תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נתניהו נגד מוזס: קרב שלטון-עיתון

לכתבה
ניר קידר, ליאור מזרחי; עיבוד: עדי עמנואל

המאבק היצרי בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לא החל ערב הבחירות האחרונות, ולא קשור רק ל"ישראל היום". מאחורי הפוסטים התוקפניים של נתניהו בפייסבוק, והכתבות נגדו ונגד שרה בynet, ניטשת מלחמה לחיים ולמוות על נראטיבים, שליטה והרבה מאוד כסף שנתניהו, כך נראה, קרוב מאוד לנצח בה

10תגובות

בשנת 2001, כשבנימין נתניהו חזר בו מכוונתו להתמודד על ראשות הממשלה, הודה נחום ברנע, העיתונאי הבכיר ב"ידיעות אחרונות", כי נתניהו מעורר בו "הרבה אנרגיות שליליות". הפערים בין עמדותיו הפוליטיות של נתניהו לבין עמדותיו של ברנע תורמים לאנרגיות הרעות, הוא סח בינו לביננו בטור, שהתפרסם במגזין "העין השביעית", אבל ככל שהדבר נוגע אליו, ברנע העריך שיש עוד משהו. מהו אפוא פשרן של "אנרגיות" אלה, הוא תהה.

נתניהו, הציע ברנע בתור הסבר חלקי וראשוני, מפיץ "תרבות של כותרות", הגזמות, "מעשי נוכלות אלמנטריים", ו"טיפוח החרדה מפני פיגועי הטרור והעלאתה לראש סדר החרדות הלאומי". אולם מה שמרתיע בו יותר מכל הוא שנתניהו הוא "כמעט אחד משלנו: קומיוניקייטור". מעבר לכל זאת, הוסיף ברנע, שורש האיבה כלפי נתניהו נעוץ בפער "בין חוזק המלים לחולשת האומר".

מאז שנכתבו הדברים הללו חלפו 15 שנים, ונראה כי אם יש פער בין חוזק המילים לחולשת האומר, הוא נמצא לא בהכרח אצל ראש הממשלה. אולם עוצמתו של נתניהו לא הפכה אותו לאהוד יותר על אנשי "ידיעות אחרונות", ובוודאי לא על המו"ל והאיש החזק במערכת, ארנון (נוני) מוזס. למעשה, כמעט ההפך הוא הנכון, וככל שנתניהו ריכז תחת ידו יותר סמכויות ונהפך לפוליטיקאי חזק יותר, כך גברה העוינות כלפיו, והניסיונות להפיל את שלטונו הלכו ונעשו בוטים יותר.

לפני שמוזס נהפך לאיש החזק ב"ידיעות אחרונות", היו בעיתון שהיה אז הנפוץ במדינה גם כתבות אחרות על נתניהו. ב־1986, כאשר דב יודקובסקי עדיין מילא תפקיד מרכזי בעיתון ונתניהו היה שגריר ישראל באו"ם, הכין אלי תבור כתבת דיוקן על נתניהו במוסף "7 ימים" שבה בין השאר הגדיר את נתניהו "מקור גאוותה של הקהילה היהודית". אולם הימים הללו חלפו.

למעשה כבר במחצית הראשונה של שנות ה־90 התפתחה יריבות מרה בין מוזס לבין נתניהו. הגורם הראשון שהפך את הביקורת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" על נתניהו ליריבות של ממש היה תהליך אוסלו. העיתון, ובכלל זה עיתונאים בכירים בו, כמו שמעון שיפר וברנע, תמכו מאוד בתהליך ובמי שהוביל אותו, יצחק רבין. נתניהו התבלט כאופוזיציונר להסכם, וכמי שלא עשה די כדי להרגיע את הרוחות הלוהטות בקרב ציבור תומכי הימין.

מעבר למחלוקת האידאולוגית הקונקרטית סביב תהליך אוסלו, היריבות הזאת ביטאה גם פערי אתוס, מתח בין רשתות כוח, ומאבק על אופיו של המשטר בישראל. נתניהו שלל מכל וכל את "ארץ ישראל הישנה והטובה", ישראל הממסדית של תנועת העבודה, שעמה נמנו לא מעט אנשי עיתונות, בהם מוזס. כמו אביו, נתניהו היה נטוע במעגלים אמריקאיים וחוץ ממסדיים, אפילו בתוך הליכוד עצמו (נתניהו האב היה פעיל ציוני בארצות הברית, מקורב לז'בוטינסקי ויריב בכוח אם לא בפועל של מנחם בגין, שמרד ב־1938 במייסד בית"ר), לא כל שכן בעולם התקשורת והחברה האזרחית הישראלית. ממוקד, חשדן, אינטלקטואל, אינטליגנטי ביותר ובעל הכרת ערך עצמו, נתניהו גם לא היה מעולם "איש של אנשים", בוודאי לא מהסוג של מי שהיו חלק מרשתות הכוח והקשרים שנוצרו סביב אנשים כמו מוזס. מעבר לכך, נתניהו פעל לשנות את מבנה הכוח בחברה, כך שהעוצמה תעבור מידיהן של משפחות שהיו קשורות בצורה כזו או אחרת למוזס ו"ידיעות אחרונות", למה שהוא ראה בתור "השוק החופשי".

ארנון (נוני) מוזס
מוטי קמחי

הכפפות בקרב בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו הוסרו כבר במערכת הבחירות של 1996, שבה ההצבעה היתה בשני פתקים, והתחרות על ראשות הממשלה היתה בין נתניהו לבין שמעון פרס. פרס, שנהפך בשנות אוסלו לבן בריתו של רבין, זכה אז ליחס אוהד במיוחד מצד התקשורת. מוטי מורל, מי שניהל את קמפיין הליכוד, טען כי "התקשורת עם פרס, אבל העם עם נתניהו", ואילו נחום ברנע הטעים כי "ספק אם רוב העיתונאים היו 'עם פרס', אבל בטוח שהיו נגד נתניהו". "ידיעות אחרונות" קיבל אז מאורי אבנרי את הכינוי United Peres, בין השאר בשל הקרבה בין יודקובסקי לפרס, ולא פחות מכך, הקרבה של הפרשן הפוליטי הבכיר בזמנו, יהושע (שייקה) בן פורת, למפסידן הנצחי של הפוליטיקה הישראלית.

ניצחונו של נתניהו בבחירות הראשונות לאחר רצח רבין העצים את השנאה כלפיו במערכת "ידיעות אחרונות" ובקרב חלקים לא מבוטלים של "השמאל הציוני", שמבחינתו נתניהו היה דמגוג שכמעט חטף את השלטון, ולא ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי ("הרצחת וגם ירשת"). והיה כאן עוד עניין חשוב: ההצבעה בשני פתקים היתה התקווה הגדולה של השמאל, ומעל כולם של חיים רמון, להגיע לשלטון באופן דמוקרטי, לאור היתרון המבני שהשמאל ייחס לימין – והנה בא נתניהו וסיכל את התוכניות של רמון ושל חברים נוספים של נוני. לצד זאת, במהרה, לא חסרו סיבות להתנגד להמשך כהונתו של נתניהו. "ידיעות אחרונות", כמו שאר כלי התקשורת, לא חסך שבטו מנתניהו לכל אורך כהונתו הראשונה.

נתניהו, כמו מיטב הריאליסטים, מודע מאוד לכוחן של מלים. הוא גם מודע מאוד לתלותו של האדם הפוליטי בדעת הקהל. ביקורת חריפה ובוטה, ודאי מצד העיתון שהיה אז בעל התפוצה הגדולה ביותר בישראל, היא לא מסוג הדברים שאיש כמוהו רצה להשאיר ללא מענה. כדי להדוף את הביקורת התקשורתית נתניהו התמקד ביריבות הפוליטית בינו לבין "השמאל", בעודו מעדיף להתעלם מכך שגם לתפקודו הכושל כראש ממשלה, ולתפקיד התקשורת לשמור על הדמוקרטיה, היתה השפעה על מה שנכתב כנגדו.

לדברי נתניהו, "ביסודו של דבר ההתקפות עלי נובעות ממניע אחד מרכזי: הם מסרבים לקבל את העובדה שהעם הצביע עבורנו, ולא עבורם (...) הם צריכים להבין שאת הבחירות מכריעים בקלפי, ולא בערוץ הראשון בטלוויזיה". הרעיון, בתחילה, היה "להרוג את השליח"; הביקורת נגד נתניהו איננה עניינית אלא פוליטית, ולכן לא צריך להקשיב למה שכתוב בעיתון או מה שנאמר בערוץ 1.

 

עיתון משלו

ייתכן שלביקורת התקשורתית היתה תרומה לכך שממשלת נתניהו הראשונה לא האריכה ימים. לאחר שנתניהו הובס ב־1999, נפתח השלב השני במאבק בינו לבין מוזס, והפעם היה נתניהו בצד התוקף והיוזם. הוא אמר בפומבי שכדי להיאבק במה שהוא ראה כמונופול תקשורתי שמאלני אין להסתפק במתיחת ביקורת על הגוף המבקר ובערעור על אמינותו, אלא יש גם להציע לו חלופה בדמות גוף תקשורת ימני. לצד זאת, נתניהו כשר אוצר פעל להפחית את הריכוזיות בבנקים (רפורמת בכר). בעוד "הארץ" תמך ברפורמה, וגיא רולניק, העורך והמייסד של TheMarker הוביל קמפיין אינטנסיבי למענה, שאר העיתונים, ובכללם "ידיעות אחרונות", כמעט ולא התייחסו לכך. ההתייחסויות המעטות היו לרוב נגד הרפורמה שהוביל נתניהו. למותר לציין כי כמה מהבנקאים הגדולים של המשק הישראלי מקורבים, כך או אחרת, למוזס.

ב־2007, שנה אחרי כישלון נוסף של נתניהו בבחירות, בא לעולם החינמון "ישראל היום" בבעלותו של שלדון אדלסון, תומך נלהב של נתניהו. העיתון החדש, שלא היה עסק כלכלי אלא מיזם פוליטי, התמקד תחילה בביקורת על ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט. בשער גיליונו הראשון הופיעו טורים מאת דן מרגלית, מוטי גילת ומשה מזרחי, שכולם עסקו בשחיתות של אולמרט. "ידיעות אחרונות", מצדו, דווקא גונן על אולמרט, תקף את מבקריו והציגם כטהרנים וכמי שחותרים תחת הדמוקרטיה. עיתונאים כמו ברנע הודו ש"ידיעות אחרונות" היה קשוב יותר לראש הממשלה המכהן אולמרט, אבל תלו זאת בנגישותו לכתבי העיתון. זאת בניגוד לכאורה לנתניהו, שלדברי ברנע "בחר לא להיות בקשר". האמת, כפי שראינו גם מפי ברנע, מורכבת יותר, וגם פחות מחמיאה ל"ידיעות אחרונות".

אהוד אולמרט

תחילה נדמה היה ב"ידיעות אחרונות" ש"ישראל היום" אינו מסוכן במיוחד, אבל עם הזמן הערכה זו השתנתה. מבחינת מוזס ופוליטיקאים המקורבים לו, "ישראל היום" החליש את הפלטפורמה שממנה ניזונו כולם – בין אם זו היתה מטרתו של החינמון ובין אם לאו. במהרה, הבעיה העיקרית מבחינתו של מוזס לא היתה רק העובדה ש"ישראל היום" תקף ללא הרף את יקירו אולמרט, ובמשתמע, קידם את נתניהו; הבעיה היתה ש"ישראל היום" שבר את מחירי הפרסום, עליהם קמה ונופלת התקשורת המסחרית, ובכלל זה קבוצת "ידיעות אחרונות". כך נהפכה היריבות בין נתניהו למוזס, שהחלה כיריבות אידאולוגית משולבת בהבדלי סגנון ומטרות פוליטיות, לקרב הישרדות פוליטית וכלכלית.

שרידותו של מוזס ומבנה הכוח שיצר סביב עצמו בהכרח היתה תלויה גם ביכולתו לפגוע בנתניהו – שכן נתניהו איים עליו במגוון דרכים: קודם כל על איכות המידע ש"ידיעות אחרונות" יכול היה להפיק מהמקורבים לו (לדוגמה, משמעון פרס בתור ראש ממשלה לעומת יו"ר אופוזיציה), אך גם על המבנה הכלכלי שתמך ב"ידיעות אחרונות" (כגון בנק הפועלים, שנהנה ממעמד כמעט מונופוליסטי והיה עלול להיפגע ממעבר לשוק תחרותי), על שוק הפרסום שעליו "ידיעות אחרונות" נשען (המפרסמים הגדולים שנהנו מהריכוזיות), ועל הפוליטיקאים ש"ידיעות אחרונות" תמך בהם (אולמרט, למשל) – שהיו ציר שאין בלתו כדי לשמר את מבנה הכוח של מוזס.

ואמנם, מיד עם השבעת ממשלת נתניהו השנייה, יצא "ידיעות אחרונות" בביקורת נגדה. "גדולה עלינו", הכריזה הכותרת הראשית, שהודפסה על רקע צילום גדול במיוחד. כותרות הטורים על השער העבירה מסר דומה, בהם "בדיחה עצובה" וכן "הפקרת האוצר". במארס 2010, במלאת שנה לממשלת נתניהו השנייה, פרסם "ידיעות אחרונות" פרויקט מיוחד בשם "שנת נתניהו": "שנת המריחה" כתב ברנע, ואילו סימה קדמון כתבה על "שנה של דאגה עמוקה, של מועקה, של חששות כבדים, של חוסר ודאות, של תקווה שהולכת ומתפוגגת". לצד זאת, אנשים שהיו מקורבים מאוד למוזס ונהנו מתמיכתו, בהם חיים רמון, פעלו במישרין נגד "ישראל היום". כך לדוגמה, במארס 2010 פעל רמון, שכיהן כשר אך לא כחבר כנסת, לקידום הצעת חוק שנועדה לאסור מכירת מוצרים במחיר הנמוך בשיעור של 50% או יותר מעלות הייצור של המוצר או עלות אספקתו של השירות. במקביל לכך, המשיך עיתונו של מוזס לתמוך בפוליטיקאים מושחתים ובטייקונים גם כאשר קלונם החל להיחשף, בהם אולמרט, והגביר את עוצמת הביקורת על עוד אויב חדש־ישן: מערכת אכיפת החוק.

את מי מסכנת המחאה?

המחאה החברתית, שפרצה ביולי 2011, הוסיפה ממד ליריבות בין נתניהו למוזס. מבחינת מוזס ואנשיו, המצוקה של מעמד הביניים הנשחק והמחאה שהחלה בעקבותיה היו קודם כל הזדמנות להיפטר מנתניהו. לפיכך, ולאור הערך החדשותי הגבוה של המחאה, קבוצת "ידיעות אחרונות" תמכה בה בתחילה בעוצמה רבה. הדברים נכונים במיוחד לאתר ynet, שאחראי להצלחת מחאת הקוטג' (אף כי גם ל"גלובס" היתה תרומה לכך), ולתנופה הציבורית האדירה שמחאת האוהלים זכתה לה. ברם, במהרה התחוור כי המוחים אינם מתכוונים לכוון את ביקורתם רק כלפי נתניהו, וכי האווירה הציבורית שנוצרה פוגעת דווקא בחברים של מוזס. מה שחמור מכך, מנקודת מבטו של מוזס, הוא שכדי להדוף את הסכנה שהיתה גלומה במחאה, נתניהו קידם את דיוני ועדת התחרותיות והפנה את הביקורת הציבורית כלפי הטייקונים – רובם קשורים למוזס בצורה כזו או אחרת. זו כנראה אחת הסיבות לכך שכחודש ומחצה לאחר פרוץ המחאה לפתע לא היה די בכ־100 אלף מפגינים כדי שאירוע מחאה ייחשב לבעל ערך חדשותי, והמוחים היו צריכים "להביא מיליון איש", כדי שיכתבו עליהם בדף הראשי של ynet. במהרה גוועה המחאה, ובבחירות של שנת 2013 נתניהו הצליח להוביל שוב את הליכוד לניצחון.

אין זה מפתיע שבסוף 2014, ערב הבחירות לכנסת ה־20, המאבק בין מוזס לנתניהו נהפך לחריף ומר מאי פעם. למעשה, אחת הסיבות להקדמת הבחירות היתה ככל הנראה ניסיונות של חברי כנסת שקשורים ל"ידיעות אחרונות", או לפחות נהנים מתמיכתו, להביא לכך ש"ישראל היום" יפסיק להיות מחולק חינם – במלים אחרות, לסייע למוזס, ולפגוע באחד ממוקדי הכוח של נתניהו. במקביל, "ידיעות אחרונות" נתן במה נרחבת לפרסומים שליליים על רעיית ראש הממשלה, והעצים פרשיות שמהן עלה חשד להתנהגות בנוסח חצר ביזנטית בסביבתו של נתניהו.

נתניהו, מצדו, הסלים את המאבק. הפעם הוא לא רק ישתמש בביקורת המוטחת בו כדי לטפח בקרב הציבור זהות כוזבת בינו לבינם (לכאורה, הוא והציבור קורבן של כוחות ענקיים ודמוניים, ושניהם סובלים מהאליטות השמאלניות), אלא גם יסיר את המסכות ויראה כי מאחורי הביקורת עומד אדם מסוים ששמו נוני מוזס, המונע מאינטרסים זרים שרובם פוגעים בציבור ומקדמים סדר יום אנטי דמוקרטי.

יריית הפתיחה של השלב החדש במאבק המר בין נתניהו למוזס נורתה ב־9 בפברואר 2015. ראש הממשלה פרסם פוסט בפייסבוק שבו נאמר בין השאר: "הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן: הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס, המוציא לאור של העיתון 'ידיעות אחרונות' ואתר האינטרנט ynet. הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' בעיתונות הכתובה (...) איש עסקים רב זרועות בתקשורת מנהל מסע הכפשות שיטתי נגד ראש ממשלה מכהן, כדי להחליף שלטון בישראל, למען אינטרס עסקי מובהק ורווח כספי אישי". בעקבות הפוסט ציין כתב TheMarker, נתי טוקר, כי "זו הפעם הראשונה שפוליטיקאי בכיר כל כך פותח חזית ישירה מול מוזס". נחום ברנע התראיין בעקבות הפוסט החריג והחריף ואמר "אני לא מבין את הסגנון והטון ואני לא מבין למה הוא צריך להתעסק בפרנויה. הבחור הזה זקוק לאשפוז".

אוליבייה פיטוסי

ב־13 במארס פרסם נתניהו פוסט חריף נוסף: "שלטון הימין בסכנה. גורמי שמאל ותקשורת בארץ ובחו"ל חברו יחד כדי להעלות את ציפי ובוז'י לשלטון באופן לא לגיטימי, תוך שימוש בהשמצות מבית ובכספים מחו"ל בהיקף חסר תקדים". בהמשך הפוסט כתב נתניהו בין השאר כי "מוזס מוביל קמפיין מתוזמן ומתוזמר נגד הליכוד ונגדי, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי עם ארגונים ועמותות שפועלים למטרה זאת בתמיכת טייקונים מהארץ ומהעולם וכן בתמיכת ממשלות (...) הציבור צריך לדעת את האמת: נוני מוזס מוביל את הקמפיין נגד הליכוד ונגדי מתוך אינטרס עסקי, במטרה להחזיר את המונופול המסוכן והלא־דמוקרטי שאפיין את עיתונו ועסקיו בעבר". ארבעה ימים לאחר מכן, ביום הבחירות עצמו, יכתוב נתניהו שוב כי שלטון הימין בסכנה.

ערב הבחירות גדל מאוד שיעור הכותרות הביקורתיות כלפי נתניהו שפורסמו בראש עמוד הבית של ynet. מתוך 57 כותרות ראשיות שפורסמו באתר בשבוע הבחירות, 32 כותרות הפנו חצי ביקורת אל נתניהו וממשלתו או התמקדו בקשיים החברתיים והכלכליים של אזרחי המדינה. רוב הכותרות האחרות הוקדשו להאדרת יריביו של נתניהו. "מסע הבחירות של ynet", כינה זאת אורן פרסיקו באתר "העין השביעית", ואילו העיתונאי רביב דרוקר כתב בבלוג שלו כי "ידיעות אחרונות ו־ynet חצו כל גבול הגיוני", וכי הם "מסתכלים חודשים על המציאות הישראלית רק דרך משקפיים של 'מה יפגע בנתניהו'".

 

עד שמישהו ייפול

מאז שנתניהו החריף את המאבק במוזס הוא הספיק להסית נגד האזרחים הערבים ש"נעים בכמויות אדירות לקלפי", להוביל את הליכוד לניצחון גדול בבחירות, להתנצל בפני הערבים ולהמשיך ולתקוף אותם, להדק את הקשר עם טייקונים כמו תשובה, לטפח את קשריו עם בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ' ולהמשיך ולתקוף את מוזס. במאי 2015 כתב כי "נוני מוזס וקבוצת 'ידיעות אחרונות' חזרו לסורם. בימים האחרונים שבו המתקפות וההכפשות חסרות השחר נגדי שאפיינו את העיתון ואת אתר ynet במערכת הבחירות. הפעם מיועדות ההשמצות לפגוע בי בתפקידי כשר התקשורת, תחום שבו למוזס ולקבוצת 'ידיעות' יש אינטרסים עסקיים ואישיים רבים". דברים דומים פרסם נתניהו גם ביולי 2016.

אם בתחילה נתניהו התמודד עם הביקורת התקשורתית על ידי ניסיונות לקעקע את אמינותה (בממשלתו הראשונה), ולאחר מכן, על ידי מאבק בבנקים (בתפקידו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה), ושבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" באמצעות הקמת "ישראל היום" (בממשלתו השנייה), הרי שמאז דמדומי ממשלתו השלישית – לא כל שכן, מאז ניצחונו בבחירות האחרונות – הוא עבר לשלב חדש. כעת פועל נתניהו – כמו כל קפיטליסט גדול – להפיכת עצמו למונופול ולחיסול מוחלט של התחרות. הוא פועל בצורה שהופכת לבוטה וגלויה יותר ויותר לחיסולו של "ידיעות אחרונות", ובהכללה, לפגיעה בשוק התקשורת החופשית בישראל. רחוק מכל קידמה, יוזמה, התחדשות, ביקורת עצמאית, שגשוג, תקווה וחופש, זהו גם השלב שבו גם מי שסולד מ"ידיעות אחרונות", צריך להיות מודאג.

ניצחונותיו של נתניהו, ומה שאפשר לתאר בתור חולשת "המרכז" ו"השמאל", מזינה את האמונה הכמעט מאגית בעוצמתו. היא גם מחריפה את הנכונות של יריביו, שכיום המשותף לרובם הוא קרבה כזו או אחרת למוזס (שתומך כמעט בכל מי שעשוי לסייע להפלת נתניהו), להרבות בכתיבה על שרה נתניהו, לתקוף אותו מימין על המצב הביטחוני ולהשתתף במפגני פטריוטיזם פומפוזיים. השמאל הציוני בישראל לא הביא בחשבון את האפשרות שבין מלחמות מלים, תמיכה בפוליטיקאים מושחתים וניסיונות מגוחכים להיות "יותר ביבי מביבי", יש דרך נוספת – והיא להציע חלופה של ממש לנתניהו. אולם לשם כך צריך לאהוב את ישראל, להאמין באמת ובתמים במשהו אחר מלבד כוח, לגבש חזון פוליטי וכלכלי שונה, ולפעול בצורה צודקת, חכמה ונחושה. אם וכאשר ייעשה כן, מוזס יוכל להפסיק לנהוג כמו פוליטיקאי קשוח ותאב נקם, ויסתפק בלהיות מוציא לאור, ונתניהו אולי יחזור להיות מי שראוי למחמאותיו של עיתון שפעם היה הנפוץ במדינה.

 

ד"ר דורון נבות מרצה ומלמד בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות