תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אוטו, אוטובוס, שאטל ורכבת יוצאים בשעה 8:20 מהרצליה לתל אביב - מי יגיע קודם?

לכתבה

חשבתם לעקוף את הפקקים בשאטל? חבל על הזמן ■ מבחן הדרכים של TheMarker בדק איך הכי פחות נורא להתנייד וכמה זה יעלה

107תגובות

"קשה עכשיו, הקלה אחר כך", - כך מבטיחה חברת נ.ת.ע (נתיבי תחבורה עירוניים), המנהלת את עבודות הרכבת הקלה בתל אביב, מעל שלטי חוצות ברחבי העיר ובתשדירי רדיו וטלוויזיה.

העתיד אולי ורוד, הבעיה היא שבינתיים באמת קשה. את זה יודע כל מי שמנסה להתנייד אל תוך ובתוך תל אביב בבוקר, בכניסות לעיר מדרום, צפון ומזרח ובכמה מציריה המרכזיים.

אז איך הכי נוח, מהיר ומשתלם להגיע לעיר בימים אלה? צוות TheMarker יצא למבחן דרכים פשוט: ארבעה נסיינים התחילו את דרכם מאותה נקודת פתיחה בשכונת מגורים בהרצליה (רחוב הקסם 12), והתחרו ביניהם במטרה לבדוק מהי הדרך הזולה, הנוחה והמהירה ביותר להגיע לאחד ממתחמי העסקים בדרום־מרכז תל אביב (יהודה הלוי 81). סמי פרץ - באוטו; הדר קנה - בתחילה באוטו ובהמשך בשאטל; רוני וולף - באוטובוס ישיר; ואורן דורי - ברכבת, כאשר עלויות הנסיעה חושבו על ידי "חשב־רכב" - חברה לחישוב עלויות נסיעה ברכב.

העיכובים בדרך התרחשו בכמה נקודות. כבר היציאה מפתח הבית היתה כרוכה בגורמים נקודתיים. במקרה שלנו - פקקים של הורים המסיעים את ילדיהם. זאת, בנוסף לעומסי התנועה בהרצליה, שהחריפו מאז הפתיחה החלקית של כביש 531 החדש, שפרויקט חיבורו לכביש החוף עוד לא הושלם.

לאחר היציאה מהרצליה מערבה, התנועה הבין־עירונית זרמה בקצב מספק בכל אמצעי התחבורה. צוואר הבקבוק השני אליו נקלענו היה בכניסה הצפונית לתל אביב. משם המשכנו בהזדחלות ברחובות העיר הפקוקים עד לנקודת היעד - אבל חלק זחלו מהר יותר מאחרים. וכעת לתוצאות:

נהג הרכב הפרטי, סמי, הגיע ראשון בתוך 40 דקות בלבד. למקום השני הגיעה הדר, שנהגה ברכבה עד לכניסה הצפונית לעיר (תל ברוך), עצרה בחניון "חנה וסע" והמשיכה משם בשאטל. זהו שילוב שיזמה המדינה במסגרת הכשרת הקרקע לפרויקט הרכבת הקלה, כשגורמים בממשלה צפו שהעבודות יגרמו לקטסטרופה תחבורתית במרכז, וקיוו שהשאטלים יפתרו את המצוקה. הנסיעה נמשכה 65 דקות.

למקום השלישי הגיעה רוני, שנסעה בדרך החסכונית ביותר - אוטובוס ישיר - אך היא היתה ארוכה ונמשכה שעה ורבע. למקום הרביעי הגיע אורן באמצעות נסיעה ברכבת המצריכה קישורי אוטובוסים אליה וממנה. זאת דרך יקרה, ארוכה ומעייפת, שארכה כשעתיים.

השורה התחתונה היא שעל נוחות משלמים. נסיעה באוטובוס תיקח כפול זמן מהנסיעה ברכב פרטי, אך תעלה כרבע מהמחיר. הקומבינציות האחרות (רכבות, שאטלים) מעייפות ולא ממש משתלמות כלכלית.

מקום 1 - נסיעה ברכב פרטי

הניצחון שלי מעיד: התחבורה הציבורית כאן מפגרת

בשלב די מוקדם בתחרות עם אנשי TheMarker בשאלה מי מגיע ראשון ממרכז הרצליה למרכז תל אביב, מצאתי את עצמי, משום מה, משתוקק לנצח. גם בגלל יצר תחרותי, אבל לא רק. עלי הוטל לנסוע את כל הדרך במכונית. אם אגיע ראשון - זו תהיה הוכחה לכך שהתחבורה הציבורית כאן מפגרת. אני כותב את זה מעת לעת גם בלי לעשות ניסויים בבני אדם ולגרור אותם על הבוקר להרצליה - אבל הגיע הזמן לבסס את הטיעון כדי שאפשר יהיה להשתמש בו להבא. זה לא היה כוחות כמובן. הניצחון הושג בנוק אאוט.

דן ברומר

חוויית הנסיעה שלי היתה שגרתית למדי. זו הדרך שאני עושה מדי בוקר ומדי ערב כבר הרבה מאוד שנים. הפקק שבו אני מכלה שיעור ניכר מחיי הוא ברחוב הרב קוק בהרצליה. הפעם, צלחתי אותו ברבע שעה, אבל יש בקרים שבהם זה לוקח חצי שעה ויותר. זה מעלה את השאלה על הפקקים בצירי תנועה מרכזיים בערי הלוויין של תל אביב: ז'בוטינסקי ברמת גן ופתח תקוה, סוקולוב ברמת השרון והרב קוק בהרצליה. הזמן שאני מבלה בפקקים מעלה אצלי את השאלה ההיפותטית אם הייתי מוכן לנסוע לעבודה ברכבת תחתית או קלה, אילו היתה כזאת. התשובה היא כן. הייתי מוכן לוותר על המכונית ובלבד שהרכבות היו זמינות, מהירות וחוסכות זמן. כרגע, הפתרונות התחבורתיים בגוש דן נוראיים. מרחק של 18 ק"מ מביתי למקום העבודה שלי הוא עניין של 40 דקות ביום רגוע יחסית במכונית, וזמן כפול ויותר בתחבורה ציבורית. אין דילמה. הקמת רכבת קלה באיחור אופנתי של שלושה עשורים לא תיתן פתרון כולל לבעיות התחבורה של גוש דן, אלא לאחר שיוקמו ארבעה־חמישה קווים נוספים מערי הלוויין. עניין של 15–20 שנה בקצב שבו הדברים מתבצעים אצלנו.

גוש דן הוא מפגע תחבורתי אחד גדול והרושם הוא שזה רק יחריף בשנים הקרובות בשל עבודות הקמת הרכבת הקלה. הפתרונות של שאטלים לא מוכיחים את עצמם. לך תחנך אנשים להיפרד מרכבם ולהאריך את משך הנסיעה ב–20–30 דקות. כשהגעתי לנקודת המפגש וחיכיתי 25 דקות, כמעט חצי שעה, עד שצוות המכונית+שאטל הגיע, הירהרתי בכך שהמצב התחבורתי הוא כזה שבו 40 הדקות במכונית עלולות להתארך בשנים הקרובות, ושזו אולי הדרך היחידה לצמצם את הפערים בין נסיעה במכונית ובין שימוש בשאטל. קשה עכשיו. וקשה יותר יהיה אחר כך.

מקום 2 - נסיעה ברכב פרטי + שאטל

כך מצאתי את עצמי בחניון הענק והשומם

"את עושה לנו סיפתח", קרא לעברי הסדרן בחניון השומם של תל ברוך. ב–9:00 בבוקר. תל אביב שוקקת חיים, אבל אני היחידה כאן. בחניון הענק, המכיל 700 מקומות חניה, חונות כרגע שתי מכוניות בלבד - שלי ושל הסדרן. בקצהו עומדים כמה שאטלים מיותמים ונהגים משוועים לנוסעים.

"חנה וקח שאטל לעבודה", הכריזו הרשויות ברב טקס, על מה שאמור היה לפתור את בעיות הפקקים שלהן גורמות העבודות על הרכבת הקלה בתל אביב.

דן ברומר

שלושה חניוני ענק נפתחו בפתחי העיר, ועיתונאים תהו אם יצליחו לעמוד בביקוש העצום של כחצי מיליון המכוניות הנכנסות לעיר בכל יום. בינתיים - שממה.

על פניו אוטו ושאטל נשמע נחמד, אבל בפועל מדובר בדרך הסובלת מהרע שבכל העולמות - לא זולה ולא קצרה במיוחד. בחלקה הראשון הנסיעה הזדחלה - 40 דקות ארוכות, מעצבנות ויקרות כדי לעבור 10 ק"מ ממרכז הרצליה לפתחה של העיר הגדולה.

בניגוד לאוטו של סמי, שנסע ישירות ליעד הסופי, אני כיוונתי את הווייז לחניון תל ברוך. העיקוף עלה לי בלא מעט דקות, מה גם שהווייז הוביל אותי דווקא לעומס אדיר, ממנו לא הצלחתי לצאת. הנהגים האחרים לא איפשרו לי לעבור מהמסלול הימני לשמאלי הקיצוני, וכך לפנות לדרך קצרה יותר. טוב, נו, בפקקי ישראל אף אחד לא רוצה לצאת פראייר.

בסוף צלחתי את העומסים והגעתי לשאטל. מכאן החוויה השתפרה. השומר בכניסה, הסדרן והנהג היו מסבירי פנים ולבביים. דקה אחר כך, בהיותי הנוסעת היחידה כאמור, השאטל כבר יוצא למחוז חפצי.

הנסיעה לוקחת 25 דקות בתוך העיר, והיא די נוחה - התאפשר לי לקרוא עיתון, לענות למיילים בנייד ולקשקש עם מוטי הנהג. "עד לא מזמן היינו מוציאים שאטלים ריקים כל חמש דקות, כי זה מה שקבע המכרז. עכשיו שינו את הנהלים, ואנחנו מוציאים רק כשיש נוסעים. בממוצע עוברים פה בקושי 15 איש ביום", סיפר מוטי.

ועוד לא אמרנו מלה על עשרות המיליונים שהוקצו להקמת והפעלת החניונים והשאטלים היוצאים מכיסו של משלם המסים - רק עלות הכשרת החניונים מסתכמת ב–50 מיליון שקל, ולהפעלת השאטלים למשך שלוש שנים הוקצה תקציב של 90 מיליון שקל.

בעת נסיעתנו לאורכו של רחוב אבן גבירול, גילינו שהנהג הישראלי לא רק שאינו מאפשר לעבור מסלולים - הוא גם אוהב לחנות את רכבו בנתיבי תחבורה ציבורית, מה שמכריח את מוטי, נהג השאטל, לזגזג מדי פעם בין הנתיב המהיר למסלול הרגיל והעמוס יותר. לבסוף הגענו, ומוטי אפילו עצר כמה מטרים לפני התחנה כדי לחסוך לי הליכה. נחמד כבר אמרתי?

שעה וחמש דקות בדיוק בדרך הלוך, כמעט 35 שקל בסך הכל. עוד שעה ורבע שלקח לי כדי לחזור ולאסוף את האוטו זה כבר סיפור אחר.

מקום 3 - נסיעה באוטובוס

למרות הנהג הנחמד והמוזיקה הקלאסית - התחבורה הציבורית נכשלה

ריצה מטורפת אחרי האוטובוס? המתנה מורטת עצבים לקו שלא מגיע? תעלומה גדולה לגבי זמן ההגעה ליעד? שום דבר מכל אלה לא קרה לי. מי צריך לרוץ אחרי האוטובוס שלו, כשיש טלפון ביד ואפליקציות כמו Moovit, שמייעצות איזה קו לקחת ומתי הוא מגיע.

עשיתי בדיוק מה שאמרה לי אפליקציית Moovit: עליתי על קו 147 של מטרופולין (טוב, רק כמעט, כי היא גם המליצה לי על אפשרות נוספת, שכללה החלפת שני אוטובוסים אבל לא קיצרה את הדרך. הפעלתי את הבינה הלא־מלאכותית שלי ובחרתי בקו יחיד). לא רק האפליקציה סייעה לי, גם הלוח הסולארי המותקן על התחנה ידע לדווח לי בדיוק מתי יגיע הקו שלי.

עופר וקנין

וכשזה הגיע לבסוף, הוא היה כמעט אוטובוס החלומות: בלי דוחק, בלי רעש, בלי צפיפות. כמה חיילים ישבו מנומנמים ושקטים על מושבי האוטובוס. מוזיקה קלאסית מילאה את החלל, הנהג היה נחמד, האוטובוס נקי ומתוחזק - בקיצור, הכי רחוק שאפשר מהתדמית המזופתת של תחבורה ציבורית בישראל.

גם ההמשך היה נעים: ללא עומסים מיוחדים ובתוך פחות מ–20 דקות היינו מחוץ להרצליה - הבטתי בשעון שבטלפון הנייד וכבר שמחתי על הסיום המפתיע של הבדיקה: הנוסעת באוטובוס מגיעה ראשונה ומכה את כולם בתדהמה! להיות האנדרדוג זה תמיד כיף, ולהביס נסיעה ברכב פרטי וברבע מהעלות? זה בכלל נפלא.

אלא שאחרי עיקוף שעשה האוטובוס כדי להגיע לבסיס גלילות, ועקב זמן נסיעה שפשוט התארך והתארך בגלל תנאי הדרך, קיוותי בלבי שאם לא מקום ראשון, אז לפחות מקום שני. אבל כשהגעתי לתחנה האחרונה גיליתי כי הנסיעה ארכה 75 דקות בסך הכל. שעה ורבע, וזה עוד ביום נטול גשמים ופקקים.

התקוות לא עזרו, גם לא הנהג החביב ולא השירות היעיל, המסודר והאדיב. הגעתי שלישית. אח, אם רק היה נתיב תחבורה ציבורית לאורך כל הדרך, אולי היה לי סיכוי.

מקום 4 - נסיעה ברכבת + אוטובוס

רכבת - זה רק נראה מהיר

הרכבת נשמעת כמו פתרון מושלם להתחמקות מפקקים. אין קמפיין טוב יותר מזה המתרחש מדי בוקר וערב לעיני נהגים מזדחלים בנתיבי איילון ובכבישים אחרים, כשהרכבת חולפת במהירות על פניהם ללא הפרעה בצדי הדרך. אבל מה שאותם נהגים מיואשים לא רואים הם הרגעים המתים עד שהרכבת יוצאת מהתחנה. ובאמת, הנסיעה שלי מרכבת מהרצליה לתחנת ההגנה בתל אביב ארכה 23 דקות בלבד. אם שירותי התחבורה הציבורית לרכבת וממנה היו טובים יותר, מי יודע, אולי עוד הייתי מצליח להתברג למקום השני בתחרות - ואולי אפילו לראשון.

דן ברומר

אבל המציאות היתה שונה לחלוטין: המסע שלי נפתח ברגל שמאל, כשהספקתי לחזות בקו 27 של מטרופולין לרכבת עוזב את התחנה ברחוב בן גוריון בהרצליה, רגעים ספורים לפני שהגעתי אליה. האוטובוס הבא - רק בעוד חצי שעה. עבור נוסעי האוטובוסים מזל זה הכל בחיים. כשתדירות קווים חשובים בשעות הבוקר, ברחובות מרכזיים בעיר, היא כל כך נמוכה, ובפועל אין לוח זמנים קבוע להגעת האוטובוס - ההבדל בין הגעה בזמן לאיחור כבד נקבע לעתים לפי כושר הריצה של הנוסע.

די בחוסר האונים שבהמתנה ארוכה לאוטובוס כדי לטרפד את יוזמת המדינה להעביר את בעלי הרכב הפרטיים לתחבורה הציבורית. משרד התחבורה השיק בתחילת השנה רפורמה מבורכת בתעריפי התחבורה הציבורית, שמאפשרת שילוב מוזל במעבר בין אוטובוסים לרכבות. רק מה, לא חיברו את שני אמצעי התחבורה החשובים בפועל: אין מספיק קווי אוטובוסים מחברים בין תחנות הרכבת, תדירות הזמנים שלהם נמוכה ולוחות הזמנים לא תמיד מתואמים עם שעות היציאה של הרכבות.

כדי להגיע (אחרונים), מתחנת ההגנה שבדרום תל אביב לנקודת המפגש של כל הנסיינים המחכים, רציתי לעלות על קו 16 של דן. תחנת האוטובוס המתינה לנו ממש מול היציאה ממתחם הרכבת, אבל כדי להגיע אליה נאלצתי להקיף את כל מקטע הרחוב ולפספס (שוב) את האוטובוס שעבר בינתיים, שכן הכביש מגודר ואין בו מעבר חצייה. בסופו של דבר, דווקא מונית שירות שעברה במקום עשתה עבורנו את השירות הטוב ביותר, ולקחה אותנו בזריזות ליעד. מדובר באמצעי תחבורה חשוב ביותר, המוזנח זה שנים רבות על ידי המדינה, למרות הפוטנציאל הגלום בו לסתימת החורים בלוח הזמנים של האוטובוסים המסובסדים (גם בשבתות).

מסיבות מובנות, מסילות הרכבת מרוחקת בדרך כלל משכונות מגורים. לכן, הצלחת הרכבת תלויה בשירותי תחבורה משלימים מהבית לתחנת היציאה, ומתחנת הירידה ליעד הסופי. במצב הדברים כיום, הרכבת היא פתרון יעיל למי שגומא מרחקים ארוכים, אבל בטח שלא עבור תושב הרצליה שעובד בתל אביב - אלא אם כן מקום עבודתו צמוד לתחנת הרכבת.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות