כל הנוכלים מתבקשים להגיע בדחיפות - מגזין TheMarker - TheMarker

אתיקה? לא אצלנו // כל הנוכלים מתבקשים להגיע בדחיפות

כדי למשוך לתחומה חברות ועסקים נקטה מדינת נבאדה צעד תחרותי מקורי: היא אימצה חוק תאגידי חלש במיוחד המניח למנהלים לעשות ככל העולה על רוחם - בלי לשאת באחריות

האמירה "מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס" מתקשרת בדרך כלל לבתי קזינו, נערות שעשועים ומאפיונרים בחליפות מהודרות. הדימוי הציורי עזר להפוך את לאס וגאס לזירת ההתרחשות של כמה מהסרטים והספרים הגדולים של התרבות האמריקאית. לפני כעשור החליטו פרנסי העיר לתרגם את הדימוי ההולל למציאות תאגידית, המקבלת בברכה נורמות מפוקפקות וחשאיות ומשחררת מנהלים מאחריות לתוצאות מעשיהם.

החקיקה נועדה להפוך את לאס וגאס למתחרה של דלאוור – מדינה זעירה שבה נהוג חוקי חברות מתירניים במיוחד, ושכתוצאה מכך רשומות בה כיום כ־60% מתוך 500 החברות הגדולות בארצות הברית. תוצאותיה התבררו כמעט במקרה, כאשר פרופ' מיכל ברזוזה מאוניברסיטת וירג'יניה בחנה תרשים שהציג נתונים על מספר החברות שהגישו תיקון בדיעבד לדו"חותיהן הכספיים. מבין כל המדינות שנסקרו בדו"ח היתה אחת שהנתונים אודותיה קפצו מיד לעין: נבאדה.

כשברזוזה הוסיפה לחקור את מהותו של חוק החברות של נבאדה היא חשפה ממצאים מדהימים. נבאדה, התברר, לא שכפלה את המודל של דלאוור, אלא סטתה ממנו בסוגיה קריטית: אחריות דירקטורים ונושאי משרה. "בלי למשוך את תשומת הלב הציבורית, נבאדה יצאה באסטרטגיה של פילוח שוק עם מוצר מבודל – חוק תאגידי חלש להדהים", כתבה ברזוזה במאמר "עלייתה של נבאדה כשטח שיפוט חופשי מאחריות". ב־2012 נמנה מאמר זה עם עשרת המאמרים החשובים בתחום התאגידים וניירות הערך, בדירוג שפרסם כתב העת Corporate Practice Commentator.

צילום: פליקר

החוק בנבאדה מגן על נושאי משרה מאחריות על שורה של מעשים, בהם הפרת חובת נאמנות, התנהגות שלא בתום לב וביצוע עסקות שבהן בעלי תפקיד נהנים מרווח אישי לא נאות. בשאר המדינות, כל אלה הם גורמים חמורים ורציניים לתביעות נגד נושאי משרה. "הם עשו את זה בהימורים, נישואים וזנות – וכעת המוניטין שלהם היווה יתרון תחרותי", אומרת ברזוזה בראיון למגזין TheMarker, ומתייחסת לחוקיות ההימורים והזנות בנבאדה, ולהליכי רישוי הנישואין הפשוטים הנהוגים בה.

בארצות הברית חברות יכולות לבחור איפה להתאגד, ואינן מחויבות להעביר את המטה שלהן למדינה שבה הן רשומות. החוק הפדרלי חל על חברות רק בהיבט של הדיווח הפיננסי: רשות ני"ע (SEC), גוף פדרלי, היא הממונה על תחום זה. בכל שאר ההיבטים, כפופות החברות לחוק החברות הנהוג במדינה שבה הן רשומות. עם הזמן, ולאור ההצלחה של דלאוור, העתיקו רבות ממדינות ארצות הברית את החוק התאגידי הנהוג בה. נבאדה הרחיקה לכת יותר מכולן, ועשתה זאת באופן מחושב ומוצהר במטרה למשוך עסקים ולהגדיל את הכנסותיה מפעילות תאגידית. "אם חוקי החברות של המדינות השונות יעניקו תנאים שווים - החברות יבחרו בדלאוור, אך אם נבאדה תוכל להגביר את ההגנה מפני אחריות (Liability) עבור דירקטורים ומנהלים בכירים, היא תהפוך את עצמה לאטרקטיבית יותר להתאגדות", מצטטת ברזוזה במאמרה את מייקל ג'יי. בונר, עורך דין תושב לאס וגאס, התומך בשינוי החוק.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון פברואר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

 

ברזוזה היא ילידת ישראל ובעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה מאוניברסיטת תל אביב. את התואר השני והדוקטורט במשפטים עשתה באוניברסיטת הרווארד, וכיום היא מכהנת כפרופסור מן המניין באוניברסיטת וירג'יניה. המחקר שלה מתמקד באיזון האופטימלי בין רגולציה ליד חופשית במשפט התאגידי. היא אומרת שהעניין שלה ושל חוקרים אחרים מן האקדמיה בסיפור של נבאדה אינו רק תיאורטי: "המחקר בתחום המשפט ירד ממגדל השן. חוקרים מסתכלים יותר על נתונים, עושים עבודה אמפירית ומחפשים את הקשר אל המציאות".

החוק החדש, היא מסבירה, לא עבר בלי התנגדות. "הסנאטורית דיינה טיטוס הזהירה שזה כמו להגיד 'כל הנבלות והרמאים מוזמנים לבוא'", מספרת ברזוזה. "הסנאטור טרי קייר אמר: 'זה לא רעיון טוב, מכיוון שאנחנו מתבקשים כאן להגן על נוכלים תאגידיים. המחיר יהיה איום'". ואולם בסופו של דבר החוק עבר למרות ההתנגדויות, מפני שתומכיו טענו שהוא ידידותי לעסקים וימנע תביעות לא מוצדקות ומיותרות, ולאחר שניתנה הבטחה להעלות במקביל את מס ההתאגדות ולהעביר את ההכנסות הנוספות כתוספת שכר למורים.

האם המורים אכן קיבלו את תוספת השכר שהובטחה להם?

"לא. הם התלוננו שאחרי כל זה, בסוף הם לא קיבלו את התוספת".

מה שקרה בנבאדה הוא מירוץ לתחתית, טוענת ברזוזה. במאמר שפרסמה בדצמבר האחרון עם פרופ' דיוויד סמית מבית הספר למסחר מקינטייר היא מציגה את התוצאה: החברות שנוטות להתאגד בנבאדה הן בעלות שיעור גבוה של בעיות חשבונאיות, שמתבטא בשכיחות גבוהה של תיקון דו"חות. "התיקונים האלה נעשים בדיעבד", היא מדגישה. "שנה ואפילו שנתיים אחרי שהמנהלים כבר קיבלו את שכרם", ואולי הפליגו עמו לפרישה מרופדת היטב.

בשנים 2000־2011 הגישו 12.5% מהחברות בנבאדה (ממוצע שנתי) דו"חות מתוקנים, לעומת 7.4% בדלאוור ו־7.0% במדינות אחרות. במסגרת הדו"חות המתוקנים נאלצו 10.8% מהחברות להפחית את הרווח הנקי המדווח (כלומר, במקור דיווחו על רווח גדול משהיה בפועל), לעומת 6.3% בדלאוור ו־6% בשאר המדינות. שיעור החברות שנחקרו או הואשמו בהונאה היה 1.2% בנבאדה לעומת 0.7% בדלאוור ובשאר המדינות. כך, הסבירות שחברות יגישו דו"חות שידרשו תיקון בעתיד גדולה ב־30%־40% בנבאדה לעומת מדינות אחרות. במצטבר, לאורך זמן, כמחצית מהחברות בנבאדה עדכנו את דו"חותיהן, כך שאם אתם מחליטים להשקיע בחברה שרשומה במדינה זו, יש סיכוי גדול יותר שהיא תתקן דו"חות מאשר שלא תעשה כן.

מה כל כך מפתיע בזה שחברות בעייתיות רוצות להיות כפופות לחוק שמרשה למנהליהן לעשות מה שהם רוצים, פחות או יותר, ולא לשלם מחיר?

"זה לא מפתיע, אבל זה מנוגד לתיאוריות שוק חופשי שאומרות שדווקא חברות שיש להן בעיות ינסו לשפר את המשטר התקין שלהן בבחירת משטר מחייב יותר, או לפחות ינסו להציג את עצמן כמקפידות יותר".

במבחן התוצאה, המחוקקים בנבאדה הצליחו מעל ומעבר למה שציפו. נבאדה נמצאת כיום במקום השני בדירוג מספר החברות לנפש אחרי דלאוור. ההכנסות מרישום מסמכים משפטיים בשנת הכספים 2010 היו 108 מיליון דולר, לעומת 43 מיליון דולר ב־2002, לפי רויטרס.

תוצאה אחרת של החוק מדאיגה עוד יותר: נבאדה נהפכה לחממה לחברות קש. לפי נתוני חברת הייעוץ PrivateRaise, רשומות בה כיום 588 מ־1,215 חברות הקש הנסחרות בבורסה בארצות הברית. חברות כאלה משמשות לעתים כשלדים בורסאיים, שבאמצעותם חברות זרות נרשמות למסחר בארצות הברית בלי לעבור את תהליך הבחינה שעוברות חברות אחרות, שנכנסות לבורסה באמצעות הנפקה ראשונה. דוגמאות מובהקות לכך היו חברות סיניות בעלות מודלים עסקיים מפוקפקים, שעשו מיזוג הפוך לשלדים בורסאיים בארצות הברית. חברות כאלו נהנו מהתלהבותם של המשקיעים מחשיפה לשוק הסיני ומהאמינות לכאורה שבהיותן חברות אמריקאיות קיימות וותיקות.

פרופ' מיכל ברזוזה. מחקרה מראה כי אין בסיס לאמונה שהשוק הוא אוכף המשמעת הטוב ביותר. "השוק לא יודע באמת מה קורה שם"
צילום: אייל טואג

תחקיר שערכה סוכנות רויטרס ב־2011 גילה כי עבריינים מורשעים עומדים בראשן של חברות בולטות העוסקות בהקמה או בייצוג של חברות קש. שלוש חברות כאלו, שהקימו או ייצגו 14 אלף חברות בנבאדה, הוקמו ומנוהלות על ידי אנשים שהורשעו בפשעים פיננסיים. יותר מ־3,000 מהחברות הללו נחקרו, הואשמו או היו מעורבות בתביעות אזרחיות ופליליות. חוקרים פדרליים טענו כי חברות אלו שימשו ככלים להונאה פיננסית, הונאת מניות, הלבנת כספים והעלמת מסים, לפי מסמכים משפטיים שהגיעו לידי רויטרס. "באמצעות תפירת המוצר שלה לפלח מסוים של השוק נבאדה השיגה עליונות בשוק שדלאוור אינה משרתת".

חשוב להדגיש כי אפילו החוק התאגידי של דלאוור, המשמש כאמת מידה, איננו באמת חוק קשוח במיוחד. למעשה הוא נחשב לליברלי למדי כלפי תאגידים בהשוואה לאמות המידה הבינלאומיות. דו"ח הערכת איומי הלבנת כספים בארצות הברית שפורסם ב־2006 נקב בשמן של דלאוור, ויומינג ונבאדה כמדינות המשמשות כמגנט לעסקים החפצים בסודיות. אולם ההבדל המכריע במקרה של נבאדה הוא כאמור עניין הנשיאה באחריות.

כדי להבין מדוע מבנה החוק התאגידי בארצות הברית מבוזר כל כך, צריך להבין את הגישה האמריקאית לעסקים בכללה. "ארצות הברית היא מדינה קפיטליסטית יותר מישראל", אומרת ברזוזה. "גם אחרי המשבר שוררת בה אמונה חזקה בשווקים. אנשים רבים לא שינו את דעתם, והם עדיין סבורים שחלק גדול מהבעיות נגרם מהרגולציה".

היא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בגישותיהם של תלמידים ממוצא שונה לחוק התאגידי: "סטודנטים זרים ממהרים לומר שצריך רגולציה פדרלית ושחוק החברות לא יהיה נתון בידי המדינות; אמריקאים, ככלל, חושבים שזה רע".

נציגים מנבאדה טוענים שהחוק שלהם הוא פרו־עסקי ויעיל, מקל על הקמת עסקים חדשים ותורם לדרבון הכלכלה. "אחרי המשבר, רק בארצות הברית יטענו דבר כזה", מוסיפה ברזוזה, שמחקרה מראה כי אין בסיס לאמונה לפיה השוק הוא אוכף המשמעת הטוב ביותר. "השוק לא יודע באמת מה קורה שם", היא אומרת. בעלי המניות של החברות שנוהרות לנבאדה אינם מענישים אותן על התנהגות רעה. להפך: ביצועיהן בבורסה אינם נופלים מאלה של חברות שלא מתנערות מאחריות. היא נותנת כדוגמה את ה־Proxy Access Rule– כלל שנועד לאפשר לבעלי מניות בחברה להציע מועמדים משלהם לדירקטוריון, באמצעות צירוף המועמדות לזו שמגישה החברה. רשות ני"ע בארצות הברית ניסתה להעביר חקיקה כזאת ב־2011, שנפסלה על ידי בית המשפט בעקבות התנגדות הלובי העסקי. הגשת מועמדות נפרדת עולה מאות אלפי דולרים, ולעתים מיליוני דולרים. המטרה היתה לחזק את בעלי המניות הקטנים אל מול ההנהלות אדירות הכוח של התאגידים. הנימוק של בית המשפט לפסילת החוק היה שרשות ני"ע לא בדקה כיאות את העלות לחברות אמריקאיות ולא הוכיחה כי הוא ישפר את הערך למשקיעים ואת ביצועי הדירקטוריון. החוק נותר לפיכך בגדר המלצה בלבד, כלומר חברות רשאיות לאמץ אותו אך הן לא מחויבות לכך.

עקבו אחרינו בטוויטר
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק
הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח סגור להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות
05
04
אל-יו-קים
  • 13:04
  • 24.02.14

כמה מהדברים המסוכנים ביותר שקורים בציבוריות הישראלית המודרנית היא הפיכת התושבים לחסרי כל אמון בבני אדם, במנהיגים, בנותני השרות, במערכת האכיפה והמשפט, במגזר הפרטי וכו..
אני מרגיש איך אני משתנה. הופך לאלים יותר, דרוך, מתוח, רע, אנוכי, מיואש.. כמוני ודאי ישנו עוד מישהו או מישהי.... (או מיליון)
זה הכי גרוע.......
ככל שזה מחמיר (וזה מחמיר) כך יהיה פה רע יותר

03
יעקוב ברנני
  • 05:42
  • 24.02.14

השוק לא יודע , בעלי הרכוש לא יודעים, אבל שלשה פקידים יודעים. רק בור מוחלט יכול אחרי 2008 עוד להאמין בשטות הזו . 2008 החברות הממשלתיות למחצה היו הפרחחים הגדולים וכל המפקחים ,בראשם הפד , היו עוורים מוחלטים

02
ג
  • 12:31
  • 23.02.14

נוכלים הם אנשים שבמקום חדר מלון יספקו לכם מסרק, שימכרו לכם מחשב שלא עובד, שיתנו לכם שטרות מזוייפים. האם זה המצב?
תמשיכו לשנוא הצלחה ותראו איך ייגמרו לכם הקוראים

  •  
    נטלי
    • 12:24
    • 31.03.14

    כאלו שלא היה להם אומץ להאבק, להתמודד, להזיע ולנסות,
    ואז כמובן ... גם לעולם לא הצליחו. וכן, בואו נדייק במינוחים -
    נוכל הוא מי שמבטיח לך מוצר X ונותן לך Y, לא מי שמשתמש
    באפשרויות החוקיות, גם אם הן פרוצות למידיי...

הפופולריות במגזין TheMarker
הצעות מיוחדות