רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פוסט-אמת

בנט והרצוג יכולים לנצל סעיף בחוקה כדי להפיל את ביבי

לא, זה לא נכון, אבל כשאין משמעות לשאלה מהו מקורה של ידיעה, אלא חשוב רק איזה רגשות היא מעוררת, מה זה משנה אם היא אמיתית?

21תגובות

הכותרת לעיל – בנט והרצוג יכולים להפיל את ביבי – אינה רעיון מקורי שלנו. יצרנו אותה בהשראת כותרת דומה, על ברני סנדרס ודונלד טראמפ, שפורסמה לאחרונה באתר רב התפוצה "האפינגטון פוסט". כמו הכותרת האמריקאית, גם זו שניסחנו אינה נכונה. בישראל אין חוקה ואין אף סעיף שמאפשר לבנט, להרצוג או לכל פוליטיקאי אחר להפיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכותרת יש רק מטרה אחת: למשוך את תשומת הלב של הציבור, ולגרום לו להקליק עליה. אבל מה זה משנה? העולם הרי נכנס עתה לתקופת ה"פוסט־אמת" – עידן חדש שבו כבר לא ניתן להבדיל בין חדשות אמיתיות למפוברקות, וגם לא ברור אם הציבור בכלל רוצה לעשות הבחנה כזאת. אם כך, אולי גם לנו מותר לכתוב את מה שעולה על דעתנו, ולעזאזל אם אין לכך קשר למציאות?

המונח "פוסט אמת" (Post־Truth) הוא שם התואר שנבחר על ידי עורכי מילון "אוקספורד" כתוספת המרכזית למילון לשנת 2016. ההגדרה המילולית למושג, על פי אוקספורד, היא זו: "שם תואר המתייחס למצב עניינים שבו עובדות אובייקטיביות פחות משפיעות על עמדת הציבור מאשר רגשות ואמונות אישיות". בדברי ההסבר לבחירה כותבים עורכי המילון: "המונח פוסט־אמת קיים כבר מזה עשור, אבל השנה זיהינו נסיקה בשימוש בו, בהקשר של משאל העם בבריטניה על האיחוד האירופי והבחירות בארצות הברית. הוא מתקשר למונח כמו 'פוליטיקה של פוסט־אמת'. הוא מזוהה כיום על ידי רבים, ונמצא בשימוש של כלי תקשורת – מבלי שעולה הצורך להסביר אותו".

הרצוג עם שר החינוך בנט. יו"ר האופוזיציה הציב דרישות דומות לאלו של בנט
ששון תירם

קוראי עיתון זה בוודאי כבר נתקלו במונח "פוסט־אמת" ובשימוש הגובר והולך שעושים בו פוליטיקאים, מנהלים ודמויות ציבורית. מעבר לים, רשימת הסיפורים הלא־נכונים שהופיעו בתקשורת היא כמעט אינסופית. בבריטניה התפרסם לאחרונה בכלי התקשורת הממוסדים סיפור שלפיו ראש הממשלה הקודם, דייוויד קמרון, ביצע מעשה מיני בראש של חזיר, בעת שהיה סטודנט. בצרפת, בעת פיגוע הטרור בפריז, נפוצו ידיעות על כך שגם מוזיאון הלובר הותקף. בארצות הברית, מצאו חוקרים שכ־70% מה"עובדות" שאותן ציין הנשיא הנבחר טראמפ במהלך קמפיין הבחירות שלו – לא היו נכונות. ואצלנו? בישראל נוהגים לא מכבר להתווכח על ה"אמיתות" של כמעט כל משפט של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל פוליטיקאים אחרים. אין חולק על העובדה שכאשר נתניהו טען ביום הבחירות האחרונות ש"הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" – הוא לא דיבר אמת.

לא פעם הבחירה בפוסט־אמת מוכיחה את עצמה כמשתלמת: הניצחונות של תומכי ה"ברקזיט" בבריטניה, של טראמפ בארצות הברית וגם של נתניהו בישראל, מבהירים שבאווירה הפוליטית הנוכחית כדאי לפעול בעיקר על ידי לחיצה על כפתורים רגשיים – ולשם כך מותר להגיד חצאי־אמת, לנפח, להוציא מהקשר ואפילו לשקר. הסיבה פשוטה: המאבק בין הצדדים הפוליטיים הוא על כל הקופה, ומאחר שהאנשים של המחנה שלך מוכנים גם הם לוותר על ה"אמת" כדי לנצח – הרי שלפוליטיקאי שמבקש לנצח בבחירות מותר לשקר. אם ייתפס בשקריו, הביקורת נגדו תבוא רק מהצד השני, שבו ממילא אין לו מצביעים. יהיה לו גם קל לבטל את הביקורת באמצעות הטיעון של חד־צדדיות. כך בדיוק עושים טראמפ לעיתונות האמריקאית המסורתית, ונתניהו לתקשורת הישראלית – ואף אחד מהם לא מאבד נקודות פופולריות בקרב המצביעים שלו. כאשר, מיד לאחר הבחירות, נשאל טראמפ אם אינו חוזר בו מכמה דברים שאמר במהלך הקמפיין, כי אלה הרי לא היו נכונים, תשובתו היתה פשוטה וגלויה: "אני לא מתחרט, כי ניצחתי".

הלופ של פייסבוק

פוליטיקאים שמוכנים לעשות ולהגיד הכל כדי לכבוש את כס השלטון, או כדי להישאר ישובים עליו, קיימים מאז שחר ההיסטוריה. מדוע עידן הפוסט־אמת התחיל דווקא עכשיו? התשובה הארוכה מפרטת את השינויים הרבים שחלו בשני העשורים האחרונים בתקשורת ובדפוסי ההתנהגות של הצעירים בני הדורות החדשים. תשובה קצרה יותר, אך לא פחות מדויקת, תסכם את הכל במילה אחת: פייסבוק. עד שקמו הרשתות החברתיות, הרוב המוחלט של המידע שהגיע לציבור עבר דרך המסננת של העורכים בכלי התקשורת המרכזיים: עיתונים, רשתות טלוויזיה, תחנות רדיו וגם אתרי אינטרנט ממוסדים. אלה, בשל מסורת ארוכת שנים, עשו מאמצים להיצמד למציאות – גם אם כל כלי תקשורת פירש אותה אחרת, על פי סדר היום שלו ועל פי טעם הקהל שלו. לעומת זאת, מאז שפייסבוק (ובמידה מסוימת גם טוויטר), נהפכו למקור המידע החדשותי העיקרי של דור חדש של צרכנים, כמעט אי אפשר להבדיל בין מידע וחדשות אמיתיות, לבין חדשות שאינן כאלה.

דונלד טראמפ
CARLOS BARRIA/רויטרס

על העובדה הזו לא ניתן לערער. מחקרים מצאו שבקרב בני חטיבות הביניים של בתי הספר בארצות הברית, 82% מהילדים לא ידעו להבדיל בין חדשות לבין "תוכן ממומן". הילדים, מתברר, העריכו את מידת ה"אמיתיות" של החדשות על פי רמת הפירוט של הידיעה ועל פי גודל התמונות שבה – ולא נתנו משקל למקור שממנו נלקח המידע. אותם קוראים תמימים לא מצאו סיבה לפקפק בדיוק של פוסט על תכנון פיננסי, אף שהוא נכתב על ידי מנהל בבנק. מחצית מהנשאלים האמינו לידיעה על קרינה רדיואקטיבית על בסיס תמונה של פרחים נבולים – אף שלא ניתן לתמונה שום מקור או הסבר. תופעה דומה נמצאה גם בקרב מבוגרים יותר. גם בגיל 18, כ־88% מהבוגרים הצעירים קיבלו את המידע החדשותי שלהם מפייסבוק ומהרשתות החברתיות, שבהן אין עורכים וקשה לקבוע אם המקור מהימן או לא.

בעיה גדולה יותר של הרשתות החברתיות היא האלגוריתמים שלהן, המתאימים את עצמם לטעמים של הקורא ולקבוצת ההתייחסות שלו. שני מונחים קרובים מתארים את הבעיה: "תיבת תהודה" (Echo Chamber), ו"פילטר הבועה" (Filter Bubble). המונח הראשון מבהיר שהמשתמשים בפייסבוק קוראים, נמשכים ומשתפים מידע שהם כבר ראו בעבר ושתואם את עמדות הקהילה שלהם – וכך הם מוצאים את עצמם מתבוססים באותו מידע ובאותן עמדות, מבלי להיחשף למידע אלטרנטיבי; השני מתייחס לאלגוריתמים של שירותי אינטרנט מרכזיים כמו גוגל ופייסבוק. מאחר שהרשתות הללו מכוילות לגרום למשתמשים לצרוך כמה שיותר מידע – ועדיף שיעשו את זה בתוך הרשת ובלי לצאת ממנה – המכונה מזרימה אליהם את פרטי המידע שהיא מעריכה שהם יאהבו, על חשבון מידע אחר, חשוב ככל שיהיה. כך, אם זורם בפייסבוק מידע שקרי על הילרי קלינטון, תומכי טראמפ ישתפו אותו במרץ – ואילו האלגוריתם יזהה זאת וימשיך להזרים אליהם מידע דומה, וחוזר חלילה.

כשרבים מקבלים את המידע שלהם בעיקר מפייסבוק, גוגל או טוויטר, זהו אסון. הם חשופים רק לדברים ש"מעניינים" אותם – ואינם מודעים למה שקורה בעולם מעבר לזה. העובדה שלמערכות הללו אין בקרת איכות או סינון של מידע שהוא פשוט שקרי – מעוותת לחלוטין את תפישת המציאות שלהם. התוצאה של כל הטכנולוגיה הזו היא הקצנה בפערים ובתפישות העולם של ה"שבטים" השונים בקהילה. זה נכון לכל מדינה בעולם: בארצות הברית ההקצנה היא בין דמוקרטים לרפובליקאים, ובין שחורים ללבנים; בישראל זו ההקצנה בין הימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין מיעוטים לבין הרוב היהודי. בדרך, אובדת גם עצם ההסכמה על מהי בכלל "אמת". הטענה של רבים היא שאין בעצם דבר כזה, ושכל אחד זכאי לפרש את המציאות כפי שנראה לו וכפי שהוא "מרגיש" אותה.

נתניהו ערב הבחירות, מארס. "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי"

לטענה הזו יש אפילו חיזוקים מתחומי הפילוסופיה. עמנואל קאנט אמר שהאדם אינו יכול לדעת מהם הדברים בזכות עצמם, במנותק מהדרך שבה מוחו מפרש אותם. פרידריך ניטשה אמר שאין לפסול הטעיה, ושיש לנו רק "פרשנות מוסרית" לעובדות. מי שבסתר לבו מתנגד לדמוקרטיה ומעדיף מבנה שלטוני אחר, עשוי לחבק את עידן הפוסט־אמת כדרך יעילה לפרק את הדמוקרטיה. למי שלא מעוניין בשלטון הציבור, ממילא אין צורך או צו מוסרי לומר לציבור את האמת – ובעיניו אין פסול בלמכור לו שקרים.

במלכודת האמ;לק

נכון להיום, יש עדיין קהילות שמבקשות להילחם בתופעת הפוסט־אמת ובמערכות הטכנולוגיות שמאפשרות אותה. גוגל, פייסבוק, אמזון ומיקרוסופט יצרו קונסורציום במטרה למצוא פתרונות לסינון תוכן שתומך בטרור או בהסתה לטרור. פייסבוק והאיש החזק שלה, מארק צוקרברג, שהואשמו ישירות בניצחונו של טראמפ בשל השקרים שהוצפו ברשת על קלינטון, עושים מאמצים למצוא דרכים לאמת תכנים, או לפחות לסמן תכנים שאמינותם מוטלת בספק. צוקרברג אמנם ביטל בתחילה את הטענות שלפיהן הוא זה שאפשר את בחירת טראמפ, אך בהמשך הודיע שישתף פעולה עם קהילות וגופים שעוסקים בבדיקת אמת בתכנים חדשותיים, כדי לסנן החוצה תכנים שקריים מה"פיד" של הרשת החברתית. אצלנו, אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, שתאפשר לשלטונות להוציא לרשתות אינטרנט צו להסיר "תכנים מסיתים" – דבר שהם לא יכולים לעשות כיום. החוק זכה לכינוי "חוק הפייסבוק". החודש אמורה הצעת החוק לעלות לקריאה ראשונה.

בגרמניה מוצע עתה חוק שיטיל קנס של חצי מיליון יורו על פייסבוק עבור כל ידיעה חדשותית מזויפת ובעלת אופי מסית, אם הרשת לא תפעל להסירה בתוך 24 שעות. חבר מפלגת השלטון הגרמנית, וולקר קאודר, היה מפורש בדבריו: "דיברנו על זה זמן ארוך מדי. הקואליציה תפעל בשנה הבאה. אנחנו נטיל קנסות כבדים על חברות כמו פייסבוק, אם הן ייכשלו בשמירה על האחריות שלהן".

אלא שזה לא יהיה כל כך פשוט. ראשית, פייסבוק וענקיות האינטרנט ייאבקו נגד חוקים כאלה, והן משקיעות כבר עתה עשרות מיליוני דולרים בשנה בפעילות של לובי פוליטי ותשלומים לפוליטיקאים. שנית, הקביעה מהו מידע שקרי ומהו מידע אמיתי פתוחה לעתים קרובות לפרשנות. כמעט כל יצרני התוכן מקצינים ומעוותים את הכותרות שלהם כדי למשוך תשומת לב וכדי שציבור המשתמשים ברשת יקליק עליהן וישתף אותן. לעומת זאת, חלק גדול מהתכנים המדויקים והמושקעים ברשת נופלים תחת ההגדרה של "אמ:לק" (ר"ת של "ארוך מדי, לא קראתי"). שאלת הסינון מורכבת, ואין לה פתרון חד־משמעי.

צוקרברג בכנס כלכלי בפרו, בנובמבר
Esteban Felix/אי־פי

שלישית, באווירה הפוליטית הנוכחית, כל ניסיון להגביל או לסנן תכנים ייראה לצד כלשהו כניסיון של בעלי השררה להגביל דווקא אותו. מערכה נגד חדשות שקריות בארצות הברית תיראה לימין כניסיון להשתיק אותו, כמו שמערכה נגד הסתה בישראל תיראה לערבים, לשמאלנים או לימנים כניסיון לגזול מהם את חופש הדיבור. במציאות כזו כל מי שמרגיש שסינון תכנים עשוי לפגוע דווקא בו, יפעיל את מלוא עוצמתו הפוליטית כדי למנוע זאת. לבסוף, גם יצרני התוכן המקצועיים בגופי המדיה המסורתיים נשאבו לתוך מלכודת הפוסט־אמת. גם הם הטעו את הציבור. בארצות הברית, העיתונות הממוסדת ובעלת המוניטין – גופים כמו "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" – שגו לחלוטין בקריאת המפה הפוליטית ופספסו את המצוקה של ציבורים רבים. הם נכלאו בתוך תיבת תהודה משל עצמם, לקו ב"חשיבת יחד" (Groupthink), לקחו צד באופן קיצוני לקראת הבחירות, ובכמה מקרים, ניפחו סיפורים וכותרת נגד טראמפ ובעד קלינטון.

מנגד, בתגובה אוטומטית למה שמוכר ומה שמעניין, המדיה המסורתית סיפקה לטראמפ פלטפורמות אינסופיות לפרסום, וכך תרמה רבות לניצחונו. בשל העיקרון הקדוש של האיזון העיתונאי, המדיה נתנה לטראמפ להפריח כל שקר שעלה על רוחו, ואף ניפחה אותו. רק לקראת סוף הקמפיין החליטו כמה כלי תקשורת לבדוק את דברי המתמודדים, אבל החלטה זו הגיעה מאוחר ועל ידי כלי תקשורת שהצהירו על תמיכתם בקלינטון – כך שהמאמץ לזהות שקרים והטעיות התקבל על ידי רבים כלא יותר מניסיון לפגוע במועמד המתחרה.

כך גם בישראל, שבה נראה לציבור שכל כלי תקשורת נוקט עמדה חד־צדדית שאסור לסטות ממנה: העיתון "ישראל היום" מתייצב בכל עניין לצד משפחת נתניהו, ונגד מתנגדיו הפוליטיים; "ידיעות אחרונות" הוא ההפך הגמור; "הארץ" מתנגד לכיבוש; ובערוצי הטלוויזיה הרייטינג הוא שקובע. כאשר הציבור מניח שכל כלי תקשורת קבע מראש את עמדתו ומתאים את המציאות אליה, ושכבר אין הבדל בין כלי תקשורת המעסיק תחקירנים מקצועיים לבין בלוגר אלמוני או פוליטיקאי שמעלה פוסט בפייסבוק, תחושת הפוסט־אמת רק מתעצמת. גם התקשורת הממוסדת והמשפיעה – אם היא עדיין משפיעה – צריכה לעשות חשבון נפש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם