רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יום הולדת לחיסיון - חגיגה בלי עוגה

האם אדם שביצע תחקיר חד־פעמי ויפרסם אותו בפייסבוק יוכל להגן על מקורותיו

תגובות

החיסיון העיתונאי חוגג 25 שנה להיווסדו. כלומר, 25 שנה לפסק הדין של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, בעניין העיתונאי בן ציון ציטרין, שעיגן באופן תקדימי את זכותו של מקור עיתונאי להגנה מפני חשיפת זהותו. אין כמעט עיתונאי שלא הבטיח לפחות פעם אחת בקריירה חיסיון למקור, אם לא פעם ביום או פעם בשעה. במוקד החגיגות יעמוד מאמץ מחודש לקדם חוק חיסיון עיתונאי. חוק כזה הוא עוגת יום ההולדת של החיסיון - רק העיתוי לא טוב.

במכון הישראלי לדמוקרטיה קיימו אמש כנס שבמרכזו הצעת חוק חיסיון שגיבש צוות בראשות ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר. הצוות מצא שחוק כזה קיים בין השאר בגרמניה, בבריטניה, בצרפת, בקנדה וברוב מדינות ארה"ב. בשוודיה הוא מעוגן בחוק יסוד. זאת ועוד, באוניברסיטת בר אילן מתוכנן בעוד שבועיים כנס לרגל פרסום ספר בנושא, שכתב עו"ד ישגב נקדימון.

באמצע שנות ה-90 גיבשה ועדה בראשות פרופסור אשר מעוז הצעת חוק חיסיון עיתונאי, שאומצה על ידי משרד המשפטים - אך לא צלחה את הליכי החקיקה. שש הצעות דומות עלו בכנסת מאז, ונפלו. הצעת ועדת מעוז היא עוגה שנאפתה מתמהיל מאוזן של גורמי אכיפת החוק, עיתונות ואקדמיה. היא הרחיבה את החיסיון אף שגם היא - כמו הלכת ציטרין - לא העניקה חיסיון מוחלט למקורות מידע, אלא איפשרה לבית המשפט להסירו בנסיבות מסוימות. גילוי נאות: החתום מעלה היה עוזר המחקר של הוועדה.

המלכודת הקשה בחקיקה היא הגדרת "עיתונאי". הבעיה הזו רק מסתבכת, בעידן שבו לא צריך עיתון כדי להיות עיתונאי. האם בלוגר הוא עיתונאי? ומה עם צייצן בטוויטר עם אלפי עוקבים? אפשר לעקוף את הבעיה על ידי מתן חיסיון למקורות של "עבודה עיתונאית", אך גם זו הגדרה עמומה. בהצעת המכון לדמוקרטיה מוגדר עיתונאי כ"כל אדם או ישות משפטית שהוא באופן פעיל או באופן מקצועי עוסק באיסוף והפצה של מידע לציבור; לחילופין - הוא משמש במקצועות התקשורת במדינה, כשכיר או כפרילנסר". בלוגרים מכוסים, וגם אתר ויקיליקס יוכל להגן על מקורותיו לפי הגדרה זו. לעומת זאת, לא בטוח שאדם שיבצע תחקיר חד־פעמי ויפרסם אותו בפייסבוק יוכל להגן על מקורותיו.

בכל מה שקשור לתקשורת ועיתונות, המציאות תובעת דינמיות ושיקול דעת מצד מקבלי החלטות. מצד אחד, הטכנולוגיה מאפשרת לאתר מקורות בדרכים שלא חשבו עליהן בעבר. למשל, היכולת להצליב נתוני תקשורת סלולרית של כתב ומקור ולחשוף נקודות מפגש. מצד שני, האם כל עיתונאי צריך להיות חסין מכל פעולת חקירה? מצד שלישי, בעידן של מדיה גלובלית, מקורות מתוחכמים יכולים להדליף מידע לעיתונאים שהחוק הישראלי לא חל עליהם. נראה את משטרת ישראל מאתרת את המקורות של ויקיליקס. ומי יגיע למקור של התחקירן האוסטרלי שחשף את התאבדותו של האסיר איקס, בן זיגייר? לעומת זאת, לפעמים המקור כלל אינו יודע שהוא מקור - ועדיין מוצדק להגן עליו. למשל, עיתונאי השומע בכירה משוחחת בנייד בשולחן סמוך במסעדה, חייל טרמפיסט שוכח מסמך סודי במכוניתו של כתב או שכן שמעביר לעיתון צילום מהחתונה של גדעון וגאולה.

חוק חיסיון יכיל את הדינמיות הנדרשת רק אם יהיה רחב. כנסת ישראל לא מצטיירת כמוסד שיעניק להלכת ציטרין מתנת יום הולדת כזאת. דינמיות יש שם, הכרה בחופש הביטוי, פחות. לעומת הכנסת, בית המשפט העליון חיזק בשנה האחרונה בשני פסקי דין את החיסיון העיתונאי. הבולט מבין השניים נכתב על ידי השופט אליקים רובינשטיין בעניין צלמת "מקור ראשון", מרים צחי, שהמשטרה ניסתה לכפות עליה למסור צילומי הפגנה שלא פורסמו. רובינשטיין, שכיועץ משפטי לממשלה הורה לאתר את המקור להדלפת חקירת אריאל שרון בפרשת סיריל קרן לעיתון "הארץ", עיגן ביתר שאת את החיסיון. במאזן כוחות כזה, החוק יכול לחכות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם