תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה אוכל את טורפי-העל

לכתבה
פתיחת הסניף הראשון של מקדונלדס במוסקבה, 1990אי־פי

אנו נמצאים בפתחו של עידן היסטורי חדש שמערער על המודל של חברות רב-לאומיות ומטלטל את יסודות הקפיטליזם. לא בטוח שזו בשורה טובה לצרכנים ברחבי העולם

2תגובות

זוכרים את התקופה שבה התיאבון הגלובלי נפתח? סניף של קנטאקי פרייד צ'יקן (KFC) נפתח ליד כיכר טיינאנמן ב־1987. שלוש שנים לאחר מכן סניף מקדונלדס צץ בכיכר פושקין, וביום שנפתח כבר הכין 30 אלף המבורגרים לתושבי מוסקבה. באותה שנה פתחה הרשת סניף גם בשנזן שבסין. בשנים 1990־2005, קפץ שיעור המכירות של שתי החברות בחו"ל ב־400%.

מקדונלדס ו־KFC מגלמות רעיון שזכה באותן שנים לתאוצה עצומה: חברות גלובליות שמנוהלות על ידי מנהלים גלובליים ובעלי מניות גלובליים, צריכות למכור מוצרים גלובליים ללקוחות גלובליים. במשך זמן רב המודל הזה היה לוהט, פריך ומעורר טעם של עוד – ממש כמו הצ'יפס של מקדונלדס.

אבל כיום נראה ששתיהן איבדו תנופה. בחמש השנים האחרונות המניות שלהן מדדות אחרי השוק האמריקאי. הרווחים מפעילות בחו"ל של Yum, בעלת KFC, הגיעו לשיא ב־2012, אבל מאז הם צנחו ב־20%. הרווחים של מקדונלדס ירדו ב־23% מאז 2013.

בלומברג

בשנה שעברה הודתה Yum בכישלון, ופיצלה מהחברה את הפעילות שלה בסין. ב־8 בינואר מכרה מקדונלדס את השליטה בפעילות שלה בסין לחברה בבעלות ממשלתית. העולם איבד את ההתלהבות מעסקים גלובליים.

משמיצי התאגידים הרב־לאומיים (חברות ש־30% מהמכירות שלהן מתבצעות מחוץ לאזורן), וגם תומכיהם, מתייחסים אליהם כאל טורפי־העל של הכלכלה הגלובלית. הם מעצבים את הסביבה שבה אנשים מחפשים את פרנסתם, ומכוונים את זרם הסחורות, השירותים וההון שהביא לחיים את הגלובליזציה.

אף שתאגידים רב־לאומיים אחראים רק ל־2% מהמשרות בעולם, בבעלותם או באחריותם שרשראות אספקה שאחראיות על 50% מהסחר העולמי; הם אחראים ל־40% מהערך של שוקי המניות במערב; ובחזקתם נמצא רוב הקניין הרוחני.

מיקומן של החברות האלה בראש שרשרת המזון גורמת להן להיתפש כחסרות רחמים ואגרסיביות, אך הן גם נוטות להתרחב יתר על המידה. הפוליטיקאים, מצדם, חגים כמו תנים סביב השלל שהשיגו התאגידים הרב־לאומיים: 80 מיליון משרות ורווחים של כטריליון דולר. עם זאת, ככל שהכנסות התאגידים האלה מגיעות יותר משירותים טכנולוגיים, הם נהפכים פגיעים יותר, וחיות הטרף אורבות להם.

כשברית המועצות התמוטטה וסין נפתחה למערב, חברות מערביות התמלאו בתחושה של ייעוד; פרנסיס פוקויאמה הכריז על "קץ ההיסטוריה", תיאוריה שלפיה הדמוקרטיה הליברלית תתפשט לכל מדינות העולם, והקפיטליזם נראה כמו נקודת מפנה היסטורית והזדמנות ענקית. באותה תקופה כבר היו הרבה תאגידים רב־לאומיים מבוססים היטב, כמו קוקה קולה, של (Shell) ויוניליבר. אבל התאגידים נוהלו, ברוב המקרים, כמו פדרציות רופפות של עסקים לאומיים. התאגידים הרב־לאומיים החדשים שאפו להיות באמת גלובליים.

מדינה בתוך מדינה
סך ההשקעות הזרות הישירות, כשיעור מהתמ"ג

חברות נהפכו אובססיביות לרעיון של הפיכת הלקוחות, הייצור, ההון והניהול לרב־לאומיים. מחקרים הבדילו בין התפשטות גלובלית אנכית – הסטה של מקום הייצור ומקור חומרי הגלם – להתפשטות גלובלית במאוזן המכוונת למכירה בשווקים חדשים.

למעשה, חברות רבות נהפכו גלובליות בשני האופנים במקביל. הן רכשו בהתלהבות חברות יריבות, חיזרו אחרי לקוחות ופתחו מפעלים בכל הזדמנות. אף שהמגמה התחילה בעולם העשיר, היא התפשטה במהרה לכלכלות המתפתחות. המגמה היתה ברורה: 85% מהמניות של התאגידים הרב־לאומיים בבורסות העולם הונפקו אחרי 1990.

סם פלמיסנו, המנהל של יבמ, טען עד 2006 כי התאגיד הגלובלי שמנוהל כארגון אחיד (ולא כמו פדרציה), יצליח להתעלות מעל כל הגבולות בחיפוש אחר "אינטגרציה של ייצור ושל יצירת ערך ברחבי העולם". החל מההפגנות בסיאטל ב־1999, אקטיביסטים המתנגדים לגלובליזציה אמרו פחות או יותר אותו דבר, אבל שאבו פחות נחמה מהתחזיות. היחיד שהמשיך לחפש השקעות במונופולים אמריקאיים ולא זרים היה וורן באפט.

אבל החגיגה לא יכלה להימשך לנצח, והעדויות שהצטברו מראות כי העידן הזה נגמר: ב־2016, השקעות בתאגידים גלובליים צנחו ב־5%־10%; החלק של התאגידים האלה בשרשראות האספקה הגלובליות הוא מרשים, אבל למעשה הוא לא גדל מאז 2007 (ראו תרשים); שיעור המכירות של חברות מערביות מחוץ למדינות המקור שלהן התכווץ; הרווחים של התאגידים הרב־לאומיים ירדו, וההשקעות החדשות כשיעור מהתמ"ג צנחו גם הן.

Lv Shumei / AP

 

סופה של ההיסטוריה - גרסה ב'

כדי להבין למה זה קרה, צריך להביא בחשבון את שלושת הצדדים המעורבים שאפשרו את שגשוג התאגידים: משקיעים; "מדינות המטה" שבהן החברות הגלובליות שוכנות; והמדינות המארחות, שאליהן זרמו ההשקעות. כל צד חשב שהחברות הרב־לאומיות ישפרו את ביצועיו הכלכליים או הפיננסיים.

המשקיעים ראו פוטנציאל גדול בכלכלת "יתרון לגודל". כשסין, הודו וברית המועצות נפתחו למערב, וכשהאיחוד האירופי נהפך לשוק משותף, חברות יכלו למכור את אותו מוצר ליותר אנשים. וכשמודל הפדרציה הוחלף באינטגרציה גלובלית, חברות יכלו לכוונן את תמהיל התשומות שהן קיבלו ממקומות שונים בעולם – וכך נוצר ארביטראז' גיאוגרפי ששיפר את היעילות, כפי שמרטין ריבס מחברת הייעוץ BCG ניסח זאת. באופן מעשי, החברות לקחו מהעולם העשיר את המנהלים, ההון, המותגים והטכנולוגיה. מהכלכלות המתעוררות הן לקחו את העובדים הזולים וחומרי הגלם, וגם ניצלו את הרגולציה המקלה בנוגע לזיהום.

יתרונות אלה גרמו למשקיעים לחשוב שחברות גלובליות יצמחו מהר יותר וירוויחו יותר. זה היה נכון לזמן מה, אבל זה כבר לא נכון כיום. הרווחים של 700 התאגידים הרב־לאומיים המובילים שבסיסם בעולם העשיר צנחו ב־25% בחמש השנים האחרונות, לפי מדד FTSE. החולשה של מטבעות רבים מול הדולר מסבירה רק שליש מהנפילה. במקביל, הרווחים של חברות מקומיות עלו בממוצע ב־2%.

מידע נוסף מגיע מסעיף הרווחים הזרים של כל החברות, כפי שתועד בסטטיסטיקות מאזן התשלומים. אף שהמידע מתייחס לחברות בכל הגדלים, הגדולות הן הדומיננטיות ביותר. בחברות שהמטה שלהן נמצא ב־OECD, שבו חברות בעיקר מדינות עשירות, סך הרווחים מחו"ל ירד ב־17% בחמש שנים. חברות אמריקאיות ניזוקו פחות, עם ירידה של 12%, חלקית בגלל הנטייה שלהן למגזר הטכנולוגיה שצומח מהר. אצל חברות לא אמריקאיות נרשמה ירידה של 20%. כמו כן, התשואה על ההון (ROE) של 700 התאגידים הרב־לאומיים המובילים צנחה משיא של 18% לפני כעשור ל־11%. נרשמה ירידה גם בתשואות של הפעילות בחו"ל של כל החברות. בשלוש הארצות שבאופן היסטורי הצמיחו את רוב התאגידים הרב־לאומיים הגדולים, ארצות הברית, בריטניה והולנד, ה־ROE על השקעות בחו"ל התכווץ ל־4%־8%. ב־OECD קיימת מגמה דומה.

מצבם של תאגידים רב־לאומיים שבסיסם בכלכלות המתעוררות (שבהן מתבצעת כשביעית מהפעילות של החברות הגלובליות) אינו טוב יותר: ה־ROE העולמי שלהם הוא 8%. כמה מהחברות הגדולות ובעלות המוניטין, כמו לנובו הסינית שקנתה את עסקי המחשב האישי של יבמ וחלקים ממוטורולה, היו כישלונות פיננסיים. הרכישה הגדולה ביותר של סין מחוץ למדינה היתה נקסן, חברת נפט קנדית, ב־2012. בשנה שעברה הרוכשת, קנוק, חברת אנרגיה בבעלות המדינה, מחקה חלק מהחברה.

בערך מחצית מהירידה של התשואה על ההון בחמש־עשר השנים האחרונות מוסברת על ידי הצניחה במחירי הסחורות, וכתוצאה מכך הירידה ברווחי חברות הנפט, הכרייה ודומותיהן. 10% נוספים של הירידה ב־ROE מיוחסים לבנקים. חברות שמספקות שירותים מיוחדים הקשורים לגלובליזציה נפגעו גם הן. ירידה של 50% ברווחים נרשמה במארסק, ענקית התובלה הדנית, בקבוצת מיטצוי היפנית, ובלי אנד פאנג, שמספקת מוצרים לקמעונאים.

בלומברג

כמחצית מהתאגידים הרב־לאומיים הגדולים ספגו נפילה ב־ROE בשלוש השנים האחרונות; 40% מהם אפילו לא הצליחו להגיע לתשואה של יותר מ־10% על ההון – נתון שנתפש כאינדיקציה ליצירת ערך ראוי. אפילו בחברות ענק כמו יוניליבר, ג'נרל אלקטריק, פפסיקו ופרוקטר אנד גמבל, הרווחים צנחו ב־25% או יותר מהשיא.

נקודת האור היחידה היא ענקיות הטכנולוגיה: הרווחים שלהן מחוץ לארצות הברית אחראים ל־46% מכל הרווחים הזרים של 50 התאגידים הרב־לאומיים האמריקאים, לעומת 17% לפני כעשור. אפל הרוויחה 46 מיליארד דולר מחוץ לארצות הברית בשנה שעברה – יותר מכל חברה אחרת ופי חמישה מג'נרל אלקטריק. משמעות הנתונים האלה היא שלתאגידים הרב־לאומיים כבר אין ביצועים טובים יותר בהכרח.

"אקונומיסט" בדק 500 חברות גדולות בעולם. בשמונה מתוך עשרה מגזרים, המכירות של התאגידים הרב־לאומיים צמחו לאט יותר מהמכירות של החברות המקומיות. בשישה מתוך עשרה מגזרים התשואה של התאגידים הרב־לאומיים על ההון היתה נמוכה יותר. בממוצע, התשואה של התאגידים האמריקאים על ההון גבוהה ב־30% בתוך ארצות הברית מאשר מחוץ לה, בזכות התחרות החלשה יחסית.

מנהלים נוטים לומר שהגורם הוא שינויים בערך המטבע, ההתמוטטות של ונצואלה, המיתון באירופה, המלחמה בשחיתות בסין ועוד. אבל הסבר מדויק יותר הוא ששני היתרונות הגדולים של התאגידים הרב־לאומיים – הארביטראז' והגודל – נשחקו. לחברות גלובליות יש הוצאות תקורה גבוהות; שרשרות אספקה מסובכות מגבילות את המלאי, והתפשטותן הופכת אותן קשות לניהול.

חלק מהאפשרויות הטמונות בארביטראז' מוצו; השכר בסין עלה; ורוב החברות כבר הורידו את המסים שלהן למינימום. זרימת המידע המהירה גרמה לכך שהמתחרים יכולים לסגור את הפער מהר יותר מכפי שיכלו בעבר.

השרשרת מסתעפת
שיעור היצוא ששרשרת האספקה שלו כוללת יותר ממדינה אחת

התוצאה היא שחברות שמתמקדות בשוק המקומי זוכות בנתח שוק גדול יותר. בברזיל, שני בנקים מקומיים – איטאו וברדסקו – הביסו את הבנקים הגלובליים. בהודו, וודאפון – חברת טלפונים ניידים מערבית, ובהרטי איירטל – תאגיד רב־לאומי הודי שפועל ב־20 מדינות, מאבדים לקוחות לטובת רילייאנס, חברה מקומית. בארצות הברית חברות פצלים הצליחו להקדים ענקיות נפט, ובסין מותגים מקומיים נוגסים במכירות של KFC. ניתוח נתונים של חברות רשומות מראה כי הנתח של התאגידים הרב־לאומיים מסך ההכנסות בעולם ירד מ־35% לפני כעשור ל־30% כיום.

ומה לגבי המדינות שבהן נמצאים המטות של החברות הגלובליות? בשנות ה־90 והאלפיים הן רצו שהחברות המובילות שלהן ייהפכו גלובליות, כדי שיהיו גדולות יותר וחכמות יותר. מחקר של חברת הייעוץ מקינזי, המבוסס על מידע מ־2007, שרטט את היתרונות שהיו לתאגידים הרב־לאומיים: אלה שפעלו בארצות הברית והעסיקו 19% מעובדי המגזר הפרטי, היו אחראים ל־25% מהשכר במגזר הזה, ל־25% מהרווחים, ל־48% מהיצוא ול־74% מהמחקר והפיתוח בארצות הברית.

 

אזרחים של שום מקום

האווירה השתנתה לאחר המשבר הפיננסי. חברות רב־לאומיות נתפשו יותר ויותר כסוכנות של חוסר השוויון. הן יצרו משרות בחו"ל אבל לא בבית. בשנים 2009־2013, רק 5% מהמשרות החדשות בארצות הברית נוצרו על ידי תאגידים רב־לאומיים (אף שנתונים ראשוניים מראים כי נתון זה עלה ב־2014). הרווחים מהקניין הרוחני של התאגידים נלקחו על ידי אליטת בעלי המניות האמידים. הנכונות הפוליטית לעזור לתאגידים הגדולים אזלה והלכה.

התוצאה היא שמערכת החוקים שנועדה לעזור לעסקים גלובליים נשחקת. החוקים הנוגעים לראיית חשבון גלובלית, הגבלים עסקיים, הלבנת כספים ובנקים התפצלו לשני מחנות: אמריקאי ואירופי. השתלטות על חברות מערביות מלווה כעת בתנאים שמציבות הממשלות כמו שמירה על מפעלים ומשרות מקומיות. שני הסכמי סחר בהובלה אמריקאית, ההסכמים הטראנס־פסיפי והטראנס־אטלנטי, שהיו אמורים לתת הגנה לקניין רוחני – כשלו. בתי הדין הגלובליים שבהם משתמשים התאגידים הרב־לאומיים כדי לעקוף את בתי המשפט הלאומיים מצאו עצמם תחת מתקפה.

בלומברג

המשמעות העמוקה של הגלובליזציה היא שניסיון להעדיף חברות מקומיות על ידי העלאת תעריפים כבר לא עובד כפי שעבד בעבר. יותר מ־50% מהיצוא חוצה לפחות שני גבולות לפני שהוא מגיע לצרכן – כך שמכסים פוגעים בכולם. זה עדיין לא אומר שאנשים חסרי כישרון או בורים לא ינסו להטיל מכסי מגן, אבל זה אמור לעודד את השימוש בדרכים אחרות כדי לתקן עוולות, למשל באמצעות מערכת המס.

לתאגיד רב־לאומי טיפוסי יש יותר מ־500 ישויות משפטיות, שחלקן ממוקמות במקלטי מס. לפי הנתון האמריקאי, תאגיד משלם מס של כ־10% על רווחים זרים. האיחוד האירופי מנסה להעלות את שיעור המס. הוא נקט אמצעים חריפים נגד לוקסמבורג, שהציעה תנאים נדיבים לתאגידים הרב־לאומיים ששמרו בה את רווחיהם; הוא גם הטיל קנס של 15 מיליארד דולר על אפל שהעבירה רווחים לאירלנד, שעמה היה לה הסדר מס תפור על פי מידה. ארצות הברית, מצדה, מנעה מחברות גדולות להשתמש במיזוג הופכי כדי להעביר את בסיס המס שלהן לחו"ל. המקרה המובהק ביותר הוא זה של פייזר, חברת הפארמה השלישית בגודלה מבחינת היקף הרווחים בחו"ל.

הרפובליקאים בקונגרס דנים בשינויים בחוקי המס, שיגרמו ליצואנים ולחברות לשלם אף פחות על הרווחים שלהם שמגיעים מארצות הברית, ובמקביל חברות שמסיטות את הייצור לחו"ל ישלמו היטלים. בינתיים נראה שחלק מהחברות החליטו היכן ימוקם המפעל הבא שלהן בעקבות האיומים של דונלד טראמפ, הנשיא החדש של ארצות הברית. ב־3 בינואר הסכימה יצרנית המכוניות פורד לבטל את תוכניתה להקים מפעל חדש במקסיקו, ותחת זאת להשקיע יותר בארצות הברית. טראמפ רוצה גם שאפל תעביר לארצות הברית חלקים נוספים משרשרת האספקה שלה.

אם המגמות האלה יימשכו, המסים ועלויות השכר של החברות הגלובליות ינסקו, והרווחים ימשיכו להתכווץ. אם התאגידים האמריקאים יעבירו כרבע מהמשרות שלהם בחו"ל לארצות הברית, וישלמו בחו"ל את שיעור המס שהם משלמים בארצות הברית, הרווחים שלהם יצנחו בכ־12% נוספים – גם אם לא מביאים בחשבון בנייה של מפעלים חדשים במדינה.

מכל המעורבים בצמיחתן והתפשטותן של החברות הגלובליות, "המדינות המארחות" – אלה שזוכות בהשקעות של התאגידים – שומרות על עיקר ההתלהבות. בסין, למשל, נכון ל־2010, חברות בנות ופרויקטים משותפים עם תאגידים רב־לאומיים היו אחראים על 30% מהתפוקה התעשייתית ול־50% מהיצוא.

ממשלת ארגנטינה מעוניינת למשוך למדינה חברות זרות; מקסיקו מכרה חלק משדות הנפט שלה לחברות זרות, כמו אקסון מוביל וטוטאל; הודו מובילה קמפיין תחת הסלוגן "יצרו בהודו", בכוונה למשוך אליה חלקים משרשראות האספקה של התאגידים הגדולים. מדד של OECD שבוחן את הפתיחות של המדינות לאירוח תאגידים גלובליים מראה כי לא נרשמה ירידה בפתיחות מאז המשבר הפיננסי.

ולמרות זאת, השמים מתקדרים. סין נותנת העדפה לחדשנות מקומית. מנהלי חברות אומרים כי יותר מוצרים צריכים להיות מיוצרים באופן מקומי, וקניין רוחני מגיע פעמים רבות לידי השותפים מקומיים. תעשיות אסטרטגיות, ובהן האינטרנט, נמצאות מחוץ לתחום עבור משקיעים זרים. רבים חוששים שהגישה של סין תתפשט במדינות המתפתחות, ותאלץ את החברות הרב־לאומיות להשקיע יותר במדינות שבהן הן פועלות וליצור שם יותר תעסוקה.

בלומברג

 

המחיר של הכנסת אורחים

המדינות המארחות עלולות להיות פחות מסבירות פנים, ככל שהפעילות של החברות נעה לכיוון שירותים בלתי מוחשיים. 65% מהרווחים מחו"ל של 50 התאגידים הגדולים בארצות הברית מגיעים מתעשיות המבוססות על קניין רוחני, כמו טכנולוגיה, פטנטים על תרופות ופיננסים. לפני כעשור זה היה 35% – ושיעורם ממשיך לעלות (באירופה וביפן, עם פחות חברות טכנולוגיה ענקיות, הנתון נמוך יותר).

לתאגידים הגלובליים אין רצון אמיתי להעביר לאפריקה או להודו את מרכזי הייצור שהקימו בסין, ולכן אין למדינות שם סיבה להאיר פנים לתאגידים. המשרות והיצוא שאפשר לזקוף לזכות התאגידים הגלובליים נדחקים לשוליים: ב־2000, כל מיליארד דולר של השקעות זרות ייצגו 7,000 משרות ויצוא בשווי של 600 מיליון דולר; כיום, מיליארד דולר מייצרים 3,000 משרות בלבד ויצוא בשווי 300 מיליון דולר.

הכוכבות האחרונות של עמק הסיליקון כבר נהפכו שנויות במחלוקת בחו"ל. ב־2016, אובר מכרה את פעילותה בסין למתחרה מקומית לאחר מאבק קשה. בדצמבר שתי החברות הדיגיטליות המובילות בהודו – אולה, חברה לשיתוף נסיעות, ופליפקארט, אתר למסחר מקוון – אמרו כי הממשלה צריכה להגן עליהן מפני אובר ואמזון. הן טענו כי המתחרות שלהן מקימות מונופולים, יוצרות מעט משרות טובות ומעבירות את הרווחים שלהן לארצות הברית.

הפעם האחרונה שהחברות הרב־לאומיות היו בצרות היתה לאחר המשבר הכלכלי הגדול. בשנים 1930־1970 היקף ההשקעות שלהן בחו"ל, כשיעור מהתמ"ג העולמי, ירד בכשליש – ולא התאושש עד 1991. חלק מהחברות דילגו מעל מכסי מגן בכך שבנו מפעלים חדשים במדינות שנקטו בפרוטקציוניזם. אחרות העניקו אוטונומיה לחברות הבנות, בניסיון לתת להן מאפיינים מקומיים. היו כאלה שהתפצלו.

כיום תאגידים גלובליים צריכים לחשוב מחדש על היתרונות התחרותיים שלהם. חלק מהטיעונים הוותיקים לטובת הגלובליזציה התיישנו – בין השאר בגלל ההצלחה הכללית של הגלובליזציה. רוב התאגידים הגלובליים אינם פועלים כמו שוק משותף כשזה נוגע לסחר. רק שליש מהתפוקה שלהם מורכב ממוצרים שמיוצרים בקבוצה עצמה – השאר מיוצרים בשרשרות אספקה חיצוניות. לחברות הגלובליות כבר אין בלעדיות על הרעיונות המבטיחים ביותר בנוגע לניהול או לחדשנות.

במקומות שבהם לחברות יש פטנטים שניתנים לאכיפה על מותגים בעלי ערך, עדיין יש להן יתרון. ייצור מנועים של מטוסי סילון, למשל, הוא תחום שבו יש יתרון לגודל. אבל היתרונות האלה ניכרים פחות מבעבר.

התמעטות היתרונות מתגלה בהיקף העצום של הפעילות שמניב תשואה מועטה. כ־50% מההשקעות הזרות הישירות מייצרת תשואה על הון של פחות מ־10%. פורד וג'נרל מוטורס מייצרות 80% או יותר מהרווחים שלהם בצפון אמריקה, מה שמעיד על כך שהתשואה שלהן על הפעילות בחו"ל היא מועטה ביותר.

רבות מהתעשיות שרצו להיהפך לגלובליות עובדות למעשה טוב יותר באופן מקומי או לאומי. חלקן כבר הבינו זאת. רשתות קמעוניות כמו טסקו הבריטית וקזינו הצרפתית ויתרו על ההרפתקאות שלהן בחו"ל. ענקיות הטלקום האמריקאיות, ורייזון ו־AT&T, ויתרו גם הן. חברות פיננסים מתמקדות בשוקי "הליבה" שלהן. יצרנית המלט LafargeHolcim מתכננת למכור חלק מעסקיה בהודו, קוריאה הדרומית, וייטנאם וסעודיה. אפילו חברות גלובליות מצליחות החליטו לעשות דיאטה. המכירות בחו"ל של P&G צנחו בכמעט שליש מאז 2012, והחברה סגרה או מכרה עסקים שלא הצליחו.

נראה שבעתיד, סצנת העסקים הגלובליים תהיה מורכבת משלוש קומות. בקומה העליונה יהיו חברות גלובליות מעורבות מאוד בכלכלה של המדינות המארחות, שיעזרו להפיג חששות לאומיים. ג'נרל אלקטריק הופכת את הייצור, את שרשראות האספקה ואת הניהול למקומיים; אמרסון, קונגלומרט עם יותר מ־100 מפעלים מחוץ לארצות הברית, עושה מיקור של כ־80% מהייצור למקום שבו המוצר נמכר; חלק מהחברות הזרות ישקיעו יותר בייצור בארצות הברית כדי להימנע ממכסים, במקרה שטראמפ יטיל אותם. זה אפשרי אם אתה גדול. סימנס, ענקית התעשייה הגרמנית, מעסיקה 50 אלף עובדים בארצות הברית, שבה יש לה 60 מפעלים. אבל חברות תעשייה בגודל בינוני ייאלצו להיאבק כדי להשיג את המשאבים להשקיע יותר בכל השווקים שבהם הן פעילות.

פוליטיקאים יתעקשו יותר ויותר על כך שחברות שרוכשות פירמות זרות ישמרו על אופיין הלאומי, כולל משרות, פעילות מחקר ופיתוח ותשלום מסים. סופטבנק, חברה יפנית שקנתה את חברת השבבים הבריטית ARM ב־2016, הסכימה לתנאים דומים. כך גם כמצ'יינה, חברת כימיקלים סינית שרוכשת את סינג'נטה, מתחרה משווייץ. בינתיים, מבול הרכישות של חברות סיניות ברחבי העולם צפוי להיכשל או להיגמר בפיצוץ. לעסקות רבות מהסוג הזה, המבוססות על הלוואות מסובסדות מבנקים השייכים למדינה, אין הגיון פיננסי.

השכבה השנייה תכלול חברות דיגיטליות גלובליות ותאגידים עם קניין רוחני. הכוונה לחברות טכנולוגיה כמו גוגל ונטפליקס; חברות פארמה; וחברות שמשתמשות בזיכיונות עם חברות מקומיות כדרך זולה לשמור על "טביעת רגל" גלובלית ועל היתרונות שבכך. תעשיית המלונות, עם החברות הממותגות הענקיות שלה, כמו הילטון ואינטרקונטיננטל, היא דוגמה מובהקת לטקטיקה הזאת. מקדונלדס עוברת למודל של זיכיונות באסיה.

התאגידים שמייצרים מוצרים לא מוחשיים יצמחו מהר. אבל מאחר שהם יוצרים מעט משרות באופן ישיר, פועלים פעמים רבות כמונופול ואינם מרוויחים מההגנה של חוקי הסחר הגלובלי – הם יהיו פגיעים לנזקי הגל הלאומני.

השכבה השלישית תהיה אולי המעניינת מכולן: קבוצה עולה של חברות קטנות שמשתמשת במסחר מקוון כדי לקנות ולמכור בקנה מידה גלובלי. כ־10% מתוך 30 מיליון החברות הקטנות בארצות הברית כבר עושות את זה במידה כזו או אחרת. פייפאל, חברה לתשלומים דיגיטליים, אומרת כי העסקות באמצעותה שכוללות יותר ממדינה אחת, וקשורות לפעילות של תאגידים רב־לאומיים, מגיעות ל־80 מיליארד דולר בשנה וממשיכות לצמוח. ג'ק מא, מייסד עליבאבא, ענקית המסחר המקוון הסינית, צופה כי חברות מערביות שמייצאות מוצרים לסינים יצליחו להפוך במידת מה את המגמה של שני העשורים האחרונים, שבה חברות ענק אמריקאיות ייבאו מוצרים מסין.

ארצות שהתרגלו לחברות גלובליות שמפזרות כסף מזומן עלולות לגלות שהתחרות נחלשת ושהמחירים עולים. משקיעים, שרובם אמרו כי כשליש מתיק ההשקעות שלהם קשור לתאגידים רב־לאומיים, עלולים להיתקל בבעיות. כלכלות שנסמכות על הכנסה מהשקעות זרות יסבלו. הצניחה ברווחים של תאגידים רב־לאומיים בריטיים היא הסיבה לכך שמאזן התשלומים של בריטניה נראה רע. מתוך 15 מדינות שהגירעון בחשבון השוטף שלהן היה יותר מ־2.5% מהתמ"ג ב־2015, 11 הסתמכו על השקעות חדשות של תאגידים כדי לממן לפחות שליש מהגירעון.

התוצאה תהיה קפיטליזם קטוע ומוגבל, וסביר להניח כי גם יעיל פחות – אבל אולי עם תמיכה ציבורית רחבה יותר. ההתלהבות מהחברות הגלובליות עשויה להיראות בעתיד כמו אפיזודה חולפת בהיסטוריה של העסקים, ולא כמו סופה של ההיסטוריה הזו.

 

תרגום: קורין דגני

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות