>> לא מפתיע שהסכמים שנחתמו בעקבות שביתת עובדי הקבלן, באמצע פברואר, מתגלים באפריל כלא קיימים בעצם. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, יצא לשביתה בחטא, כשהמוטיבציה ברורה - אנשי המחאה לא קיבלו אותו כמנהיגם, והוא נזקק לסיבה טובה כדי לחזור ולכבוש את מעמדו כמנהיג פועלים רגע לפני הבחירות להסתדרות. מצבם של עובדי הקבלן היה רע מאי פעם ועיני, שרצה לחזור ובגדול, תפס עליהם טרמפ.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

האסטרטגיה היתה פשוטה: טיפול כולל ומרשים שבו ישתתפו כל השחקנים הנוגעים בבעיה. כאן בוצע החטא השני. שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים וחברו הטוב של עיני, נרתם לעזרה ובמחטף תמוה, רק שלושה ימים לפני שסיים את תפקידו, חתמו השניים על הסכם שיחייב מעסיקים לקלוט עובדי קבלן אחרי פרק זמן בעבודה - תמורת שחרור הנמלים, בבת עינו של ברוש, מן ההשתתפות בשביתה.

הבעיה צפה במהירות: רוב חברי לשכת התיאום בהתאחדות התעשיינים התנגדו להסכם, אך ברוש הפעיל סעיף משונה בתקנון, שלפיו די בשלושה קולות בעד (מתוך יותר מעשרה חברים) כדי לשנות סדרי עולם. הניסיון לקבל את ההסכם והחתימות נתקל אף הוא בקושי, כשגם עיני וגם ברוש התקשו להמציא אותו למבקשים. ההסכם אולי קיים, אבל ברוש כבר לא, והנה מתברר שהמתנגדים עוצרים את יישומו. מה הרוויחו עובדי הקבלן? לא כלום.

החטא השלישי התברר במהלך השיחות עם האוצר. מהר מאוד הסתבר כי הדגל הראשון, העסקה ישירה של עובדי ניקיון ושמירה, נמוג כלא היה. בסיום השביתה היה ההסכם כה חלש, כה מעורפל, כה סתמי, עד שגם חודשיים וחצי מאז תם הרעש הגדול הוא עדיין לא נחתם, ולא נהפך לצו הרחבה בידי שר התמ"ת. חמישה ימים של שביתה כללית, בזבוז של מאות מיליוני שקלים, אפס רווח לעובדי הקבלן. כשהמוטיבציה בעייתית והתהליך נעשה בחטא, מתברר שכאלה הן גם התוצאות.