תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מסודרות: הנשים שיעשו לך סדר בבלגן של המאה ה-21

לכתבה

בעידן הנוכחי גובר הביקוש לשירותיהן של מסדרות הבתים שממיינות את החפצים המיותרים, רק כדי לפנות מקום לבאים בתור. גורו הסדר היפנית מארי קונדו מספרת ל-TheMarker Women על התעשייה שהתפתחה סביב רב המכר שכתבה, ועל הבית שלקח לה שנתיים לסדר

תגובות

"כשרק התחלתי לעבוד בתחום והייתי אומרת לאנשים שאני 'מארגנת', היו שואלים אותי אם אני מארגנת הפגנות פוליטיות. לא הבינו על מה אני מדברת. כיום, מיד אומרים לי 'אוי, אני מכירה מישהו שממש צריך אותך', ושולפים כרטיס ביקור", מספרת ליסה מארק בשיחת טלפון מעמק הסיליקון שבקליפורניה, מקום מגוריה. מארק היא מארגנת, או בשם המקומי למקצועה, 'מסדרת', שעובדת בתחום הזה כבר 17 שנים, ומשתייכת לארגון המסגרות המקצועיות, Napo.

המסדרות (נשים הן הרוב המכריע בענף) מגיעות לבתיהם של הלקוחות, וכפי ששמן מלמד, עושות סדר. הן מוציאות את תכולת הארונות, ומחזירות אותה לאחר דילול וקיפול קפדני, לפעמים לפי צבעים, ורק את מה שנחוץ. הן ממיינות ומסננות את המשחקים והצעצועים, את המצעים, כלי המטבח והניירת. הן שולפות חפצים מהבוידעם, מעליות גג וממרתפים עמוסים. לפעמים הן מגיעות כדי לארוז בתים לפני מעבר דירה, ולפעמים כדי לפרוק אחריו. יש המזמינים אותן לקראת לידה של תינוק, גירושים, או כל ציון דרך אחר בחיים המצריך שינוי באורח החיים וסדר חדש בבית.

שער מרקר וומן

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של TheMarker Women

בשנים האחרונות נהפך הסידור מעיסוק שאיש לא מבין את פשרו לתעשייה בפני עצמה, ולאחד המקצועות הצומחים ביותר. הוא מככב בתוכניות ריאליטי ומופיע בשלל ספרי הדרכה. התחום התרחב כל כך, עד שהתפצל לתתי־קטגוריות של התמחויות, ובתוכן כמה חדשות. אם בשנת הקמתו, 1983, נרשמו בנאפ"ו כמה מאות נשים, כיום חברות בו כ־4,000 מהן, המתמחות בסוגים שונים של סידורי בתים וחיים.

וישנה גם מארי קונדו, הגורו היפנית לענייני סדר, שכפי שנכתב במגזין "ניו יורק", "שמה נהפך לפועל, כדי לתאר פעולת סידור; הכינוי שלה היה לסמל מסחרי; ואילו חייה נהפכו לפילוסופיה". ספרה The Life-Changing Magic of Tidying Up נמכר ב־6 מיליון עותקים ומעטר את רשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" כמעט שנתיים ברציפות. במו ידיה המסדרות, הפכה קונדו את המקצוע הזה לקסום. המטרה שלה בחיים לא מאוד שאפתנית. היא רוצה לסדר את העולם.

מארי קונדו
אי־פי

קונדו, בת 31, ידועה בגישה המינימליסטית שלה ובהצעה שלה לבחון אם כל חפץ בבית מעניק אושר, שאם לא יש להיפטר ממנו או לתרום אותו. רבות מהמסדרות לא מסכימות עם הגישה הנוקשה שלה, אך אי אפשר להתכחש למעמדה. ספרה "סוד הקסם היפני: איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד ולהיות מאושרים יותר" ראה אור ב־30 מדינות (אצלנו בהוצאת "אחוזת בית"). הוא היה רב מכר בארצות הברית, באירופה וביפן, מכורתה. המגזין "טיים" בחר בה כאחת מ־100 הנשים המשפיעות בעולם של 2015. זאת לא רק בשל ההצלחה שלה ברשימות רבי המכר בעולם, אלא גם בגלל הפרויקט החדש שלה שמטרתו "לסדר את העולם", וזה גם שמו. הפרויקט נועד ליצור מעין איזון, שבו אנשים שיש להם יותר מדי ייפטרו מחפציהם ויתרמו אותם לאלה שהחפצים החדשים יועילו להם.

בהתכתבות באי מייל שאלנו את קונדו כיצד מתקדם פרויקט זה: "פרויקט 'לסדר את העולם' החל רק עכשיו", היא משיבה. "פתחנו תוכנית אימון לשיטת קון־מארי בארצות הברית בחודש שעבר ואנו מתכוננים לקראת יציאת אפליקציה שתומכת בסידור הבית. נזדקק למאמץ עליון והרבה אנרגיה כדי להגשים את המטרה הזאת, לכן אנחנו מקווים לבנות שיתופי פעולה כמי שתומך ברעיון שלנו של סידור העולם".

האם מצאת שאנשים ממדינות שונות מבלגנים ומסדרים אחרת?

"כן. ביפן מאחסנים דברים בהקפדה רבה יותר ביחס למדינות אחרות. יפנים גם מעדיפים פחות צבעים בתוך הבתים שלהם. ההעדפה שלנו לפשטות אולי מושפעת מרוח הזן. רבים מוצאים אושר ביישור קצוות של כל פריט בתוך המדפים שלהם וגם בסידור פריטים לפי צבעים.

"הבדל תרבותי ששמתי לב אליו קשור לספרים. יש מדינות שבהן לאנשים יש פחות התנגדות להיפטר מספרים, ומצד שני, יש מדינות שבהן אנשים מתייחסים לספרים כאל דבר קדוש, ולא ייפרדו משום ספר לעולם".

פעם הגעת לבית שהיה מקרה אבוד?

מארי קונדו
אי־פי

"כן, פעם אחת. הגעתי לבית שהיה כל כך עמוס בדברים עד שאי אפשר היה לראות את הרצפה או את הקירות. לקח לי שנתיים לסדר אותו. אבל בסוף הוא סודר, ונשאר מסודר עד היום.

"מניסיוני, המבנה של הבית, הגודל שלו, וכמות הדברים שיש בו הם לא המפתח לשאלה אם אפשר לסדר בית או לא, אלא היחס של הלקוח למשימת הסידור. המפתח להצלחה הוא המחויבות של הלקוח לא רק לסדר את הבית, אלא לקחת את הסדר כפרויקט של פעם בחיים הכולל שינוי של כל מערכת הערכים והרצון שלו להפוך את חייו למאושרים יותר".

בעבר תקפת את התפישה הרווחת שלפיה אישה שאינה מסודרת היא באיזשהו אופן מקולקלת. האם את מנסה לעזור לנשים עם הדימוי הזה? את מנסה להפריך אותו?

"הדימוי הזה לא מוגבל רק לנשים, והבעיה היא לא 'הבן אדם שאינו מסודר'. מה שמעציב אותי זה שרבים סבורים שהם פשוט 'מבולגנים' כאשר למעשה הם לא יודעים מהי הדרך הנכונה להיות מסודר.

"מה שאני מלמדת זאת הדרך הנכונה לסדר והמשמעות של זה. כשאנשים מצליחים לסיים לסדר, האווירה שבה הם חיים מאורגנת באופן יפהפה, והם יכולים להרגיש את הראש שלהם מתנקה מבפנים, וכתוצאה מכך, הדימוי העצמי שלהם משתפר".

לאור סדר יומך העמוס כעת, יש לך זמן לעבוד בסידור הבית שלך?

"יש שני סוגים של סידור. הראשון הוא אירוע מיוחד של סידור שבו בוחנים מחדש את כל הדברים בבית ומחליטים מה יישאר ואיפה מקומו. זה לא משהו שעושים באופן יום־יומי אלא בפעם אחת במשך זמן קצר. הסידור השני הוא על בסיס יומי – פשוט לשים את הדברים במקום שלהם. מה שאני כותבת עליו בספרי הוא סידור כאירוע חד פעמי. ברגע שזה מושג הסידור על בסיס יומי הוא קלי קלות.

"ולכן התשובה שלי לשאלתך היא שאיני זקוקה לזמן כדי לסדר, אבל היום למשל סידרתי קצת את הבית".

לסדר את המרחב הנפשי

שמה של קונדו נהפך בעצמו לפועל (Konmarie – I Konmaried my Closet) אבל פועל נוסף, Declutter, שפירושו להתיר את הבלגן, החל להישמע יותר ויותר, והצורך במי שיעשה את הפעולה הזאת גדל בהתאם. אם פעם המסדרת נקראה לדגל בעיקר כדי לעזור לאנשים לארוז לפני מעבר, כיום היא מסדרת את החפצים בבית, וגם את המרחב הנפשי של האדם. החשיפה התקשורתית בתוכניות הריאליטי העוסקות בתחום, ושל קונדו, אולי לא אהודה במיוחד על המסדרות המקצועיות, אבל אין עוררין על כך שהיא תרמה להפצת המקצוע שלהן בעולם.

"התעשייה שלנו אכן פורחת, וחלק מזה קשור לזמינות של מוצרים זולים מאוד ביחס למשכורת, וכמובן כי לפי המודל המערבי, שופינג הוא סוג של בידור", אומרת מארק. "בנוסף לכך, משווקים נהיו עוד יותר טובים במה שהם עושים. חנויות בנויות כך שהן גורמות לנו לקנות יותר ממה שאנחנו אמורים. בינתיים הנדל"ן מתייקר והבתים נעשים קטנים, ואז נגמר לאנשים המקום – אבל הם לא רוצים לזרוק מה שקנו כי הם כבר שילמו על זה. נוצרת מנטליות של מחסור, אף על פי שאנחנו חיים בעולם של שפע".

האם המסדרות לא נהפכות לחלק מהבעיה במקום לפתרון שלה? מפנות מקום לעוד ג'אנק ומאפשרות לצרכנים להתעלם מהבעייתיות שבצריכה?

מארק: "לא אם הן עושות את עבודתן כמו שצריך. חלק ממה שמסדרים עושים, במיוחד כאלה ששייכים לארגון מקצועי כמו נאפ"ו, הוא לשנות אורח חיים. אנחנו לא רק מדברות על החפצים, אלא על מערכות היחסים שלנו עם הדברים שלנו. אני עובדת עם אנשים יצירתיים רבים, שהבתים שלהם מלאים בצבעוניות ובחפצים רבים – יותר ממה שאני הייתי יכולה לשים בביתי. אני מבינה שצריך לכוון את הלקוחות לסדר את הבתים כך שיתאימו לאופן שבו הם רוצים לחיות, לא לזה שבו אני רוצה לחיות".

ליסה מארק
Dan Slutsky

נאפ"ו היא עמותה ללא מטרות רווח, שלה קוד אתי ורשימת חברים. צריך להירשם אליה, ולעבור קורסים כדי להתקבל לרשימה שדרכה אנשים יגיעו אל המסדרות. "בארצות הברית זאת תעשייה שלא חלה עליה רגולציה", מסבירה מארק. "פירוש הדבר שכל אחת יכולה להגדיר את עצמה כמסדרת. לפעמים זאת בעיה, כי יש הבדל בין היכולת להיות מסודר בעצמך, לבין היכולת לסדר בשביל אחרים באופן מקצועי".

מסדרת פוסט–טראומה

כעת, כשהתחום כל כך התרחב, המסדרות יכולות לבחור את ההתמחויות שלהן. "כמו רוב המסדרות, התחלתי כמסדרת כללית", מסבירה מארק. "ואז התחלתי להתמחות בקטגוריות ספציפיות. יש תחומים שאני לא מתמחה בהם בכלל, כמו למשל סידור עיזבונות, וסידור ושמאות של מחירים של חפצים.

"ההתמחויות שלי הן ארגון זמן ועידוד יצרנות. אני מסדרת אזורים גדולים כמו מרתפים, גראז', עליות גג ואזורי אחסון שנוטים במיוחד להיות עמוסים ומבולגנים, כי הם לא חלק מאזור המחיה היומיומי בבתים, והם פשוט מתמלאים בדברים. אני גם מתמחה בסידור משרדים קיימים, כולל הסדרת ענייני התיוק ושאר הניירת שלהם.

"עוד התמחות שלי ושל השותפה שלי היא טיפול במי שעברו פציעות או מחלות טראומטיות, שזה משהו שמצריך כישורים שונים. ככל שתוחלת החיים שלנו מתארכת, כך הסיכוי לחלות במחלות כמו סרטן או פרקינסון גדל. מי שעובר טיפול במחלה, לפחות בארצות הברית, מוצא את עצמו קורס תחת ניירת, הן בזמן האבחון והן בזמן הטיפולים. זה גם מחייב צורת חיים חדשה. כשאתה לא מרגיש טוב, ולפעמים ממש נלחם על חייך, ייתכן שאין לך את המשאבים לדאוג לכל הביורוקרטיה הזאת בעצמך. כאן אנחנו נכנסות לתמונה. שותפתי מורין ואני מלמדות את הלקוחות החולים והקרובים להם, ואלה שמטפלים בהם, איך לארגן את 'הנורמלי החדש' שלהם. זאת לא עזרה רפואית: אנחנו מארגנות את סדר היום, את התרופות, את הבית, את ענייני הילדים אם החולה הוא הורה לילדים קטנים, ואת האופן שבו יתארגן לטפל במטלות האחרות.

"למרבה הצער, האוכלוסייה הזאת גדלה והולכת. שתינו – שותפתי ואני – חלינו בסרטן. מורין נאבקה בזה כ־20 שנה, אני הייתי חולה במשך חמש שנים, פעמיים. בפעם השנייה שחליתי כמעט מתתי. אני זוכרת את החוויה של הניירת והביורוקרטיה כקשה במיוחד. הרגשתי נורא מבחינה פיזית, ועדיין נאלצתי למלא טופס על טופס. אנחנו מבינות מקרוב מה זה להיות האדם שעובר את זה, ומאחר שאנחנו מסדרות מקצועיות, אנחנו יודעות איך להפוך את התקופה הזאת לפשוטה ככל האפשר. אנחנו עוזרות ללקוחות להמשיך עם החיים שלהם ועדיין לדאוג לכל הדברים הנדרשים כדי לטפל במחלה.

"סידור הוא עניין אינטימי, גם בבתים שכולם בהם בריאים, כי הוא מחייב להכניס לבית מישהו שייחשף להרגלים הפרטיים שלך. לכן חייבים שתהיה כימיה. עם זאת, במשך השנים בעבודה זו מעולם לא הגעתי לבית שלא הצלחתי להתמודד עם תכולתו. נכנסתי לבתים של דיירים עם נטיות לאגרנות, אבל כל עוד הלקוח הבין את התהליך והיה מוכן להקדיש את הזמן הדרוש, ידעתי שאסתדר".

כמעט בכל עבודה של סידור, מספרת מארק, היא מוצאת דברים שאנשים חיפשו זמן רב. "פעם היתה זו טבעת אירוסין, ופעם צ'ק על סך 200 אלף דולר. כשאני מספרת את הסיפור הזה לאנשים, התגובה הכי שכיחה היא 'הלוואי שהייתי במצב שבו אני מאבד צ'ק של 200 אלף דולר ואפילו לא שם לב', אבל אני יכולה להגיד לך שהאישה שאצלה עבדתי אז שמחה כשנתתי לה אותו, מאוד".

עפרה איתן
אסף ברגרבסט

איפה הארנק? ואיפה המפתחות?

בישראל אין ארגון מקצועי של מסדרות, אבל המקצוע הזה לא חדש כאן. עפרה איתן הקימה עם שותפה את "הכל במקום", חברה לסידור בתים, לפני 17 שנה. "כשסיפרתי אז למשפחה שלי על השירות שאני מתכוונת לתת הם לא הבינו מי יזדקק לזה בכלל, כי אנחנו משפחה מסודרת. אבל היה לזה ביקוש. כמעט שבע שנים עבדנו לבד בשוק. נתנו שירות לשני סוגים של אי סדר – מעבר דירה, כלומר פרויקט בתאריך נתון, וסידור של בתים קיימים אחרי מעבר. עם הזמן התחלנו להעסיק עובדות, ואז הגענו למשבר בינינו, וכל אחת המשיכה בדרכה.

"יש הרבה בעיות בעולם", אומרת איתן. "אבל לבלגן דווקא יש פתרון, והסידור הזה לא רק עוזר ללקוחות, אלא גם יש בו משהו תרפויטי בשבילי". היא לא מתחברת למינימליזם שעליו מדברת קונדו, אבל מודה שגם מבחינתה, פחות זה יותר. "כל דבר שלא נמצא במקום מכביד עלינו", היא אומרת. "אחד הנתונים המדהימים שקראתי הוא שהאדם המבולגן מחפש חמישה פריטים ביום. איפה המשקפיים? איפה הטלפון? איפה הארנק? לכל החיפושים האלה הוא מקדיש כמעט שבועיים בשנה. לפעמים קונים פעמיים אותו הדבר כי הם לא מוצאים את הראשון. סדר הוא גם חיסכון בכסף, וגם שקט.

"נראה לי גם שהבתים היפניים, שמהם באה קונדו, שונים מהבתים הישראליים. שלנו דומים לאלה האמריקאיים, תוצר של תרבות של שפע שמתחבר גם למנטליות של מלחמה. כלומר לשמור, כי אולי מחר לא יהיה".

משהו הישרדותי?

"כן, זה יושב ברקע, אנשים לא מודעים לזה. משפט שאני שומעת הרבה הוא 'לפעמים צריך'. זה ההסבר לכך שיש למישהו 30 סדינים לבנים מכותנה, למשל. אני, שלא כמו קונדו, לא מכריחה לקוחות להיפרד מחפצים. זה משהו שאת יכולה לעשות רק כשאת בעמדה של גורו. אני ממליצה להם, ולפעמים הם מסכימים".

יש דבר אחד שבו איתן דומה לקונדו והוא הרצון שלה לסדר את העולם. "את מכירה את הלוח הזה של כלי עבודה שיש בו ציורים של כל כלי, ולפיהם את יודעת מה המקום של כל דבר? הפנטזיה שלי הוא שכל הבית יהיה מצויר כך, וכל אחד ישיב את הדברים כך למקומם. הבתים פה דומים מאוד. כולם שמים את אותם דברים פחות או יותר באותם מקומות. השיטה שלי היא כמו בגן הילדים, שבו יש פינת בובות, פינת קוביות, פינת פלסטיק. אני מסדרת כך שילד בן שלוש ידע להחזיר למקום".

קהל לקוחותיה, כמובן, מורכב לא מילדים, אלא ממבוגרים – ובעיקר המבוססים שביניהם, "כי זה בכל זאת אקסטרה. אם את צריכה לבחור בין אוכל לסדר תבחרי באוכל", אומרת איתן. בדיוק בגלל אפיון זה של הקהל שלה, היא מסבירה, החליטה לפרסם מחירון באתר. "זה גם כדי לתת אומדן. שלא יחשבו שזה עולה 20 שקל לשעה, וגם כדי לא לתת תחושה שאני נוקבת במחיר לפי אזור מגורים של הלקוחות. יש מחיר קבוע והוא נע בין 250 שקל לשעה לצוות של שתי עובדות, ל־540 שקל לשש. ככל שהצוות גדל, המחיר השעתי יורד".

נועה הרניק
אדונית הארונית

מסרטים לארונות

נועה הרניק היא "אדונית הארונית", מסדרת במקצועה כבר שלוש שנים. "כשהתחלתי גיליתי שהיו לפני הרבה יותר מסדרות משחשבתי", היא אומרת. "נדמה לי שהרבה נשים גילו שזאת דרך טובה להתפרנס, שלא מצריכה השכלה או ידע מוקדם, אלא מין תכונה שיש להרבה נשים ממילא. זה נוח. זה קצת כמו כאלה שפותחות משפחתון בבית, אבל פחות מחייב". קודם לכן היא היתה במאית דוקומנטרית, ועוזרת במאי ראשונה של סדרות ופיצ'רים. "הבנתי שעוד שנתיים הבת שלי מתגייסת ורציתי לראות אותה, להכיר אותה", היא אומרת בחיוך.

"לא אתייפייף, העבודה כמסדרת מעל הכל עונה על הצורך שלי להתפרנס", אומרת הרניק, תל־אביבית בת 48. "אבל אני גם נגעלת מצריכה מוגברת, וזה באמת עושה לי טוב להעביר את הארגזים למקום אחר. אני מרגישה שאני מצמצמת מעט את טביעת הרגל האקולוגית שלי. הגופים שמקבלים את החפצים עושים בהם שימוש טוב והם כל כך מאושרים".

מחיר הסידור שלה הוא 130 שקל לשעה. "לפעמים קונים את השירותים שלי כמתנה לנשים שילדו, או התגרשו. זאת מתנה של הורים לילדים שלהם, של חמות לכלתה".

בשלוש שנות הפעילות שלה, הרניק שמה לב לכך שיש לאנשים המון בגדי ספורט, גם אם הם לא מתעמלים בכלל. "עוד דבר הוא שהילדים שולטים גם בכמות החפצים. הורים שומרים כל חרטוט ושרבוט של הילד. כמות המשחקים לא תתואר. פעם עשיתי ניסוי. אמרתי לאמא, בואי נשים את הבובות הפרוותיות מהמיטה של הילד בשקית ונעלה אותה לארון. תורידי אותם רק אם הם יבקשו בובה פרוותית ספציפית. שלא יהיו מאתיים בובות על המיטה, רק מאה. שנה אחרי זה הגעתי לבית שוב, והשקית בכלל לא נפתחה. עוד גיליתי שלגברים קשה להיפרד מהבגדים שלהם ושכולם אוהבים מאוד כלי מטבח".

טובה ויינשטוק
שרה פודולסקי

הכל התחיל בברבי

טובה ויינשטוק, ששמה המקצועי הוא טיידי טובה (טובה המסודרת), היא מסדרת מקצועית מניו יורק, שמייעצת ומופיעה בעיתונים כ"גלאמור", "ניו יורק", "טין ווג", "אל" ואחרים. בשיחת טלפון מניו יורק היא מספרת שכילדה היא היתה מתחננת בפני החברות שלה שייתנו לה לארגן להן את הארון. היא היתה מוציאה ממנו הכל, מקפלת ומחזירה. גם איימי אביטל, בעלת חברת "הכל עובר" עם צוות של 15 עובדות, אומרת שהחלה לעסוק במקצוע הזה בגיל שש. "הייתי מסדרת את הביגוד של הברביות שלי לפי עונות השנה", היא נזכרת.

ויינשטוק עובדת כבר שלוש שנים בניו יורק, ומייחסת את הפריחה בתחום להתפתחות התפישה של "צרכנות מצפונית" מול ההתמכרות וההיי שאנשים מקבלים כשהם עושים שופינג. "אני ממליצה ללקוחות לזרוק דברים שמביאים נגטיביות לחיים שלהם. אבל אני לא כמו קונדו. הגישה שלה מאוד קיצונית – מינימליסטית, שזה כמעט מילה מגונה כאן".

איימי אביטל
עופר וקנין

גם היא מתמחה בלקוחות מסוג מסוים – רוב הלקוחות שלה הן נשים או נשים הרות בתקופת קינון. "אני לא מארגנת מעברי דירה. אני מעדיפה לעבוד עם אנשים, כי אני עובדת לבד ויש בדידות באריזה של בתים שעוזבים את בתיהם".

זה לא המקרה של אביטל, אמריקאית וישראלית המתמחה בסידור לקראת מעברים, ומקיפה את עצמה בצוות של עובדות, שהן – כמו בעלה של איימי, איצ'ו אביטל – שחקניות במקצוען. "כיף לנו לעבוד ביחד, אנחנו צוחקות ונהנות. שחקניות יודעות לעבוד קשה, להקשיב להוראות בימוי, והן אחראיות. הן רואות את התמונה הגדולה – כמה זה מעניין להיכנס לבית של מישהו ולהכיר אותו דרך החפצים שלו".

אביטל הבינה שיש פוטנציאל עסקי ביכולות שלה לאחר שארזה להוריה תכולת בית שבו חיו 50 שנה, לקראת מעבר לבית קטן יותר. "רציתי לעבוד עם קשישים שעוברים לדירות קטנות יותר ולדיור מוגן. הילדים שלהם הם בסביבות הגיל שלי, 52. הם עובדים, יש להם משפחה. ואין להם כוח לעבור עם ההורים שלהם על כל פיסת נייר וכל חפץ ולשמוע את הסיפור מאחוריהם. אני עובדת בלי הפסקה, לפי שעה ולא גלובלי. אני לא רק מקפלת ושמה, אלא גם מטפלת לוגיסטית בכל המעבר.

"כמו שלקונדו יש שאלות קבועות שאדם מסדר צריך לשאול את עצמו, גם לי יש שאלות משלי: האם תרצו את זה בבית החדש והיפה שלכם, את הקופסה הזאת עם דגימות שמפו מבתי מלון שאתם אוספים 20 שנה? והם אומרים 'כן, זה מצוין לנסיעות', ואז אני אומרת להם 'בנסיעה תקבלו עוד שמפו קטן כזה'. אם לא תיקנת את החולצה הזאת ארבע שנים ולא הצלחת להוציא את הכתם, אז הגיע הזמן להיפרד. עוד דבר הוא שאי אפשר לשמור דברים רק מתוך מחויבות. מישהו נתן לך את זה ואת לא אוהבת את זה, אבל שומרת בכל זאת? צריך להיפרד.

"עוד שאלה, למשל, היא 'יש מישהו שיכול ליהנות מזה יותר ממך? מישהו שיכול להשתמש במעיל שלא בטוח שאת רוצה? או בסט הצלחות שלך?' וזאת שאלה שמניעה אותם לתת. אני עוזרת להם עם הרצון לתרום".

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות