה קודם לכן.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם במארס 2009 מתח ביקורת על תהליך קבלת ההחלטות בנושא, וקבע כי ראש היחידה למחקר ולפיתוח שבמפא"ת פעל שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון, כשהחליט באוגוסט 2005 על פיתוח המערכת וקביעת לוחות זמנים שאינה בסמכותו. בנובמבר 2006 הנחה מפא"ת את רפאל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של כיפת ברזל לפני אישור צה"ל, שר הביטחון והממשלה.

עוד טען המבקר כי עד פברואר 2007, המועד שבו החליטו ראש הממשלה אהוד אולמרט ופרץ כי כיפת ברזל היא המענה לירי רקטות קצרות טווח, צה"ל לא השלים את עבודת המטה הכוללת בנושא הגנה אקטיבית כנגד רק"ק (רקטת קרקע-קרקע) קצרות טווח הדרושה לאישור הפרויקט, ולא קבע עמדתו בנושא. למרות זאת, משרד הביטחון חתם באפריל 2007 על הסכם פיתוח והצטיידות מול רפאל, לפני שחיל האוויר התייחס באופן מלא ורשמי לאופיין הטכני ולתכולת העבודה, המהווים חלק מההסכם.

"ההסכם שאישר מפא"ת לא התבסס על דרישה מבצעית של חיל האוויר", נטען בדו"ח. "פעילות מפא"ת וחיל האוויר שלא בהתאם להוראות משרד ביטחון וצה"ל הביאה, בין היתר, להערכת חסר ולאומדן חלקי בסך מאות רבות של מיליוני שקלים של עלויות כיפת ברזל. תוך כשמונה חודשים בלבד חל גידול של כ-40% באומדן".

בינואר 2007, בעת שוועדת נגל ישבה על המדוכה, פנה סגן נשיא חברת נורתרופ-גרומן במכתב לראש מפא"ת שמואל קרן, והציע לספק שלוש מערכות סקיי-גארד ראשונות בעלות של 310 מיליון דולר בתוך 18 חודשים, ובהמשך לספק יחידות נוספות במחירים של 40-50 מיליון דולר ליחידה (הכוללת גם מערכות מכ"מ ובקרה). ההצעה לא זכתה לתגובה. שור וחבריו ממשיכים במסע השכנוע. "נסעתי לוושינגטון על חשבוני ודיברתי עם אייפ"ק. אמרו שמדובר בפתרון סביר, אבל שצריכה להיות פנייה מטעם המדינה. נפגשתי גם עם סגן נשיא נורתרופ-גרומן שאמר 'אנחנו מוכנים להעביר את כל הידע לישראל ולייצר יחד אתכם, גם ליצוא'. פניתי ליו"ר קונצרן גדול בישראל שעוסק בתעשייה ביטחונית. אחרי חודשיים הם אמרו לי שהם לא רוצים להסתכסך עם משרד הביטחון".

"עלינו זה לא מגן"

משהבינו ראשי הרשויות בעוטף עזה שמערכת כיפת ברזל לא תספק להם הגנה מפני הירי מהרצועה, החלו גם הם ללחוץ בכיוון של מערכת הלייזר. "אני הייתי במרכז המהלך הזה קרוב לחמש שנים", מספר ראש המועצה האזורית שער הנגב, אלון שוסטר. "מיד אחרי מלחמת לבנון נכנסתי ללופ של החזרת חלופת ההגנה האקטיבית לבחינה. הייתי בקשר עם פרץ, שגר באזור, ונעשה ניסיון קדחתני לקדם את החלופה שתעניק לנו הגנה. היו שיחות עם פרופסורים למדעי הלייזר, פגישות ברפאל ועם מנכ"לי משרד הביטחון לדורותיו.

"ואולם ליישובים בעוטף עזה, שלא קיבלו מענה, לא היה גורם בעל משקל במערכת השיקולים הביטחונית-מקצועית והכלכלית. הדבר דומה לחולה שמוטל על המיטה כששני מנתחים רבים ביניהם מה הפתרון. לא היתה לנו שום דרך להבין לעומק את כל השיקולים. לחצתי לקיים מפגש שבו אנשי ציבור ייפגשו עם מפא"ת והמתנגדים למערכת, אבל הם הסכימו לדבר רק באופן חד-צדדי. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, פנחס בוכריס, אמר: 'אם הלייזר הכימי מתקבל אני מתפטר'. לא הצלחנו לקיים דיון בין שני הצדדים, והגענו למבוי סתום.

"למרות ההתנהלות הזאת, הגעתי למסקנה שאני לא יכול להניח מראש שמשרד הביטחון שפוט של מערכת הייצור והתעשיות הביטחוניות. אני לא אומר שאין אינטרסים, אבל אני לא חושב שמה שמניע את המערכת זו תאוות שקר או קונספירציה כלשהי. אנחנו, כראשי עוטף עזה, הגשנו עתירה לבג"ץ ונדחינו. בסופו של דבר התחושה היא שלכל הפחות עבדו עלינו. הסבירו שהמהלך נועד להגן על עוטף עזה וקיבלנו את החלטת מערכת הביטחון. אני זוכר שאנשי רפאל קיבלו אישור מרבנים לעבוד מסביב לשעון, והם סיפרו לנו איך הם עובדים וחושבים עלינו. אבל בשורה התחתונה, עלינו זה לא מגן".

בהתאם לכך השקיעה ישראל כ-1.5 מיליארד שקל במיגון פסיבי של יישובי עוטף עזה, והיד עוד נטויה. לטענת רובין, כשמדובר בהגנה האקטיבית, בשקלול הכולל זול יותר במצב הנוכחי להשקיע בטילים במקום בלייזר - עד שתפותח טכנולוגיית הלייזר במצב מוצק. "כרגע אנחנו לא שם. לייזר הוא נשק העתיד ולא נשק ההווה.

"יש עוד שני שיקולים עקרוניים ומשניים.האחד הוא שימוש בפיתוח ישראלי. אנחנו כבר 20 שנה מפתחים טילים נגד טילים, מאז החץ, ואנחנו מובילים בעולם. הלייזר הוא טכנולוגיה זרה, וגם כשישראל היתה שותפה לה נשארנו בצד ולא ניתנה לנו גישה ללב המידע. האמריקאים חושדים בנו שאנחנו גונבים להם טכנולוגיה. אנחנו לא יודעים עד היום איך טיל פטריוט נראה בתוך הארגז שלו. כשנדרש תיקון, הטיל נשלח אליהם בארגז סגור. לכן בחלק מהמקרים יש התניה פוליטית שיהיה פיתוח כחול-לבן שעל בסיסו יבוצעו שיפורים עתידיים. שיקול נוסף הוא פוטנציאל היצוא של המערכות: יש מערכות נשק רבות של צה"ל שמומנו באמצעות רווח של חברות שלנו מיצוא".

תא"ל במיל' עוזי עילם, ששימש כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וכראש מפא"ת עד 1997 במשרד הביטחון, שהיה מעורב בחלק מהחלטות, סומך על מערכות ההגנה הישראליות מפני טילים. "המערכות החכמות שלנו יודעות לאתר את מקומות הנפילה, ואז אתה חוסך די הרבה כסף. המערכת צריכה לדעת להתמקד באיומים יותר חמורים: אם איום מכוון לתוך אזור מאוכלס צריך לכוון עליו יותר מערכות. כיום אתה צריך להגן על שמי המדינה. מובן שמדובר באיומים של מלחמה ולא צריכה להיות כאן עדיפות לצד זה או אחר, אזרחים כחיילים".

לדבריו, על אף ההצלחה שנרשמה עד כה, מערכת כיפת ברזל עוד לא הוכיחה את עצמה לגמרי והיא עדיין בשלבי קליטה. "הפוליטיקאים אומרים שהכל בסדר, אבל מערכת נשק חייבת בדיקה מבצעית - ומניסיוני אין מערכת שלא נדרשים לה שיפורים, הכשרת כוח אדם והגדלת מספר הסוללות. שלוש סוללות לא מספיקות, וכשיהיו מספיק סוללות תוכל לרכז אותן במקום שאתה צופה בו פעילויות כך שהיא תהיה מאוזנת".

לדבריו, ישראל עשתה טעות כשלא התייחסה לקסאמים כבעיה שצריך למצוא לה פתרון במשך תקופה ארוכה. "גם בראייה הכלכלית קיים ויכוח מתמיד אילו מערכות יש לפתח ובאיזה מחיר. בסך הכל לא היה פתרון שדומה לכיפת ברזל או לשרביט קסמים, והאמריקאים מורידים את הכובע בפני שני הדברים האלה. הם גם אימצו חלק מהטכנולוגיה של החץ למערכת שהם מפתחים. כשאתה מסתכל מבחינה כלכלית, הגענו לתוצאות טובות יותר בעשירית מהכסף שהם השקיעו".

בינתיים סעיף ההוצאות על הגנת העורף - באמצעים פסיביים ואקטיביים - הולך וגדל. כולם מקווים שלא נידרש לאותם אמצעים, אבל אם חלילה הם יידרשו לעמוד במבחן של מלחמה אזורית, תקבל ישראל תשובה על מידת האפקטיביות ביחס לעלות הכלכלית. בכיר בתעשייה הביטחונית טוען כי "המערכות הישראליות מתקדמות והן פסגת הטכנולוגיה, אבל אין לי ספק שבמצב מלחמה בונים במערכת הביטחון על סיוע אמריקאי במערכות טילים נוספות".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם