>> יהודית וקובי ריכטר, בעלי חברת הביומד מדינול, לא אוהבים את המושג פילנתרופ. לא שיש להם תחליף לתואר הניתן לאדם שתורם מכספו נגיד, מיליון דולר, למטרה שאינה עסקית. לפני חמש שנים החליטו השניים להשקיע בתחום שהם אוהבים מאוד: מוסיקה קלאסית, ולהעניק סכום עגול עבור הקמת רביעייה קאמרית קבועה שתצא מאנשי התזמורת הפילהרמונית.

"היינו בקונצרט בגלזגו ושמענו רביעייה מתוך הפילהרמונית שהוקמה אד הוק, רק עבור ההופעה הזו", מספר ריכטר, "שאלנו למה הם לא מופיעים באופן קבוע, התשובה היתה שאין הרכבים, אין זמן, אין תקציב. אנחנו יודעים שמוסיקה קאמרית נחשבת פופולארית מאוד, אבל יש מעט הרכבים כאלה בישראל וחשבנו שיש מקום להרכב קבוע שישמש מקור פרנסה לנגנים מעולים, שישמש גם מרכז הוראה ויתרום למוסיקאים צעירים, שייצג את ישראל בגאווה בעולם וגם יעלה מאוד את רמת המוסיקה הזו בישראל. הרי הכישרון קיים - צריך רק לעזור לו".

מה בדיוק היה חסר לכישרון?

יהודית ריכטר: "תוכנית ומחויבות ארוכת טווח. היה חסר פה יזם שידע לקדם את הרעיון וכמובן השקעה כספית".

ברגע שזוהה החוסר התרבותי פנו השניים למנצח זובין מהטה לבדיקת היתכנות. מהטה הסכים שיש מקום לרביעייה חדשה, ואף התנדב לבחור את הנגנים. הזוג הבטיח לעזור לממש את הרעיון. כיוון שרביעייה כזו צריכה זמן אימונים ארוך עד שנראים הפירות, היה ברור שנדרשת סבלנות גדולה. "הבטחנו שנתרום את הסכום הנדרש במהלך 10 שנים", אומרת יהודית ריכטר, "כך שהנגנים יוכלו להתנהל ללא חשש שהתקציב ייגמר פתאום".

נתתם הרבה כסף. איך שולטים בעצם על כספי התרומה? אתם תורמים מהידע הניהולי שלכם למיזם?

קובי ריכטר: "לגמרי לא. במיזמים מהסוג הזה חשוב לבחור במנהל המקצועי הנכון, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות ולתת לו לעבוד. המעורבות שלנו מתבטאת בהגעה לקונצרטים שלהם ובחלוקת הדיסקים ללקוחות וספקים בחו"ל. בזמנו ביקשתי מהם להשתתף בחזרות והם אמרו: 'אולי בהמשך'. עברו חמש שנים ועוד לא הייתי באף חזרה. הם עצמאיים לגמרי".

אז איפה הערך המוסף שלכם, למעט התרומה?

יהודית ריכטר: "הערך המוסף הוא בבחירת האנשים הנכונים שיידעו למנף את הרצון שלך לעזור".

אולי יהיה לכם נוח יותר עם הכינוי יזמים חברתיים.

"לגמרי לא. אנחנו אנאייבלרס (Enablers), הפלטפורמה שמאפשרת למיזם להתרומם. מלבד הציפייה שיצליחו - אנחנו לא מצפים לכל החזר. חשוב להבין שהם לא גייסו אותנו, אנחנו גייסנו אותם. אנחנו מרגישים אסירי תודה על האפשרות להיות קשורים לרביעייה כזו, שהיא מהטובות בעולם, וכשיושבים בקונצרט שלהם זו תחושה של התרוממות רוח. זה ההחזר היחידי, והנפלא, שאנחנו מקבלים".

ובכל זאת, הרביעייה הזו נושאת דווקא את שמכם, אולי זה ההחזר?

יהודית ריכטר: "הרביעייה נקראת על שם אביו של קובי, כי זה התאים בקונסטלציה של עוד מלה שאנחנו לא אוהבים - הנצחה".

יהודית ריכטר: "היינו לאחרונה בקונצרט בלטרון ועל כסאות מפלסטיק ישבו כולם - ילדים, צעירים, ומבוגרים. הרביעייה מאפשרת לאנשים מכל השכבות ומכל חלקי ישראל, שלא יכולים להרשות לעצמם להגיע לקונצרטים של הפילהרמונית, להקשיב למוסיקה מצוינת. דווקא פה מדובר בפורמט עממי".

קובי ריכטר: "המוטו שלנו הוא עזרה למצוינות שמושכת אחריה חברה שלמה. יש מי שרוצה לעודד את החלק החלש או את האמצע, לנו חשוב לעודד את החלק המצוין, כי הוא זה שמוביל את כולנו למקומות גבוהים יותר".

מדברים הרבה על חובת התעשייה לקהילה, על העובדה שאנשי עסקים בישראל לא תורמים מספיק לצרכי הציבור כמו בארה"ב למשל.

קובי ריכטר: "אני לא חושב שיש דבר כזה - חובה לציבור. לכל אחד יש בעלות על מה שהוא שלו, ועניינו הפרטי הוא מה יעשה בכספו ולמי ייתן אותו. מסיבה זו אנחנו לא דוגמה לאף אחד, לא אור לגויים ולא מקור השראה. אנחנו גם לא שופטים אף אחד. לנו היה חשוב ליצור יש מאין בתחום אותו אנחנו אוהבים. שכל אחד יעשה מה שטוב לו".

nihul@themarker.com