רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
500 עשירי ישראל

הונם של 500 האנשים העשירים ביותר בישראל גדל ב-18% תוך שנה

ככל שאי השוויון מחריף, הולכת האווירה הציבורית 
כלפי עשירים ונעשית ביקורתית וחמוצה יותר. זה לא מונע מהם להמשיך ולהתעשר - ובקצב מהיר מאי פעם. דירוג 500 עשירי ישראל של מגזין TheMarker לשנת 2014

103תגובות

השנה החולפת היתה שנה טובה עבור העשירים הישראלים: בתקופה הזאת הם גם התרבו, וגם הפכו לעשירים יותר. כך עולה מרשימת 500 העשירים הישראלים לשנת 2014, שמציג מגזין TheMarker בגיליון חודש יוני. למעשה, זוהי מגמה ברורה שנמשכת כבר תקופה ארוכה: מאז התחלנו לערוך את הרשימה, לפני 12 שנה, עלה ההון של 500 העשירים הישראלים בשיעור שנתי ממוצע של יותר מ־11%, ובשנה האחרונה הם חצו - מחיאות כפיים! - את הרמה המצרפית של 100 מיליארד דולר. במקום הראשון ברשימה, כמו בשנה שעברה, נמצאת משפחת ורטהיימר שהונה נאמד השנה ב-7.8-8.5 מיליארד דולר - עם עלייה של כ-450 מיליון דולר בהשוואה לשנה קודמת.

אין ספק שהעשירון והמאיון העליון, שבישראל כוללים את המחוברים והמקושרים למערכות הציבוריות ולהנהלות החברות העסקיות הגדולות, משפיעים על הפוליטיקה והשלטון. אנחנו הרי קוראים על כך יום יום בדיווחים על הרופאים, מערכת הביטחון, ראשי הוועדים הגדולים, בכירי חברת החשמל, פוליטיקאים לשעבר, הנהלות הבנקים וגם הנתבים של הנמלים. עם זאת, ראוי לשים לב למיליארדרים ולמיליונרים הכבדים ברשימת 20 ומשהו משפחות המיליארדרים. כך למשל, שרי אריסון, המדורגת במקום השני, מתעשרת גם בזכות השליטה בבנק הפועלים, מחצית מדואופול "פועלומי" שמחזיק ביותר מ־70% משוק הבנקאות, שולט בכ־700 מיליארד שקל של פיקדונות הציבור, וכבר הוכרז על ידי אינספור ועדות ורשויות כלא תחרותי. זהו דואופול מנופח בכוח אדם והוצאות, שמטיל על הציבור "מס בנקאות" פשוט כי הוא יכול, כי אין לו תחרות, וכי אין לו עניין להתעמת עם ועדי העובדים החזקים שלו.

במקום השלישי ברשימת המיליארדרים נמצא יצחק תשובה, האיש שאתמול עשה תספורת של מיליארדים בחברת דלק נדל"ן, אך כיום הוא שולט (יחד עם חברת נובל אנרג'י) בכמעט כל מאגרי הגז שבמימי ישראל. לתשובה יש את הכוח, והוא משתמש בו כדי להכתיב את מחירי האנרגיה והחשמל בישראל, במקום שמאגרי הגז הללו - השייכים באופן חוקי ורשמי למדינה - ישמשו להפחתה דרמטית של מחירי החשמל לציבור, למשל. בהמשך הרשימה נמצאים גם עידן עופר השולט בכי"ל, חברה שלא שילמה תמלוגים כפי שהיתה צריכה (לפחות על פי ועדת ששינסקי ובית המשפט); שלמה אליהו ששולט בחברת הביטוח מגדל, שנהנית מרגולציה שמונעת כניסת מתחרים לענף; משפחת שטראוס ששולטת יחד עם תנובה בשוק מוצרי החלב; ומשפחת ורטהיים שמחזיקה הן בחברת המשקאות הקלים הגדולה בארץ, והן בזכיינית ערוץ 2 קשת, שהיא מפיקת הטלוויזיה החזקה במדינה.

TheMarker

המצב בישראל דומה מאוד למה שמתרחש בארצות הברית, אבל קצב צמיחת הונם של העשירים בישראל הוא גבוה יותר - אולי בשל קצב הצמיחה הגבוה של ישראל ביחס למדיניות המערב בחצי העשור האחרון. במונחים כמותיים, 500 העשירים של ישראל שילשו את הונם בתריסר השנים האחרונות. זהו נתון מדהים. מבלי שיש בידינו נתונים רשמיים על כך, פשוט מפני שאין כאלה, ניתן להעריך כי אין בישראל אף קבוצה אחרת ששילשה את הונה בתוך 12 שנים. לא ה־50% באוכלוסייה המשתכרים פחות מ־6,500 שקל בחודש (השכר החציוני), שבמקרה הטוב שילמו את ההוצאות שלהם ולא צברו חובות נוספים; גם לא בני מעמד הביניים, שאולי צוברים את ערך הדירות שלהם לאחר עשרות שנים של תשלומי משכנתה, אבל עושרם בוודאי לא צמח פי שלושה. אפילו סתם אנשים אמידים המשתייכים למאיון העליון לא יוכלו כנראה לדווח על שיעורי גידול כאלה.

האם ישנה בעיה כלכלית או חברתית עם התחזקות כזו של העשירים, בעוד רוב הציבור עומד במקום או נשחק? בראיון שערכנו עמו, טען תומא פיקטי שהוא אינו מוטרד מהמיליארדרים. אמנם יש להם הרבה כסף, הוא אמר, אבל הם מעטים ולכן אינם בעלי כוח פוליטי רב. לעומת זאת, פיקטי מוטרד מאוד מההתחזקות של כל חטיבת ה־1%, כי שם כבר מדובר במספר הרבה יותר גדול של אנשים שנהנים מיכולת להשפיע על התהליכים הפוליטיים ועל הדמוקרטיה. בישראל, למשל, ה־1% מונים כ־80 אלף איש, או כ־16 אלף משפחות (בהנחה של חמש נפשות למשפחה בממוצע), וזוהי קבוצת אינטרסים גדולה מספיק כדי שיהיה לה כוח להשפיע על התהליך הדמוקרטי ואולי אף להפקיע אותו לצורכיה. נקודת המוצא, שעליה אף אחד אינו מערער, היא שיכולת כספית ניתן לתרגם לכוח פוליטי.

 

הדירוג המלא מתפרסם בגיליון יוני של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

במורד הדירוג ניכרת תופעה כללית: יש בה עשירים שעשו את הונם בהיי-טק, כמו מייסדי ווייז וצ'ק פוינט, ויש בה כאלה שהתעשרו כתוצאה מכניסה לשווקים מקומיים, כפי שעשה רמי לוי. ואולם, רבים מהמדורגים חייבים את מיקומם ברשימה לקשר כלשהו עם השלטון, או לכל הפחות לעובדה שהשלטון אינו מכניס יותר תחרות לענף שבו הם פועלים. עם אלה נמנים בעלי הבנקים וחברות הביטוח, יבואני רכב הנהנים מבלעדיות, בעלי שליטה בחברות ששולטות בשווקים שלהן, ומחזיקי מניות בחברות שהרגולציה שומרת עליהן ועל מתח הרווחים שלהן. ניתן לומר, אם כך, שרשימת "500 האנשים העשירים ביותר בישראל" נחלקת לעשירים "טובים" שהכניסו כסף למדינה או יצרו תחרות, ולעשירים טובים פחות, שהתעשרו בעיקר על חשבון ציבור הצרכנים והיכולת שלהם לגבות ממנו מחירים גבוהים. את הנתונים על יוקר המחיה בישראל, ועד כמה המחירים בישראל גבוהים ביחס למדינות רבות בחו"ל - כולנו מכירים.

המיליארדרים והסתם עשירים

עובדה שעולה בבירור מהניתוח של רשימת 500 האנשים העשירים בישראל היא שכסף גדול לא עושים מעבודה, אפילו אם אתם יודעים לגבות 200 דולר בעבור שעה מזמנכם. כדי להיות מיליונר בישראל עליך להיות קפיטליסט, להפעיל אחרים, להשתמש באשראי ולתת להשקעות ההוניות שלך לצמוח. על בסיס עקרונות אלה עלה הונם המצרפי של העשירים מכ־93 מיליארד דולר אשתקד לכ־110 מיליארד דולר בשנת 2014. זהו שווי שיא לעשירי ישראל, והעלייה השנתית הגבוהה ביותר שנרשמה מאז התחלנו בעריכת הרשימה, להוציא הזינוק (52%) שהתרחש ב־2010, כאשר העשירים התאוששו מהמשבר הפיננסי האחרון.

מה הביא לעלייה זו בהונם של עשירי ישראל? מהנתונים מתברר שאין זו בהכרח תוצאה של השקעות חכמות, אלא בעיקר פועל יוצא של העליות בשוקי העולם והמשך ההתאוששות בשוק הנדל"ן המקומי. הבורסה הישראלית המשיכה לעלות גם בשנה האחרונה: מדד ת"א 100 עלה בכ־17.5%, רובם בתגובה לזינוק של של 23% במדד S&P 500 האמריקאי. שוויים הכולל של העשירים עלה השנה בשיעור דומה, כ־18%, ולא במקרה, שכן רבים מהם מחזיקים במניות בחברות בורסאיות.

במספרם של המיליארדרים נרשם השנה שיא חדש, והוא עלה השנה מ־68 ל־74. אחד הבולטים שבשמות החדשים ברשימה הוא חיים סבן, המיליארדר הישראלי־אמריקאי, שנכנס השנה לראשונה לרשימת העשירים של מגזין TheMarker עם חזרתו לפעילות בישראל, כשרכש את חברת פרטנר מידי אילן בן דב. עוד מיליארדרים חדשים הם שלמה קרמר ומריוס נכט, שייסדו את ענקית אבטחת המידע צ'ק פוינט ביחד עם גיל שויד והצטרפו אליו השנה למועדון המיליארדרים בעקבות אקזיטים מוצלחים שביצעו ועלייה במנית צ'ק פוינט. גם משפחת חרל"פ, יבאונית הרכב הגדולה בישראל, נכנסה לראשונה למועדון המיליארדרים האקסקלוסיבי בתום שנה טובה מאוד בשוק הרכב.

לרשימה הכללית של 500 האנשים העשירים של ישראל הצטרפו השנה 15 מתעשרים חדשים. חלקם הודות לאקזיטים שביצעו, כמו מייסדי ווייז, מפתחת תוכנת הניווט שנמכרה לגוגל במיליארד דולר; חלקם בעקבות תוצאות עסקיות טובות של החברות שלהם, דוגמת אייזיק דבח, הבעלים של רשת ההלבשה התחתונה דלתא שהכפילה את שוויה השנה; אחרים היו עשירים גם לפני שדורגו ברשימה שלנו, ונכנסו אליה כיוון ששבו או החלו להיות פעילים בישראל - כזה הוא מוטי בן משה, הבעלים החדש של תאגיד אי.די.בי פיתוח.

שתי מגמות מאוד ברורות עולות מניתוח רשימת העשירים של ישראל לשנת 2014. הראשונה היא הפער הגדל בין המיליארדרים שבראש הטבלה לבין המיליונרים שבתחתיתה. כן, כמו בשאר העולם, הריכוזיות באה לידי ביטוי גם בתוך מועדון העשירים. כאשר המיליארדרים נהיים עשירים יותר ויותר, אפילו המיליונרים כבר מתקשים להדביק את הקצב, וחלקם אף רושמים ירידות ערך.

המגמה השנייה היא התחזקותם של התעשייניים המסורתיים מול נסיגת הטייקונים ובעלי קבוצות האחזקות. הפטנט של רכישת חברות רבות באמצעות מינוף (הלוואות), כפי שעשו נוחי דנקנר כשרכש את אי.די.בי אחזקות, ואילן בן דב שרכש את חברת הסלולר פרטנר, התברר בשנה שחלפה כמתכון לכישלון. לעומתם, התעשיינים המסורתיים שדבקו בפיתוח מפעליהם לאורך השנים מבלי לפזול לעבר תחומים נוספים המשיכו להגדיל את הונם. כך למשל, משפחת שטראוס, ענקית המזון הישראלית, הגדילה את שווייה השנה בכ־300 מיליון דולר; משפחת לנדסברג, הבעלים של יצרנית מוצרי הניקוי סנו, הוסיפה לערכה כ־270 מיליון דולר בזכות שיפור בתוצאות העסקיות - בלי גיוסי הון, רכישות ממונפות או עסקות מסוכנות בצד השני של העולם.

בצד של הטייקונים הנופלים לא היתה זו שנה משעממת. לנופלים שיצאו מרשימת עשירי ישראל הצטרף הרצל חבס, הבעלים של חברת הנדל"ן חבס, שנקלעה למשבר חובות מול מחזיקי האג"ח שלה לאחר שהפסידה כמעט את כל השקעתה בקרן הריט ההולנדית NSI. בכך הצטרף חבס למועדון הטייקונים הנופלים שמונה כבר את נוחי דנקנר, מוטי זיסר, אילן בן דב, יוסי מימן ואחרים.

ועוד ממצא: חלק גדול מהערך המוסף של העשירים לא מגיע מפעילותם המקומית. כך למשל, מייסדי צ'ק פוינט, גיל שויד ומריוס נכט, נהנו השנה מהצמיחה של צ'ק פוינט בארצות הברית ובאירופה, ואילו שרי אריסון אמנם נהנתה מעלייה בשווי מניותיה בבנק פועלים ושיכון ובינוי, אבל שווייה עלה משמעותית גם בגין האחזקה שלה בחברת הספנות קרניבל קרוז, ואילו שלמה קרמר וחבורת ההיי-טקיסטים החדשה ברשימת העשירים מייצאים את המוצרים שלהם בעיקר לחו"ל, או מוכרים את הסטארטאפים שלהם לענקיות זרות.

העשירים בעולם בלחץ

העשירים בלחץ - או כך לפחות הם משדרים, מספרים, מתלוננים ומדווחים. בארצות הברית, השנה החולפת היתה שנת ה"מיליארדרים הבוכים": שורה של מיליארדרים הביעו את סלידתם מהרעיונות על הטלת מסים על בעלי הון ומהביקורת החברתית כלפיהם, ובחלק מהמקרים שרבבו לטיעונים שלהם אנלוגיות קיצוניות למדי: איש קרנות הגידור סטיב שוורצמן הקביל את הרעיון לגבות ממנו מס מלא ל"פלישה של היטלר לפולין"; השותף־מייסד ברשת המרכולים הום דיפו, קן לנגון, דיבר על הכעס של היטלר; ואילו איש ההיי-טק תום פרקינס מקרן הון הסיכון המובילה קלינר פרקינס, הקביל את היחס כלפי העשירים בקליפורניה למה שעשו הגרמנים ליהודים בליל הבדולח. אחר כך הם מיהרו להבהיר שהם לא הובנו נכון, או שדבריהם הוצאו מהקשרם.

מי שסיכם טוב מכולם את התפרצויות המיליארדרים כנגד אלו שהעזו לבקר אותם היה
הקומיקאי ביל מאהר. "מהו הטרנד החדש הזה של אנשים שיש להם את כל הכוח בעולם, אך מתנהגים כאילו הם הנרדפים?", תהה מאהר בתוכנית האירוח הפופולרית שלו. "כנראה שלא רק העובדה שיש להם את כל הכסף בעולם מדכאת אותם, אלא גם העובדה ששאר האנשים כבר לא מביטים עליהם ואומרים 'אתה האדם החרוץ והמבריק ביותר בעולם. האם אתה יכול ללמד אותנו איך להיות כמוך בזמן שאנחנו משפשפים את ה#?!@ שלך עם ג'ילדה משובחת?". מאהר, שתוכניתו משודרת בכבלים, שם מותר לו להשתמש במילים שלא עוברות בערוצי הטלוויזיה הלאומיים, הציע לפרקינס לבנות באחוזתו העתק של חדרה של אנה פרנק ולהסתתר בו מפני ההתקפה הפופוליסטית, ואז שאל: "האם באמת כל כך קשה שם בחוץ כאשר יש לך 8 מיליארד דולר?".

כל הדברים הללו לא נאמרו במקרה. הם מסמנים שינוי כיוון ביחס כלפי עשירים, בארצות הברית ובכל העולם. אם עד לא מזמן הם היו סמלי תרבות נערצים שהופיעו לעתים קרובות על שערי העיתונים עם סיפורי ההצלחה שלהם, כיום שואלים ברוב מדינות העולם הדמוקרטי אם המצב שבו קבוצה קטנה של משפחות מרכזת חלק כה גדול מסך העושר הלאומי הוא מחויב המציאות, ואם הוא בריא לחברה ולכלכלה. את הכנס הכלכלי העולמי בדאבוס שבשווייץ, פתחה השנה ידיעה על כך שחישובי ארגון אוקספאם מראים כי ל־85 האנשים העשירים ביותר בעולם יש יותר כסף מאשר ל־50% העניים של כדור הארץ - מחצית מאוכלוסיית העולם. מאז, כמעט ללא הפסקה, מדבר העולם הכלכלי, הפוליטי והחברתי רק על נושא אחד: אי השוויון בין העשירים לבין מעמד הביניים. במקביל, העיסוק בהכנסות ובהון של העשירים ביותר, שהיה כמעט טאבו, נהפך לענף לגיטימי למחקרים כלכליים אקדמאים, שלראשונה מציגים את התפלגות העושר של המיליונרים והמיליארדרים במונחים כמותיים.

אחד החוקרים הבולטים בתחום הזה הוא הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי, אותו קוראי TheMarker אולי כבר מכירים, כמו גם את התזה של ספרו, "הקפיטל במאה ה־21", שמציג נתונים על התרכזות העושר בידי מעטים ב־30 השנים האחרונות. בתוך כחודש וחצי מאז יציאתו של הספר לאור, כבר מכר פיקטי יותר מ־200 אלף עותקים ממנו. שלא במפתיע, הוא נאלץ להתמודד עתה עם ביקורת נגד הספר ונגד המסקנות שבו - את הקשה שבהן הטיח בפיקטי ה"פייננשל טיימס", עיתון שמרני הפונה לעשירון העליון, שמצא בטבלאות האקסל שלו שגיאות ובכך הוסיף עוד שמן למדורת הפולמוס סביב נושא אי השוויון.

מחקר חדש עוד יותר על העשירים באמריקה מציגים קולגות של פיקטי: הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן. העבודה שלהם מחברת בין המחקר האקדמי לבין פרויקטים עיתונאיים מהסוג של רשימת "500 העשירים" של מגזין TheMarker. על פי סאז וזוקמן, צמיחת העושר העיקרית ביחס לשאר האוכלוסייה לא נרשמה בעשירון העליון ואפילו לא במאיון העליון, אלא דווקא בקרב ה־0.1% וה־0.01% של העשירים בארצות הברית. על בסיס שיטות חישוב שונות מאלו של פיקטי - מה שמאשש את מסקנותיו, בניגוד לטענת ה"פייננשל טיימס" שתוקפת אותן - השניים מוצאים שהעושר תמיד היה מרוכז בידי מעטים.

בהיסטוריה המודרנית, אומרים סאז וזוקמן, היו 60%־80% מהנכסים במדינות המערב מרוכזים בידי העשירון העליון, ואילו מעמד הביניים (המוגדר כקבוצת האוכלוסייה הנמצאת באחוזונים 50־90), התחלק ביתרת העוגה. ומה על המחצית השנייה, הענייה יותר, של האוכלוסייה? עצוב, אבל לאלה אין ומעולם לא היה דבר, אפילו במדינה עשירה כמו ארצות הברית. לעומתם, ה־0.01% האמידים ביותר של המשפחות האמריקאיות הגדילו ב־35 השנים האחרונות את עושרם פי ארבעה, מרמה של 3% מסך העושר הלאומי ליותר מ־11% מסך עושר משקי הבית. במילים אחרות, המיליארדרים - ולא סתם עשירים ממוצעים מהסוג שמוצאים במאיון העליון ואפילו באלפיון העליון - הם אלה שנהנו מעליית העושר הגדולה ביותר.

ממה מורכב עושרם של המיליארדים? על פי המחקר של סאז וזוקמן, הוא מתחלק בין אחזקה במניות לבין אחזקה במכשירים נושאי ריבית קבועה. זאת, לעומת ה־90% הפחות עשירים, שלהם שני סוגי נכסים: הנדל"ן שבו הם גרים, והפנסיה שלהם. למה זה קורה? ההסבר דווקא פשוט: העשירים אינם צורכים את כל ההכנסות השוטפות שלהם וכך הם חוסכים הרבה כסף, שהופך להרבה מאוד כסף על פני 30 שנה. לעומתם בני מעמד הביניים מתקשים לחסוך ואילו העניים אינם חוסכים בכלל. כך, שיעור החיסכון של ה־90% שאינם עשירים ירד מרמה של 10% מההכנסה השוטפת בתחילת שנות ה־80 לפחות מאפס בעשור הקודם. זהו חיסכון שלילי, כלומר צבירת חובות, והוא התאושש לרמות של 2%־3% רק לאחר המשבר הפיננסי. ה־1% העשירים חוסכים, נכון להיום, כ־40% מההכנסה העיקרית שלהם.

המחקר של סאז וזוקמן מלמד דברים מעניינים גם על מבנה החיסכון: מתברר שככל שאתה עשיר יותר, כך התשואה האפקטיבית על החסכונות שלך גדולה יותר. בממוצע עבור השנים 1986־2012, נהנו אנשי ה־90% הפחות עשירים מתשואה שנתית ממוצעת של כ־6%, אבל ה־0.01% רשמו תשואה של 7.2%. זה הפרש שלא נראה מרשים, ותשואה של 6% אינה כה רעה, אבל בחישוב של ריבית דריבית על פני 25 שנה, הפער הקטן הזה שווה הרבה מאוד כסף.

כל אלה הם נתונים עבור ארצות הברית. האם נכון להסיק מהם משהו לגבי ישראל? כאן מגיע הממצא המרתק ביותר עבורנו: סאז וזוקמן הישוו את הנתונים שלהם לפרסומים של מגזין "פורבס", שעורך מזה 25 שנה את רשימת "400 העשירים" האמריקאית - ומצאו שהנתונים דומים מאוד למה שהם עצמם גילו, מתוך ניתוח קובצי המחשב של רשויות מס ההכנסה.

גם סאז וזוקמן, וגם פיקטי בספר שלו, לא מהססים למתוח ביקורת על מגזינים כמו "פורבס" ועל דירוגי העשירים שמתפרסמים בהם. פיקטי עצמו כותב: "בקרב חוקרי אקדמיה אין הרבה הערכה לדירוגים של עיתונים (...) אבל היתרון שלהם הוא שהם קיימים, והם מנסים לענות על דרישה חברתית לספק תשובה לשאלה מרכזית בעת הזו: מה היא החלוקה של העושר, ואיך היא מתנהגת על פני הזמן (...) יהיה זה מעשה חסר תועלת ואבסורדי להתעלם מהדירוגים הללו".

פיקטי גם מנתח ומשווה את המידע שניתן לחלץ מדירוגי העשירים של עיתונים. הוא מוצא שהונם של 400 העשירים האמריקאים עלה בקצב שנתי ריאלי (מעל האינפלציה) של 6.4% ב־25 השנים האחרונות, ושהנתונים די דומים לחישובים שלו, לפיהם הונם של 45 העשירים ביותר בעולם עלה באותה תקופה בשיעור רק מעט יותר גבוה, של 6.8% לשנה. המשמעות: הממצאים של עיתון כמו "פורבס", המבוססים על חישובי ערכי המניות של בעלי עניין הנסחרות בבורסה, לאחר התאמות והערכות איכותניות, תואמים במידה רבה לממצאים של שורה של חוקרים אקדמאים שמשתמשים בקבצים הענקיים של רשויות המס. מאחר שבישראל מס הכנסה לא שחרר עד היום מידע על קבוצת אוכלוסייה זו, אזי רשימת 500 העשירים שלנו היא לא רק הדבר היחיד שבנמצא - היא כנראה גם לא מאוד רחוקה מנתוני האמת, לפחות במונחים של המגמות הכלליות.

מתעשרים לנצח?

על פי הערכות של חוקרי אי השוויון, אין כיום גורם מאזן שצפוי לעצור את המגמה הנוכחית של התעשרות העשירים, הנמשכת כבר שלושה עשורים. הטענה שלהם שאם ממשלות העולם לא יעשו מעשה, למשל הטלת מסים נוספים עליהם או מהלכים להגברת הצמיחה והגדלת העוגה הכלכלית הכוללת, התהליך של ריכוז העושר בידי מעטים עלול להוביל לערעור של הדמוקרטיות.

הכלכלנים אינם נחרצים בתחזית האפוקליפטית הזו, והם לא פוסלים אפשרות שהתפתחויות כמו גידול באוכלוסייה, אינפלציה ומהפכות טכנולוגיות ימתנו את המגמה. מה שהם מבקשים להדגיש הוא שאי אפשר 
להשאיר את הטיפול בסכנה החברתית הזו למזל ולמקריות. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם