תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בליכוד ובש"ס מנותקים מהרשתות החברתיות - לפיד לימד אותן לקח"

טל שניידר החזיקה במשרה הנחשקת של כתבת "מעריב" בוושינגטון ואחרי שבע שנים חזרה לארץ - ופוטרה ■ היא לא מצאה עבודה במשך שנה וחצי, היתה בדיכאון, הרגישה אבודה ■ ואז הכל השתנה ■ העיתונאית והבלוגרית - הווב-סלב החם ברשת נכון לעכשיו - מסבירה איך זה קרה לה

14תגובות

בתחילת הראיון ביקשנו מטל שניידר לשתף בשיחה בינינו את החברים שלה בפייסבוק (4,500), ואת העוקבים שלה בטוויטר (2,600). טל צילמה אותנו מראיינים אותה (באייפון שלה) והעלתה סטטוס תחת הכותרת "עזרו לנו למצוא מהו מדד ההצלחה לנשים". התגובות שהתקבלו, חלקן משעשעות, חשובות פחות ממה שהסטטוס שלה עשה במערכת TheMarker כשהעורכים והכתבים שקיבלו התראה בסלולרי שלהם עברו להציץ מהחלון או להיכנס ולומר שלום. אז ידענו: שניידר, שפוטרה מעיתון "מעריב" מכיוון שלא נמצא לה תפקיד, שחיפשה עבודה במשך שנה וחצי בלא הצלחה, שהשלימה הכנסה במשמרות בדסק כפרילנס בשכר נמוך, שהבלוג שפתחה לא התרומם במשך שנה - נהפכה בחודשים האחרונים לווב־סלב של הברנז'ה העיתונאית. והיא לא רק סלב בקרב העיתונאים. כיום שניידר נחשבת לאחת שעשתה את זה. אחת שלמרות שגלגלי הפרינט הדוהרים במדרון דרסו אותה, היא קמה ובלא מעט עקשנות וכישרון מצאה את הנישה שלה - ולא סתם נישה: שניידר היא כיום אחת העיתונאיות הבולטות בתחום שלה ובמקביל מתפרנסת בכבוד יחסי.

שניידר עושה את מה שאוהבים לכנות "העיתונאות האולטימטיבית החדשה". היא מערכת של אישה אחת שעובדת מהבית (או מהשטח), היא מצלמת, כותבת ועורכת את עצמה, מעלה סטטוסים לפייסבוק, מצייצת בטוויטר וכותבת לבלוג שלה פוסטים שמופיעים לעתים גם באתר "הארץ" או באתר סלונה. היא מופיעה בכנסים, מרצה בפני דיפלומטים זרים, מדברת ברדיו ומוזמנת תדיר לתוכניות טלוויזיה. היא נמצאת בחיוג המהיר של פוליטיקאים ועוזריהם שעוקבים אחריה בכל הפלטפורמות וממהרים להתקשר כדי להתלונן על משפט שלא נראה להם או לתת סקופ על מתחרה. מעבר לכל זה היא גם הצליחה פה ושם להשפיע על סדר היום הפוליטי, למשל בדרישה שלה מהעיתונים, ערוצי הטלוויזיה והסוקרים שלא להתעלם מהמפלגות הערביות, או במאבקיה בנוגע לייצוג ושוויון לנשים.

שניידר דווקא לא הכירה טוב את הסביבה הפוליטית שאותה היא מסקרת עכשיו. בעבר היא היתה שליחת "מעריב" בוושינגטון במשך חמש שנים. היא סיקרה את ביקוריהם של שרים וראשי ממשלה ישראלים בחו"ל, את ההתרחשויות בשגרירות ואת מה שקורה בפוליטיקה האמריקאית, בבית הלבן ובקונגרס. כשחזרה לישראל בסוף 2009 עבדה כחצי שנה במגזין "עסקים" של מעריב ככתבת היי טק ותקשורת.

אז למה פיטרו אותך?
"המון שנים נעדרתי מישראל והשוק העסקי פה לא היה מוכר לי. לא הייתי מחוברת. ממסיבת העיתונאים שאחרי רכישת פרטנר על ידי אילן בן דב יצאתי בשוק. זה היה חודשיים אחרי שחזרתי לארץ. אחרי שאתה הולך שנים לאירועים פוליטיים אפילו הפאר וההדר של הסטייט דפרטמנט לא התקרב לזה של פרטנר שנראתה כמו "חתונה לבנה". בן דב היה לבוש לבן וכל האירוע היה בצבע לבן, אבל מה שהיה יותר מפתיע הוא שבן דב החל להסביר את הגימטריה שמאחורי החתימה: 2 ועוד 8 שווה 10. אילן בגימטריה זה 91, וגם מסתכם ל־10; אוקטובר הוא החודש העשירי.

טל שניידר
אייל טואג

"הופתעתי גם מהעובדה שחלק מהכתבים התנהגו כמעט כמו יח"צנים - ניכר היה שהם התרגשו מהעסקה והיה להם פחות דחוף לשאול שאלות ביקורתיות. הבנתי שזה לא מעניין אותי וביקשתי להיות בדסק חדשות החוץ. אמרו לי שהם צריכים כתב היי טק ושאין מה להציע לי, ואז שימוע והביתה".

ואז חזרת למעריב?

כן, כמו מגנט. אחרי חצי שנה חזרתי לדסק החוץ למשמרות לילה ולסופי שבוע, כמובן כפרילנס בלי תנאי העבודה. זו הייתה סיטואציה קשה אבל הייתי בפני החלטה או שאני מפסיקה להיות עיתונאית או שאני מובטלת. במקביל ניסיתי לשכנע עורכים שיש לי מה להגיד. הצעתי כתבות ונושאים. עשיתי פרופיל על אחד האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו רון דרמר, שאף אחד לא כתב עליו עד היום. זו היתה כתבה ענקית עם עשרות מרואיינים. היא לא הייתה משתלמת כלכלית, אבל זו היתה כתבה חשובה. התחלתי לעבוד במעריב ובגלובס במקביל במשמרות של דסק חוץ מדינית במעריב, ובליידי גלובס והשתמשתי בקשרים שנותרו לי בוושינגטון לכתבות.

על הנסיבות שהובילו אותה להקים את הבלוג היא אומרת שתמיד חשבה שאין בישראל אף בלוג פוליטי ושהיא תרצה להקים פלטפורמה עצמאית, "סוג של כרטיס ביקור שיאפשר לי גם לשלב את ההיכרות שיש לי עם השוק האמריקאי והישראלי. הרבה פעמים היו לי כתבות שהתחלתי ושהעיתונים דחו, או שהיה משהו שנראה שאוכל להרים בקלות. בכל מקרה אתה לא מקבל על זה כסף, אז למה לא להפוך בלוג למקום כזה שאפשר לכתוב בו לא רק דעות אלא גם עובדות. בנובמבר 2010 נפתח הבלוג בעזרת אחי, שגם עזר לי עם השם - 'הפלוג'. ההתלבטות היתה אם להתמקד ביחסי ישראל־ארצות הברית או בפוליטיקה מקומית. הפוסט הראשון היה ביקורת על הפוליטיקאים שלא מנהלים את הרשתות החברתיות שלהם".

על מה חלמת?
"הייתי אבודה. בדיכאון ואבודה. אדם שמפטרים אותו לא חושב שיש כשל שוק, אלא שהוא היה גרוע. אני פוטרתי וראיתי שכולם מוצאים עבודה וזו היתה בשבילי הוכחה נוספת לחוסר הכישרון. אם כולם מסתדרים, אני הדפוקה, לא?"

כמה זמן לקח לך להבין שאת כבר לא אבודה?
"הרבה מאוד זמן. אולי שנה וחצי מאז שנפתח הבלוג. כל הזמן ניסיתי למצוא עבודה. במקביל, הצעתי את עצמי לכל תפקיד הכי קטן שהתפנה, כולל יזמות שניסיתי שהצריכה שתי נסיעות לארצות הברית על חשבוני לחפש משקיעים. והכל כשל. בדצמבר 2011 ישבתי עם חבר טוב וקיטרתי שכולם מעצבנים אותי. באתי עם רעיונות מעניינים, התראיינתי אצל העורכים הראשיים. על חלק אמרו שאין להם כסף, חלק נפסלו כי הם לא היה מוצלחים, וחלק מהדברים כבר חשבו עליהם. ככל שעליתי למעלה הם היו יותר אדיבים אלי, אבל זה לא עזר לי למצוא עבודה.

ושיחת הקיטורים הזאת היתה קו פרשת המים.
"כן. הוא אמר לי, 'תפסיקי לרדוף אחרי כולם ותתחילי להביא את הרעיונות והסקופים שלך לבלוג. במקום למכור להם את הסחורה, תעשי הפוך. תהפכי אותו למעניין יותר'. חשבנו אז שזה יקח שנה־שנתיים של מאמץ, שמראש לא נרוויח כסף אבל שזה ייצר עניין. כבר אז ייחסתי משקל רב לרשתות החברתיות, היו לי חשבונות פייסבוק וטוויטר. זאת היתה החלטה מודעת לקחת את הבלוג ולהפסיק עם כל רעשי הרקע והדיכאון. מאותו רגע -  כתבתי פוסט כל יום, חמישה ימים בשבוע בלי הנחות. התייחסתי לבלוג כאל מעסיק שלי, כמקום העבודה. ואז גם החלטתי שזה לא פוליטי־דיפלומטי וחדשות חוץ אלא רק פוליטיקה".

איך ניסית לקדם את הבלוג?
"החלטתי שקהל היעד שלי הוא לא כל העולם. לא מעניין אותי שיבואו 20 אלף גולשים, כי ידעתי שמפרסומות לא אראה כסף. מרגע שהבנתי את זה החלטתי שאני לא מתייחסת למספר הגולשים כי זה לא מה שרלוונטי באותו רגע ולכן גם אין חשיבות למיקום שבו המידע מפורסם, בבלוג עצמו או בפייסבוק למשל. הבנתי שמה שחשוב זה לייצר שיח. התקשרתי לכנסת, ביקשתי את הרשימה של כל עוזרי הח"כים, עברתי על כולם בפייסבוק והצעתי להם חברות. למדתי שזו הכוורת המזמזמת מסביב לפוליטיקאים, אלה האנשים שמייעצים להם איך להתנהל, הם הקשבים שלהם. ידעתי שזה יכול להביא לי את תשומת הלב של הפוליטיקאים, וגם לתת לי סיפורים ומידע.הבנתי שהשלב הראשון הוא להעלות את הרמה במובן של התוכן ושל ההשפעה שלו. שיהיה אפקטיבי, שאם אני כותבת משהו רע על ח"כ מסוים הוא יתקשר אלי. בשלב הראשון הייתי עולה בצ'ט מול העוזר ואומרת לו שהבוס שלו הוזכר בבלוג. בתוך חודשיים־שלושה הם התחילו לבוא כמו דבורים לכוורת. הרי בכל מקרה הם מסתובבים וכל היום מרכלים. הם באו, והפעם עם אינפורמציה. ואז הבנתי שמה שאני כותבת בפייסבוק, גם אם לא נכנס לבלוג, יש לו המון משמעות. הפיד שלי זה בעצם העיתון הפוליטי שלהם. אחרי שהם קוראים את עמודי 2־3 ב"הארץ" ו"ידיעות", הם נכנסים לפייסבוק וזה רץ להם כל הזמן. כך שמי שמכור ויודע איפה לחפש - שיחפש גם אותי".

יותר מדי זמן בבית

שניידר, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת ברמת השרון. עבודתה - בעיקר בתקופת הבחירות - דורשת ממנה להשתתף באירועים פוליטיים רבים שמתקיימים בשעות הערב ("לפחות שלושה בשבוע") והרצאות, ולדבריה היא מצליחה "לג'נגל" בין הדברים בעיקר הודות לעובדה שהיא נמצאת בשאר שעות היום (כלומר - בין ראיון בטלוויזיה וברדיו לבין הרצאות וכנסים) בבית: "יש אימהות קרייריסטיות שיש להן רגשות אשם על כך שהן לא בבית, אבל אני אולי יותר מדי בבית", היא צוחקת.

זו לא מעמסה להיות כל הזמן ברשתות החברתיות?
"לא, זה פיור פאן. ביקשתי מאנשים לשים אותי כפייבוריט בפייסבוק (סימון שגורם לכך שכל עדכון סטטוס של שניידר "קופץ" בהודעה מיוחדת לגולש בזמן אמת). וכך כל פעם שאני כותבת סטטוס כמה קשבים מקבלים נוטיפיקציה וככל שהסטטוס מרגיז יותר, זה עובד חזק יותר. יש מצבים של 20־30 תגובות במיידי. בכלל, השיח של קוראים־גולשים חזק ברשתות החברתיות הרבה יותר מאשר בעיתונות המסורתית. האפקט הוא אדיר - כשאני כותבת סטטוס שהוא שגוי לדעת הדוברים או שהייתי צריכה לקבל תגובה עבורו מתקשרים אלי תוך שנייה".

לפי מה את מחליטה איפה לפרסם מה – בבלוג או בפייסבוק ובטוויטר?

תלוי איפה אני נמצאת. אם אני בדרכים אני אזין את הפיד ולא אכתוב פוסט. לא עשיתי הפרדה בין הפיד שלי האישי לעבודה אבל מזערתי מאד את העניינים האישיים עד לרמת המינימום.

ממה את עושה כסף?
"התוכן הפוליטי לא מביא המון גולשים, גם באתרים הגדולים החומרים בנושא לא מביאים גולשים. לכן מקורות ההכנסה מפוזרים. אני כותבת שמונה פוסטים בחודש ב'הארץ' ושמונה באתר סלונה, אלה פוסטים שלאחר מכן מופיעים בבלוג. אני כותבת ב'פירמה' וב'גלובס הערב'. ויש כבר פרסומות בבלוג, בינתיים זה בעיקר פלטפורמה לפרסומות עתידיות. אני גם מתדרכת דיפלומטים זרים בשגרירויות, מרצה לתורמים של עמותות שבאים מחו"ל ומופיעה בחוגים לתקשורת באוניברסיטאות".

הכל בתשלום?

כן, יש אתרים שביקשו שאכתוב להם דעות בחינם ולא הסכמתי.

אז למעשה את מספקת תוכן בחינם בכמה פלטפורמות, אבל גובה כסף על המותג שנוצר בעקבות התוכן הזה.
"נכון".

פיצחת את המודל העסקי של העיתונאי־הבלוגר.
"אני לא מרגישה שפיצחתי מודל. למרות שיש הכנסות ואני בסך הכל שבעת רצון מכך, צריך לזכור שלא הכל ורוד - אנשים שהם פרילנסרים עובדים מהיום למחר ואין להם אופק תעסוקה מסודר. הם נמצאים בשוק ללא תנאים סוציאליים, ללא יציבות, ללא התנאים שהעיתונאים השכירים רגילים להם - ולכן זה עדיין רחוק מלהיות מצב אידיאלי".

היום את מצליחה לסגור את החודש עם שכר דומה או אפילו גבוה יותר מכפי שהשתכרת כעיתונאית שכירה?

"אני מרוויחה קצת יותר אבל אני עובדת הרבה יותר קשה ובאופן טבעי אני גם הרבה יותר לחוצה.  אני צריכה לעסוק במשהו שלא עסקתי בו כשהייתי עיתונאית – להציע רעיונות, ליזום פרויקטים ומיזמים, לעסוק בטכנולוגיה וללכת להרצות כהכנסה משלימה. ההרצאות הן הכנסה חשובה כדי לגמור את החודש. כדי לאפשר לי לעסוק בעיתונות עצמה אני חייבת את האקסטרה הזה".

ומה לגבי אתיקה? איך נקבעים כללי המותר והאסור שלך?

"היה פוליטיקאי שרצה תוך כדי הבחירות שאנחה אירוע שלו, ולא הסכמתי. כי זה לא היה נראה לי מתאים. אני מחליטה לפי העניין".

נקודת המפנה של הבלוג היתה במארס 2012, כשאף כלי תקשורת לא רצה לעשות סקר לפריימריז בקדימה בין שאול מופז לציפי לבני, ושניידר הרימה את הכפפה. הסקר משך תשומת לב גם מכיוון שהוא נעשה בדרך של גיוס כסף ברשת.

אבל בסקר יצא שציפי לבני מנצחת, כלומר הסקר נכשל.
"הוא נכשל, אבל מי סופר. וחוץ מזה הסקר נותן תמונה לאותו יום. זה שאנשים מצפים שסקר יצפה את תוצאת יום הבחירות זו שגיאה שלהם. נכון, עם זאת, שיש בעיות עם סקרי מתפקדים במפלגות, ולכן כלי תקשורת לא עושים סקרים".

איך זה עבד מבחינה עיתונאית?
"בחלק של יצירת סיפור עיתונאי, זה היה מסובך כי בשלב זה קדימה היתה שנואה ברמות קשות, ולך תסביר לאנשים שאני לא מזוהה עם המפלגה, ושלא אכפת לי מי ינצח, אלא אכפת לי מהסיפור. אבל זה יצר המון רעש כי לא היה אף סקר אחר. זה הקפיץ את מספר כניסות לבלוג, ובנוסף עליתי על הרדאר של הבלוגיה של "הארץ", והתחלתי להופיע אצל קרן נויבך, בערוץ 1 ובהרצאות. זה קרה מאד מהר".

באחרונה הובלת קמפיינים, למשל בנוגע לייצוג נשים.
"נכון, ההצלחה של הבלוג קשורה גם לדעתנות כלפי נושאים שונים. בלוגרים יכולים לעשות מה שעיתונות לא יכולה. אתה יכול להחליט שבא לך לקדם נושא מסוים, עדיף ממוקד - גם בנושא וגם בטווח הזמן - ולא לוותר. נפגשתי עם דב חנין והוא הסב את תשומת לבי לאי הפיצול של המפלגות הערביות בסקרים, ואמר שכדאי להתעקש. ידעתי שזה ממוקד מטרה, יש לזה זמן מוגדר, הבחירות ייגמרו, קל להתווכח כי יש החלטת שופט בעניין, כלומר מערכת המשפט לצדי, וחוץ מזה גזענות פשוט להסביר. כל מה שצריך היה לעשות זה להשתמש בכלים שיש לך - כלי חפירה. וזה תפס. זה הפך למנטרה, שכל מי שרואה סקר שם לב לזה".

ואיפה את חופרת עכשיו?
"עכשיו אני חזק בקטע של מינוי נשים בקבינט הביטחוני. אני מרגישה שיש מוכנות גדולה להקשיב בנושא הזה".

שניידר אומרת כי היא לא חוששת להיות "מזוהה מדי" עם האג'נדה הפמיניסטית הלא בהכרח פופולארית: "אף פעם לא חשבתי מה יגידו. מפריע לי שבכל פעם שמנהלים את הויכוח על פמיניזם יש טיעונים קבועים שעולים: או שמשתמשים בשם של אישה לא פופולארית כמו מירי רגב  - שזה מצחיק אותי כי כאילו אין גברים כאלה. ויש את הטיעון הקבוע של 'למה את שואפת להסתכל על מה שאנשים עושים לפי מה שיש להם בין הרגליים?'. אני שואלת בחזרה: 'למה אתה נצמד למה שיש להם בין הרגליים ולא למה שיש להן בין האוזניים?' נשים מביאות משהו אחר לטעמי. אז צריך לעבור את המחסום הרגשי הזה של לכאורה פגיעה בשוויון בכך שעושים העדפה מתקנת. התוצאה של הלכאורה שיוויון הזה היא שהיו 14 שנים של קבינט ביטחוני בלי אף אישה".

הנשים שנבחרו לכנסת כבר קיבלו דחיפה בעקבות שיריון ואת מצפה שהן יקבלו שיריון כפול גם לקבינט?
"כן, כי הכל לא שוויוני. מרכז הליכוד, למשל, הוא גוף שבו יש 90% גברים. התקנון ובכלל האופן שבו הוא מתנהל גברי. ציפי חוטובלי ולימור לבנת לא הצליחו ולא ניסו להביא לשינוי במרכז, אבל הן כן עשו דברים לטובת הנשים. מי שהכניס את התקציב לספורט נשים היא לימור לבנת, אמנם מעט כסף אבל זה חסר תקדים. היא הגיעה למצב שמחצית מהמשלחת האולימפית היו נשים. היא דחפה את זה. היא הענישה כל אגודת ספורט מקומית שלא כללה נשים. מצד אחר לא שמענו ממנה מילה על נתן אשל - כי היא מפחדת. בקבינט היא היתה משקיפה, השרה הראשונה בליכוד אי פעם. היא לא זוכה לקרדיט. חוטובלי צעירה ואהודה אבל כשרב מסוים יצא ואמר שנשים לא צריכות להיבחר למועצה המקומית היא יצאה נגדו וזה יפה. זה עניין עקרוני של נראות וייצוג. וגם אישה אחת זה לא מספיק. צריך לפחות שליש נשים בקבינט".

מה הפתיע אותך במערכת הפוליטית החדשה בישראל?
"פוליטיקאים שלא נוגעים באנשים. שנשארים מרחוק".

למי את מתכוונת?
"לראש הממשלה ולכל שריו".

הם לא מתעניינים בציבור?
"נראה שלא. הם לא ניצלו את ההזדמנות לדבר עם אנשים".

הם פחדו?
"לפי מה שהבנתי בליכוד, זה לא שפחדו אלא שהם לקחו דוגמה מראש הממשלה. אם הוא לא משוחח ונפגש בצורה עממית, אז גם הם לא יעשו את זה".

ולפיד?
"אם יאיר לפיד ילמד את הלקח של הקמפיין הוא לא יפסיק עם זה. וגם שלי יחימוביץ' היתה חזקה בזה. זה חשוב לפוליטיקאי כאבן דרך להתנהלות, להיות קשוב. הליכוד וש"ס הכי אטומים למה שקורה מסביב. יש אצלם המון ביקורת פנימית ואנשים שלא מרוצים מההנהגה. הם מנותקים מעולם הרשתות החברתיות".

לדרעי יש טוויטר.
"זה הכל מנוהל. הרבנים נמצאים בפער אדיר מהציבור שלהם. הציבור החרדי גולש בטירוף. כשהיו רק טלוויזיות הרבנים עוד הצליחו לעצור את זה אבל ברגע שהם התחברו לאייפונים כבר אי אפשר. זה מה שהולך ברשתות החברתיות, חרדים פונים אלי בעצמם ישירות בפייסבוק, מחפשים קשר עם עיתונאים. הם חולי תקשורת".

פוליטיקאים מתקשרים אלייך באופן ישיר?
"תלוי מי, יש עדיין כאלה שלא מכירים אותי, אני חושבת".

מי היה הפוליטיקאי הכי אמיץ?
"שלי יחימוביץ' עשתה קמפיין התאבדותי. היא ניסתה להפוך את השיח. יש לי המון ביקורת עליה, אבל זה היה ניסיון אמיץ וכושל לשנות את השיח. היא ניסתה להפוך את סדר היום. בפמיניזם היא מקבלת ציון נמוך מאוד, בכנסת היוצאת היא לא היתה  סולידרית כלפי חברות כנסת אחרות בעניין של שיתופי פעולה בחקיקה פמיניסטית, דלתה סגורה בפני ארגוני הנשים".

מה לגבי ציפי לבני?
"היא אדם אמין, אבל מבחינה פוליטית אין לה בסיס כוח ואין לה תמיכה ציבורית. היא כושלת לגמרי במובן הפמיניסטי, היא מנצלת את העניין לצרכיה כשזה נוח לה. היא יכלה לבחור את הרשימה שלה כפי שרצתה ודחקה את הנשים חוץ ממנה למקומות לא ריאליים".

לסיום, אנחנו מבקשים ממנה לתת סוג של טיפ לעיתונאים אחרים ואנשים כותבים שקוראים את הבלוג שלה ותוהים אם אפשר לשחזר את המודל.

האם אפשר לעשות את מה שאת עשית בתחומים אחרים?
"ברור שאפשר לשחזר את מה שעשיתי. בתרבות, במשפטים, בכל תחום - אם אתה מעניין, יקראו אותך. הרי 90% מהמידע כבר לא בלעדי. גם לא תמיד צריך לתת את המידע מעובד. ניח שיש החלטה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. למה הקוראים צריכים לחכות עד שתהיה כתבה? אני עושה צילום מסך של ההחלטה כותבת בשתי מילים על מה מדובר, ומעלה".

הכתבה מתפרסמת בגיליון מארס של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

שער מגזין W



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם