רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מגזין TheMarker

לאן הולכות הזונות כשהנדל"ן מתייקר

במשך שנים רבות התקיימה הזנות ללא הפרעה במרכז תל אביב ■ 
מחקר חדש מספר איך היא נדחקה לשוליים ושואל מה תהיה התחנה הבאה שלהן אחרי שיפונו מהתחנה המרכזית הישנה

20תגובות

הגבול שחוצה את תל אביב אינו עובר בינה לבין יפו, גם לא משני עברי הירקון, או בין מזרח העיר למערבה. הגבול המשמעותי ביותר שלה נמצא דקות הליכה ספורות משדרות רוטשילד שבהן פוסעים בנינוחות אנשי עסקים, משפחות ותיירים. הארץ האחרת הזאת היא שכונת נווה שאנן. כאן כבר אין כמעט זכר לתנופת השיפוצים הגדולה של בתי העיר, לחנויות הטרנדיות, לבתי הקפה ההומים ולתושבים שכל עיר חושקת בהם – צעירים משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי הייטק ואמנים.

אך לא רק האוכלוסייה שונה כאן, אלא גם הרחובות. הם מלוכלכים, חשוכים, והבניינים מוזנחים ומתקלפים. בלא מעט פתחים אין כלל דלתות, אלא סמרטוטי בד שמבדילים בין החוץ לפנים, וקל להסיט אותם ולהיכנס. נשים מבוגרות ועייפות בלבוש מינימלי מסתובבות בחיפוש אחר הלקוח הבא. ניידת משטרה שעוברת מדי פעם מבריחה אותן ומשיבה את הסדר על כנו, למראית עין ולכמה רגעים.

זונות בדרום תל אביב
ניר כפרי

הגבול בין טיפוח להזנחה ובין שמירה על החוק לבין הסכמה שבשתיקה לעבירות שונות ומשונות – לא עובר כאן במקרה. הדס צור, דוקטורנטית לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב שבחנה את ההיבטים המרחביים של הזנות בעיר, טוענת כי אזור המחייה של הזנות נקבע באופן יזום על ידי הרשויות שדואגות להרחיקן למרחבים תחומים ושוליים בעיר.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא תמיד היו הזונות ולקוחותיהן בשולי העיר. מחקרה של צור מפרט ארבע תקופות, שבכל אחת מהן השתנה היחס אליהן. בשנים 1983־1975 הזנות נראתה היטב במרחב הציבורי, והיתה "סמל לריקבון ולשקיעה של העיר", כתבה צור במחקר. בשנים 1983־1989 נדחקו הזונות לחופיה הצפוניים של העיר, לאזור תל ברוך. במקביל, עד 1995, עודדה המשטרה את הכנסת הזנות פנימה – אל תוך בתי העיר. באותן שנים נהפך אזור התחנה המרכזית הישנה לרובע החלונות האדומים של תל אביב.

צור עצרה את הבדיקה ב־1995 מאחר שמאז, לדבריה, לא חלו שינויים משמעותיים – בעיקר בשל הנוכחות הדרמטית של התחנות המרכזיות, שקשה להזיזן. אולם המצב עתיד להשתנות בקרוב, בעקבות השינוי שמקדמת עיריית תל אביב בנווה שאנן, במטרה להביא אליה תושבים בעלי ממון. כחלק מהג'נטריפיקציה המכוונת (תהליך עירוני שבמהלכו חודרת אוכלוסייה ממעמד בינוני־גבוה לשכונות חלשות ומחליפה את האוכלוסייה שחיה בהן קודם לכן), שופץ גן החשמל שבשולי השכונה, הבניינים שסביבו שומרו ובתי קפה חדשים נפתחו.

גם בתוך התחנה המרכזית הישנה מתחילים להרגיש בשינוי המתקרב. כך למשל, נהרס הבניין ברחוב פין 1, שבו התגוררו זונות, לטובת פרויקט נדל"ני חדש, "מתחם שומרון". בנוסף, התוכנית תכלול מגדלי תעסוקה ומשרדים בני 30 קומות ומתחם בילוי.

בהמשך, על פי התוכניות, ייהרסו שרידי התחנה המרכזית הישנה, והחברות שיכון ובינוי ולווינשטיין יקימו בנייני מגורים ומשרדים שיהפכו את הרחובות המפוקפקים ביותר של העיר לנורמטיביים ומצוחצחים.

 

סקס והעיר

הדס צור
ליאור אביטן

לא תמיד היתה תל אביב כרך אופנתי. בשנות ה־60 נקלעה העיר לקיפאון, והזונות מילאו גם את רחובותיה המרכזיים. ב־1978, כשהתבקש להסביר מדוע תושבים עוזבים את העיר, ציין ראש העיר אז שלמה להט כי "איכות החיים כוללת לא רק פיח ועשן אלא גם אלימות, פשע, זנות ותרבות חיים".

את אזורי הזנות ממפה צור באמצעות דיווח על מעצרים בעבירות הקשורות בה. לפי ממצאיה, בשנות ה־70 פעלו בעיר 600־400 זונות רחוב וכ־70 זונות צמרת שאירחו את לקוחותיהן בבתים או בבתי מלון, לצד כ־50 מכוני עיסוי. רחוב הירקון היה מתחם הזנות השוקק ביותר, ובו התרחשו 683 מעצרים בשנים 1975־1979. ברחוב ארלוזורוב היו 426 מעצרים, בבן יהודה – 270, ובנורדאו – 161. בכיכר המדינה, כיום מקום מושבן של החנויות היקרות בישראל, נרשמו בתקופה זו 145 מעצרים; ואילו ברחוב ירמיהו – כיום אחד הרחובות היקרים בעיר – 123 מעצרים.

מאות המעצרים בלב העיר לא הרחיקו את הזונות מהרחובות, מאחר שהמשטרה היתה עוצרת אותן בחשד לשידול ומשחררת אותן לאחר זמן קצר. "מאחר שנעשה קשה לעצור את הנשים בזנות באופן זה, החלו השוטרים לבצע מעצרים בגין שוטטות למטרה בלתי חוקית או פשיעה", מסבירה צור. לדבריה, המשטרה התקשתה להוכיח כי מעשי הזונות הם בתחום הפלילי ולכן עברה להגדיר את הזנות "מטרד לציבור". "זה העביר את הזנות מהדיון המוסרי לדיון על הסדר הציבורי".

ב־1979 בית המשפט השלום בתל אביב נענה לבקשת המשטרה והוציא צו הרחקה לעוסקות בזנות מכמה רחובות בעיר, בטענה כללית של מטרד לציבור. לטענת צור, בכך נשללה מהזונות הזכות לתנועה חופשית רק בגלל עיסוקן, ולא עקב עבירות ספציפיות. לדבריה, באותן שנים מערכת המשפט והמשטרה כלל לא התייחסו ללקוחותיהן כאל שותפים לדבר עבירה, אף שהם הוגדרו כ"קבוצה של סוטים המזהמים את המרחב העירוני", אומרת צור.

בשנות ה־80 החלה תל אביב ליהנות מפופולריות מחודשת. הוכנה תוכנית לשיקום העיר, בהובלת האדריכל אדם מזור, שכללה פינוי של "כיכר הזונות" – כינויו של מפגש הרחובות אלנבי, הירקון ובן יהודה. בעקבות הפינוי, קמה "עיר הזונות" בחוף תל ברוך. לגורמים התכנוניים ולמשטרה הצטרפו גם המלונאים במאמץ לסילוק הזונות ממרכז תל אביב. המלונאים שעד אז נהגו להשכיר לזונות חדרים בבתי המלון שלהם, החלו להתנער מהתופעה. לדברי צור, אז גם החלה המשטרה להבדיל בין זנות גלויה ברחוב – שאותה ניסתה לעצור – לבין זנות המתרחשת בדלתיים סגורות, למשל במועדונים, ממנה המשיכה להעלים עין. זאת, מאחר שמקומות אלה נתפשו כבתי שעשועים.

בתל ברוך העיסוק בזנות נהפך למסוכן יותר, בשל הריחוק מהעיר. הראשונים שהתחילו לעבוד במתחם היו כ־30 קוקסינלים (כפי שהם נקראו אז). באמצע שנות ה־80 כבר עבדו שם מדי לילה כ־350 זונות. בהמשך, הבנייה המואצת באזור נגסה באזורי הפעילות של הזונות, עד שב־2012 הפעילות הסתיימה, כשהמשטרה החלה לפעול נגדה בנחישות. כיום יש זונות לא רחוק משם, באזור מלון מנדרין.

 

הזנחה ארוכת ימים

הזנות קיימת בנווה שאנן כבר משנות ה־70, אך היא החלה לתפוס תאוצה עם פתיחת התחנה המרכזית החדשה ונטישת הישנה, בתחילת שנות ה־90. "התחנה המרכזית הישנה היתה אזור קליטה נוח לזנות שהורחקה ממרכז העיר", אומרת צור. לדבריה, בעוד הרשויות יזמו את המעבר לתל ברוך, הרי שבמקרה של נווה שאנן הזליגה לשם לא היתה מתוכננת, והתרחשה גם בגלל שהמשטרה והעירייה החליטו להעלים ממנה עין.

חדרים בזנות
ליהי אבידן

הזונות הצטרפו לאוכלוסייה החלשה ממילא של השכונה. ואולם הג'נטריפיקציה, ששינתה כבר את פניהן של שכונות אחרות בעיר, עתידה להטביע את חותמה גם בנווה שאנן עם ההתחדשות שעוברת כעת השכונה.

היזם עופר שחק, המתגורר ברחוב אייגר בשכונה, טוען שאין הפרדה ברורה בין האזור שבו פועלות הזונות לשאר השכונה. לדבריו, "החלוקה המרכזית היא בין מערב למזרח, כשמה שמפריד בין שני החלקים הוא רחוב שדרות הר ציון". שחק אומר כי המחירים בנווה שאנן הגיעו כבר ל־27 אלף עד 30 אלף שקל למ"ר. לדבריו המחירים עולים כשחוצים את שדרות הר ציון לכיוון רחוב העלייה. "שם המחירים הם 32־33 אלף שקל למ"ר". כצפוי, ככל שמתרחקים מאזורי הזנות, המחירים עולים.

הרובע הוא למעשה המשך ההתפשטות של שכונת פלורנטין וגן החשמל. הבנייה שלו היא הדרגתית מכיוון שרוב הפרויקטים שנבנים באזור הם פרויקטים קטנים של בניינים יחידים שכבר כיום ממלאים את שכונת נווה שאנן.

האדריכל דני קייזר, לשעבר מהנדס העיר וכיום אחראי על תכנון מחדש של מתחם התחנה המרכזית הישנה עבור העירייה (בתוכנית שיממשו חברות שיכון ובינוי ולווינשטין), נבוך מעט כששואלים אותו אם הזונות שנמצאות במקום הובאו בחשבון בעת התכנון. "התכנון שלנו רוצה לייצר סביבה עירונית בטוחה שמזמינה למגורים ולפעילויות אחרות, ולא את סוג הפעילות שיש שם כרגע, שהיא לא ממש משאת נפש", הוא משיב. להערכתו "עשרות המסוממים יתפנו כשיבוא הפיתוח באזור".

לאן הם יילכו? ומה יעשו הזונות מול תנופת הנדל"ן במתחם הפעילות שלהן? לא ברור, אבל אף אחד לא משלה את עצמו שהן ייעלמו. חבר מועצת עיריית תל אביב חיים גורן, מסיעת דרום העיר, מקווה שהעירייה תצליח לצמצם את התופעה. "במקביל לפרויקטים נדל"ניים העירייה מקדמת פעילות רווחה, ומקומות כמו סלעית המציע תוכנית סיוע לנשים במעגל הזנות. יש לנו הזדמנות לצמצם את התופעה ולא רק להעביר אותה ממקום למקום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם