שר הבינוי והשיכון לשעבר אריאל שרון לא היה מוסמך להבטיח לחברת אפרופים בשם המדינה כי היא תבנה 3,000 יחידות דיור בדרום - כך נקבע בשבוע שעבר בפסק דין של הרכב שופטי בית המשפט העליון בראשות השופטת אסתר חיות.
השופטת פסקה כי השר ונציגי משרד הבינוי הפרו כלפי אפרופים את החובה לנהוג בהגינות, בדרך מקובלת ובתום לב בשלב הטרום חוזי, ולכן הורתה כי על המדינה לפצות את החברה בשל הסתמכותה על המצגים שהוצגו לה. היקף הפיצויים יידון בהליך משפטי נפרד.
אפרופים היא חברה קבלנית שהוקמה בתחילת שנות ה-90 על ידי נסים גאון. החברה הוקמה כדי להשתתף בתוכניות הבנייה הרחבות בישראל בעקבות גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לשעבר.
על שמה של החברה נרשמה אחת מההלכות החשובות שנקבעו על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, הידועה כ"הלכת אפרופים". באותו מקרה חתמה החברה על חוזה עם המדינה להקמת 750 יחידות דיור, אך לאחר מכן תבעה את המדינה בטענה שלפי החוזה מגיעים לה תמריצים ומענקים בהיקפים אדירים. השופט ברק פסק אז לטובת המדינה, וקבע כי לאור תכלית החוזה לא התקיימו התנאים למתן התמריצים.
הדיון המשפטי בעניין הנוכחי החל ב-1994, ובמסגרתו עתרה אפרופים נגד המדינה בדרישה לקבוע כי בין החברה למדינה נקשר הסכם לבניית יחידות הדיור לפי תנאי תוכנית של משרד הבינוי והשיכון. שווי הפרויקט הוערך בכ-258 מיליון דולר. לטענת החברה, בפברואר 1991 התקיימה פגישה מסכמת במשרד השיכון, בנוכחות שרון וצמרת משרדו ונציגי החברה. בתום הפגישה פירסמה לשכת השר סיכום, שלפיו המשרד יפעל להתקשרות עם חברת אפרופים לבניית כ-3,000 יחידות דיור במשך שלוש שנים.
ואולם לאחר הפגישה התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי החוזים הקשורים בבנייה, והם לא נחתמו. בשלב זה כבר היה גאון בשלבי עבודה מתקדמים, שלטענתו בוצעו מתוך הנחה כי הדברים סוכמו בישיבה. הממשלה טענה כי הדברים היו בגדר משא ומתן שלא הגיע לידי גמר, אך החברה טענה כי נכרת חוזה מחייב, המבוסס על הפגישה.
השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את עתירת החברה - וקבע כי בין אפרופים למדינה נקשר הסכם מחייב. המדינה ערערה לבית המשפט העליון, ובאמצעות עוה"ד אורית סון ולימור פלד טענה כי הפגישה בין הצדדים היתה חלק ממגעים זהים שהתקיימו עם חברות בנייה רבות אחרות באותה תקופה, שהיקפן הגיע ליותר מ-120 אלף יחידות דיור.
לטענת המדינה, הוצאות אלה חייבו תוספת אדירה לתקציב משרד השיכון, ולכן המגעים שהתקיימו עם חברות הבנייה חייבו בין היתר את אישורם המוקדם של משרד האוצר וועדת הכספים של הכנסת - ואלה לא ניתנו. אפרופים טענה מצדה שאין להתערב בממצאים של בית המשפט המחוזי וכי הטענות שמעלה המדינה לא הוכחו על ידה.
השופטת אסתר חיות קבעה כי סיכום הדיון ועדויות בנוגע לתוכן הפגישה אינם מובילים למסקנה כי נקשר בפגישה חוזה מחייב. השופטת איבחנה כי "סוכם כי משרד הבינוי והשיכון ישתדל להקצות לאפרופים קרקעות, וזאת להבדיל מהתחייבות לעשות כן". השופטת פסקה כי היה ברור למשתתפים בפגישה שמדובר ב"הצהרת כוונות בלבד" של השר לפעול בעניין, אך ההתקשרות בין הצדדים טרם באה לעולם.
חיות פסקה כי לצורך אישור התוכנית להתקשרות רב שנתית עם אפרופים, ובשל התוספת המשמעותית לתקציבו של משרד השיכון, נדרשה הסכמתו של משרד האוצר להביא את הדבר לאישור ועדת הכספים של הכנסת. חיות מזכירה כי לפי החוק שר אינו יכול להתחייב בחוזה בשם המדינה, אלא אם הוסמך לכך בחוק.
השופטת פסקה כי "חתימתם של מורשי החתימה (חשב ומנכ"ל המשרד) נדרשה כדי לוודא שנבחנו מכלול צרכיו של המשרד, כי ההתחייבות הגלומה בחוזה עומדת בדרישות הדין וכי ייעשה שימוש זהיר וראוי בכספי הציבור לאחר שהעסקה נבחנה כנדרש ונערכה בקרה לגבי הצורך בהוצאה הכספית". אפרופים חוייבה לשלם למדינה שכר טרחה בסך 200 אלף שקל.






