"צריך לשאול איפה היתה האליטה המשפטית כשמכבש התאצ'ריזם התחיל לרמוס" - דין וחשבון - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מחאת האוהלים

"צריך לשאול איפה היתה האליטה המשפטית כשמכבש התאצ'ריזם התחיל לרמוס"

עורכי דין חברתיים: אזלת ידו של בית המשפט העליון סייעה לקידום מדיניות שוק תאצ'ריסטית; שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, מבקר דווקא את הממשלה והכנסת

38תגובות

>> "זה שמחאת האוהלים עדיין לא הגיעה לבג"ץ זה אחד הנסים שקרו כאן בזמן האחרון", אומר פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, ספק בצחוק ספק ברצינות. אל תטעו בפרידמן. למרות חזותו החיצונית ה"מרובעת" והאוריינטציה שלו כמי שבא לכאורה מקרב האליטות והממסד, הוא דווקא שמח על התעוררות המחאה החברתית ותומך, ולו מרחוק, באנשי האוהלים.

אהרון ברק
בכר דודו

"מה שקרה כאן זה דבר שלא מתקבל על הדעת: פערי השכר בין משכורות הבכירים לשכר הדרגים הנמוכים יותר; מערכת המיסוי שהגדילה את המסים העקיפים וצימצמה את המסים הפרוגרסיביים יותר כמו מס הכנסה ומס חברות; תהליכי ההפרטה של בנקים ושל גופים כמו בתי הזיקוק; והניצול והשימוש של המדינה בקרקעות שלה, כשהיא עצמה מתקרבת למונופול בתחום המקרקעין - כל התהליכים האלה נראים לי לא נכונים ובעייתיים", אומר פרידמן.

פרידמן סבור שאין דבר מפתיע בתמיכתו בתנועת המחאה. כאשר היה שר בממשלה, הוא מזכיר, הוא תמך בהצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' להגביל את שכר הבכירים, וכן - בהצעה, שבסופו של דבר לא עברה - לתשלום שכר ומענק לחיילים בשירות חובה. "לצערי, זה לא נכלל בדרישות של תנועת המחאה", הוא אומר.

תמיכתו במחאה, הוא מסביר, אינה נובעת "מתוך גישה סוציאליסטית שאומרת שכולם צריכים לקבל שכר שווה. ברור שצריכים להיות הבדלים בשכר ותמריץ לעבוד, אבל התהליכים שעברו עלינו חריפים מדי ולא מתקבלים על הדעת".

המהפכה שפסחה על העניים

האם למערכת המשפט היה חלק באותם תהליכים "חריפים מדי" שעברו על ישראל ושהביאו בסופו של דבר לתסיסה החברתית המתרחשת בימים אלה? לדעת עו"ד יובל אלבשן, מנהל רשת מרכזי הזכויות לשכבות חלשות של עמותת "ידיד" ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, התשובה לכך חיובית באופן נחרץ.

אלבשן מפנה אצבע מאשימה לכל מי שנמנה על האליטה המשפטית - "עורכי דין בכירים, פרופסורים למשפטים באקדמיה, שופטי בית המשפט העליון, וכמובן המחוקקים וכל מי ששותף למעשה החוקתי". האליטה המשפטית, לדבריו, לא רק שלא בלמה את מה שהוא מכנה "דהירת המהפכה התצ'ריסטית שהביאה עלינו בשנות ה-90 את ההפרטות, את עליית הזכויות הליברליות שמאפשרות תחרות ופתיחת שווקים, ואת הקפיטליזם הנוכחי שבו כל דאלים גבר" - אלא שהיתה הדלק שאיפשר למכונה הזו לנוע קדימה.

"מדברים על האליטה הכלכלית ועל הרשות המבצעת כמי שאחראיות לקריסת מעמד הביניים. זה נכון שמי שהחזיק בהגה היו הפוליטיקאים, אנשי הרשות המבצעת והמחוקקת, אבל האליטה המשפטית צריכה לשאול את עצמה איפה היתה כשהמכבש הגדול הזה של התאצ'ריזם התחיל לרמוס, בתחילה את העניים ואחר כך את מעמד הביניים".

לדברי אלבשן, זה לא נכון לומר שלמערכת המשפט אין חלק בקריסת המערכות. "המשפט הוא לא ניטרלי. כבר 15 שנה מדברים על קריסת מעמד הביניים, על צמצום זכויות העובד לעומת הדגשת זכויות המעביד. היה פה כוח אדיר ששינה את כללי המשחק, החליף את הערכים, העביר נכסים מידיים ציבוריות לידיים פרטיות, אך אל מול הכוח הזה שהובל על ידי הפוליטיקה והכלכלה לא התייצבה המערכת המשפטית בבלמים ואיזונים".

מי לדעתך אשם בכך?

עמ' 25 - דניאל פרידמן
סלמן אמיל

"אני מאשים את האליטה שהובלה על ידי השופט אהרון ברק (נשיא בית המשפט העליון לשעבר שפרש מתפקידו ב-2006, נ"ר). הם אלה שאיפשרו את שינוי סדר היום. המהפכה החוקתית של ברק ושינוי הערכים בתוך עולם המשפט הם שאיפשרו למהפכה הכלכלית הזו לקרות. לא עצרו אותה ואף נתנו לה לגיטימציה - לא רק חוקית אלא גם מוסרית. הם לא איפשרו זאת דרך מחדל, הם היו אקטיביים מאוד". לדבריו, "כיום נדמה שבגלל המעמד החלש של בית המשפט העליון, הוא לא יכול לשנות. אבל בשנים ההן ברק ותומכיו היו חזקים מאוד. הם לא ישבו במושב האחורי - הם ישבו לצד הנהג".

איך אפשר להאשים בכך את ברק, שהוביל את המהפכה החוקתית שהעלתה את זכויות האזרח כמו הזכות לכבוד, שוויון, וחופש העיסוק, למעמד של עליונות נורמטיבית?

"ברק מעולם לא היה אביר זכויות האדם בהקשרים שאנו רואים כיום בשדרות רוטשילד. המדיניות שלו דגלה במדינה שתתערב כמה שפחות, אבל אף אחד לא מחה ואמר שכשאין מדינה יש ג'ונגל ואז יש הרס של זכויות אדם". לדברי אלבשן, "המהפכה החוקתית של ברק פסחה על העניים ועל מעמד הביניים. לא היו בה זכויות חברתיות, היו בה רק זכויות ליברליות. איפה הזכויות שרלוונטיות למעמד הביניים? איפה הזכות לדיור שהיא הזכות הרלוונטית אל מול זכות הקניין של בעל הדירה?

"המהפכה החוקתית היתה מהפכה של אלה שיש להם, היא דילגה על כל האחרים, על אף שלא היתה מתאימה ממנה להגן על המוחלשים. ערך כבוד האדם קיבל במסגרתה משמעות של אוטונומיית הפרט, תחרות חופשית וקניין, וכשאתה מחבר את כל זה אתה מקבל שמי שיש לו כוח מקבל עוד עוצמה ומי שחלש - נשאר בשוליים".

כיצד להערכתך יכול היה בית המשפט העליון לפעול אחרת? "לפתחו של בית המשפט הגיעו הזדמנויות רבות להגן על זכויות חברתיות - אך הוא לא רצה לעשות זאת כי זה היה מנוגד לתפישת העולם שלו". אלבשן מונה דוגמאות לכך מתחומים שונים: "זה שהקניין הפרטי נהפך לזכות מקודשת, אך בית המשפט העליון לא הכליל בתוכה את הזכות לדיור ציבורי, את זכות הקניין לאלה שאין להם, הוא לא נתן הגנה קניינית לדיירי הדיור הציבורי או לסיוע בשכר דירה.

"למשל ההפרטה הזוחלת בחינוך. בית המשפט העליון - לא רק שלא יצא נגדה, הוא איפשר אותה בחסות ההכרה בחופש הפרט והערכים הניאו-ליברלים, בו בזמן שהוא קבע שהזכות לחינוך היא לא זכות חוקתית שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל אותה. בית המשפט דחה עתירות בנושאי בריאות ובנושא קיצוץ קצבאות. למעשה, זה ניכר בכל תחום חברתי".

למה האליטה המשפטית תמכה במהפכה התצ'ריסטית הזו? האם זה בגלל שלדעתך היא חלק מהמעמד החברתי והכלכלי הגבוה?

"כן, כי הם שייכים לאותה אליטה כלכלית. הגיס שלהם הוא איש עסקים, החברים שלהם הם אנשי עסקים שהם חלק מאותה אליטה כלכלית וזו השקפת העולם שלהם. אצל השופט ברק זה נובע מהשקפת עומק שרואה בכוח של המדינה כוח שחייבים לצמצם כדי להגן על הפרט".

עמ' 25 - טל ניר
אורלי דיין

לא התפקיד של בית המשפט

פרופ' פרידמן דוחה את עמדתו של אלבשן ואינו סבור שיש להפנות את האצבע המאשימה אל מערכת המשפט. פרידמן, שלא היסס לבקר בחריפות את מערכת המשפט ואת בית המשפט העליון בפרט, גם בזמן כהונתו במשרד המשפטים, דווקא יוצא הפעם להגנתה: "המחאה הנוכחית מוכיחה שאת הטענות האלה אפשר וצריך לכוון לממשלה ולכנסת. יש פה עוול משווע אבל זה לא התפקיד של בית המשפט לתקן אותו. אני תומך בגישה שתשנה את מה שמתרחש כאן ותצמצם את הפערים בחברה הישראלית, אבל הציפייה שזה יתרחש באמצעות בית המשפט היא לא ריאלית".

בניגוד לאלבשן, פרידמן סבור כי "המשפט הוא כללים להתנהגות ולניהול החברה. להשקפתי הכללים נקבעים על ידי המחוקק ואינם צריכים להיקבע על ידי בית המשפט. המחוקק קובע שהמע"מ יהיה 16%. בית המשפט לא יכול לקבוע שזה יהיה 12%. באותה מידה אני לא חושב שזה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מה זה קיום בכבוד. הוא לא יכול לקבוע שבשביל לממש קיום בכבוד צריך להוסיף עוד 500 שקל למשפחות חד-הוריות וגם לא יכול לומר מניין יבוא הכסף לכך".

כמי שתקף את האקטיביזם השיפוטי של ברק וקרא לצמצום סמכויותיו של בית המשפט העליון, זה לא מפתיע שלדעת פרידמן, "מוסד צריך להבין את גבולותיו. ברגע שבית המשפט יאמר שהזכות לכבוד כוללת גם זכות לדיור, צריך לקבוע שצריך לספק זכות לדיור וכמה מטרים מגיעים לכל משפחה. אבל מאיפה בא הכסף? זה נושא לממשלה.

"יש גבול ליכולת של בית המשפט כי זה בעצם לחוקק, וזה מעבר לסמכויותיו. התלונות כלפיו נובעות מכך שלקח לעצמו סמכויות בתחומים שלא היה צריך לקחת, ואז אומרים לו: אם אתה יכול לטפל בפינוי מרצועת עזה או בשביתת הפרקליטים, אז למה שלא תדון בקיום בכבוד או בשביתת הרופאים?"

האם לא היה זה מתפקידה של מערכת המשפט לפחות לאזן ולרסן את אותם תהליכים בעייתיים, שהביאו להפרטות ולפערים הגדולים בשכר?

"להערכתי לא, כי זה מעלה שאלות שבית המשפט לא יכול להכריע בהן. אי אפשר לצפות מבית המשפט לתפוס את תפקידה של הדמוקרטיה. אם הכנסת היתה מוכנה ללכת להפרטה, זה לא התפקיד של בית המשפט להחליט בעניין. בפסק דין כזה או אחר יכול להיות שינוי לכאן או לכאן, אבל המגמה הכללית של הפרטה ושל צמצום המיסוי הישיר והגדלת המיסוי העקיף זו מגמה שהובילה הממשלה והכנסת".

חוששים להגיש עתירות חברתיות

עמ' 25 - יובל אלבשן
ורשבסקי אייל

גם עו"ד טלי ניר, מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות כלכליות באגודה לזכויות האזרח, לא סבורה שמערכת המשפט היא זו שצריכה לערוך חשבון נפש. לדבריה, "בית המשפט העליון אף פעם לא היה מוביל הצדק החברתי במדינת ישראל ולא היה מוסד שהגן על זכויות חברתיות או על אנשים שחיים בעוני ועל פערים חברתיים. הסיבה לכך לא נעוצה רק בבית המשפט עצמו, אלא קודם כל בעובדה שחוקי היסוד שנחקקו ב-92' לא כללו הגנה על זכויות חברתיות.

"חוקי היסוד מעגנים זכויות אזרחיות כלכליות במהותן כמו חופש החוזים, חופש העיסוק וזכות הקניין, ולכן כשהזכות לשכר הוגן מתנגשת בזכות המעסיק לחופש החוזים מול העובד, לבית המשפט אין את הכלים להגן על הזכות לשכר כמו שצריך, כי היא לא באותה רמה נורמטיבית של הזכויות הכלכליות".

ניר מסכימה עם אלבשן כי לבית המשפט העליון היו הזדמנויות רבות "להעלות את הזכויות החברתיות כיתה", אך הוא לא ניצל אותן, בין השאר כשדחה את בג"ץ עמותת מחויבות מ-2004, בו התבקש לפסול את הקיצוצים בקצבאות הבטחת הכנסה בשל פגיעה בכבוד האדם.

ברוב של שישה שופטים נגד אחד (אדמונד לוי) קבע העליון בסוף 2005 כי הקיצוץ בקצבאות אינו פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לכבוד המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

עם זאת, היא אומרת: "את האצבע המאשימה אני מפנה בעיקר לחברי הכנסת ולממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים, שהנהיגו מדיניות ששמה את הזכויות החברתיות במקום האחרון. הם קידשו את השוק החופשי הפרוע, כולל הפרטה של שירותים חברתיים חיוניים, ובתוך הקידוש הזה תומכי הזכויות החברתיות לא מצאו אוזן מספיק קשובה בכנסת כדי שחוק יסוד זכויות חברתיות יעבור".

חוק זה היה אמור לעגן את הזכויות החברתיות הבסיסיות כמו הזכות לחינוך, לדיור, לבריאות ולשכר הוגן, ולהעלות אותן לדרגה של זכויות על חוקתיות. "אם החוק היה עובר הוא היה יכול לשמש הגנה מצוינת, ואז בית המשפט העליון היה יכול לפסוק בצורה ששומרת יותר על הזכויות החברתיות", אומרת ניר.

לדבריה, "החוק נתקל בכנסת בהתנגדויות רבות והתוצאה היא שבית המשפט נגרר אחרי מדיניות הממשלה של קיצוצים תקציביים והפרטות, ולא הגן על אוכלוסיות מוחלשות ולזכויות חברתיות". לכן, היא אומרת, "מי שצריך לעשות חשבון נפש זה בעיקר המערכת הפוליטית ולא בית המשפט, שאינו מספיק חזק כדי לפתור את כל בעיותיה של מדינת ישראל".

כיצד העובדה שבית המשפט העליון הוא שמרני בתפיסת העולם הכלכלית שלו משפיעה כיום?

"אנחנו חושבים עשר פעמים לפני שאנו מגישים עתירה. אנו חוששים שנגיע לעליון ולא נקבל את הסעד המבוקש והתוצאה היא גושפנקא לממשלות ולרשויות המדינה להמשיך לפגוע בזכויות חברתיות ובאוכלוסיות מוחלשות. לכן יש פחות ופחות עתירות בנושאים של זכויות חברתיות".

למרות התחושות הקשות, אלבשן אופטימי וסבור שחל שינוי הדרגתי בשנים האחרונות במערכת המשפט. "לאחר שגם מעמד הביניים נפגע ולאחר שעולם המשפט נפתח בגלל המכללות, יש יותר סוכני שינוי לקולות שאומרים: יש דברים שחשובים מתחרות וזכות קניין.

"למערכת המשפט יש כיום הזדמנות לעגן את הזכויות החברתיות שכבר יש להן לגיטימציה. פסק הדין שבו עצרה הנשיאה דורית ביניש את הפרטת בתי הכלא הוא דוגמה לכוחה של מערכת המשפט".

"יש לקיים שוויון בין זכויות האדם השונות"

פרופ' אהרן ברק גזר על עצמו שתיקה בשנים האחרונות וגם העדיף לא להגיב לטענות המופנות כאן כלפי תפישת עולמו השיפוטית. עם זאת, ניתן למצוא בכתביו תשובה חלקית לדברים.

בהקדמה שכתב לספר "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל", הסביר ברק את גישתו לנושא: "כל שיטת משפט צריכה לתת דין וחשבון לעצמה אם ראוי לטפל בזכויות החברתיות ברמה חוקתית על חוקית. אין להסתתר מאחורי טיעונים 'פורמליים'. יש להתמודד במישרין עם השאלה איזו חברה אנו, מה הן שאיפותינו החברתיות ובאיזו מידה אנו מוכנים להגשים אותן", כתב ברק.

הוא קרא להעלות לרמה על חוקתית את הזכויות החברתיות כמו הזכות לחינוך, לדיור, לבריאות, לביטחון סוציאלי וליחסי עבודה הוגנים - ולהשוותן לזכויות פוליטיות אזרחיות אחרות, כמו פרטיות וחירות ממעצר: "על פי השקפתי, יש לקיים שוויון בין זכויות האדם השונות. אין זה ראוי שלזכויות האזרחיות יוענק מעמד חוקתי על חוקי ואילו הזכויות החברתיות יהיו במעמד 'נמוך' יותר".

עם זאת הקשה ברק: "היכן יוצב הגבול וכיצד תימנע התוצאה שכל הזכויות האזרחיות והחברתיות גם יחד ייתפשו כחלק מכבוד האדם וחירותו?" תוצאה כזו לדעתו "נוגדת כל גישה פרשנית חוקתית ראויה".

לפי גישת ברק, "יש לכלול בכבוד האדם וחירותו אותם היבטים אזרחיים וחברתיים הנגזרים ממושג היסוד של כבוד האדם ושל חירות האדם. מושג זה משמעותו חופש הרצון, האוטונומיה הפרטית ועיצוב האישיות".

בניסיונו לעודד את קידומן של הזכויות החברתיות, דחה ברק את הטענה שלפיה אין לאפשר ביקורת שיפוטית על חוקיותן של הזכויות החברתיות, משום שהן קשורות ליכולת הכספית של המדינה ואין לערב את בתי המשפט בהקצאת המקורות הלאומיים. "אין לקבל גישה זו", כתב ברק. "כל זכות אדם עולה כסף ואין בכך כדי למנוע ביקורת שיפוטית על הפגיעה בה".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם