מדינת ישראל נגד בריחת המוחות - קרב אבוד מראש? - קריירה - TheMarker

מדינת ישראל נגד בריחת המוחות - קרב אבוד מראש?

קוראים להם מוחות בורחים, אבל יש אקדמאים ישראלים שמוכנים לוותר על המשכורות הגבוהות והחיים הנוחים כדי לחזור לישראל ■ כאן מחכות להם משרות מועטות, תחרות גדולה וממשלה שבעיקר מדברת אך לא עושה הרבה למענם ■ שני פרויקטים חדשים מתיימרים לשנות את המצב ■ אז מתי חוזרים?

מה ששבר את בתו הגדולה של אריה גרוזמן היתה מסיבת הפרידה. גרוזמן, אשתו ושתי בנותיו חיו שלוש שנים וחצי בסן פרנסיסקו, בעוד ההורים משלימים פוסט-דוקטורט בביו-רפואה באוניברסיטת קליפורניה בעיר. ובנותיהם נהנות מהחלום האמריקאי. "הן הלכו לבית ספר יהודי, ולכולם יש בריכות, מכוניות מפוארות, רמת חיים מדהימה", מספר גרוזמן. לפני שנסעו לארה"ב, ערכה הבכורה - אז בת 11 - מסיבת פרידה לחבריה בישראל. "כל הכיתה, 40 ילדים, הגיעה והרסה לנו לגמרי את הבית. אבל הבת שלי היתה כל כך גאה", ועל כן, לפני שעזבו את סן פרנסיסקו כדי לשוב לישראל, ביקשה הבת לחזור על המבצע. אלא שהפעם, מתוך כיתה של 25 ילדים הגיעו רק שתי בנות. "שם גרים רחוק, צריך להסיע, וההורים אמרו - ממילא היא עוזבת. הם אנשים קרים מאוד, פרגמטים לגמרי", מספר גרוזמן, "ואז היא אמרה: אבא, זהו. אמריקה לא קיימת מבחינתי".

כמו גרוזמן, ששב לישראל לפני שלוש שנים, נוסעים בכל שנה עוד מאות ואולי אלפי אקדמאים לחפש את מזלם בחו"ל. עבור אנשי האקדמיה, מדובר בתחנה הכרחית במסלול הקריירה. הבעיה היא שרבים מהם לא חוזרים. לפי הנתונים הרשמיים, ישראל מובילה בבריחת מוחות במערב - 25% ממדעני ישראל נמצאים בחו"ל, בעוד סגל האוניברסיטאות בישראל מזדקן והולך.

מי שכן בוחר לחזור, עושה זאת בעיקר ממניעיו של גרוזמן - להלן, הבדלי מנטליות וגעגועים קשים לביצה המזרח תיכונית, ולא בזכותה של מדיניות השבה משמעותית.

השנה התבשרנו כי הדברים עומדים בפני שינוי עם הקמתם של מרכזי מצוינות למחקר בחמישה תחומי מדע ביוזמת הממשלה, שמיועדים למשוך מוחות ישראלים מחו"ל ותרומות, בהשקעה של מיליארד וחצי שקל. בנוסף, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח בישרה על יוזמה משותפת של משרד המדע ומשרד הקליטה, בראשות ח"כ סופה לנדוור ומנכ"ל משרד הקליטה דימיטרי אפרצ'ב: מאגר של 5,000 אקדמאים ישראלים בחו"ל, שאותרו במטרה לנסות להחזיר אותם לישראל. האם אלה הפרויקטים שישיבו את המוחות הגולים ארצה?

לישראל אין מה להציע

שיחות עם אקדמאים המתגוררים בארה"ב מעלות כי מעולם לא נעשה ניסיון אקטיבי לגייס אותם לשורות האקדמיה הישראלית - ואין פלא: לישראל אין כמעט מה להציע להם. האוניברסיטאות מציעות תנאים טובים למי שמצליח להשתחל לשורותיהן, אך המקומות מועטים; תעשיית הביו-טק קטנה מכדי להוות תחרות להצעות שמקבלים אקדמאים בחו"ל. מי שמבקש לחזור הביתה כיום ימצא כי אין גורם אחד שיכול לעזור לו להתמצא בסבך הביורוקרטיה.

למעשה, חוץ מכוכבים בודדים שעליהם יריבו אוניברסיטאות בישראל ובחו"ל, האקדמאי הישראלי הגולה יגלה כי דרכו חזרה הביתה עשויה להיות מפרכת וקשה. כמו גרוזמן, הוא עלול לגלות שהמדינה שכל כך מעוניינת בחזרתו לא מחכה לו בזרועות פתוחות ובטח שלא עם ג'ובים מוכנים. המציאות הזו עלולה לגרום גם למי שרוצה לחזור לחשוב פעמיים.

הבעיה חמורה פחות בתחום ההיי-טק, שכן התעשייה הישראלית מפותחת דיה, כך שמי שרוצה לחזור כבר יסתדר, קרוב לוודאי - אם כי ייאלץ להתפשר על שכר - אך בתחום המדעים המדויקים, כימיה וביולוגיה, התעשייה עדיין קטנה ואפשרויות התעסוקה קטנות לעין ערוך מאלה הפתוחות בפניו בחו"ל.

מ', שנסעה לעשות דוקטורט בהנדסה ביו-רפואית בארה"ב, גילתה זאת בדרך הקשה, כשחזרה אחרי תום הלימודים כי התגעגעה למשפחתה, אף שבהיותה אזרחית ארה"ב לא היתה לה בעיה להישאר ולמצוא עבודה. לאחר שנה של חיפושים עקרים אחר עבודה בישראל, היא מתחילה לחשוב שאולי זה מה שהיתה צריכה לעשות.

"תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור לישראל, בגלל המשפחה", היא מספרת, "אבל היצע העבודות מאוד קטן. זו לא תקופה קלה גם בארה"ב, אבל אני מאמינה שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קל למצוא שם עבודה, ואולי אחרי שהייתי צוברת ניסיון, יכולתי להשיג עבודה בישראל. לו הייתי יודעת שיהיה כל כך קשה, ייתכן שלא הייתי חוזרת".

גרוזמן התחיל לפקפק בהתאמתו לארה"ב עוד לפני מפח הנפש שחוותה בתו. כשנסע הוא נקט גישה מעשית: חוזרים רק אם מוצאים עבודה טובה בישראל. אשתו, לעומת זאת, דגלה בחזרה בכל מחיר. במשך השנים החל להרגיש שהוא "לא יכול להיות שם יותר. אפילו אי אפשר להסביר את זה". בסוף הפוסט-דוקטורט, בניגוד מוחלט לנטיותיו הפרגמטיות, החליט גרוזמן לחזור עוד לפני שעבודה מובטחת היתה מונחת בכיסו. אשתו אמנם מצאה עבודה, אך לגרוזמן - אף שסיים את הפוסט-דוקטורט שלו במוסד יוקרתי - כלל לא היה ברור כי יצליח להשיג עבודה שתצדיק את שנות ההשקעה הרבות. חלפה שנה עד שהשתלב כמרצה בכיר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בר אילן, שם ההטבות כחוקר חוזר היו אטרקטיביות עבורו. בכל זאת, מדגיש גרוזמן, אף ישראלי לא חוזר בגלל הכסף.

"לחזור זו החלטה רוחנית, לא כלכלית", הוא מדגיש, "פוסט-דוקטורנטים שם מקבלים משכורות שבחיים לא יקבלו כאן. אדם שרוצה לחזור לישראל, יחזור בכל מקרה, וימצא עבודה אחר כך. רוב הישראלים שהכרתי שם לא חזרו, אבל מאוד רוצים לשוב. הגורם הקריטי הוא הילדים: אתה צוחק על האמריקאים, ופתאום נכנס הילד שלך, ונראה בול כמוהם".

מרכזי המצוינות עשויים להקל במעט על תהליך החזרה לישראל. הרעיון שעומד מאחוריהם הוא למשוך לישראל "מדענים כוכבים", שימשכו אחריהם עוד מדענים, כמו גם תקציבי מחקר. המאגר החדש הוא ניסיון להבין, סוף סוף, על אילו מוחות בדיוק אנחנו מדברים. כמו השופרסל או ויזה, גם משרד הקליטה רוצה לדעת בדיוק מי קהל היעד שלו, כדי לפנות אליו באופן אפקטיבי: המאגר הוקם, קודם כל, כדי לאסוף אחת ולתמיד מידע על אותם ישראלים פוטנציאלים ולגלות באילו תחומים הם פועלים, איזו השכלה יש להם ובאילו תעשיות הם עובדים.

אלא שבניגוד למשתמע מפרסומים קודמים, 5,000 האקדמאים הרשומים במאגר אינם אלה שהביעו רצון לחזור לישראל - למעשה, רובם כלל אינם יודעים שהם כלולים בו: משרד הקליטה, או ליתר דיוק החברה ששכר לצורך הקמת המאגר, השתמשה בשיטות ידועות היטב מעולם השיווק, של כריית מידע דרך רשתות חברתיות והצלבתו עם רשומות של אוניברסיטאות ומאמרים אקדמיים, כדי לאתר "לקוחות" פוטנציאלים - קרי, אקדמאים ישראלים המתגוררים בחו"ל. רק 900 אקדמאים נרשמו בעצמם למאגר, אבל רוב הרשומים לא מודעים לקיומו.

ההיבט הזה בעייתי משתי בחינות: על אף שהמאגר חוקי לגמרי והמידע נאסף ממקורות לגיטימיים, בכל זאת יש משהו מטריד בגוף ממשלתי שבולש אחר אזרחיו בחו"ל. וכפי שמציין שמוליק הס, מעמותת Bio Abroad שנמצאת בקשר עם מדעני ביו-טכנולוגיה ישראלים בארה"ב, וממומנת בחלקה על ידי משרד הקליטה: "כשהמצטרפים פסיבים, היכולת שלך להניע אנשים, לעזור לאנשים, גדולה פחות. האנשים שעוסקים בכך מונעים אך ורק מכוונות טובות, וכולם רוצים לעזור, אך ללא ארגון מקומי, אני לא בטוח שזה אפקטיבי".

עמרי אינגבר, מנהל המרכז לקליטה במדע במשרד לקליטת העלייה, למה לא לתת לאקדמאים ישראלים בחו"ל להירשם בעצמם?

"כי אנשים לא נרשמים. ב-2008 הקמנו באתר הרשמי של ישראל אתר להשבת מוחות, אבל לא היתה היענות. כיום חוזרים בערך 200 בשנה, והם אלה שמתעניינים. אבל אנחנו רוצים להגיע לאלפים שטוב להם שם, לאנשים שברעיון הכללי אומרים, אולי נחזור באיזה יום".

מחזרים אחר "כוכבים"

ניתוח ראשוני שביצעה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח על נתוני המאגר, מגלה כי בניגוד לדיבורים על האקדמיה כמקור עיקרי לדליפת המוחות, הקבוצה הגדולה ביותר במאגר (3,372 איש) עובדת בכלל במגזר העסקי, ול-1,500 יש רק תואר ראשון; רובם מועסקים בתעשיית המחשבים. לפי סקר של עמותת Bio Abroad והמשרד לקליטת עלייה, שנערך רק בקרב מדעני ביו-טכנולוגיה ישראלים, אך בכל זאת מהווה אחד היחידים מסוגו - האקדמיה והתעשייה הישראלית אינן נתפשות כאלטרנטיבה תעסוקתית אמיתית בקרב מדענים ישראלים בחו"ל.

רק 2.3% מהנשאלים בטוחים שהיו מוצאים משרה בישראל ללא קושי - ובכל זאת, מחצית מהם שקלו ברצינות לחזור לישראל בשנה הקרובה, אחוז גבוה בהתחשב בפסימיות שלהם לגבי סיכויי העסקתם. בעתיד, מקווים במשרד לחבר בין משרות פנויות בתחומים שבהם חסרים עובדים בישראל - כמו מהנדסי חשמל וכימיה, לבין עובדים פוטנציאלים בחו"ל. הכוונה היא לחזר אחר אותם מנהלים ויזמים, שעשויים לא רק לאייש משרה בישראל אלא לתרום לפיתוח התעשיה: "אם נביא שניים-שלושה כאלה בשנה, הם יפתחו מקומות תעסוקה גם לאחרים", מסביר אינגבר.

אחר אותם ישראלים שהסתדרו בחיים, יש לחזר באופן אקטיבי ו"לתפור" להם חבילות. אבל יש בכך יש סיכון של פספוס המוחות הצעירים יותר, שאולי לא ניחנו ביוקרה, אבל יש להם משהו חזק לא פחות: מוטיווציה. רבים מהישראלים שמסיימים פוסט-דוקטורט בחו"ל ישמחו לחזור לישראל אם תוצע להם משרה: אך דווקא הם נפגעים מהמחסור במשרות באקדמיה ובתעשייה. ברגע שאלה התיישבו על סיר הבשר האמריקאי, כבר הרבה יותר קשה לשכנע אותם לחזור. גם מרכזי המצוינות החדשים מיועדים, בעיקרון, לכוכבים, ובאקדמיה השיטה דומה. "לוועדת הסינון הפקולטית באוניברסיטה פונים 40-50 אנשים מדי שנה, ומתוכם היא מסננת בערך שבעה", מספר פרופ' אהוד רזין, לשעבר דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, שהיה אחראי על גיוס מדענים חוזרים לפקולטה. "אותם שבעה אנשים הם אלה שמתחרים עליהם גם מוסדות אקדמיים אחרים, בישראל ובחו"ל. הם הטובים ביותר".

אסף גלעד, למשל - ישראלי שיצא ללימודי פוסט- דוקטורט בארה"ב - כבר מסודר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, שם הוא משמש מרצה בכיר בבית הספר לרפואה, והסיכויים שיחזור בקרוב קלושים. "מתגעגעים, אבל יש טלפון, מיילים וסקייפ - כיום המרחקים קצרים", הוא מציין. לגלעד אין דרך לדעת אם הוא כלול במאגר החדש, וזה גם לא ממש משנה לו. "הפעילות שלי ממילא גלויה, ואני נמצא במאגרים ממשלתיים". אבל אל תצפו לראות אותו בנתב"ג בקרוב. חשוב לו להדגיש שזה לא בגלל האקדמיה הישראלית, שרמתה "גבוהה מאוד", לדבריו, זה פשוט עניין של הזדמנויות. סיפורו דומה לזה של מדענים ישראלים רבים. לאחר תואר ראשון בביולוגיה בטכניון ודוקטורט במכון ויצמן, הוא עבר לשלב הבא במסלול הסטנדרטי: פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אליה נסע עם חברתו דאז גלית, כיום אשתו, שעשתה אף היא פוסט-דוקטורט באותה אוניברסיטה. "מה שעניין אותי היה לעסוק במחקר, והגישה היתה ונשארה - לעשות אותו בתנאים הכי טובים שאפשר".

לאחר שסיימו את המחקר, קיבלו שניהם הצעת עבודה בג'ונס הופקינס. "הסיכוי שלנו למצוא שתי משרות כאלה באותו מקום באותו זמן, בכל מקום בעולם, היה די נמוך", מסביר גלעד, "האוניברסיטה ענתה על הצרכים שלנו, ואנחנו עונים על הצרכים שלה. מה שחשוב לי הוא לסיים את מה שהתחלתי, מבחינת מחקר. לגלות דברים ולפתח אותם, זה הדבר שאני מתמקד בו".

אף שלזוג נולדה ילדה לפני חודש וחצי, נראה שגלעד ("אני לא מייצג אף אחד חוץ מעצמי, אפילו לא את גלית") חסין מפני אותו פרץ של רצון לחזור שאמור לתקוף ישראלים עם ילדים בחו"ל.

החיים הטובים הם התימה החוזרת בדבריהם של ישראלים בארה"ב. ויויאנה נוטקביץ' ובעלה אריאל, הורים לשלושה ילדים, חיים כרגע בקליפורניה עקב מינויו של אריאל למנהל פיתוח באחת המחלקות בחברת ביורד. בישראל עבדה נוטקביץ' כמנהלת משאבי אנוש באלביט והוא עבד בביורד ישראל. "החיים בישראל אינטנסיביים מאוד, הכל כדי להיות בסדר בסוף החודש", מספרת ויויאנה, "פה הכל הרבה יותר בנחת, שנינו עובדים פחות שעות, מטיילים, יש לנו חיי משפחה. הילדים נפתחו לחיים חדשים".

אבל משהו חסר.

"כן, זה לא הדבר האמיתי. אני מתגעגעת לחברים שלי בחיפה ולחיים הפתוחים בישראל, לתחושת השייכות".

נוטקביץ' אף מסייעת למשרד הקליטה בגיוס אקדמאים למאגר. "אנשי אקדמיה, בעיקר לאחר הפוסט-דוקטורט, הם ממש לפני הצומת של קבלת ההחלטה. הם אלה שמחפשים בנרות את ההזדמנויות. המהנדסים שיושבים במשרות בעמק הסיליקון כבר מסודרים".

"החיים בארה"ב טובים, חומרית וגם מקצועית, והתקופה שם היתה נפלאה", מספר הס, ששב לישראל לאחר שהות בארה"ב וכיום משמש מנכ"ל חברת הביו-טכנולוגיה ואלין טכנולוגיות. "עבדתי באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, באחת המעבדות המתקדמות, עסקתי במדע כמעט בלי הגבלת תקציב, שיתפתי פעולה עם זוכי פרס נובל. אשתי עבדה בחברה אמריקאית. לא תשמעי מישהו שמקטר על זה".

אם כך, למה לחזור?

"כי אנחנו ישראלים, זה מין ג'וק כזה. אתה רוצה שילדיך יגדלו בתרבות שגדלת בה, ושם אתה תמיד מרגיש זר. תמיד חי באיזו ארעיות".

את Bio Abroad (ראו מסגרת) הקים הס כשנוכח לדעת כמה החזרה לישראל מעסיקה את הגולים. "קשה לחזור לישראל, ואנשים מתעסקים בזה לא מעט. הם לא יודעים מה קורה כאן, ובתעשייה הישראלית לא יודעים מה קורה אצלם". לדבריו, הם זיהו בקרב ישראלים שיא של חזרה לאחר חמש שנים, ולאחר 12 שנה. "כשהילדים מגיעים לכיתה ג'-ד', וכשהם מגיעים לגיל תיכון".

זקוקים להכוונה ולסיוע

ד"ר ענת קציר, מרצה בכירה במחלקה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת דרקסל שבפילדלפיה, היא אחת מאותם אקדמאים העסוקים תדיר בשאלת החזרה ארצה. קציר עזבה עם משפחתה כדי לעשות פוסט-דוקטורט בדרקסל, ובמשך שלוש שנים היתה המשפחה משוכנעת שהחזרה מעבר לפינה. רק כשראו עד כמה זה מבלבל את הילדים, קנו בית והשתקעו. בעלה מצא עבודה כמתכנת והכסף מצוי בשפע, אך קציר לא מרוצה. "האנשים לא נחמדים, מזג האוויר מגעיל, אין פה משפחה, אין שמש. חוץ מרמת החיים הגבוהה, איכות החיים נמוכה. לדעתי, איכות חיים נמצאת במקום שבו יש לך משפחה וחברים".

כרגיל, ההחלטה קשה. המחירים הגבוהים בישראל - החל בבית וכלה במכונית - והקשיים הביורוקרטיים מחזיקים את קציר ומשפחתה בארה"ב, לפחות עד 2012. עד אז הם חוסכים, כדי שיצליחו, אולי, לקנות בית בישראל. קציר טוענת, כי השיח הישראלי על השבת המוחות, שנסוב בעיקר על משרות וכסף, שגוי מיסודו. "כדי להחזיר אנשים שלא רוצים לחזור בכל מקרה, יש צורך בתמריצים חזקים, כמו מקומות עבודה ומשכורות אטרקטיביות", היא טוענת, "אבל מי שרוצה לחזור צריך בעיקר עזרה בהדרכה וסיוע - ברכישת דירה, בהנחה בכרטיסי טיסה ובהטבות מס. אף אחד לא ממש יודע איך משיגים את הדברים האלה, ומי זכאי להטבות".

ייתכן שקציר היתה שבה הביתה לו ידעה שיש למי לפנות. בתקופה האחרונה אכן מסתמנת הכרה ראשונית מצד המדינה, בכך שהיושבים בניכר, דוגמת קציר, זקוקים ליותר מהצהרות ציוניות: הם זקוקים לחיזור ולסיוע אקטיבי, שיעניקו תמריץ לשוב הביתה. זה חלק ממה שמתכוון משרד הקליטה לעשות בזמן הקרוב: למשל, לפתוח מרכז תמיכה טלפוני שיענה על שאלות השואפים לחזור. מדובר בצעד ראשון בכיוון הנכון, אך במידה מסוימת נראה כי כל המאמצים הממשלתיים מונעי הכוונות הטובות הם בגדר אצבע שחוסמת את הסכר מפני שטף המוחות העוזבים.

המשימה קשה גם במדינות אחרות: באחרונה פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על מלזיה, שאף היא נאבקת להחזיר אליה מוחות שברחו ושיוזמות ההחזרה הממשלתיות שלה נכשלו, אף שהציעה לחוזרים הטבות כגון יבוא מכוניות, פטור ממס וסידור ויזה לבני זוג זרים. קל להטיח ביקורת בממשלה, וברור שתמיד ניתן לעשות יותר: ייתכן שעוד כסף לאקדמיה וסדר עדיפויות שונה יצליחו לעצור את הסחף.

עם זאת, איקה אברבנאל, סמנכ"ל משאבי האנוש בחברת טבע, טוען שהגיע הזמן להפסיק לצפות שהממשלה תהיה היחידה שתיתן את הפתרון לבריחת המוחות. "אי אפשר להיתלות כל הזמן בממשלה. כל חברה בינונית עד גדולה יכולה להחזיר אקדמאים", הוא טוען. אברבנאל דיבר ועשה: לרגל שנת ה-60 למדינה הכריזה טבע על מבצע ליבוא עובדים ישראלים מחו"ל, מתוך מניעים כציונות ותועלת. בישראל, הוא מסביר, חסרים מנהלים בדרגים בינוניים ועובדים בתחומים כמו כימיה, תחום שניצל זמנית על ידי העלייה הרוסית הגדולה של שנות ה-90, אך כיום מסתמן בו מחסור חמור.

"על רקע זה, תפסנו טרמפ על שנת ה-60 לישראל והצהרנו הצהרה: להביא 60 מדענים חוזרים בשנים הקרובות. זו הגדרה שהיא יותר בגדר גימיק, אך המטרה היתה לאתר בתעשיית הפרמבצטיקה, שנקלעה לקשיים בארה"ב, ישראלים מנוסים, ברמה של לפחות תואר שני, רובם דוקטורים או עם פוסט-דוקטורט".

עד היום החזירה טבע 23 איש, מתוכם 21 נשארו בחברה. התהליך, מספר אברבנאל, עלה כמה מאות אלפי שקלים, אך בעיקר דרש תשומת לב רבה. "התחלנו ב-2008 עם Bio Abroad, בשלב האיתור: התאמת שמות לפרופילים, כדי לאתר את האנשים ברמה מדויקת לעבודות הנדרשות. הבנו שרק איתור מדויק יביא להצלחה, כי אם שני הצדדים לא יהיו מתואמים זה מתכון לאכזבה. השלב השני הוא סיוע במעבר לישראל עם המשפחה - ממתן עצות ודיבור עם רשויות מקומיות לגבי בתי ספר ומגורים, ועד קבלת הקונטיינר הנכון בנמל".

בינתיים הסתיים המאמץ ה"כבד" ליבוא המדענים, אך טבע מתכוונת ליישם את הלקחים במקרה של גיוס כוח אדם מחו"ל גם בעתיד. "לא צריך לנפנף רק בדגל הציוני, יש ערכים מוספים גם ברמה העסקית", מציין אברבנאל. "אנחנו מרוויחים אנשים מעולים, לויאלים מאוד לישראל ולטבע, שעובדים ברמת מצוינות פנטסטית, עם ידע חדש ואופן חשיבה אחר. ובין השאר גם מחזירים ישראלים נוספים לכאן".

אבל כמה חברות כמו טבע יש בשוק הישראלי? משרד הקליטה מתכוון להשתמש במאגר בעתיד גם לצורך השמה, אבל גם גלעד אברהמי, מנהל אגף בכיר לכלכלה ויזמות, תעסוקה ומדע במשרד לקליטת עלייה, מודה כי כוחו להשפיע על מספר החוזרים מוגבל. "אין לנו יכולת או רצון להתערב בתנאי השוק. יש לו ביקושים משלו ואני מניח שברגע שהתעשייה תגדל, המוחות יחזרו בהתאם לביקושים. קהל היעד שלנו הוא מי שהשוק יודע להציע לו תעסוקה. זו לא אוכלוסיה מסכנה, הם לא באמת חייבים לחזור. אם יהיה להם סידור שיתאים גם למשפחה, הם יסכימו לשקול את זה. לא נשווק דברים שלא קיימים".

אסף גלעד, מצדו, לא מחכה לפריחת האקדמיה או התעשייה, וגם לא כל כך מבין מה הרעש הגדול: שהרי זהו רק ענף אחד מני רבים בו ישראלים עוברים לחפש את מזלם בחו"ל. "כששחקן ישראלי משחק באן.בי.איי, אף אחד לא אומר שזו 'בריחת גובה'", הוא טוען, "כשישראלי מצליח בהוליווד זו לא 'בריחת כישרון'. אנחנו מדענים, ואנחנו עושים את העבודה שלנו במקום המתאים ביותר. אם יש מדען ישראלי שיושב בהרווארד, בסטנפורד או ב-MIT, זה לאו דווקא דבר שלילי. לרבים מאתנו יש קשרים עם האקדמיה בישראל, עם מדענים וחברות בישראל, ואנחנו עוזרים לקדם מוצרים שלהם. אנחנו עוזרים לסטודנטים מישראל ומקיימים שיתופי פעולה עם מדענים מישראל. כך פועלת האקדמיה".

יש דרך אחרת

מודל חלופי לזה של מאגר האקדמאים של משרד המדע ומשרד הקליטה, מציגה עמותת Bio Abroad שהוקמה בבוסטון ב-2006 על ידי קבוצת מדענים ישראלים: ד"ר שמוליק הס, ד"ר דן גינצל וד"ר גיל בלנדר. לדברי הס נרשמו עד כה לעמותה כ-900 מדענים, ו-18 רכזים אזוריים בכל ארה"ב שומרים עמם על קשר ומארגנים עבורם פעילויות ומסיבות בחגים, כנסים בשיתוף המשרד לקליטת עלייה וירידי תעסוקה בצפון אמריקה בשיתוף משרד התעשייה והמסחר וחברת טבע. העמותה אף מחזיקה באתר אינטרנט שאמור לספק למעוניינים לשוב לישראל מידע על מלגות, מענקים ומשרות בישראל.

ההיבט הלוקאלי, לדברי הס, הכרחי להצלחת המאמץ. "ארגון שיושב בישראל לא מבין מישהו שגר בבוסטון, מה הוא רוצה, מה מתסכל אותו". מאמץ שנעשה מישראל בלי ניסיון להגיע לאקדמאים הישראלים אישית, הוא טוען, יהיה הרבה פחות אפקטיבי. כמו כן מביאים הנציגים לקהילות המקומיות מרצים דוגמת שר האוצר יובל שטייניץ, וגם ירידי תעסוקה שבהם מיוצגות חברות ישראליות.

עם זאת, פרופ' ענת קציר, מרצה בכירה באוניברסיטת דרקסל בפילדלפיה ופעילה מקומית של הארגון, מציינת כי באחרונה הפעילות בסניף המקומי הצטמצמה למסיבות חג - עניין שדווקא מסייע ליצירת קהילה מקומית ולהפגת הגעגועים, ולאו דווקא מוביל לחזרה לישראל. הכנסות הארגון מגיעות מ"תרומות" של ארגונים מסחריים, דוגמת טבע - ולמעשה מדובר בהכנסות מפרסום באתר, בתוספת סיוע של משרד הקליטה.

פעילות העמותה, מעריך הס, עולה כ-100 אלף דולר לשנה, והארגון עובד עם כל האוניברסיטאות בישראל. הס מעריך כי כ-30 משפחות חזרו לישראל בעזרת העמותה. "קשה לי לדעת אם זה בזכותי או לא", הוא טוען, אך הוא משוכנע בעובדה אחת: תעשיית הביו-טק הישראלית אינה אטרקטיבית לחוזרים, ולא ערוכה לפתות, או לקלוט את רובם. "מה שחסר בישראל הוא אנשים בדרגות ניהול ביניים, ובכירים עם ניסיון, שנרכש בחו"ל", מסביר הס, שבעצמו הוצנח היישר מחו"ל לעמדת מנכ"ל סטארט-אפ בחממה טכנולוגית. "מדובר במעגל קסמים: אין מספיק חברות שמספיקות להגיע לטווח הארוך, ולכן גם אין פה מספיק אנשים עם ניסיון שיכולים להגדיל את התעשייה. מה שאנשים רוצים הוא משרה שבה תוכל לממש את הפוטנציאל שרכשת בכל כך הרבה שנות לימוד. אתה בא מארה"ב, ממקום עם הציוד הכי מתקדם, ולכן אתה רוצה להגשים את המאוויים המקצועיים, לא רק הכלכליים".

בישראל, מוסיף הס, חסרות חברות ענק שיכולות לספק לחוזרים משרות מאתגרות ומשתלמות, או להקל על המעבר של אנשים שעובדים בחברה האמריקאית ומעונינים להשתלב בסניף בארץ - כפי שקורה בהיי-טק. "אין פה נוברטיס ישראל. לחברות בינלאומיות אין כאן נציגות. הם לא מעוניינים".

עקבו אחרינו בטוויטר
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק
הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח סגור להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הפופולריות בקריירה
הצעות מיוחדות