כמעט שבוע מאז שחזרתי מחופשת הפסח, ועדין לא הצלחתי לחסל את ערמת המטלות שהצטברה. אני מסתובב מדוכא, לא מגולח, ולפי אתר של איזה פסיכולוג סובל מ"תסמונת קריסת המערכות המלווה את טראומת החזרה לעבודה".
דווקא הייתי ממש ילד טוב. לפני החג נשארתי עד מאוחר כדי לנקות שולחן ואפילו ניקיתי את תלתלי האבק מתחת למחשב (מצאתי שם כתב תביעה משנת 2005 שמישהו כנראה אמור היה לכתוב לו כתב הגנה). גם השארתי מענה אוטומטי עם מסר ברור: "שלום, אני בחופש. חופש, אתם יודעים - הקטע הזה שבו הבנאדם מניח לכמה ימים עלובים את העבודה ואשכרה נח. בבקשה אל תשלחו שום מייל במהלך החג - אני עלול להתפתות ולהציץ בתיבה. בעצם, כדי שלחלוטין לא תוכלו לתפוס אותי, אני טס למדינת עולם שלישי שבה אין מחשבים וטלפונים. במקרים דחופים אתם מוזמנים מצידי לדפוק את הראש בקיר".
אבל כשחזרתי גיליתי על השולחן ערמה של קלסרים עם הפתק "דבר איתי. חזרה נעימה!", הנורית של המשיבון הבהבה כמו אמבולנס וכשפתחתי את המחשב נחרדתי לגלות 437 מיילים בתיבת המייל הקטנה והתמה שלי.
מיד התחלתי בנוהל שעחתמ"ל (שוטטות עצבנית וחסרת תכלית מצד לצד) שרק בזבז זמן יקר, ואז נשמתי עמוק - ופתחתי את המייל הראשון. היתה שם רשימה של שש משימות שהייתי צריך לבצע. כדי שלא אשכח אותן, סימנתי את המייל כ-"לא נקרא", ועברתי למייל הבא, בו חיכו שמונה משימות חשובות נוספות. גם אותו סימנתי כ-"לא נקרא".
אחר כך החלטתי פשוט לחלק את המיילים לקטגוריות: כוכבית ל"דברים דחופים מאוד"; דגלון ל-"משימות שאאבד את העבודה אם לא אבצע אותן בהקדם האפשרי"; וכוכבית פלוס דגלון אדום ל-"משימות שמישהו עלול למות אם לא אטפל בהן היום". אחרי שעתיים הרגשתי שאני מסוחרר וזקוק לכוס מים. כשחזרתי מהמטבחון גיליתי שבינתיים נוספו עוד 125 מיילים. בחיי, הם פשוט מתרבים במחשב כמו חיידקים בפצע מזוהם.
התחלתי למרוט שערות מהראש ובדיוק כשעמדתי לפרוץ בבכי הבוס עבר ליד הדלת וזרק עלי טובלרון מהדיוטי. ינוקא, לא שמעת על אומנות ההדיפה? תגלגל מיילים חזרה ותקנה זמן! וזה באמת עבד: על המייל הראשון עניתי ב- "מציע שנדבר על זה טלפונית". לעשרים הבאים הגבתי ב– "למתי זה? דבר איתי עוד שבוע". ולמקרים הקשים במיוחד שלפתי את - "אני צריך שתארגן לי כמה מסמכים - תשיג אותם ונדבר". תוך חמש שעות הצלחתי להדוף את רוב המיילים. הללויה, תיבת הדואר הנכנס שוב ריקה. לפחות עד מחר.
