לא מתבכיינים

איך מצליחים 3 ראשי רשויות להצעיד את העיר קדימה בלי נדבות מהממשלה?

הם אוהבים את המקום שהם חיים בו, נחושים להפוך אותו לטוב יותר ולא רואים בתפקידם מקפצה למשרה בכירה יותר ■ שלושה ראשי רשויות החליטו לנקות את השם הרע שיצא לשלטון המקומי ■ איך? באמצעות אגו קטן, חזון גדול - ובלי טובות מהממשלה

סימון אלפסי נולד בקזבלנקה שבמרוקו, ובגיל 13 כבר נשר מבית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא החל לעבוד בבית דפוס מקומי, אך כצעיר ציוני נלהב ידע שהמטרה היא להגיע אל ארץ ישראל. ב-1962 הגיע ליקנעם, עיירת עולים עזובה ומוכת אבטלה. 50 שנים חלפו, ויקנעם היא עיר פעילה ותוססת. אלפסי, שמנהל אותה כבר 24 שנים, נחשב אחד מראשי הערים המצליחים בישראל.

שמעון לנקרי, 50, היה בכיר בחברה למתנ"סים וחי בקרית ביאליק. יום אחד הודיע לאשתו שהוא מחפש "אתגר אמיתי". היא התנגדה, הוא שיכנע, והזוג ארז את ארבעת הילדים ועבר לעכו, עיר מעורבת בעלת תדמית בעייתית וניהול עירוני בעייתי עוד יותר. לנקרי רץ בראש רשימה עצמאית בבחירות. "הייתי קם בכל בוקר ומוצא מול הבית שלט גדול: 'לנקרי, תחזור לקרית ביאליק'. הורדנו, ולמחרת תלו שוב. לא רצו אותי שם". בבחירות הראשונות הוא ניצח על חודם של כמה עשרות קולות, אך את הבאות הוא לקח כמעט בהליכה, כאשר 70% מהתושבים בחרו בו. לנקרי נאלץ להוביל שינוי ארגוני בעירייה, שהיה כרוך בקיצוץ של מצבת העובדים ב-30%, אך כיום נחשבת עכו פלא עירוני.

שמעון לנקרי, סיגל מורן וסימון אלפסיתומר אפלבאום

סיגל מורן, 47, מקיבוץ בית קמה, עבדה כעשר שנים במועצה האזורית בני שמעון, החולשת על שטח של 440 אלף דונם בצפון הנגב, סביב באר שבע. לפני ארבע שנים החליטה שהיא רוצה לנהל אותה, התמודדה - ונהפכה עד לאחרונה לאישה היחידה שעמדה בראש מועצה אזורית בשנים האחרונות, עד שהצטרפה אליה לאחרונה אישה נוספת. בני שמעון, על 13 יישוביה, הכפילה את אוכלוסייתה ועומדת להכפיל אותה בשנית, לאחר שנהפכה לאופציה אמיתית למגורים למהנדסי מפעל אינטל בקרית גת ולמשפחות שמחפשות מרחבים ורווחה.

באמצע הדרך, בתל אביב, פגשנו אותם - שלושה ראשי רשויות שבאים ממקומות שונים מאוד, אבל מדברים באותה שפה. בפגישת הפסגה זה את היו הרבה הומור וקונסנסוס, אך לעתים גם כעס או אי-הסכמה. והיתה גם אזעקת "צבע אדום" אחת, שההתרעה עליה הגיעה לטלפון הנייד של מורן והזניקה אותה מהכיסא, עד שהתברר, למרבה השמחה, שזו אזעקת שווא.

אלפסי, לנקרי ומורן הם חלק מקבוצה גדלה והולכת של ראשי רשויות שמנקים אט-אט את כתמי השם הרע שיצא לשלטון המקומי כמושחת, עמוס קומבינות, כזה שנבחריו מגיעים אליו בעיקר כדי לעשות לביתם (על השאלה "כמה פעמים נחקרתם במשטרה?" משיבים שלושתם כאיש אחד: "אף פעם לא נחקרתי").

10 טיפים לראש עיר
10 טיפים לראש עיר

הם אוהבים את המקום שבו הם חיים, ונחושים להפוך אותו למקום שטוב לחיות בו. הם אינם רואים בתפקיד עוד מקפצה לתפקיד "גבוה" יותר, ובטוחים שהם נמצאים במקום הכי משפיע בעולם. "ראש עיר חולם בלילה, ובבוקר הוא מגשים", אומר אלפסי. כבר 24 שנים הוא ראש עיר ורוצה עוד קדנציה, אף שבגילו, 67, הוא יכול כבר לצאת לפנסיה ולטפל בנכדים. אם רק היו נותנים לו, היה שמח להיות שר הרווחה או התמ"ת. ומה באשר לתפקיד כחבר כנסת? בשום פנים ואופן לא. "בכנסת אתה מוגבל", הוא אומר.

גם מורן, המכהנת בתפקידה ארבע שנים, אינה מתכננת לעלות באופן קבוע לירושלים. לנקרי, שמנהל את עכו כבר תשע שנים, אינו הולך לשום מקום, כי "בעיר יש עוד הרבה עבודה".

"מי שמגיע לתפקיד מתוך פוליטיקה, אגו או כסף לא יצליח", אומרת מורן. "לתפקיד הזה צריך להגיע מתוך תחושת שליחות עמוקה. התחושה הזו גם עוזרת להתגבר על המכשולים".

רק לא "אכלו לי, שתו לי"

גם בדרכם של ראשי רשויות מצליחים ניצבים מכשולים לא מעטים, אבל צריך "לעודד" אותם לדבר עליהם. בשיחה עמם מצטיירת לעתים תמונה ורודה מדי - כאילו הכל קצפת ודובדבנים. את האתגרים הרבים שהם נאלצים להתגבר עליהם הם מזכירים כלאחר יד לקראת סוף השיחה - ראשית כי חשוב להם להתפאר, בצדק, במעשי ידיהם, אבל גם מתוך אג'נדה ברורה שאימצו: די לבכיינות.

אם בעבר בכל שיחה עם ראש רשות, בעיקר מעיירות הפיתוח או הפריפריה, היו נשמעות תלונות בנוסח "אין תקציב, האוכלוסייה חלשה, אנחנו לא מתקדמים, וזה באשמת כל העולם מלבדי" - כיום בשיחה עם השלושה שומעים טון אחר לגמרי. "ראש עיר שמתבכיין אולי מרוויח קצת תקציבים, אבל מפסיד את העיר", קובע אלפסי, ומפרגן ללנקרי: "הוא נפטר מתדמית המסכנות של עכו, ובכך קידם אותה מאוד. ראש עיר צריך להאמין ביישוב שלו ולהעביר לתושביו 'גאוות יחידה'" ואכן, ראשי הערים החדשים משדרים עוצמה ואחריות.

לפני כמה שבועות הגיע ראש עיר מאחת הערים הגדולות בישראל למשרד ממשלתי גדול. במשרד מורגלים לראשי ערים שעולים לרגל כדי ליילל, לשנורר תקציבים, להתריע שהמצב חמור וכיוצא באלה. אותו ראש עיר הציג באריכות את עירו והישגיה, בעוד שמנכ"ל המשרד ממתין לקיטורים ולדרישות - אבל אלה לא הגיעו. ראש העיר נשאל מה הוא צריך, ותשובתו היתה: "כלום. באתי רק לספר על העיר שלי". המנכ"ל נדהם וסיפר שאותו ראש עיר קנה את לבו: "מעכשיו, אני מעריץ של העיר שלו. הוא יקבל כל מה שאפשר".

לנקרי מסביר את התפישה: "אי אפשר לסמוך על השלטון המרכזי שיעשה בשבילך. זה פשוט לא יקרה. אתה ראש העיר. זו המשמרת שלך. מה שתעשה - יהיה, ומה שלא - לא. קח אחריות, גלה מנהיגות ורוץ קדימה. פסיביות וציפייה לסיוע לא יובילו לשום מקום. חשוב לזכור שבעבור התושבים, ראש העיר הוא הכל. נפלת במדרכה? זה בגלל ראש העיר. ירד גשם? זה בגלל ראש העיר. לא ירד? גם בגלל ראש העיר. זה המצב".

מורן מסכימה: "מבחינת התושבים, אנחנו עולם ומלואו. הם לא מכירים את הממשלה - הם מכירים אותנו. אם נרצה וגם אם לא, אנחנו אלה שנושאים באחריות".

"מי שסומך על ארנונה לא יגיע רחוק"

אסטרטגיית הניהול של השלושה דומה, גם אם המושגים מעט שונים. לנקרי, למשל, מתייחס לעיר כאל מיני-מדינה. אלפסי מסביר כי לעיר צריך להתייחס כמו לעסק. מורן מדברת על מינוף של נכסים ייחודיים.

בעכו, לדוגמה, הוקמו בשנים האחרונות לא רק משטרה עירונית המקבילה למשטרה הכחולה, אלא גם מרכזי תעסוקה עצמאיים, שמסייעים לתושבים בתחום ההשמה. העירייה מקדמת הקמה של מרכזי חינוך לנוער, מזמינה יזמי תיירות ויוזמת בנייה חדשה. "אם הייתי מחכה שמשרד השיכון יציע - הייתי ממשיך לחכות. כשאנחנו יוזמים, הוא מצטרף", אומר לנקרי.

מדיניות המיני-מדינה מוכיחה את עצמה. עכו חווה פריחה גדולה: קמים בה בתי מלון חדשים ומאות יחידות דיור ברמה גבוהה בשש שכונות חדשות, שנמכרות עוד על הנייר. הפשיעה ירדה, שיעור משלמי הארנונה זינק מ-50% ל-90% ("כי אזרח שמרגיש שהוא מקבל שירות גם רוצה לשלם", אומר לנקרי), אזור התעשייה מלא, ובאחרונה קיבלה עכו ממשרד החינוך את הפרס הארצי לחינוך הבלתי-פורמלי. "לילד בעכו מגיע יותר מלילד בתל אביב", טוען לנקרי, "כי בפריפריה יש לו פחות אפשרויות".

גם הדרך של מורן התחילה מתוך הבנה אסטרטגית שאיש לא יבוא לגור במועצה האזורית שלה אם לא יהיו בה תשתיות טובות. "לנו אין פריווילגיה להיות טובים ‘כמו במרכז", אומרת מורן. "אנחנו צריכים להיות טובים יותר מהמרכז. הסיבה הראשונה שבגללה אנשים מוכנים לעבור למקום אחר היא חינוך. השקענו מאמצים עצומים בתחום הזה, והפירות אינם מאחרים להגיע. במקביל, צריך להציע עוד פרמטרים של איכות חיים. מחקרים מוכיחים שיש כיום צורך גדול מאוד בחיי קהילה. החלטנו לבדל את עצמנו בצורה הזאת, ואנחנו משקיעים בחיי הקהילה זמן, מאמץ ומשאבים. מובן שנדרשים גם תנאי מגורים טובים במחירים הוגנים, וגם בנושא הזה אנחנו משקיעים זמן ומאמץ מול מינהל מקרקעי ישראל".

במשמרת שלך מדברים על ירידת צה"ל לנגב. סביר להניח שזה גם עוזר.

"את ירידת צה"ל לנגב עוד לא התחלנו להרגיש", אומרת מורן. "מה שקורה - קורה בלי קשר לכך. דברים שעוזרים הם כביש 6 והרכבת המהירה מתל אביב, שמנגישים אותנו למרכז. נגישות תחבורתית היא אמנם חרב פיפיות - כי היא גם מאפשרת למי שעובד בנגב להתגורר במרכז - אבל אנחנו מתחרים במרכז כשאנחנו מציעים חבילה שלמה: חינוך, קהילתיות, נדל"ן ותשתיות טובות. העבודה שלי היא להסיר את החסמים שעומדים בפני קיום של חבילה כזאת".

"בלי פמליות על חשבון משלם המסים"

אלפסי מדבר במונחים עסקיים, ולא בכדי. לפני שנבחר לתפקיד, הוא התפרנס מבית דפוס שהקים ביקנעם ונהפך לאחד מעשירי המקום. ואולם לפני 24 שנים היתה יקנעם עיירה עם 5,000 איש שסובלת משיעור אבטלה של 35%, והיו בה שני תיכונים, אבל אף לא כיתה עיונית אחת, מפני ש"את התלמידים גידלו להיות פועלים בסולתם", כפי שמספר אלפסי. 240 דירות של עמידר נאטמו אז באין דורש, וגירעונות המועצה היו אסטרונומיים. חבריו האיצו בו לרוץ לראשות המועצה.

כיום חיים ביקנעם 22 אלף איש, והאבטלה מגיעה ל-5% - פחות מהממוצע הארצי. נתוני הזכאות לבגרות הם מהגבוהים בישראל (כ-80%), תקציב העירייה מאוזן ודירות ובתים עולים בין מיליון ל-2.5 מיליון שקל.

"כמו בעסק, יש תקציב ואתו אתה צריך להסתדר", הוא אומר, "ולכן קודם צריך להיות צנוע. ראש עיר לא צריך פמליות על חשבון משלם המסים. אני מסתדר בלי נהג. ראש עיר צריך לחשוב כל הזמן על צד ההוצאות מול צד ההכנסות ולדעת לאזן ביניהם".

נשמע פשוט? לא ממש. אלפסי ממליץ לפתח תעוזה גדולה ונכונות לקחת סיכונים. "שנים התעקשתי שיפנו את מתחם מנסורה (בסיס צבא לשעבר)", הוא מספר. "אמרו לי, 'אתה משוגע - אתה מוותר על מיליון וחצי שקל בשנה בארנונה ממשרד הביטחון'. לא ויתרתי, והצבא התפנה. עכשיו הקמנו שם מתחם מסחרי שיכניס לנו פי חמישה או יותר. ראש עיר חייב לחשוב תמיד על הטווח הארוך, לראות מה הוא רוצה שיהיה בעתיד וללכת לשם. חשוב גם לא לפחד ולעשות את מה שאחרים לא עשו לפניך".

הכהונה של אלפסי מוכיחה עד כמה נדרש ראש רשות לעבודת רגליים. "בזמן העלייה מרוסיה רציתי שיבואו ליקנעם. נסעתי בעצמי למרכזי קליטה ודיברתי עם קבוצות של עולים. מי יעשה את זה אם לא ראש העיר?"

והעולים באו?

"ברור שבאו. בהתחלה מעט, ואחר כך הרבה יותר". מאמצי הממשלה להאצת הבנייה למגורים באותה תקופה איפשרו לעיר לגדול במהירות. "בתוך שלושה חודשים אישרנו 3,000 יחידות דיור", אומר אלפסי. "היום אי-אפשר לאשר מרפסת בזמן כזה".

אלפסי גם דאג לשווק את אזור התעשייה של יקנעם. לאחר שיצחק רבין ניצח בבחירות ב-1992, הוא מספר, "ביקשתי ממנו שיאפשר ליקנעם להפוך לאזור עדיפות לאומית א'. אחר כך ביקשתי משר התמ"ת להגיד לי אילו בעלי עסקים מחפשים מקום להקמת מפעל. אמרתי, 'תגידו לי מי, ואני אשכנע אותם להגיע'. בהתחלה לא הבינו על מה אני מדבר. לא היה פה כלום מלבד אדמה, עצים ומפעל סולתם אחד, אבל אני הבטחתי שיהיה פה אזור תעשייה משגשג".

מחירי הקרקע היו נמוכים במיוחד (כיום המחירים גבוהים פי כמה וכמה), והראשון שהשתכנע - בין היתר בזכות שמעון פרס, שנרתם גם הוא למשימה והביא ליקנעם את "אוטובוס המנכ"לים" - היה סמי סגול, שהקים ביקנעם את מפעל כתר פלסטיק. 100 הדונמים הראשונים באזור התעשייה התמלאו מזמן, וכעת אלפסי מבקש להרחיב אותו ב-90 דונם, חרף התנגדות של המשרד להגנת הסביבה ("הם אומרים לי שאני לא צריך יותר שטח"). מתיחת הפנים המרשימה שעברה יקנעם שיכנעה את אלפסי ש"אם אתה מאמין במקום - כולם יאמינו".

גם מורן מאמינה מאוד באזור שלה. "ראש רשות צריך להכיר בנכסים הייחודיים שלו ולמנף אותם בעזרת חשיבה שונה", היא אומרת. עכו, למשל, נהנית מחוף הים שלה, והמועצה האזורית בני שמעון שוכנת אמנם באזור מדברי מרשים, אך יש לה גם נכס ריחני יותר: "חלק נכבד מההכנסות שלנו מגיע כיום מתפעול אתר הפסולת דודאים", אומרת מורן. "כשהמדינה החליטה להקים אתר פסולת באזור, עתרנו לבג"ץ. הוא נכפה עלינו. האתר הוקם, אבל כיום הוא פועל בסטנדרטים גבוהים, שהאוכלוסייה והסביבה אינן נפגעות, ואנחנו גם יכולים להציע מחיר נמוך ב-50% להטמנת אשפה יחסית לצפון, ועדיין להרוויח".

השירותים לא ניתנים בזכות הארנונה שהתושבים משלמים?

"זו אגדה", אומר אלפסי. "משפחה אצלנו צורכת שירותים בכ-18-20 אלף שקל בשנה בממוצע, אבל משלמת רק 3,500 שקל ארנונה. איך מגשרים על הפער? רק באמצעות הכנסות נוספות. מי שסומך על ארנונה ממגורים לא מגיע רחוק".

"המדינה מענישה את מי שמצליח"

נושא האגו הקטן עולה לא מעט בשיחה. אף שהשלושה מכירים בערך עצמם, נדמה כי היכולת להניח את האגו בצד ולשתף פעולה היא קריטית להצלחת הרשות. "אפשר לעבוד לבד, ואפשר יחד", אומרת מורן. "שיתוף פעולה עם השכנים שלך מביא לתוצאות טובות יותר. אנו מקיימים עשרות שיתופי פעולה עם באר שבע, ובימים אלה מתאכלס אזור תעשייה חדש שהקמנו עם להבים ורהט".

גם אלפסי הקים באחרונה אזור תעשייה משותף, עם מגידו ויישובים דרוזיים בכרמל. "זה לא רק כלכלי, אלא גם פוליטי", הוא אומר. "אם הדרוזים ירגישו ניכור, גם אני אסבול".

בעכו גולשים שיתופי הפעולה עם המועצה האזורית מטה אשר מתחום התיירות והמלונאות גם לתחומי האמנות והספורט. מתחם טניס גדול הוקם בשיתוף פעולה, וגם קבוצת הכדורעף המקומית משותפת לשתי הרשויות.

אבל מי שקצת קשה יותר לשתף פעולה עמו, לטענתם, הוא השלטון המרכזי. "הממשלה לא ממש נותנת לעבוד", אומרת מורן. "היא מטילה עוד ועוד אחריות, אבל אינה נותנת כלים. צריך להיות וירטואוז כדי להצליח, כי הביורוקרטיה הורגת אותנו".

תני דוגמה.

"רוצים למשוך צעירים לנגב, אבל מינהל מקרקעי ישראל מפשיר קרקעות ומתמחר חצי דונם במשמר הנגב, בלב הפזורה הבדווית, ב-750 אלף שקל. נו, באמת. איזה זוג צעיר יכול להרשות לעצמו לשלם כזה סכום במקום כזה? הרי מחיר הפיתוח דומה בכל מקום, והבדלי התמחור בין מקומות שונים נובעים בעיקר מכמה המדינה מרוויחה. אנחנו עושים את כל המאמצים כדי לייצר מעטפת שירותים מושכת, ואז הממשלה שמה מקלות בגלגלים. לך תתמודד".

לנקרי מחזק את מורן: "למשרדי הממשלה יש נטייה לזלזל בשלטון המקומי. לא תמיד קל לשכנע אותם לשתף פעולה. טוב יהיה אם השלטון המרכזי יתייחס לרשויות המקומיות כמו אל הצבא - הממשלה והכנסת קובעת מדיניות, והצבא מבצע. כדי שהוא יבצע את המטלות שלו ברמה גבוהה, צריך לתת לו כלים. גם אנחנו גוף מבצע. הרי אותנו פוגש האזרח בכל יום, בכל תחום, ולכן כדאי לאפשר לנו לעשות את העבודה מבלי שהביורוקרטיה תעצור ותעכב הליכים. אם יש גירעון בעירייה, שולחים את ראש העיר הביתה ומממנים ועדה קרואה. אם הממשלה חורגת מהתקציב שלה, היא פשוט מעלה את יעד הגירעון ואת המע"מ".

תקציב הרשות, ובעיקר התמיכה הממשלתית, הם נושאים כאובים. כשרשות מצליחה להיכנס לרשימה היוקרתית של הרשויות האיתנות (שהוכיחו איזון תקציבי לאורך זמן), מתלוננים ראשי הרשויות, היא "מתוגמלת" בהפחתת התמיכה הממשלתית. "המדינה מענישה את מי שמצליח", אומר אלפסי. "אם התנהלת נכון - המדינה הולכת אחורה. כך לא מעודדים להצליח".

לדברי מורן, "לכאורה, על הרשויות האיתנות מפקחים פחות. מעשית, זה לא קורה. לא מפחיתים אחריות, וכן מפחיתים תקציב. כך נוצר מצב שבו שוב הרשות צריכה להתמודד בדרכים עצמאיות למילוי הקופה. הבעיה היא שלא נקבעו מדדי ניהול בסיסיים שעל פיהם אפשר לקבוע איתנות לאורך זמן. חשוב שהממשלה תקבע את המדדים האלה, ושייתנו לנו לעבוד".

במשך השיחה מדווח אלפסי כי יקנעם עומדת לעלות בסולם האשכולות הסוציו-אקונומיים מאשכול 6 לאשכול 7 (בסולם 1-10) . "אל תשמח כל כך", מזהירה מורן. "גם זה יקטין לך את התמיכה. זה מגוחך, כי הסולם מדרג את המצב הסוציו-אקונומי של התושבים, לא של הרשות. בכל זאת עלית? נפגעת".

תוכניות הפיתוח גם הן מעוכבות חדשות לבקרים. "אני רוצה להקים בית מלון באזור התעשייה", אומר אלפסי. "אנשי היי-טק עובדים עד מאוחר, ובאים אליהם אורחים. אבל במשרד להגנת הסביבה מתנגדים". מורן ולנקרי מהנהנים בהבנה: "קודם הם מתנגדים, אחר כך בודקים".

למה הם מתנגדים?

"ככה. אומרים לי, 'אתה לא צריך'. בטח שאני צריך, אבל לך תשכנע משרד ממשלתי".

והמלון יקום?

"ברור שיקום. לא אמרנו שצריך להסתכל רחוק?"

-

סיגל מורן היא ראש המועצה האזורית בני שמעון מאז 2008. בתפקידה הקודם היתה מנהלת היחידה האסטרטגית ואגף הקהילה במועצה. מורן מעוניינת בקדנציה נוספת - "לא רוצה להיות חברת כנסת". בת 47, נשואה עם שני ילדים. בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה וניהול מהאוניברסיטה הפתוחה. גרה בבית קמה

-

שמעון לנקרי הוא ראש עיריית עכו מאז 2003. בתפקידו הקודם היה בכיר בחברה למתנ"סים ומפקד גדוד מילואים. רוצה לכהן קדנציה נוספת אחת לפחות. בן 50, נשוי עם ארבעה ילדים. בעל תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית

-

סימון אלפסי הוא ראש עיריית יקנעם מאז 1988. בתפקידו הקודם היה בעל בית דפוס מצליח. הוא מעוניין בקדנציה נוספת, אף שהגיע לגיל הפנסיה, 67. אלפסי, יליד מרוקו, נשוי עם שלושה ילדים וסב לשישה נכדים. בעל השכלה תיכונית



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר