ערבים? שישחו בים - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פריפריה

ערבים? שישחו בים

ביישובי המגזר הערבי נדיר למצוא גינות ציבוריות, מוסדות תרבות או בריכות שחייה. מדוע שירותים שנתפשים כבסיסיים במגזר היהודי, כמעט לא קיימים בפריפריה החברתית בישראל?

5תגובות

ילד יהודי, גם ביישוב הנידח או העני ביותר, יכול לבלות באזור מגוריו בגן שעשועים, ואם יגיע למתנ"ס או למועדון נוער, בוודאי תהיה שם בריכת שחייה ציבורית. לעומת זאת, הסיכוי של ילד ערבי ליהנות ממתקנים דומים קטן הרבה יותר, ומסיבה פשוטה: גני שעשועים, מתנ"סים ובריכות שחייה ציבוריות נדירים מאוד ביישובים ערביים, גם ב־2015.

השוואה שביצענו בין הרשויות המקומיות מראה למשל כי בסחנין, עיר בת כ־30 אלף תושבים, פועל מרכז פיס קהילתי אחד, ואין בה היכל תרבות, בריכה ציבורית ולא שום גן שעשועים לילדים. למעשה מתקני השעשועים היחידים ביישוב נמצאים בחצר המרכז החינוכי לגיל הרך. לעומת זאת, בעיר הסמוכה מצפון כרמיאל, ביתם של 53 אלף איש, יש שורה ארוכה של מוסדות פנאי ונופש ציבוריים: חמישה מתנ"סים, מועדוני נוער, היכל תרבות וגם שתי בריכות: אחת פתוחה ואחת מחוממת. מתוך כ־2,000 דונם של שטחים ירוקים, כ־150 משמשים כמתחמים של גני משחק, פארקים וגינות נוי.

אילוסטרציה: ערבים בבריכה 180

נתונים אלה, והבדלים דומים שנמצאו בין רשויות ערביות רבות אחרות לשכנותיהן היהודיות, אינם מפתיעים את מוחמד חליילה, תושב יפיע, ומומחה לרשויות מקומיות ערביות במחלקת מדיניות של עמותת סיכוי. גם בנו, הוא מספר, נאלץ לרכוב באופניו על הכביש, מפני שביפיע יש רק פארק אחד צנוע. המצב הזה אינו מקרי, אומר חליילה, אלא נובע ישירות מחולשתן של הרשויות המקומיות הערביות. "האם עירייה שנמצאת כל הזמן בגירעון וקשה לה לשלם משכורות, יכולה לתחזק בריכת שחייה?", הוא שואל ומסביר מדוע בנייתם של מוסדות תרבות ונוער, בריכות שחייה או גני שעשועים, כלל אינה נמצאת בסדרי העדיפויות של העיריות.

חולשת הרשויות, שתקציביהן מגיעים בעיקר מהמדינה, נובעת בין היתר מכך שהארנונה שהן גובות מהתושבים נמוכה יחסית, בשל מצבם הסוציו־אקונומי הקשה. בעיה נוספת האופיינית ליישובים ערביים היא שכמעט אין בהם אזורי תעשייה שמניבים לרשויות תקבולי ארנונה גבוהים יותר מאלה שנגבים בשכונות מגורים.

מוחמד חלאיילה
עמותת סיכוי

בנוסף, ביישובים הערבים חסרות קרקעות ציבוריות, מה שיוצר בעיית תכנון קשה. "ביישובים היהודים יש תכנון יוזם הכולל צפי להתפתחות היישוב בעד 20 שנה", מסביר חליילה. "בעוד שביישובים הערבים נעשה תכנון מסדיר לגרעין של כפר שהתפתח לעתים לעיר שלמה. יישובים יהודים חדשים נבנים כל הזמן ואילו במגזר הערבי לא הוקם אף יישוב חדש, , למעט יישובי הבדווים. רוב הקרקעות ביישובים הן פרטיות, והתושבים שומרים עליהן עבור משפחותיהם. כיוון שהמדינה לא מקצה קרקעות נוספות, הרי שגם אם עירייה רוצה לבנות בריכה או גן שעשועים, לעתים לא תהיה לה קרקע לבנות עליה".

לדברי חליילה על הקרקעות הציבוריות המעטות שקיימות בונים לרוב מבני ציבור שהצורך בהם דחוף יותר – גן ילדים או בית ספר. דוגמה טובה לפתרון תכנוני נכון ניתן למצוא בשכונת שנלר החדשה, שהוקמה בנצרת בבנייה רוויה. "זו שכונה שהוקמה מן היסוד, היא מתוכננת ויפה ויש בה גני שעשועים", הוא אומר. "ככל שיהיו יותר שכונות חדשות כאלה, כך יורחב התכנון מראש של תחומי הבילוי, הבריאות והפנאי".

האם אין כאן גם חסם תפישתי, של בני היישובים עצמם, שלא דורשים לעצמם את מה שכל תושב יהודי היה דורש?

"זו אכן בעיה. צריך לדרוש יותר. עם זאת, התושבים מבינים את הרשות שעסוקה כל הזמן בכיבוי שריפות ואין לה כסף לכבישים, למשל. ברור לכולם שמה שבמגזר היהודי הוא 'מאסט', במגזר הערבי הוא 'נייס טו האב'".

מצבה של נצרת טוב יחסית ליתר היישובים שבדקנו. כך למשל פועלים בה כמה מועדוני נוער ויש בה גם שני פארקים וארבעה גני שעשועים "כמובן לא מטופחים", כהגדרת העירייה. לעומת זאת בנצרת עלית הסמוכה קיימים לפחות תשעה גני שעשועים גדולים ובאחד מהם, זה שבדרך העמק שנחנך בשנה שעברה, הושקעו שלושה מיליון שקל על ידי העירייה ומפעל הפיס.

 

200 ק"מ להגיע לבריכה

נעם הורוביץ
עמותת סיכוי

נעם הורוביץ, מנהל פרויקט תיירות אזורית משותפת של עמותת סיכוי, הוביל בעבר במסגרת עמותת תור המדבר, ניסיון להקים בריכה ציבורית ברהט שבנגב. "בדרום מתקיימת מציאות עגומה: אוכלוסייה ענקית בלי אף בריכת שחייה", הוא אומר. "זה יוצר בעיה של עומס על התשתיות ביישובים היהודיים הסמוכים או, אם לא רוצים להגיע לבאר שבע, אפשר לראות בקיץ שיירות של מאות ילדים שנוסעים לבריכה באום אל פאחם, כ־200 קילומטר משם". למרות הצורך הברור בבריכת שחייה שתשרת את תושבי רהט, ניסיונו של הורוביץ להקים בריכה כזו נכשל, על אף שניתן היה לייצר מודל כלכלי שיממן את פעולתה. כיוון שלעיריית רהט, יישוב המצוי באשכול סוציואקונומי 2 מתוך 10, אין משאבים לאחזקת הבריכה, אמורה היתה הרשות לפיתוח המגזר הערבי במשרד ראש הממשלה לספק את מירב המימון להקמת הבריכה, אך זה לא קרה. "הרשויות הערביות בדרום חלשות מאוד", אומר הורוביץ. "לא פעם מלווים אותן חשבים מלווים שלא ששים ליוזמות חדשות. בנוסף לקושי הכלכלי קיים גם חסם תרבותי. האוכלוסייה המוסלמית שמרנית ולא תמיד רואה בעין יפה הקמת בריכת שחייה, למשל. נשים וגברים גם לא יכולים להיות שם ביחד".

מה עם בריכות פרטיות, שגם אפשר להרוויח מהפעלתן כסף?

"הן קיימות, אבל לא בדרום אלא ביישובים קצת יותר חזקים בעיקר בצפון – טמרה, דיר אל אסאד, גם בוואדי ערה יש כמה בריכות. באחרונה ביקרתי במתחם חדש בנצרת שהוא יוזמה פרטית לחלוטין בעיר שעד היום לא היתה בה בריכת שחייה".

ואולי הציבור לא רוצה בזה מספיק, ולכן אין בכלל בעיה?

"לפיתוח המרחב הציבורי יש ערך מוסף גדול בהרבה מהבריכה או מגן השעשועים. התחושה שלא מזניחים אותם ושמשקיעים בהם, שהם חלק מהמדינה, חשובה להם לא פחות מהשירות או המוצר עצמו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם