השנים האפורות הנפלאות של אברהם יסקי - קריירה - TheMarker

השנים האפורות הנפלאות של אברהם יסקי

האדריכל, שתיכנן את כיכר רבין כשהיה בן 25 בלבד, עדיין מאוהב בבטון, אם כי הוא מתכנן היום רבי קומות עם זכוכית נוצצת; השבוע הוא יחגוג יום הולדת 80 עם ספר חדש ומונומנטלי על עבודתו, שכתב שרון רוטברד; הספר מאפיין את דור האדריכלים שיסקי נמנה עמו, שגדל על ברכי מסורת פרגמטית ואנטי אינטלקטואלית; בראיון הוא מדבר על השינוי שחל בו, כמו במדינה כולה

במלאות לו 80 השבוע, האדריכל אברהם יסקי עושה סיכום ביניים, אחרי 55 שנה של קריירה שאין לה אח ורע בישראל, אחרי שעשה כמעט כל מה שאדריכל יכול לייחל לו, עסק בפעילות ציבורית וחינוכית ענפה, הטביע חותם בנוף הבנוי בארץ עד שאין לתאר אותו בלעדיו, קיבל כל פרס בתחום, כולל פרס ישראל לאדריכלות, תיכנן קניונים ומגדלי פאר.

יסקי מצביע בלי היסוס על "השנים האפורות" של בניין הארץ והבטון החשוף, שהרבה והפליא לעשות בו, כעל התקופה הטובה בחייו, ובחייה של האדריכלות הישראלית בדור המדינה, שהוא ממייצגיה הבולטים ועומד בכל צומת מרכזי בה.

"זו היתה התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וכולם האמינו בארכיטקטורה שתבנה את העולם מחדש", אומר יסקי. "אנחנו היינו כאן חבורה של אדריכלים שהוטל עליה לבנות את הארץ, עד כמה שזה נשמע מיושן. עבדנו עם הממסד, ועם כל הקשיים תמיד היו אנשים נאורים, לאו דווקא מלומדים גדולים. לפעמים בקושי למדו בחדר. אבל היו להם אינטואיציות והם זיהו שאפשר לעשות משהו ולפתור בעיות. היום מי חושב על זה בכלל. קנה המידה היחיד הוא כסף, ואף אחד לא מחפש לעשות משהו מעבר לזה".

בכסף שנשפך היום בתחום היזמות, הנדל"ן, הבנייה והאדריכלות בישראל, "מחפשים איך לעשות עוד, ולא איך לעשות טוב", אומר יסקי, "חושבים איך להוסיף עוד חתיכת זכוכית פה ועוד חתיכת אלומיניום שם, ועוד גגון ועוד ציפוי. לא איך לעשות איכות. כן, בונים אצלנו הרבה. יש הרבה

בניינים אבל אין ארכיטקטורה". יסקי עושה השוואה לא לגמרי מחמיאה בין ישראל למדינות מזרח אירופה, שנהפכו יעד נחשק לאדריכלים מישראל. המשרד הנוכחי שהוא שותף בו, משרד יסקי-מור סיון, נחשב לאחד מגדולי היצואנים בתחום.

הוא מספר שהמשרד הכין פעם שלוש חלופות תכנון לפרויקט באוקראינה. חלופה אחת "עניינית", שנייה עם "איזה גימיק" והשלישית "משוגעת לגמרי". הם בחרו באפשרות האחרונה, ביוצא דופן, אומר יסקי, "כי הם מתוסכלים אחרי היובש של התקופה הקומוניסטית ורוצים לבלוע הכל".

בשנים האפורות הנפלאות ההן, שנות בניין הארץ, יסקי ושותפיו עשו ארכיטקטורה מוערכת בלי לצאת דופן, אלא להיפך - ארכיטקטורה יום יומית, סדרתית, איכותית, קצת מרובעת במובן הטוב של המלה. אירוניה של הגורל וצדק פואטי הם שאדריכלות התקופה היא כיום היוצא דופן. על רקע הרעש החזותי והוולגריות האדריכלית השלטת, עבודתם באותן שנים בולטת בצמצום, בשכל ישר וגם ביופי, עד כמה שבני הדור יסתייגו מהתואר.

יסקי: "הארכיטקטורה המודרנית היתה סוציאליסטית במהותה ואדריכל רציני לא היה מעז אז להגיד את המלה יפה". השבר קרה, הוא אומר, בתקופה של הפוסט-מודרניזם ש"פוצץ את השכל ובילבל הכל. זה קרה גם בעולם. הרבה ארכיטקטים, כמוני, נפלו בפח הזה שכל כך מהר נהפך לבדיחה והתגלגל למה שקורה היום. ימי פומפיי האחרונים".

יוצא דופן אחד לפחות מצדיק את עצמו. יסקי מספר ש"במלון במינסוטה ראיתי מבעד לחלון מרחוק מין כרבולת של פחים, ונסענו לשם כדי לראות. עמדנו מול הדבר הזה, הגלריה לאמנות של פרנק גרי, ושאלנו את עצמנו מה זה צריך להיות. מסביב עמדו הבניינים ההיסטוריים של האוניברסיטה - מסודרים, מכובדים, יפים, אבל איך להגיד, משעממים. ופתע פתאום הבנתי מה זה גרי. הוא בא עם הפחים העקומים שלו ועם המסמרים שלו ואומר, שקו לי בתחת עם כל הסדר הזה ולמה הכל צריך להיות כבד ורציני. וזה אמיתי בעיני, ואפשר לאהוב את זה".

חונכנו לעשות, לא לדבר

יום הולדת 80 של יסקי יצוין מחרתיים בערב באוניברסיטת תל אביב בהשקתו של ספר מונומנטלי על עבודתו, שכתב האדריכל וחוקר האדריכלות שרון רוטברד, "אברהם יסקי: אדריכלות קונקרטית" (הוצאת בבל). כל אדריכל, והתרבות הישראלית בכלל, רק יכולים לחלום על ספר כזה, פרי מחקר וכתיבה של כמעט עשר שנים, בסיועו של יסקי.

הספר פורש להפליא על פני כ-1,000 עמודים של מלים, תצלומים, מסמכים והקשרים תרבותיים ענפים את תמונת האדריכלות הישראלית מהקמת המדינה ועד היום. הארכיטקטורה הישראלית מעולם לא חלמה שהיא כזאת.

כמצוות דורו, שראה בחשיפה אישית רכילות שולית, העדיף יסקי שהספר לא יהיה ביוגרפי במובן האישי של המלה. "אמרתי לשרון שאני לא מעוניין בזה", הוא אומר, "אלא בספר על אדריכלות של תקופה שיש לי חלק בה. את מי זה מעניין ומה זה מעניין מה קרה לי ולמי אמרתי ומי אמר?" הספר הוא גם תמלול רטרואקטיווי של דור האדריכלים שיסקי נמנה עמו, זה שגדל על ברכי מסורת אנטי אינטלקטואלית. "חונכנו לעשות, לא לדבר", הוא אומר.

הספר מתחיל ב"תקלה", אומר יסקי - ב"בתי יסקי" בקרית גת, שתיכנן ב-1960 עם שותפו אז וידידו הטוב האדריכל אמנון אלכסנדרוני. אלה הם ארבעה בלוקים ארוכים בהשראת פתרונות המגורים של לה קורבוזייה, הדמות הנערצת על יסקי ואלכסנדרוני, שהיה "התנ"ך והשולחן ערוך שלנו", כדבריו.

הבלוקים נבנו ביוזמת המדינה לעולים חדשים, במקום מעברות פחונים ואסבסטונים, אולם במשך השנים הם הוזנחו עד שאינם ראויים עוד למגורי אדם. גורלם מגלם את הטרגדיה שאליה הובילו הרבה כוונות טובות, והם גם מבהירים היטב שהשנים האפורות לא היו טובות לכולם.

לפני כשנה עמד השיכון במרכזה של התוכנית "עובדה". יסקי התבקש להגיב וניסח הסבר ענייני על דירות קטנטנות שתוכננו למשפחות קטנות של עולים מרומניה, ובסופו של דבר ניתנו למשפחות גדולות מצפון אפריקה. אבל הוא לא היה מודע לכללי המשחק והשיח החדשים והסתבך. "הם התנפלו עלי גם על כך וחיפשו רק איפה אפשר לעשות סקנדל", הוא מסביר שוב היום, "רצו שאופיע בתוכנית אבל הייתי אחרי ניתוח קשה ולא יכולתי. כשהבנתי לאן הרוח נושבת, אמרתי שאני לא רוצה להיות מעורב בדבר הזה".


הזרם המרכזי

יסקי נולד ב-14 באפריל 1927 בקישינב שבמולדוויה, וב-1935 הגיע עם הוריו לארץ. הוא בוגר הטכניון בחיפה ועבד בראשית דרכו כשכיר במשרד שרון-אידלסון. הוא רואה באריה שרון, בוגר הבאוהאוס ואבי האדריכלות הסוציאליסטית בארץ, אב רוחני. כשהיה בן 25 בלבד תיכנן עם שותפו אז, שמעון פובזנר, את הפרויקט הראשון שלו - כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל אביב. כנער למד בתיכון ערב ועבד כשליח וכפקיד זוטר. היום הוא גר במגדל האופרה באלנבי מול הים, שמשרדו תיכנן. בניו, שאול ויובל, הם אדריכלים.

הקריירה של יסקי היא אחת הקריירות המזהירות בתולדות הארכיטקטורה בישראל, כותב רוטברד. היקפה והמגוון שלה לא היה מבייש גם משרדים גדולים בחו"ל. ביחד עם שותפיו - פובזנר, אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים - תיכנן מאות פרויקטים, כמעט בכל מקום ולכל מטרה. עבודתו מייצגת את הזרם המרכזי של האדריכלות בישראל, כותב רוטברד, "מהמצאת הישראליות ועד השתלבות בגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה בשנות ה-50 ועד ארכיטקטורת הזכוכית הנוצצת של תחילת המאה ה-21".

ברובם אלה בנייני חולין שימושיים שלא מתווכחים עם המציאות אלא עושים אותה, במיטב הכלים שאדריכל מצויד בהם. שורה של מבנים בבטון חשוף שיסקי היה שותף בתכנונם בעשורים הראשונים לעבודתו, הם ציוני דרך בתרבות הישראלית והשלד המחזיק אותה עד היום, גם מבעד להזנחה של אחדים מהם; החל במעון קליטה בבאר שבע, דרך הספרייה הלאומית בגבעת רם בירושלים ובית החולים הרצפלד בגדרה, וכלה בבתי מגורים פרטיים ובניינים משותפים מהיפים בארץ.

בשנות ה-80 תיכנן יסקי את מגדל המשרדים הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב, בניין ציון, שיצר תקדים של קפיצת מדרגה באחוזי הבנייה שרשות עירונית מעניקה. המגדל סלל דרך לבאים אחריו, שלמרות הכל תורמים להתחדשות האזור. משרדו מתכנן כעת עשרות מגדלי משרדים ומגורי יוקרה. ביניהם מגדלי צמרת ומגדלי יו, הבניינים האלגנטים והמוצלחים בתחומם, שמחיר הדירות בהם נמדד במיליוני דולרים והם נהפכו סמל לדקדנס ישראלי.

כמה עשירים כבר יש במדינה הזאת לאכלס את כל המגדלים האלה?

יסקי: "הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ומודדים אותם היום במיליארדים. מיליונרים הם כבר העניים. בנייה לגובה רב למגורים היא לעשירים בלבד. במגדל האופרה אנחנו משלמים כ-2,700 שקל לחודש לתחזוקה. בבניין רגיל העלות היא 100 שקל. אז זה לא מתאים לכולם. האם אני מרגיש נוח לבנות לעשירים? זאת הסכיזופרניה שלי. כארכיטקט, זה כיף לעשות אובייקטים תלת ממדיים כאלה. אבל כאדם אתה חושב לעצמך, מה קורה עם החברה שלנו, מה קרה לעם ישראל, איך הכל התהפך?"

מעוטי יכולת צריכים לגור בבנייה נמוכה על הקרקע, אומר יסקי, כפי שטען כבר לפני שנים. בשנות ה-50 ריכז מחקר על בנייה למעוטי יכולת בשביל קרן בת שבע דה רוטשילד, שהניב את שיכוני השטיח בשיכון לדוגמה בבאר שבע. הרעיון היה לבנות בתי מגורים להרחבה לפי הצורך, עם חצר קטנה שמקלה על הצפיפות. "הרעיון נחל הצלחה ועשה שם גם בעולם", הוא אומר, "אבל לא היה לכך המשך. מה שעושים היום בפרויקטים של פינוי-בינוי אלה דברים מטומטמים".


הסיר את מעטה הכזבים

משרדו של יסקי (שהתמזג באחרונה עם משרד מור והוא הגדול בישראל) שוכן בקומה ה-21 במגדל בסר בבני ברק. מחלונות חדרו אפשר להבחין בפסל "עקלתון" של האמן והאדריכל יצחק דנציגר בפארק הירקון. דנציגר היה ידידו האהוב של יסקי, "מקסים, איזי-גואר. היחיד שהיה לו משהו חשוב לומר", כפי שאמר עליו פעם.

תמונת הנוף הנשקף מהחלון מעוררת דיון על נוף ישראלי ואדריכלות ישראלית, סוגיה שתמיד עולה מחדש. יסקי: "מהו הנוף הזה בעצם? נוף פרוורי מעורב כמו שיש בכל מקום בעולם. קצת גגות רעפים, קצת גגות שטוחים, דשא, שום דבר ישראלי מיוחד".

יש בכלל משהו ישראלי מיוחד?

"לא יכולה לשבת קבוצה וליצור אדריכלות מקומית. אדריכלות מקומית עם אפיון משלה נוצרת לאורך זמן. בשנות ה-50 התחיל כאן משהו. בזמן ההוא בצרפת או באנגליה הבטון הגלוי היה קוריוז. אבל אנחנו התייחסנו לחומר הזה בשיא הרצינות והפכנו אותו לשלנו. הבטון הלך והשתכלל, ואם זה היה ממשיך, היה יוצא משהו נהדר. אבל בתקופה הפוסט מודרנית התהליך נעצר והתחילו לשנוא בטון. לא רק בארץ, גם בעולם. שונאים אותו כי יש בו כוח, ואיזו כנות וראשוניות, וזה כנראה מפריע לאנשים".

יסקי עצמו מעורר יחס מעורב בקהילת האדריכלים ובציבור, כמו הארכיטקטורה עצמה, שהוא נתפש כמייצג המובהק שלה. אבל יותר מכל נדמה שבאים אתו חשבון על שהעז להסיר את מעטה הכזבים מעל הארכיטקטורה, שבצלו אדריכלים רבים אוהבים לחסות. "האדריכלות שלי מעשית", אומר יסקי, "תמיד השתדלתי להקנות ממד של איכות ושאנשים ירגישו נוח. מעולם לא ממד סמלי ולא סיפרתי סיפורים. אני לא יודע איך עושים את זה".

בתצלומים - בניינים שיסקי היה שותף לתכנונם: 1. שרטוט לבניין חברת החשמל בת"א; 2-3. מגדלי צמרת בת"א; 4-5. ההוסטל בבאר שבע; 6. מדרגות בבית הספרים הלאומי בירושלים; 7. כיכר רבין בת"א; 8. בית מגורים ברח' שמריהו לוין בת"א; 9. בית י.ב.מ (אירופה ישראל) בת"א. תצלומים 3 ו-8: דניאל צ'צ'יק ודודו בכר

הירשמו עכשיו: סיפורים, עצות וטיפים ממדור קריירה וניהול ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות
עקבו אחרינו בטוויטר
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק
הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח סגור להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים
הפופולריות בקריירה
הצעות מיוחדות