הקרדיט לעיתונאי שווה יותר - דין וחשבון - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרדיט לעיתונאי שווה יותר

חוסר הפרגון בין כלי תקשורת בישראל הוא רעה חולה

3תגובות

האם מותר לעיתון או לאתר אינטרנט לפרסם סקירת עיתונות הכוללת ציטוטים נרחבים מעיתונים ואתרים אחרים? כיום, לא בטוח. האם הנוהג של תוכניות ראיונות ברדיו לצטט ידיעות מהעיתונים כפתיח לדיון הוא חוקי? אין תשובה חד משמעית. האם מהדורות החדשות בטלוויזיה שמדווחות לעתים ללא מתן קרדיט על נושאים שנחשפו בעיתונים מפרות את זכות היוצרים של העיתון וכתביו? בהחלט יכול להיות שהתשובה חיובית.

הפשרה שהושגה באחרונה בבית המשפט העליון בערעור שהגישו אתר TheMarker ובכירים בו על פסק הדין שבו נפסקו ל"מעריב" וכמה מכתביו פיצויים של יותר משישה מיליון שקל, מותירה שאלות פתוחות שהפרקטיקה העיתונאית ממשיכה להתמודד עמן מדי יום.

בפשרה שקיבלה את אישורו של בית המשפט העליון, הופחת סכום הפיצוי המקורי בחצי. נקבע כי TheMarker ישלם 3.3 מיליון שקל למעריב ולכתבים התובעים במקום החיוב המקורי, ובוטלה האחריות האישית שהוטלה על מייסדי אתר TheMarker, גיא רולניק ואיתן אבריאל. הקביעות המשפטיות העקרוניות בפסק הדין של השופט המחוזי, בנימין ארנון נותרו בעינן. קשה לומר שהן מקדמות את הדיון החופשי במדינה דמוקרטית.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

המנהל שלכם מהגיהנום? אל תתנו לו להרוס לכם את החיים

הכירו את חברות הטכנולוגיה שנרתמות לטובת הצרכן הפיננסי הישראלי

בית מעריב
דודו בכר

השופט ארנון קבע בפסק הדין שניתן לפני כשנה כי 453 ידיעות שנסקרו בסקירות העיתונות באתר TheMarker בתחילת שנות ה–2000 מהוות כל אחת הפרה של זכויות היוצרים של מעריב ולגבי ידיעות שלא ניתן בהן קרדיט לכתב, נקבע כי הופרה "הזכות המוסרית" של הכתבים. זכות מוסרית היא זכותו של יוצר לכך שהיצירה תיוחס לו.

בעידן המידע, היכולת של צרכני מדיה לעכל את המציאות היא מוגבלת. המון ערוצים, עיתונים, אתרים ועוד פלטפורמות. למי יש זמן לקרוא, להשוות, לגבש תמונה כוללת? לנוכח הצפת המידע יש חשיבות רבה לאתרים ולעיתונים המספקים סקירות, תקצירים, תמציות ובסיס להשוואה. בלי אלה, נטבע בים האינפורמציה. זכות הציבור לדעת תישחק. כמעט כל תוכנית אקטואליה, אתר ועיתון נשענים כיום במידה מסוימת על מידע שהושג על ידי כתבים במדיום אחר. ההיבט הזה נעדר מפסק דינו של השופט ארנון, אך לפסק הדין יש השלכות קריטיות עליו.

סקירת העיתונות חיה

מתי סקירת עיתונות היא לגיטימית? האם מותר לצטט בה ידיעות בשלמותן או חלקים מהן? תביעת מעריב נגד TheMarker חיסלה לחלוטין פרקטיקה של סקירות עיתונות במתכונת שהיתה נהוגה בישראל עד לתביעה. סקירות עיתונות היו נפוצות בעיתונים כלכליים כמו "גלובס" ו"טלגרף" הרבה לפני הולדתו של TheMarker. העיתונים הללו לא נתבעו על כך, ככל הידוע, ולכן קשה להתעלם מהקונטקסט שבו הוגשה התביעה - היסטוריית היחסים בין בעלי "מעריב" אז, משפחת נמרודי, למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שהיה גם הוא בין הנתבעים אך השופט ארנון מצא כי לא היתה לו כל אחריות לסקירות העיתונות. לעומת זאת, השופט ארנון התעלם לחלוטין מהתחרות ומהיסטוריית היחסים בין נמרודי ל"הארץ".

על פי השופט ארנון, סקירה היא "תיאור כולל של עניין, תמצותו, הבעתו בנוסח שונה וכיוצא בזה". פרשנות המונח "סקירה" מבוססת על פקודת זכויות יוצרים הישנה שכבר עברה מהעולם. אחד הקשיים בפסק הדין הוא התמודדותו עם מציאות משפטית משתנה: סקירות העיתונות נעשו בתקופה שבה חלו פקודת וחוק זכויות היוצרים הישנים - ואילו התביעה הסתיימה בתקופה שבה חל כבר חוק זכויות יוצרים חדש משנת 2011.

בחוק הישן הופיעה רשימה סגורה של פעולות בטקסט שעשייתן היא "שימוש הוגן", מוגן מטענת הפרה של זכויות יוצרים. בחוק החדש הרשימה הזו היא פתוחה. בחוק הישן נאמר במפורש ש"תמצית" היא שימוש הוגן. מכאן הסיק השופט ארנון שכל מה שהוא ציטוט ולא תמצית הוא הפרה של זכות יוצרים. בחוק החדש נמחק המושג "תמצית" ולעומת זאת הוסיפו לרשימה "הבאת מובאות" וגם דיווח עיתונאי. לכן יש הטוענים כי גם ציטוט של מובאות ואפילו טקסט בשלמותו יכולים להיחשב שימוש הוגן. האם המצב הזה נכון גם לסקירת עיתונות? לעת עתה, אין לדעת.

לאחר שתביעת מעריב נגד TheMarker הרגה את הפרקטיקה של סקירות עיתונות שבהן מובא עיקר הידיעה, התפתחו סקירות עיתונות מתוחכמות יותר. למשל, באתרי ביקורת עיתונות כמו "העין השביעית" ו"ולווט אנדרגראונד". אתר "העין" סוקר מדי יום את שדרת העיתונות המודפסת. הסקירות עומדות בסטנדרטים של השופט ארנון. הן כוללות תמצית של הידיעות, ציטוטי כותרות וציטוטים במינון מוגבל מתוכן הידיעה. מקפידים להעניק קרדיט לכותבים.

עמ' 24 שופט ביהמ"ש המחוזי, בנימין ארנון
אתר בתי המשפט

האם סקירות "העין" מייתרות את קריאת העיתונים? השופט ארנון טען בפסק דינו כי סקירת עיקרי ידיעות באינטרנט מייתרת את קריאת העיתון המודפס. לדברי השופט, סקירת עיתונות צריכה להיות מעין מתאבן, טיזר, שיניע את הקורא לרכוש את העיתון המקורי. האם "העין" היא טיזר לקריאת העיתונות היומית כפי שצפה השופט ארנון? לא בטוח. יש עיתונים שסקירת העיתונות ב"העין השביעית" לא עושה חשק לקרוא בכלל.

האם לגיטימי לצטט ידיעה שלמה במסגרת סקירת עיתונות? השופט ארנון סבר כי ציטוט של יצירה שלמה אינו יכול להיות שימוש הוגן. אחרת, הוא מסביר, לא היתה מניעה לטעון שגם הבאת עמוד שלם של עיתון היא לגיטימית. והנה, באתרי "העין" ו"ולווט" מצורפים מדי יום, ברשות כמובן, העמודים הראשונים של העיתונים היומיים במלואם ואיש אינו מתלונן.

הכתבים אשמים?

אחד ההיבטים החשובים של פסק הדין הוא גלגול "אשם תורם" לפתחם של כתבי מעריב. קיימת סתירה פנימית בהגיון של השופט ארנון, אך התוצאה המעשית שלו מחייבת. כדאי לעיתונאים לשים לב אליה.

השופט קובע כי הכתבים אחראים במיוחד לדחוק בעיתונם לפעול כאשר מישהו מפר את זכויות היוצרים בידיעות שלהם. זאת, אף שהזכויות הכלכליות ביצירות שייכות לעיתון, אף שהשאלה אם מגיע לכתבים פיצויים על הפרת הזכות המוסרית לקרדיט היא שאלה שבית המשפט עצמו מודה שהיא שנויה במחלוקת ואף שהנזק הכלכלי מציטוט של ידיעות נגרם - אם בכלל - לעיתון ולא לכתבים.

"לא הוכח בפני כי הכתבים התובעים השקיעו מאמצים ניכרים ורציניים כדי לגרום למעריב להגן על זכויותיהם לנוכח ההפרות הנטענות כלפי TheMarker", כתב השופט. התוצאה היא שבית המשפט שולל דווקא מכתבי מעריב שני שלישים מהפיצויים על הפרת הזכות שלהם בעוד למעריב חתך השופט רק חצי מהפיצויים על השתהותו בפנייה ל–TheMarker. דווקא לעיתון ולא לכתבים יש מוטיווציה ועניין כלכלי לעקוב אחר הפרות.

גובה הפיצויים המקורי שפסק השופט לא התבסס על נזק שהוכח במשפט. השופט מסביר כי מעריב לא הניח אפילו "תשתית מינימלית" להוכחת נזק כלשהו אבל החוק מאפשר להטיל פיצויים סטטוטוריים על הפרת זכויות יוצרים. זו אגב, נקודה שנויה במחלוקת משפטית. יש לא מעט פסקי דין הקובעים כי כאשר אין שום ראיה לנזק, פיצוי סטטוטורי אינו מוצדק.

סכום חסר תקדים

שאלות העולות מפסק הדין בתביעת "מעריב"-TheMarker

פיצויים סטטוטוריים מטרתם לא רק לפצות את הניזוק אלא גם - ואולי בעיקר - להרתיע. בכל הקשור לזכויות יוצרים, הדין הישן קבע כי הפיצויים יהיו 10,000 עד 20 אלף שקל להפרה. על זה אמר פעם בית המשפט העליון שלפעמים הרצפה גבוהה מדי ולפעמים התקרה נמוכה מדי. בתגובה לביקורת ההיא, החוק החדש הגמיש את המספרים ואת יכולת התמרון של בית המשפט וכיום ניתן להטיל פיצוי סטטוטורי שבין אפס ל–100 אלף שקל.

שאלה נוספת שנבחנה היא אם סקירה של מאות ידיעות אינה בגדר "מסכת אחת" של הפרות, אז סופרים את כל ההפרות יחד ומטילים פיצוי בגין הפרה אחת בלבד. השופט ארנון קבע כי כל הפרה עומדת בפני עצמה. זו אינה קביעה מובנת מאליה. שוב, יש פסקי דין שראו בסדרות העתקות "מסכת אחת" וקבעו פיצוי בגין הפרה אחת בלבד. מדוע לא להחיל גישה זו על סקירות עיתונות? לנוכח הפשרה בעליון, השאלה נותרת בערפל.

סכום הפיצויים שקבע השופט חסר תקדים בתביעות מהסוג הזה, בוודאי לפני שחתך את הסכומים בגלל ה"אשם התורם" שייחס לכתבים ולמעריב בגין השתהותם. איזה כתב מרוויח 10,000 שקל לידיעה ועוד על ידיעות שחלקן הגדול הן כרוניקה עיתונאית?

חלקם הכולל של הכתבים בפיצוי הוא 1.2 מיליון שקל, אבל הם יראו רק חלק קטן ממנו. בתצהיר שהוגש בדצמבר האחרון על ידי עו"ד מאיר בלייך, היועץ המשפטי של מעריב, הוא גילה כי לכתבים היה הסכם עם מעריב ‏(אז בשליטת משפחת נמרודי‏) שלפיו הם יקבלו 12% בלבד מסכום הפיצויים. הם יתחלקו ב–330 אלף שקל. יש להניח שהנתון הזה לא היה ידוע לשופט ארנון.

פסק הדין אמור ליצור תמריץ לעיתונאים לבדוק אם זכויותיהם הופרו ואם המפר עשה זאת ללא מתן קרדיט ראוי. עם הריבית וההצמדה שפסק השופט הגיע הסכום לממדים מפלצתיים שיש בהם לצנן מאוד את היכולת של כלי התקשורת לקיים דיון ציבורי במידע שנחשף אצל המתחרים.

אלא מה? איזה עיתונאי לא רוצה שהסקופ שלו יהפוך לנושא הבוער של היום. גם כאשר כתב לא זוכה לקרדיט מהמתחרים, מעטים יתבעו פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית במקרה כזה. עובדה.

הקרדיט מעורר בעיה מאתגרת בפסק דינו של השופט ארנון. מי שטוען שמגיע לו קרדיט אמור להוכיח זאת. השופט קיבל כמובן מאליו שלכתבים מגיע קרדיט על הידיעה, גם בסקירת עיתונות באתר אחר. בכך הוא שינה את נטל ההוכחה והטיל על הנתבעים, TheMarker ואנשיו, להוכיח שכתבי מעריב לא היו זכאים לקרדיט. זו החלטה בעייתית, אולי אפילו שגויה, אבל השפעתה עשויה להיות חיובית בעולם המעשי. מצד אחד, כתבי מעריב העידו במשפט כי לא היה נהוג לתת קרדיט לכתבים במסגרת סקירות עיתונות. מצד אחר, למה לא לתת?

חוסר הפרגון בין כלי תקשורת בישראל הוא רעה חולה. כמעט מדי יום מפרסמים עיתונים וכלי תקשורת אלקטרוניים ידיעות המבוססות על פרסום קודם בכלי תקשורת אחר בלי לתת קרדיט - לא לכלי התקשורת ולא לכתב שפירסם ראשון את הידיעה. בשנה שחלפה מאז פרסום פסק דינו של השופט ארנון לא חל שינוי מהותי בפרקטיקה המצערת. בסקירות העיתונות ב"העין השביעית" וב"ולווט אנרגראונד" דווקא מקפידים. אולי ניסיונם של כתבי מעריב והעובדה שחלק מהם זלגו בשנה החולפת למקומות אחרים בעולם התקשורת יסייע בהנחלת תודעת ההכרה ההדדית בעיתונות.

אגב, השופט ארנון מציין לחיוב כי TheMarker העניק קרדיט לכתבים מיד לאחר פנייה של מעריב בעניין. לצערם של הנתבעים מעשה זה דווקא נחשב בעיניו כהודאה בהפרת הזכות המוסרית של הכתבים ובחובה לפצותם.

TheMarker יוצג על ידי עורכי הדין זאב ליאונד ועל ידי מנחם ויצמן ואלון נדב ממשרדו.

מעריב וכתביו יוצגו על ידי עורכי הדין צבי בר נתן ורקפת פלד ממשרד גולדפרב.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם