רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עבדות מודרנית

8 שקלים בשעה, 16 שעות ביום, 7 ימים בשבוע - בלי תנאים סוציאליים

בקעת הירדן שבשטח C נהפכה לשטח הפקר מבחינת חוקי עבודה. החקלאים ישראלים, הפועלים פלסטינים והרגולטור - לא קיים ■ הפועלים: "מה אפשר לעשות? צריך להביא אוכל לילדים"

87תגובות

השעה 11:00 בבוקר במטע הבננות הסמוך לכפר עין אל־בידה בצפון בקעת הירדן. השמש כבר קופחת ואחרי פחות מעשר דקות שוטפים אגלי זיעה את הגוף כולו. רק המחשבה על החום הכבד ששורר כאן בצהרי יום של אוגוסט, מניסה את העומדים בחזרה לאוטו ולמזגן.

ג'מאל פוקהה, 54, דווקא לא מתרשם. הוא מכיר היטב את המקום שהיה ביתו השני בשלוש השנים האחרונות. ואולם על פי מספר השעות שבילה כאן, אולי היה זה דווקא ביתו הראשון.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

הפינה של פוקהה מורכבת מעגלה ישנה שהוצמדה למכולה ירוקה, בשולי מטע הבננות. היא מוגנת רק על ידי רשת צל מחוררת ועמוסת סמרטוטים. חשמל אין כאן, לכן גם לא מאוורר. מים יש בצינור ההשקיה. חרקים באוויר יש בשפע. במקום הזה בילה פוקהה 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. המעסיק שלו, קיבוץ גינוסר, חכר 180 דונם מהמושב השיתופי הסמוך שדמות מחולה, ושתל במקום מטע בננות.

כל יום ב–14:00 היה פוקהה מתייצב למשמרת, שנגמרה ב–6:00 בבוקר למחרת. אם נאלץ לעזוב, היה מבקש מבן משפחה להחליפו, ושילם לו מכספו. חופשות לא היו, וגם לא ימי מחלה. אוכל הוא הביא מהבית, כמו גם בגדים, נעליים או שמיכה. אפילו את הפנס, שבעזרתו היה משוטט בלילות במטע כדי לוודא שאיש אינו חומד את הפרי, קנה מכספו.

עבור כל זה קיבל פוקהה 100 שקל ביום, 6.5 שקלים בשעה. הסכום החודשי עבור 30 ימים רצופים של עבודה היה 3,000 שקל. תלוש שכר? אף אחד לא נותן תלוש במקום הזה. פעם בחודש היה מגיע מנהל הענף מטעם קיבוץ גינוסר, איציק מזרחי, ומוסר לו את הכסף. הכל בשחור, במזומן - בלי מסים ובלי תנאים סוציאליים.

6.5 שקלים בשעה שילם הקיבוץ לשומר מטע הבננות הפלסטיני בצפון הבקעה במשך שלוש שנים תמימות, עד שלפני חודשיים החליט מזרחי שפוקהה לא עושה את עבודתו נאמנה. הפיטורים נעשו על המקום, מהרגע להרגע. פיצויים? המושג הזה כלל לא קיים.

כיום יושב פוקהה בביתו ושוקל את צעדיו. אם יחליט לתבוע ולהגיע לבית המשפט, הוא יצטרך להוכיח כמה הרוויח - אך הוא לא קיבל תלוש שכר. מניסיונם של אחרים הוא יודע כי גם אם יוכיח שעבד, הדיון יסתיים בפשרה שלא תכסה את שנות עבודתו, ובוודאי שלא את ימי האבטלה המצפים לו במקום שבו אין כמעט עבודה. הוא גם יודע שעורך הדין שייצג אותו ינגוס מהפיצויים מנה יפה.

אייל טואג

העובדה העצובה היא כי פוקהה לא כועס על תנאי העבדות שבהם הועסק. להפך, הוא היה ממשיך לעבוד בדיוק באותם תנאים אם רק היו מאפשרים לו. "צריך להביא אוכל לילדים", הוא אומר, "צריך עבודה".

בעודנו בוחנים מקרוב את עמדת השמירה שבה פוקהה שוהה, מגיע - ללא תיאום מראש - מזרחי. הוא לא מוכן להגיב על האשמותיו של פוקהה, ודורש מאתנו לעזוב את השטח מיד. המשפט היחיד שהוא זורק לעברנו מסביר במקצת את התפישה. "את יכולה לתת לו עבודה?" הוא חוזר ושואל, כאילו עצם היותו מעסיק אינו מחייבת אותו לעמוד בתנאי החוק.

מזרחי לא לבד. התפישה הזו רווחת, מתברר, בקרב חקלאי הבקעה. עוד ועוד עדויות של פלסטינים שעובדים בתנאים מחפירים הולכות ונאספות, ונדמה שאין דין ואין דיין. "מדובר בקונסטלציה טראגית הכוללת תאוות בצע אין סופית של החקלאים, עובדים חלשים שאין להם ברירה, וכמובן היעלמותה של המדינה, שפשוט לא אכפת לה שהאנשים האלה מנוצלים, בניגוד מוחלט לחוק", אומר דרור אטקס, העוקב אחר מדיניות ההתנחלות הישראלית בגדה, אותה הוא מסכם: "קולוניאליזם נצלני במובן הקלאסי של המושג".

יש חוק, אבל 
לא אוכפים אותו

חקלאות היא מקור ההכנסה מרכזי בבקעת הירדן, והיא מתרחבת. מאז 1997 גדל השטח המעובד בה ביותר מ–11 אלף דונם, מה שדרש עוד ועוד ידיים עובדות עבור כ–500 החקלאים המקומיים. על פי נתוני המינהל האזרחי, ב–2012 קיבלו 4,200 פלסטינים מקומיים אישורי עבודה בחקלאות, אך המספר האמיתי כנראה כפול. פועלים תאילנדים כמעט שלא פוגשים בבקעה. פלסטינים מבקשי עבודה יש בשפע, והם זולים יותר מהפועלים המיובאים.

אייל טואג

בקעת הירדן נמצאת בשטח C שתחת שליטה ישראלית. למרות זאת, לא מעט חקלאים יטענו כי החוק החל על הפועלים הוא בכלל ירדני או פלסטיני, שהרי העובדים אינם ישראלים. ואולם עקב עתירה לבג"ץ שהגישה עמותת קו לעובד בשם עובדים בגבעת זאב ב–2007, נקבע כי על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה חלים חוקי עבודה ישראליים. במלים אחרות, לא חשוב אם הפועל פלסטיני, ירדני או תאילנדי - הוא עובד תחת מטריית החוק הישראלית, הכוללת שכר מינימום ותנאים סוציאליים בסיסיים.

אלא שזה לא המצב, והסיבה פשוטה: השטח מרוחק מהמרכז, ובין הרגולטורים - המינהל האזרחי ומשרד הכלכלה - יש מחלוקת באשר לגוף שאחראי לאכוף את החוק על החקלאים. כך מגיעות עוד ועוד עדויות מן השטח שמוכיחות כי את החקלאות הישראלית בבקעה מתחזקים פלסטינים בתנאי עבדות.

סיפורו של מוהיב דררמה, 24, מעין אל־חילווה, הוא סיפור אופייני. דררמה החל לעבוד אצל חקלאים ישראלים כבר בגיל 15. גיל העובד לא נחשב לבעיה באזור, מתברר, והנערים, שלא מקבלים אישור עבודה מהמינהל האזרחי, אינם נשאלים לגילם.

דררמה עבד במשך חמש שנים עם עוד עשרות פועלים במושב בצפון הבקעה בגידול תבלינים. עבור יום עבודה קיבל 70 שקל, 10 שקלים מהם שילם לקבלן שדאג להסיע את הפועלים מבתיהם למושב. כך יצא שדררמה השתכר 60 שקל עבור יום עבודה שהחל ב–6:00 בבוקר והסתיים ב–14:00 בצהריים. בימים עמוסי עבודה הפועלים נשארו גם עד 21:00–22:00, ועבור כל שעה נוספת קיבלו 10 שקלים. זאת, בעוד ששכר המינימום הישראלי הוא 23 שקל בשעה, ועבור כל שעה נוספת מעל 100% מהשכר. שכרו החודשי ניתן לו במזומן וללא תלוש, ונשק ל–2,000 שקל עבור משרה מלאה ויותר. שכר המינימום, 4,300 שקל בחודש, לא ממש נוגע לעובדים האלה בצפון הבקעה.

כמו אחרים, דררמה לא קיבל בגדי עבודה או נעליים. אוכל היה מביא מהבית והכלי היחיד שנתן החקלאי לעובדים היה סכין לקטיף. בנוסף, התבלינים עמוסים בחומרי הדברה המזיקים לעור, והפועלים הבירו עמם כפפות (שהם עצמם קונים), אך לדררמה זה לא הספיק: עור ידיו התבקע והוא לא היה יכול להמשיך לעבוד. החקלאי פיטר אותו בו במקום, ללא פיצויים.

אייל טואג

בעקבות זאת, דררמה לא היה יכול לעבוד כשנה. הוא פנה אל החקלאי וביקש פיצויים, הן עבור השנים שבהן עבד והן עבור ימי המחלה שבהם הושבת. בעזרת עורך דין הוא חישב כי מגיעים לו 60 אלף שקל. החקלאי הסכים לתת 5,000 שקל.

כיום דררמה כבר לא עובד בתבלינים, אלא רועה את הפרות של משפחתו, אבל שני אחיו עדיין עובדים אצל חקלאי ישראלי. "מה אפשר לעשות?" שואל אב המשפחה, פתחי דררמה, וסופק כפיים, "צריך לאכול".

אותו "קבלן" מקומי שאוסף את הפועלים, מסיע אותם ומשמש לעתים גם מנהל העבודה, מקבל את הכסף כדי לחלק את המשכורות לפועלים. כך נמנעים החקלאים, לכאורה, מיחסי עובד־מעביד. מול הקבלן אין הסדר רשמי, וכשהחקלאים משלמים לו עבור הפועלים 10 שקלים לשעה - הקבלן לוקח לכיסו 2 שקלים על כל פועל.

אישור העבודה לא חודש - והעובד פוטר

נידאל עלי דררמה מעין אל־בידה עבד עשר שנים אצל חקלאי ישראלי בגידול עגלים. יום עבודה נמשך 11 שעות, בשתי משמרות - שש שעות בבוקר, חמש שעות בערב, שבעה ימים בשבוע, "כי מישהו צריך להאכיל את העגלים גם בשבת כשהחקלאי נח". עבור עבודתו השתכר דררמה 3,500 שקל בחודש, במזומן, גם במקרה זה ללא תלוש. בעשר שנות עבודתו לא קיבל אפילו מתנה אחת לחג, בגד או נעלי עבודה. כאשר אישור העבודה שלו לא חודש - הכל נגמר.

אייל טואג

בעיה זו מוכרת לפלסטינים רבים. ללא הסבר, אישורי העבודה אינם מחודשים והם מפוטרים מיד ללא פיצויים. כשדררמה החליט לא לוותר ופנה לבית המשפט, נפסקו לו בעבור עשר שנות עבודה פיצויים בסך 14 אלף שקל - מחציתם שולשלו לכיסו של עורך הדין. "רציתי את העבודה", הוא אומר, "רציתי מאוד, לא חשובים התנאים. אני צריך להאכיל שבעה ילדים, איך אפשר לעשות את זה בלי עבודה?"

כשהפועלים מתקוממים לעתים, הם משלמים על כך ביוקר. נידאל פוקהה מעין אל־בידה, למשל, עבד שישה ימים בשבוע בעבודה פיסית קשה בפרדס אתרוגים. עבור שמונה שעות ביום השתכר 80 שקל, ובחודש - 1,800 שקל. אחרי שלוש שנים באותו השכר ביקש מהחקלאי תוספת של 10 שקלים ליום. התגובה היתה מיידית: פיטורים למען יראו וייראו. שני פועלים נוספים שעבדו אתו ולא התעקשו כמוהו, נותרו בעבודתם.

מחמוד מועוויה פוקהה, 25, אב לשתי בנות, עבד ארבע שנים בענף הפרחים. יום עבודתו נמשך 8 שעות שעבורן קיבל 60 שקל, ו–10 שקלים לכל שעה נוספת. הוא עזב מרצונו כי נמאס לו מתנאי העבדות, וכיום הוא בבית, יודע שהסיכוי שימצא עבודה אחרת נמוך מאוד. לא מן הנמנע שיחזור בקרוב לחממות.

אייל טואג

לפארוק פוקהה, 58, אין אפילו לאן לחזור. אחרי שעבד בגינון עד 2002 עם בעל חברה ישראלי והסתובב ברחבי המדינה, פשטה החברה רגל ומאז הוא חי מהיד לפה. "אני מוכן לעבוד בכל תחום", הוא אומר. "חקלאות, בניין, כל דבר שיתנו לי. לישראל לא נותנים לנו להיכנס, וגם באזור שלי קשה למצוא עבודה. המצב לא פשוט".

ייתכן כי העובדים היו פחות ממורמרים לולא היו מרגישים שמנצלים אותם על אדמות השייכות להם. "סבא שלי ברח ב–1967 ועל האדמות שלו הכריזו כאדמות נפקדים", מספר פוקהה, השומר לשעבר של מטע הבננות. "ישראל העבירה את האדמות לחקלאים, וכיום אנחנו עובדים אצלם כי אין לנו ברירה".

פוקהה לא מאמין שיש סיכוי לשינוי. "הממשלה הישראלית לא עוזרת, אבל גם הפלסטינים לא עוזרים", הוא אומר. "היו פה נציגים שהבטיחו כי מי שרוצה לגדל כבשים או להקים מפעל לניילון, יעזרו לו. בינתיים אנחנו מחכים לממשלה הפלסטינית. הם יותר גרועים מהמתנחלים".

אייל טואג

מהמועצה האזורית בקעת הירדן נמסר: "למיטב ידיעתנו, חקלאי הבקעה מעסיקים עובדים כדין. מכיוון שהם מעסיקים פרטיים, אין בידינו נתונים".

ממשרד הכלכלה נמסר: "המשרד מודע למצב, ולפיכך שוקד זה חודשים במשותף עם משרד המשפטים והמינהל האזרחי ביהודה ושומרון על תיקון תחיקת הביטחון החלה באזור, במטרה להחיל את חוקי העבודה החלים בשטחי ישראל גם על מעסיקים ישראלים באזור זה. פסיקת בג"ץ גבעת זאב חלה במישור של המשפט הבינלאומי הפרטי בלבד, המעניק את האפשרות לעובד להגיש תביעה נגד המעסיק, אך מכוחו המדינה אינה יכולה לקנות סמכויות אכיפה לגבי חוקים שלא הוחלו באזור מכוח צווי הצבא. החלה שכזו תאפשר אכיפת זכויות עובדים על ידי המדינה גם מעבר לקו הירוק.

"תהליך העבודה מתבצע ברגישות המתבקשת הנעה בין הוראות המשפט הבינלאומי והמשטר החוקי הקיים לבין ההתאמות הנדרשות כדי להגן על צורכי האוכלוסייה בכלל וזכויות העובדים בפרט. בחודשים הקרובים צפויה עבודה זו להסתיים.

"כיום אין בסמכות משרד הכלכלה לאכוף את החוקים הנוגעים לדיני עבודה ביישובים שמעבר לקו הירוק, למעט עבירות על חוק שכר מינימום, חוק עובדים זרים וחוק עבודת נשים. ככל שיש מידע על עבירות על חוקים ודינים הנמצאים בסמכות האכיפה של משרד הכלכלה, יש להעבירן לידיעת המשרד והן יטופלו בהתאם".

מהמינהל האזרחי נמסר: "צו האלוף הקובע את החובה לשלם שכר מינימום בתחומי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון, קובע כי סמכות האכיפה בגין חובה זו תהא נתונה לאותם הפקחים המוסמכים בתחומי ישראל".

קיבוץ גינוסר מסר: "העובדות המפורטות מסולפות לחלוטין וסותרות את העובדות כפי שהיו בפועל עם האדם הנדון, אך עקב הזכות לפרטיות אנו מנועים מלהגיב לתוכן הדברים. כל העובדים המועסקים באופן ישיר על ידינו - מועסקים בהתאם לדין".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם