רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיר מורעלת באסבסט: "מבחינת רמת התחלואה, נהריה היא כמו צ'רנוביל"

במשך 45 שנה פעל בסביבת נהריה מפעל איתנית, יצרן האסבסט היחיד בישראל ■ החברה עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל חוק התובע ממנה לשאת במחצית מעלויות הפינוי של האסבסט

29תגובות

כשאורית רייך, 58, חזרה ב-91' כאם צעירה לגור עם משפחתה בעיר ילדותה, נהריה, היא גילתה בחצר ביתה החדש גושי אסבסט. "כששאלתי מה זה, הסבירו לי שמישהו הרחיב את השביל עם בולדוזר, האסבסט עלה למעלה - והוא השאיר את זה ככה", היא אומרת.

הגילוי היה מטלטל: "ידעתי שאסבסט הוא חומר קטלני, כי כשגדלתי בנהריה הרבה אנשים שעבדו במפעל איתנית (שייצר את האסבסט; רל"ג) חלו ונפטרו, אבל עכשיו התחלתי להבין שהנזק גדול יותר ושהאסבסט מפוזר בכל האזור. רבים מהעובדים באיתנית התגוררו בשכונה והיו מקבלים שקים של פסולת אסבסט, מערבבים אותה במלט ומקשיחים כך את הגישות לבתים ולחניות".

עמוד 16 פינוי אסבסט בנהריה
יובל טבול

רייך ושכניה התחילו להתארגן כדי לפנות את האסבסט מהשכונה, ומשלא קיבלו סיוע כספי מהמפעל, מהעירייה או מהמדינה, עשו זאת במימון עצמי. "בתהליך הפינוי התגלה שלא מדובר רק בשבילים, אלא שכל השכונה מזוהמת", היא אומרת.

כמה שנים מאוחר יותר, ב-96', הקימה רייך את העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה, ונאבקה בתוכנית להקים פארק שעשועים לילדים באזור שבו היה אתר הטמנה של אסבסט. שם, למעשה, התחיל מאבק ארוך שנים לפינוי האסבסט מאזור נהריה ומהגליל המערבי, שבו מפוזר החומר המסרטן בכמויות עצומות ולא לגמרי ידועות בלולים, בחממות, בשבילים, במוסדות חינוך ואפילו בבתים פרטיים.

למעשה, זוהי פצצה מתקתקת שכבר גבתה חיים של מאות באזור שחלו במחלות שנגרמות כתוצאה מחשיפה לאסבסט. "מבחינת רמת התחלואה, נהריה היא כמו צ'רנוביל", אומרת רייך. "מאות פועלים במפעל ותושבים, חלקם צעירים מאוד, חלו ומתו. גם הרבה בני משפחה של עובדים חלו, כי הפועלים חזרו הביתה בבגדים מזוהמים בסיבי אסבסט. אנשים חיים בחרדה, כי למחלת הסרטן הנגרמת מאסבסט יש תקופת דגירה של 40 שנה".

דרור ארצי

האבחנות של רייך מקבלות תמיכה מפחידה מנתוני רשם הסרטן הלאומי במשרד הבריאות מ-2009: אזור נהריה ממוקם במקום השני בעולם בשיעור מקרי התחלואה בסרטן הקטלני מסוג מזותליומה.

מומחים מעריכים שבשנים הבאות צפויה החמרה בהיקף התחלואה בגלל התקופה הארוכה שבה מתפתחת המחלה. לפי הנתונים, שיעור החולים בנפת עכו, הכוללת את נהריה, הגיע ב-2002-2008 ל-5.72 חולים לכל 100 אלף תושבים, לעומת 0.55 חולים לכל 100 אלף תושבים בנפת תל אביב.

החברה ניסתה להילחם גם בכנסת

לפני שנה חזר הצבע ללחייהם של תושבי האזור: לאחר מאבק ממושך בכנסת, התקבל החוק למניעת מפגעי אסבסט, שקובע כי המדינה תתחיל בפינוי כל פסולת האסבסט באזור. הסעיף המעניין ואולי גם החשוב ביותר בחוק נגע לגורם שיממן את הפינוי: מחצית מהמימון יגיע מקופת המדינה והרשויות המקומיות שבתחומן יבוצע הפינוי - ומחציתו יושת על החברה שייצרה את האסבסט במשך עשרות שנים.

החוק אמנם אינו נוקב בשם החברה, אך זהותה ידועה: חברת איתנית שבבעלות משפחת פדרמן, בעלי רשת מלונות דן ואחת המשפחות העשירות בישראל, שמפעלה היה היחיד שייצר ועיבד אסבסט בישראל, ופעל בנהריה מ-1952 עד 1997. המפעל אמנם נסגר, אך החברה ממשיכה לפעול כעסק חי. לפי החוק, החברה תישא במחצית מעלות הפינוי - עד תקרה של 150 מיליון שקל.

החוק החשוב לא עבר בקלות: "נכחתי בכל הדיונים בכנסת על החוק, ולכולם החברה הגיעה עם סוללה של עורכי דין, לוביסטים ונציגים מההנהלה של המפעל", אומרת עו"ד קרן הלפרן-מוסרי, היועצת המשפטית של עמותת אדם טבע ודין. "חמישה עד שמונה אנשים ישבו בשורה קבועה מסביב לשולחן - וזו היתה רק הנוכחות הפיסית. מצד אחד, החברה טענה וממשיכה לטעון שהיא לא צריכה לשאת באחריות; ומצד שני היא ניהלה משא ומתן ממושך עם המדינה על האופן שבו היא תישא באחריות. המדינה רצתה שהחברה תיתן כסף, והיא העדיפה לתת עבודה - כלומר לנקות בעצמה. המדינה סירבה, והחליטה להסדיר זאת במסגרת החוק".

בינתיים, פרויקט הפינוי הגדול כבר התחיל, כפי שתואר בהרחבה בכתבתה של אסתי אהרונוביץ' במוסף "הארץ" ב-23 בדצמבר 2011. "זהו פרויקט מורכב ויקר מאוד, כי מתייחסים לאסבסט כמעט כמו לחומר רדיואקטיבי", אומרת רייך. "המפנים לובשים חליפות, מבצעים מדידות מורכבות, אוטמים את החומר בשקים מיוחדים, ומשאיות מיוחדות מסיעות את הפסולת לאתר מיוחד".

באדם טבע ודין מדווחים כי הפינוי מתקדם באופן מרשים: "ככל שהפרויקט ממשיך רואים כמה הוא חשוב - כשחופרים מוצאים כמויות אדירות של אסבסט, הרבה יותר ממה שחשבו מלכתחילה", אומרת הלפרן-מוסרי. "זה נמצא בבתים, במוסדות ציבור ובעצם בכל מקום".

מוטי קמחי

אלא שעתיד הפרויקט בסכנה: איתנית, שנלחמה נגד חקיקת החוק, אינה מתכוונת לוותר והגישה לפני כמה חודשים עתירה לבג"ץ לביטול החוק. בעתירה שהגישה החברה, באמצעות עורכי הדין פיני רובין ונועם רונן, נטען כי איתנית כלל אינה החברה המזהמת.

פעילות החברה במשך עשרות שנים, נטען בעתירה, נעשתה כדין, ודווקא "הרוכשים (יחידים, רשויות ומוסדות מדינה), שבחלק מהמקרים רכשו את האסבסט דרך צדדים שלישיים, הם אלה שעשו שימוש מסוכן באסבסט". החברה, מצדה, לא פיזרה ולא הטמינה בעצמה את האסבסט ברחבי הצפון, נטען בעתירה.

עוד טוענת החברה כי מאז שהפסיקה את מכירת האסבסט כמצע לסלילת כבישים (השימוש המסוכן בחומר) חלפו יותר מ-30 שנה, ומאז שחדלה למכור אסבסט כלל חלפו כ-15 שנה. "חיוב זה (הסעיף בחוק המחייב את החברה לשאת בעלויות של עד 150 מיליון שקל; רל"ג) מטיל על החברה באופן רטרואקטיבי אחריות שאיש לא היה מעלה על דעתו להטיל עליה תחת הדין שהיה קיים לפני חקיקת הסעיף הפוגע", נכתב בעתירה.

עמוד 17 שביל עפר בצפון שנעשה בו שימוש באסבסט
יובל טבול

ברמה המשפטית, העתירה טוענת כי החוק לוקה בשני פגמים חוקתיים: פגיעה בקניין, שכן "משיתים על העותרת חיוב רטרואקטיבי ושרירותי בהיקף עצום שאין לו אח ורע בספר החוקים...ללא אשם וללא אחריות...הגם שאין היא המזהם"; ופגיעה בשוויון, שכן החיוב מוטל על איתנית ולא על שאר יבואני האסבסט ועל מי שהשתמשו במשך עשרות שנים במוצרי אסבסט - ומכיוון שמדובר בחוק אי אפשר לערער עליו.

"עתירה שערורייתית"

באדם טבע ודין מגדירים את עתירת איתנית "שערורייתית": "המפעל פעל עשרות שנים כשהוא יודע בפירוש שהדבר מסוכן", אומרת הלפרן-מוסרי. "בהתחלה חשבו שהאסבסט מסוכן רק ברמה התעסוקתית, לעובדים, אך הידע בעולם שהחומר מסוכן גם סביבתית קיים כבר משנות ה-50".

לדבריה, "החברה שיווקה את האסבסט כמוצר לשימוש בכל רחבי הגליל המערבי במחיר אפסי - ממש קראו לאנשים לעשות בו שימוש והסבירו איך להשתמש בו". בעמותה טוענים כי "ב-1964 פירסמה החברה מודעה שנפתחת במלים 'פסולת אסבסט', שבה הצעה למכירת הפסולת ב-10 אגורות למ"ק. במודעה צוין כי פסולת האסבסט מתאימה לפיזור על דרכי עפר בשדות, פרדסים וגנים. למרות זאת, באיתנית טוענים בעתירה שלא ידעו והם לא אחראים על השימוש של אחרים בחומר".

העמותה מביאה בתשובתה לעתירה של איתנית עדויות לכך שסכנות האסבסט היו ידועות היטב לבעלים - למשל בהנחיה של מנהלי המפעל משנות ה-70 למצוא מקום מרוחק מיישוב להטמנת פסולת אסבסט ולדאוג לסילוק יומיומי של הפסולת הגורמת לנזק.

החוק, אומרת רייך, הוא ניסיון של המדינה לתקן עוול היסטורי שעד כה לא תוקן בבתי המשפט. בעבר, היא מספרת, נעשה ניסיון רציני של העמותה לארגן תביעת נזיקין קבוצתית, שנכשל בשל חששות של רבים מהעובדים לאבד זכויות ופנסיה מהמפעל, וכן תביעה ציבורית של העמותה ועו"ד אדם פיש בדרישה להקים קרן פיצויים - שנפלה מטעמים טכניים לאחר ארבע שנות סחבת משפטית. "חיכינו ארבע שנים רק כדי שיגידו לנו שאנחנו לא יכולים לתבוע יחד את המפעל ואת המדינה", היא אומרת.

עם זאת, התביעה כן הצליחה ככל הנראה להניע תהליך חשוב, שכן רק לאחריה החלה המדינה לקדם את החוק לפינוי האסבסט. רייך מברכת על הנחישות שמפגין המשרד להגנת הסביבה בשנים האחרונות, אך עדיין מתוסכלת מכך שהמדינה ויתרה על תביעה נגד איתנית. "מדינת ישראל היתה צריכה לבוא במלוא עוצמתה ולתבוע את איתנית ופדרמן בדרישה לממן את תיקון האסון והחזרת המצב לקדמותו. אף סכום לא יוכל להחזיר לתושבים את בריאותם, אז לפחות שתהיה תביעה שתקבע אחריות מלאה. למעשה, אם אין תביעה פלילית - אין אחריות".

עתירתה של איתנית, מתריעים גם באדם טבע ודין, מעמידה בסכנה את פרויקט הפינוי. "קבלת העתירה תהיה הרסנית לא רק עבור תושבי הגליל המערבי והמבקרים בו, כיום ובעתיד, אלא תגרום נזק אדיר לציבור הישראלי כולו", נכתב בתשובת העמותה לעתירה. "הדבר עלול לכלול מסר למזהמים, שלפיו הם עשויים ליהנות מחירות לבצע פעילות מסוכנת, גם אם היא נעשית במודע, כל עוד אין איסור חוקי מפורש וחד-משמעי לגרימתה".

מנכ"ל אדם טבע ודין, עו"ד עמית ברכה, אומר כי "ראוי שאת הכסף והמשאבים שבעלי המפעל משקיעים כיום לביטול חוק חשוב וראוי, הם יעבירו לטובת האנשים הרבים הנחשפים לאורך השנים לסכנות בריאותיות חמורות מאסבסט שפוזר ליד בתיהם".

הלפרן-מוסרי מוסיפה כי "אם חס וחלילה העתירה תתקבל, לא רק שזה חוסר צדק, אלא הדבר עלול להוריד לטמיון את הפרויקט לניקוי הגליל - ולא יהיה פתרון אחר באופק". לדבריה, "רק בזכות העובדה שהמדינה ידעה שמחצית מהמימון יגיע מהמפעל - ניתן לפרויקט אור ירוק והאוצר נתן את חלקו".

רייך מוסיפה כי עתירת איתנית רק ממחישה את גודל האבסורד: "המפעל זיהם וצריך לממן את כל פינוי האסבסט. בחקיקה המדינה לקחה על עצמה לממן מחצית מהפינוי - למה האזרחים צריכים לשלם על האסון האקולוגי שיצר המפעל? הם קיבלו באמצעות החוק הנחה גדולה מאוד ביחס לאסון שגרמו, המדינה לוקחת על עצמה מחצית מעלות הפינוי - ובסוף הם יורקים על המדינה. צריך להסיר את הכפפות ולתבוע בתביעה מלאה וכוללת על מפעל שזיהם".

רייך אומרת כי "אנחנו יודעים שהאזור לעולם לא יהיה נקי לחלוטין מאסבסט, כי סיבים מיקרוסקופיים עפים באוויר ויכולים להתפזר למרחק של עד 10 ק"מ. אבל הייתי מצפה שמשפחת פדרמן, בעלי המפעל, לפחות יקבלו אחריות וישלמו על העוול שגרמו לתושבי הגליל המערבי".

סיבי האסבסט עלולים להיכנס לריאות

 

במהלך שנים ארוכות היה האסבסט להיט גדול בישראל, ונעשה בו שימוש במטעים, ברפתות, בלולים, בדרכים וכבישים, בחצרות בתים ובמוסדות ציבוריים. אלא שכבר בשנות ה-50 החלו להתפרסם מחקרים שהצביעו על קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות ריאה קשות ותמותה, וכיום כבר ידוע בוודאות כי סיבי אסבסט המרחפים באוויר עלולים להיכנס לריאות ולשקוע בהן.

שתי המחלות האופייניות לחשיפה לאסבסט הן אסבסטוזיס, מחלה הגורמת לנזק קשה לריאות ומתפתחת כעשור לאחר החשיפה; ומזותליומה, מחלת סרטן קטלנית המתפרצת לאחר 20 עד 40 שנה ממועד החשיפה לאסבסט.

יש שני סוגים של אסבסט: אסבסט-צמנט - מוצר קשיח המורכב מתערובת של 10% סיבי אסבסט עם מלט ומים; ואסבסט פריך - כזה שניתן לפורר כשהוא יבש. באדם טבע ודין מסבירים כי האסבסט מסוכן לבריאות רק כשהוא במצב התפוררות, שמשחרר לאוויר סיבים הנחשבים לקטלניים. מוצרי אסבסט-צמנט לא נחשבים מסוכנים לבריאות כל עוד הם במצב תקין ולא מתפורר, ולא מבצעים בהם עבודות כמו ניסור, קידוח וליטוש. לעומת זאת, האסבסט הפריך מסוכן הרבה יותר ואסור לשימוש.

איתנית: "לא ברור שידה של החברה במעל הנזק הסביבתי"

"כפו על איתנית, הר כגיגית, להשתתף עם המדינה במחצית מעלויות הפינוי, הגם שכלל לא ברור שידה של איתנית במעל הנזק הסביבתי, וזאת רטרואקטיבית ממרחק של 30 ו-40 שנה", אומרים עורכי הדין פנחס רובין, דפנה טלגם, נועם רונן ותימור בלן ממשרד גורניצקי, המייצגים את איתנית.

"באותם ימים השימוש באסבסט בענף הבנייה בכלל והשימוש בשברי אסבסט בפרט כמצע לשבילים ולדרכים היה מקובל, וודאי שלא היה אסור. איתנית לא היתה היחידה שמכרה אסבסט באותן תקופות. האיסור בעניין שימוש באסבסט כמצע לשבילים נקבע בחוק רק ב-1984. גם כשנקבע האיסור בחוק, לא סברה המדינה כי יש לקבוע חובה לפנות את השבילים. איתנית, אגב, הפסיקה למכור שברי אסבסט כמצע לשבילים שנים לפני כן, במחצית שנות ה-70.

"איתנית עומדת על כך שפעלה על פי הדין שהיה מקובל באותן שנים, וכל שעשתה בהקשרם של אותם שבילים שמבקשת המדינה לפנות כעת, הוא למכור כדין את שברי האסבסט לחקלאים, למושבים, לרשויות ולקיבוצים, שהשתמשו בחומר כמצע לשבילים במשך שנים ארוכות כתחליף לאספלט ולהשקעה בתשתית השבילים. זאת ועוד, אסבסט כשלעצמו אינו מסוכן, אלא כאשר הוא נהפך למצב פריך (כתוצאה, למשל, מהיעדר תחזוקה ראויה של השבילים על ידי הרשויות ומשתמשים אחרים).

"במהלך שנות פעילותה קיבלה איתנית פרסים על תרומתה החשובה לבנייה בישראל, על הבטיחות במפעלה והוקרה כמוקד תעסוקתי ועסקי בגליל. כעת, 30 שנה מאוחר יותר, הפה המברך (המדינה) מוצא עצמו מקלל. בחלוף 30 שנה הונפה כלפי איתנית חרב הרטרואקטיביות בדרישה לשאת בעלויות הפינוי של מוצרים שנמכרו על ידה כדין לפני 30 שנה, מוצרים שלקוחותיה השתמשו בהם במשך 30 שנה. מדובר בדרישה לא צודקת, לא חוקתית ולא מידתית".

100 המשפיעים
הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם