"אי־אפשר לבסס עסק חברתי על חמלה" - קריירה - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
רווח זו לא מילה גסה

"אי־אפשר לבסס עסק חברתי על חמלה"

אט־אט צומח בישראל מגזר רביעי: עסקים חברתיים למטרות רווח ■ אחד מהם הוא אלסנאבל, מפעל המכין 7,000 מנות חמות ביום לילדי בתי הספר בחורה, ומעסיק נשים בדואיות ■ המפעל כבר עמד על סף פשיטת רגל, אבל ניהול נכון העביר אותו לרווחיות ■ "יזמים חברתיים צריכים להבין הוא שעסק חברתי הוא קודם כל עסק", אומר אחד היזמים. "החברתיות שבו באה לידי ביטוי בייעוד הרווחים"

14תגובות

מזה שש שנים מקיצה כאמלה אלחוגרה מדי יום ב-2:30 לפנות בוקר, ובחשכת דמדומי הבוקר עושה את דרכה מביתה ביישוב הבדואי חורה שבנגב למפעל המזון אלסנאבל (שיבולים בערבית), שבפאתי היישוב. אלחוגרה, שתפקידה במפעל הוא עוזרת שף, מתייצבת ב-3:00 במטבח, ועד הצהריים עובדת במרץ בהכנת מנות מזון חמות לבתי הספר שבהם לומדים ילדי חורה והיישובים הסמוכים. למרות ההשכמה המוקדמת והעבודה הפיסית הקשה, אלחוגרה מקרינה נמרצות ועיניה מחייכות. "המפעל נותן לנו שמחה גדולה", היא אומרת.

לפני שהגיעה למפעל - אלחוגרה (48), אם לשמונה, מעולם לא עבדה מחוץ לבית. "חיינו על קצבות ילדים ונכות, שכן בעלי נכה ואינו עובד", היא מספרת. "הייתי עקרת בית, שכל היום חושבת איך לפרנס את הילדים, איך משלמים חשבונות. ביטוח לאומי זה לא מספיק. כיום אני עובדת לפרנסת המשפחה. אני מרגישה אשה חזקה, עם ביטחון עצמי שיכולה לקנות לילדים כל מה שהם צריכים, ולשלוח אותם ללימודים".

אוכלוסיות יעד

נשים כמו אלחוגרה הן בדיוק קהל היעד שאליו כיוון אלסנאבל, כשהוקם ב-2008 כפרויקט כלכלי־חברתי על ידי הארגון היהודי־ערבי אג'יק מכון הנגב וראש מועצת חורה, ד"ר מוחמד אלנבארי. בהקמה סומנו שתי מטרות: הראשונה - הכנסת נשים בדואיות מחורה, בעיקר חד־הוריות, למעגל העבודה. שיעורי האבטלה של הנשים הבדואיות בישראל מוערכים ב-80%-90% - הגבוהים ביותר מבין כלל הקבוצות המודרות משוק העבודה הישראלי. חלקן היו חלק ממשפחה פוליגמית, אך נזנחו עם ילדיהן בידי הבעל. מכיוון שלא תמיד שינו את כתובת המגורים מכתובת הבעל, נשים אלה הן חד־הוריות דה פקטו, אך לא מוכרות בידי המדינה ככאלה, ולכן לא נתמכות על ידה, וסובלות ממצוקה כלכלית קשה.

המטרה השנייה שעמדה בפני מקימי הפרויקט היתה הזנת ילדי חורה והסביבה. "החוק מבטיח כי ילדים עד גיל תשע בישראל, המתגוררים ביישובים שמשתייכים לאשכולות סוציו־אקונומיים נמוכים (3-1), יקבלו מנה חמה ביום", מסביר ח'יר אלבז, מנכ"ל שותף באג'יק. "אלא שהילדים לא נהנו מהמנות שהוגשו להם, כי האוכל היה 'אשכנזי' מדי, ולא הותאם לטעמים אליהם הם רגילים".

מי שדחפה להקמת אלסנאבל היא אמל אלסנע אלחג'וג', המייסדת והמנהלת לשעבר של אג'יק, שנבחרה ב-2010 לאחת המשפיעות לטובה של מגזין TheMarker. "אמל חיפשה פרטנר להקמת המפעל, אבל כל ראשי המועצות שאליהם היא פנתה גילגלו אותה מכל המדרגות", מספר אלבז, שהחליף אותה בתפקיד לאחר שיצאה ללימודי דוקטורט בקנדה. היחיד שגילה התלהבות היה ראש המועצה אלנבארי.

ב-2007 נפגשו השניים עם האחראי למפעל ההזנה בעמותה לתפנית בחינוך, מייסוד קרן רש"י - הזכיינית מטעם המדינה לניהול חוק ההזנה בישראל - והציגו בפניו את הרעיון. המטרה היתה לצרף את המפעל לרשימת הספקים שמולם עובדת המדינה לצורך הזנת הילדים. "אמרנו למנהל - 'תן לנו אפשרות להאכיל את הילדים'" מספר אלנבארי. "הוא אמר שמדובר ברעיון מצוין, אבל לא יכול היה להתחייב. הסיכום היה 'קודם כל תקימו, אחר כך נדבר'. החלטנו ללכת על מהלך ההקמה, שכלל בנייה, גיוס והכשרות, עם מקדם ביטחון אפס. לא ידענו אם יקנו מאתנו מנות".

אלנבארי הקצה מקום למפעל בתחומי היישוב, ובזכות גיוס כספי תרומות בסך כ-2 מיליון שקל, המרחב הריק הוסב למטבח משוכלל. הקבלן המקומי שבנה את המטבח הסכים לתת הלוואה נדיבה של רבע מיליון שקל - ללא ביטחונות וללא ריבית - תוך פרישת ההחזר בתשלומים.

מפעל ההזנה יישוב חורה
אילן אסייג

בראיון באמצעות אי־מייל מקנדה אומרת אלסנע אלחג'וג' כי "הקהילה חשה שהמיזם והצלחתו הם גם נחלתה, ולכן נרתמה כספית. רק באמצעות שיתוף הקהילה בפרויקט ניתן לקדם תהליכים בני קיימא". למרות כל זאת, הוצאות המפעל עלו על הכנסותיו, והוא עמד בפני קריסה. "שנה וחצי אחרי ההקמה - היינו בצרות", אומר אלנבארי.

"לעשות הכל כדי שהפרויקט יקום"

בשלב זה נכנס לתמונה איש העסקים איציק זיוון, שחיפש גוף חברתי להתנדב בו. כיום הוא חבר הוועד המנהל ("הלא בדואי היחיד"), וממלא מקום מנהל המפעל, עד שיימצא לו מנהל קבע ("או מנהלת") "המפעל היה על סף פשיטת רגל", הוא נזכר. "ההכנסות היו נמוכות אפילו ביחס להוצאות השוטפות. בלית ברירה, אמל ומוחמד ניגשו לבקש הלוואה מהבנק". אלסנע אלחג'וג' הסכימה למשכן את דירת המשפחה, ואלנבארי משכן את מכוניתו. "הייתי מוכנה לעשות הכל, העיקר שהפרויקט יקום", היא מספרת. "אוכלוסיות מוחלשות זקוקות למודלים של הצלחה, כדי לדהור קדימה".

מפעל ההזנה יישוב חורה
אילן אסייג

"הם ביקשו ממני להשקיע כסף בהרחבת המפעל. די מהר הבנתי שלא מדובר בכסף להרחבה, אלא בכסף לקיום", אומר זיוון. "היה לי ברור שבהיעדר הכוונה עסקית, גם הכסף הזה יירד לטמיון. הבעיה לא היתה כסף, אלא ניהול. החלטתי להתערב, במטרה לעזור למפעל להתרומם. איתרנו שתי נקודות תורפה: היקף ייצור נמוך ועלויות רכש גבוהות, בגלל רכישת מזון מספקים במחירים לא תחרותיים.

"תפישת העסק היתה חברתית, אך חסרה התבוננות עסקית. כך למשל, הוחלט לקנות את כל חומרי הגלם מספקים מקומיים מחורה. הבעיה היתה שללא תחרות, הספקים חייבו במחירים גבוהים ב-30%-40% ממחירי השוק. התעורר ויכוח נוקב ביני לבין אמל סביב העניין הזה. אמרתי שחייבים לבחור ספקים על פי קריטריונים של תחרותיות, והיא אמרה, 'על גופתי המתה. המפעל לא מרוויח? שלא ירוויח'. לבסוף הגענו להבנה שלפיה נקנה את חומרי הגלם מספקים מקומיים, כל עוד המחירים אינם גבוהים ב-5% יותר ממחירי השוק".

החשיבה העסקית העלתה את המפעל על דרך המלך, ובתוך שנתיים - עד 2011 - הוא הגיע לאיזון כלכלי. כעבור שנתיים נוספות גדל המחזור הכספי של המפעל מ–1.5 מיליון שקל בשנה ל-10 מיליון שקל בשנה - המחזור הכספי הגדול ביותר מכלל העסקים הפועלים ביישוב. ב-2013-2011 גדל מספר המנות המיוצרות במפעל מכ-3,000 ביום ל-7,000 ביום. גם מספר הנשים המועסקות במפעל הוכפל מאז הקמתו, והגיע ל-21 עובדות.

מוחמד אלנבארי
עופר וקנין

עסקים חברתיים רבים נופלים בדיוק במקום שבו אלסנאבל כמעט ונפל: אין להם מודל כלכלי בר קיימא. כך היה גם במקרה של מוקד call יכול, שמעסיק 200 בעלי מוגבלויות, והיה על סף פירוק.

לדברי זיוון, "מה שיזמים חברתיים צריכים להבין הוא שעסק חברתי הוא קודם כל עסק. הוא צריך להחזיק את עצמו. החברתיות שבו באה לידי ביטוי בייעוד הרווחים. אף אחד לא מקבל דיווידנדים, תשואות על ההון או החזרי השקעה. כל הכסף מושקע חזרה בהעצמת העובדות ובפרויקטים קהילתיים במקרה הזה, 40% מהרווחים מיועדים לפרויקטים של אג'יק; 40% מהם לפרויקטים בחורה ו-20% מהם לפרויקטים לבחירתן של הנשים".

"יזמים של עסקים חברתיים חייבים להפנים - אף אחד לא יעבוד אתם בגלל חמלה, אלא אך ורק בגלל שהם טובים", מסכם זיוון. "אי־אפשר לבסס עסק על חמלה. המפעל שלנו, לדוגמה, מצטיין. כבר ארבע שנים שהוא מדורג ראשון בהערכת הספקים השנתית שמבצעת תפנית, בכל הפרמטרים".

"הרשויות שהתעלמו מתחננות שנבוא"

בני גידרון, פרופסור למיזמים עסקיים־חברתיים מהמסלול האקדמי המכללה למינהל ומחבר שותף, יחד עם ענבל אבו, של הספר "עסקים חברתיים בישראל", שיצא באחרונה לאור, מסכים עם האבחנה כי אין די בפתרון בעיה חברתית כדי לשרוד כלכלית. לדבריו, "היזם החברתי שפועל במגזר הרביעי צריך למצוא את הקשר שבין האוכלוסייה שלה הוא רוצה לעזור לבין אפשרויות עסקיות ניתנות למינוף. צריך לחשוב על האוכלוסייה המודרת במושגים עסקיים - כיצד לתרגם את היכולות שלה לרווחים כלכליים".

אין סכנה שבסיטואציה שבה העובדים כל כך נואשים לעבודה, הם ינוצלו במסווה של העסקה חברתית?

גידרון: "יש סכנה כזאת. לכן, מי שעומד בראש העסק החברתי חייב להיות אדם ערכי ומוסרי".

אלסנאבל הוא עסק חברתי על כל ממדיו, וראוי כי ישמש מודל לחיקוי לעסקים חברתיים נוספים. עובדות חדשות במפעל משתכרות שכר מינימום - 4,300 שקל בחודש - ושכרן עולה ב-20% בהתאם לפרמטרים כמו ותק ואחריות. כולן מקבלות בונוס שנתי, בהתאם לרווחי המפעל. אם המפעל סיים את השנה ברווח של 10%, כל העובדות מקבלות בונוס בסך 10% לשכר. בתקופת הקיץ, כשהמפעל סגור, העובדות ממשיכות לקבל משכורת, ומשתתפות בשיעורי העשרה שונים המתקיימים בין כתליו, כמו מחשבים ושיעורי עברית. בנוסף, אחת לשבוע הן יוצאות לטיול בארץ.

שלא במפתיע, העובדות מסורות מאוד. "לאוכלוסייה מוחלשת יש את הקשיים שלה, אך יש לה גם יתרון גדול - והוא שיעור תחלופה אפסי. עובדות המפעל הן העובדות הכי טובות שיש, עם המוטיווציה הכי גבוהה שיש, כי מדובר בנשים שהעבודה הזאת הצילה אותן. הן יילחמו על המשרה שלהן בשיניים", אומר זיוון.

"הפרויקט הוא דוגמה לשילוב כוחות מצליח בין כמה גורמים: המדינה, הרשות המקומית, ארגון החברה האזרחית והקהילה", אומר אלבז. "ההצלחה הובילה לכך שרשויות מקומיות רבות רוצות להעתיק את המודל, במגוון רחב של תחומי עיסוק. לא רק מזון".

לדברי זיוון, "הרשויות שגילגלו את אמל מכל המדרגות, מתחננות כיום שהמודל יגיע גם אליהן".

אלסנע אלחג'וג' מייחסת חשיבות רבה למהות העשייה: הזנת ילדי חורה. "הילד בבית הספר בחורה יודע שאמא שלו, או דודה שלו, הכינו בעבורו את האוכל. הידיעה הזאת מסבה לו תחושת גאווה. הוא רואה באימו מודל של אשה עצמאית וחזקה, ולא תלויה, חלשה ומתקרבנת. מדובר פה גם על חינוך הדורות הבאים".

כחלק מהתוכנית מממן אלסנאבל לימודים אקדמיים לעובדות מתאימות, והחליט לאחרונה על מתן מלגות לימודים לילדי העובדות. נעמה אלנבארי, טבחית במפעל ואם לארבעה (35), לומדת חינוך לגיל הרך באוניברסיטת חברון, על חשבון המפעל. "אני מרגישה שאני חיה, סוף־סוף", היא מספרת בעיניים בורקות. "לפני כן ישבתי רוב הזמן בבית, לא ידעתי מה לעשות. כיום ההרגשה מצוינת. אני מרגישה שהתחלתי את חיי מחדש. כאשה עובדת, אני נמצאת בשוויון בבית. איפה אהיה עוד עשר שנים? אני חולמת להיות מורה בבית ספר תיכון".

גם עוזרת השף אלחוגרה מעודדת את בנותיה ללמוד, כדי שיוכלו להתפרנס היטב בבגרותן. "ילד שלא לומד, כאילו הולך במדבר ללא מים", היא אומרת. "זה לא כמו פעם, כשמי שלא למד יכול היה לרעות צאן. אני מעודדת את הבנות שלי ללמוד, כדי שלא יצטרכו לעבוד בעבודת כפיים קשה כמוני. הן יוכלו להיות מורות או אחיות. מה שירצו. אני מדברת אתן על לימודים יותר מאשר על חתונה".

לא רק חורה: "תבשיל חברתי" מעסיק נשים מהמגזר הערבי בקייטרינג

העסקת נשים ערביות במסגרת מפעל מזון - וכחלק מפרויקט חברתי־כלכלי - מתקיימת גם בקיבוץ גבעת חיים שבעמק חפר. קייטרינג "תבשיל חברתי", שהוקם בידי קרן דואליס להשקעות חברתיות ובשיתוף פעולה עם עמותת אלפאנר, מספק שירותי הסעדה למוסדות חינוך, כמו גם לתושבי האזור. "מסוגלות תעסוקתית ותעסוקה המותאמת לצורכיהן, תעודד נשים נוספות מהחברה הערבית להצטרף לשוק העבודה", אומר חנוך ברקת, מייסד קרן דואליס. "חשוב לזכור כי מדובר בעסק שפותר בעיות חברתיות אך הוא עסק כלכלי לכל דבר. אנחנו מקווים לשכפל בעתיד את המודל גם במקומות אחרים".
 

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם