ביום שני הקרוב ימלאו ארבעה חודשים להקמת המאהל הראשון בשדרות רוטשילד ולתנועת המחאה החברתית שקמה בעקבותיו. מאז ההפגנה האחרונה בכיכר רבין התרבו הקולות שטענו כי המחאה דועכת או נחלשת, שציבור גדול שיצא בהתלהבות אדירה להפגנות שהתקיימו באוגוסט ובספטמבר ברחבת מוזיאון תל אביב, בקרית הממשלה ובכיכר המדינה מרגיש לפתע שהמחאה לא השיגה את מטרותיה כפי שהוא תופש אותן, או פנתה לכיוון שלא מתאים לדרך שבה הוא רואה את האתגרים של החברה הישראלית.

אפשר למתוח ביקורת על התנהלותם של האישים הידועים כראשי המחאה ועל הכיוונים שאליהם הם שואפים - אבל קשה להפריז בהשפעה שהיתה ותהיה לה על הכלכלה, על החברה ועל הדמוקרטיה הישראלית. מאחוריה יש שורה של הצלחות ענקיות, כמו גם הזדמנויות ואיומים משמעותיים שעומדים לפניה.

ההצלחות

1. יו"ר ההסתדרות עופר עיני השבית את המשק בראשונה אי פעם במאבק על סוגיית עובדי הקבלן. ההסתדרות, ששואבת את כוחה מהוועדים של הארגונים החזקים, השבעים ולעתים גם הנפוטיסטיים והנצלניים ביותר בישראל, נזכרה לפתע שיש בישראל 250-400 אלף עובדים שרובם מקבלים יחס של אבק אדם.

גם אלה שחוששים שראשי המחאה ייקחו אותה למקומות מסוכנים, כמו פריצת תקציב המדינה ומדיניות כלכלית לא אחראית, לא יכולים שלא להתפעל מההשפעה האדירה שהיתה לה על השחקנים בזירה הציבורית - שעד לפני ארבעה חודשים היו מוטרדים בעיקר ממילוי האינטרסים של הגורמים החזקים ביותר במשק.

2. דו"ח טרכטנברג איכזב רבים מהזוגות הצעירים בכך שלא הביא בשורה מיידית למחירי הדיור המנופחים בישראל או לרמת השירותים הציבוריים בתחומים כמו בריאות ורווחה. אבל הדו"ח חולל מהפכה בשיח ובנרטיב הכלכלי בישראל. הוא פוצץ את הסוד הגלוי ביותר במשק הישראלי: אין כאן קפיטליזם אמיתי אלא קפיטליזם של מקורבים, כזה שמיטיב בעיקר עם קבוצות עסקיות חזקות מחד גיסא ועם ועדי מונופולים מאידך גיסא. זהו קפיטליזם שבו משכורות המנהלים לא משקפות לעתים קרובות שוק חופשי של כישרון אלא שוק של כוחנות, נצלנות ומניפולציה של הרגולציה ושל הממשלה.

חלק מהפוליטיקאים, מהרגולטורים ומפקידי הציבור המכהנים כבר עשו תפנית חדה בהתנהלותם בחודשיים האחרונים, והחלו לתת את דעתם על האינטרסים של מיליוני הישראלים הבלתי מחוברים ולא רק על האינטרסים של מאות אלפי המחוברים שיש להם לובי חזק בפוליטיקה, בעיתונות ובמגזר העסקי.

ומה שחשוב יותר: הרגולטורים, הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות שיעלו ויבואו בשנים הקרובות יהיו עשויים מזן חדש, שלא יוכל להתעלם מהדרך המעוותת שבה הדמוקרטיה הישראלית מיטיבה עם החזקים ופוגעת בחלשים. פעילי המחאה שתוקפים את דו"ח טרכטנברג לא השכילו להבין את עוצמת האמירות והקביעות הכלולות בדו"ח הממשלתי שהנפיק.

3. מאות אלפי ישראלים בעלי מקצועות חופשיים, שהתקשו להתמודד עם הלחצים הכלכליים השוררים כאן בשנים האחרונות, גילו לתדהמתם שקשייהם לא נובעים מכך שהם לוזרים או בטלנים, כפי שחונכו לחשוב בעשור האחרון, אלא גם מסדר כלכלי שלא מכליל אותם. לפתע הם הבינו שחלקים גדולים מ"השוק החופשי" הישראלי כלל אינם חופשיים, ושיש מאות אלפי מחוברים שפטורים מכל הקשיים הכלכליים האלה - לא בזכות כישורים, כישרון ועבודה קשה, אלא רק משום שהשכילו להתחבר למוקדי הכוח במשק ובארגונים חזקים: לקרטלים, למונופולים ולמגזרים האלימים בשוק הפרטי והציבורי.

מאות אלפי הישראלים האלה עברו ועוברים בימים אלה מהפך תודעתי, ומבינים את האמת על הסדר הכלכלי והחברתי שנוצר בישראל בשנים האחרונות. הם מפנימים שקשייהם הכלכליים אינם גזירת גורל אלא תולדה של מבנה הדמוקרטיה והמשק הישראלי. הקשיים של הקבוצה הזאת יחריפו בשנים הקרובות, עמדת המיקוח שלהם בשוק העבודה תיחלש וההכרה בכך שהפנסיה שלהם בסכנה תתחזק.

במקביל, הם ייהפכו בהדרגה לגורם אלקטורלי ומשקי חזק ומסוכן לא פחות מהוועדים ומהטייקונים האלימים ביותר בישראל. המחאה התחילה בתהליך שינוי התודעה שלהם, האינטרנט יאפשר להם להתחבר, ועכשיו כל שנחוץ הוא ממד הזמן והלמידה שלהם את המנגנונים הכלכליים.

4. אלפי מקבלי החלטות במשק - בממשלה, במגזר העסקי, במגזר השלישי, בעיתונות ובכל המרחב הציבורי - שהיו רגילים להתמודד עם מספר קטן של "לקוחות", מגלים לפתע את עוצמתו של ההמון חסר הפנים והכועס.

קבוצות שלמות באוכלוסיה, שהיו עבורם שקופות ואפשר היה להתמודד אתן באמצעות יחסי ציבור, קניית עיתונאים, פוליטיקאים, חברי מרכז, קבלני קולות ושאר המתווכים, המאכערים, הלוביסטים של הדמוקרטיה והמשק הישראלי - נהפכות לפתע לשחקניות בזירה שבה פועלים מקבלי ההחלטות. חלקם ימהרו להתעלם מקיומן של האוכלוסיות האלה עם שוך ההפגנות, אבל החכמים והערניים ביותר הפנימו שהמשחק הכלכלי והדמוקרטי בישראל, ואולי גם בעוד כלכלות בעולם, צפוי להשתנות. מי שלא יתאים את עצמו, עלול למצוא עצמו בוקר אחד בלתי רלוונטי לעולם המשתנה.

5. לפני כמה ימים נפגשתי עם ח"כ שכיהן בעבר כשר. בחמש השנים האחרונות עסקו 90% מההתבטאויות ומהפעילות שלו בתקשורת, בכנסת ובממשלה בנושאים מדיניים וביטחוניים. בפתח הפגישה הוא הכריז שלאחר עשרות שנים בזירה הציבורית, הוא הגיע למסקנה שהעיסוק בנושאים אלה עקר ומיותר וכי הפוליטיקה הישראלית החדשה צריכה לעסוק אך ורק בכלכלה.

מאז קום המדינה, העיסוק בכלכלה, בחברה, באיכות החיים וברמת החיים היה נחלתם של פוליטיקאים בשוליים בישראל. המרכז היה שמור לגנרלים ולרמטכ"לים, שרובם העבירו את חייהם בבועה המנותקת מחייהם של אזרחי ישראל.

תחת מסך העשן הביטחוני היו יכולים פוליטיקאים ומקבלי החלטות לקיים תהליכי ניהול וקבלת החלטות שבמעשה או במחדל שדדו את עתידם הכלכלי והחברתי של הישראלים. עכשיו נוצרה תנועה טקטונית חדשה בפוליטיקה הישראלית, שתאלץ פוליטיקאים ומקבלי החלטות להפנים שמדינת ישראל הגיעה לגיל שבו חלק גדול מאזרחיה כבר לא מוכנים לאכול זבל מהפוליטיקאים בחסות מסך העשן הביטחוני - כי בין המלחמות צריך לנהל כאן חיים שפויים.

הכישלונות

1. הדיון בנושאי הכלכלה והחברה מתחיל לחדור בהדרגה למרכז השיח הציבורי הישראלי, וזהו תנאי הכרחי אך בלתי מספיק לשינוי ההתנהלות של מקבלי ההחלטות בישראל. למחאה יש חלק חשוב בשינוי הזה.

אבל לא די בשינוי השיח: צריך גם להעלות את רמתו. וכאן נכשלו ראשי המחאה. הציבור הישראלי, בעיקר זה המזדהה כיום עם המחאה, בשל לעליית מדרגה ברמת התכנים והמסרים. אבל ראשי המחאה שומרים על השיח הישן של קפיטליזם מול סוציאליזם, הפרטה מול ממשלה, ימין מול שמאל - מקומות שכבר אינם רלוונטיים.

הסטריאוטיפים של שוק חופשי מול סוציאליזם, ניאו-ליברלים מול סוציאל-דמוקרטים, הפרטה מול הלאמה, משרתים היטב את הנהנים מהסדר הנוכחי. במקום לדון בשאלה כיצד משדרגים את השירותים שהמדינה נותנת לאזרחיה והופכים את המשק הישראלי לתחרותי ולהוגן יותר - שאלות שיובילו בהכרח לרפורמות ולשינויים מבניים שיפגעו בשליטים ובנהנים מהסדר הנוכחי - נדחף הדיון על ידי בעלי העניין לנפנוף בבובות ה"וודו" המפחידות: קומוניזם וחיסול השוק החופשי או קפיטליזם חזירי ואלים.

2. בעוד שבחודשים הראשונים למחאה היא ניסתה להכליל ככל האפשר ולחבק את כל התנועות שרוצות לראות שינויים מהותיים במשק, בחלוף הזמן היא נהפכה לממוקדת יותר בממשלה בכלל ובהגדלת תקציבים בפרט. דומה שהמחאה נכנעה במודע או לא במודע לכוחות כלכליים חזקים והוציאה מקרבה את כל מי שרצה לראות שינוי ביוקר המחיה, הנובע מהמבנה המונופוליסטי והאוליגופוליסטי של המשק, והתקרבה בהדרגה לוועדים החזקים במשק.

ראשי המחאה מרבים לדבר על הצורך בהגדלת התקציב, מבלי לתת את הדעת על השאלה מי יממן את הגידול בתקציב: העלאות מסים? גירעון? לאן יופנו התקציבים? לשירותי הרווחה או למקורבי המערכת השלטונית? בהיעדר שינויים מבניים וניהוליים, האם להגדלת התקציבים תהיה בכלל השפעה על רמת שירותי הרווחה? מה הסיכונים שבהגדלת התקציבים? אלה שאלות חשובות, שנדחקו מתוך שיח המחאה.

ההזדמנות הגדולה של המחאה אינה בשינוי ההתנהגות של הפוליטיקאים ושל מקבלי ההחלטות המכהנים - שחלקם ממילא עשויים להתחלף - אלא בשינוי התנהגותו של הציבור. מי שיצר פוליטיקאים ומקבלי החלטות שפועלים לטווח קצר, בניגוד עניינים ובחוסר מקצועיות, הוא ציבור אדיש. אם הציבור יתעורר והשיח הציבורי ישתנה, ישתנו גם התמריצים שרואים לנגד עיניהם מקבלי ההחלטות - וכך גם התנהגותם.

שינוי משמעותי במשק הישראלי לא יבוא ממהפך פוליטי, אלא משינויים מתמשכים בחברה הישראלית - תרבותיים, ערכיים, התנהגותיים, ואלה יבואו כנראה מהציבור הרחב ולא ממנהיג כוכב זה או אחר. המחאה היא הזדמנות לשינוי בלבבות של האנשים, כדברי רבינוביץ, ובהתנהגות שלהם. רטוריקה שמופנית רק לעבר הממשלה לא תעודד את הציבור הרחב לקחת חלק פעיל בשינויים הנדרשים בכלכלה ובחברה הישראלית.