>> התעשיין שמואל בר-זיו מתוסכל. יש לו הזמנות למוצרים במיליוני דולרים, אך מחסור חריף בעובדים מקטין את פוטנציאל התפוקה של המפעל ברבע עד שליש, למרות עבודת המשמרות הנהוגה בו. בר-זיו הוא מנכ"ל ושותף במפעל עוזת בקיבוץ נחל עוז, המייצר כלי עבודה לתעשיה הכבדה, ובניגוד למפעלים רבים מסוגו - כמעט כל הייצור מיועד ליצוא.
"אנו מתכוונים לעבור לאזור התעשייה שדרות ולהקים שם מפעל, כדי להגדיל את כושר הייצור בהתאם לכמות ההזמנות, אבל להשיג עובדים זה פשוט קריעת ים סוף", אומר בר-זיו, המעסיק כיום 55 עובדים. לדבריו, בדרום הבעיה קשה במיוחד. "אני זקוק לעובדים עם ניסיון בתחום העיבוד השבבי, מסגרים, מפעילי מחרטות ועובדי מתכת כלליים. מה לא עשיתי? פירסמתי בלי סוף במקומונים, אבל איש לא ענה. פניתי לשירות התעסוקה וגם שם לא עשו כלום. בכלל, שירות התעסוקה נהפך לחותמת לדמי אבטלה. בעשר השנים האחרונות הגוף הזה לא סיפק לנו אף עובד. אני מוכן לקלוט גם עובדים ללא הכשרה מוקדמת וללמד אותם את העבודה, למרות העלות הכרוכה בכך. אבל מחפשי העבודה באזור אינם מוכנים לבוא לעבודה אצלי, כפי שאינם מוכנים לבוא לעבוד בתעשייה בכלל", הוא מספר.
"העובדים קיימים אבל איש אינו טורח להכשיר אותם"
הצלחה מסוימת היתה לבר-זיו כשגייס עובדים מהכפר חורה, אבל הם לא התמידו. "המבוגרים מגלים נאמנות ומועסקים אצלנו כבר יותר מ-20 שנה, אך הצעירים מחזיקים מעמד לא יותר משלוש-ארבע שנים", הוא אומר. "התוצאה היא תחלופה גבוהה שפוגעת בהתנהלות".
בר-זיו סבור שהפתרון המיידי למצוקה של עובדיו, ושל מאות מפעלי תעשייה בתחום הלואו-טק, הוא הבאת עובדים זרים לתקופות קצרות. לדבריו, במזרח אירופה יש מאגר גדול של מחפשי עבודה בעלי מיומנות ויכולת לתרום למפעלים הישראליים. "הבעיה היא שמכסת העובדים הזרים לתעשייה היא אפס - בניגוד לענפי הבנייה, החקלאות והסיעוד", הוא אומר. "התוצאה היא שמפעל אחד 'גונב' עובדים ממפעל אחר, והתעשייה בכללותה סובלת ממגבלת כושר יצור הנובעת ממחסור בעובדים".
עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם
צביקה אורן, הבעלים של מפעל עמית תעשייה מקומית העוסק בשיפוץ קרונות משא וממוקם בדימונה, וכיום הנשיא החדש של התאחדות התעשיינים, מסכים עם בר-זיו. "יש מחסור של 5,000-6,000 עובדים בתעשייה, והוא מחריף משנה לשנה", הוא אומר, ומוסיף שהכל מתחיל ונגמר עם "חיסול החינוך המקצועי למען ההיי-טק. בעבר מי שנפסל לחינוך עיוני פנה ללימודים מקצועיים. בכל המדינה פעלו בתי ספר שבהם לימדו תחומים בסיסיים הנחוצים להשתלבות בעבודה בתעשייה המסורתית, כמו רתכות, מכונאות, מסגרות וחשמלאות.
"כיום יש שתי רשתות של בתי ספר מקצועיים - עמל ואורט - הנתמכות על ידי משרד התמ"ת. לומדים בהן רק מקצועות טכנולוגיים. למה? כי דבקה בהם תדמית ירודה. האמא היהודייה, וכיום גם הערבייה, מעדיפה שהם יילכו להיות עורכי דין, רופאים או רואי חשבון, אף שהשכר הממוצע בתעשייה כיום הוא 11.5 אלף שקל בחודש. רתך טוב משתכר עד 15 אלף שקל, לעומת כשליש מזה שמקבל מתמחה במשרד עריכת דין. לא ייתכן שאדם שיודע לתקתק על מחשב נחשב מכובד יותר מרתך, אומן או חרט, שעושים דברים נפלאים לשלדה או למנוע של המטוס כדי שיהיה כשיר להמראה".
גם נגרים חסרים בישראל. הסיבה, לדברי אורן: "אין יותר שיעורי מלאכה בבתי הספר. ראית שנפתחה נגריה בזמן האחרון?".
מחסור גם במקצועות אקדמיים
גם חברת החשמל סובלת ממחסור בבעלי מקצוע. אריה המפל, מנהל משאבי האנוש של אגף ביצוע פרויקטים בחברת החשמל, אומר שהנתונים אודות אבטלה נמוכה בישראל מטעים, ובעיקר זורעים אדישות בקרב מקבלי ההחלטות במשק. "במקצועות המכניים המצב חמור", הוא אומר. "האגף שאני אחראי עליו זקוק ל-500-600 מסגרים, רתכים, אנשי צנרת ואינסטלציה, מכונאים לצורך הרכבת טורבינות וגם מכונאי רכב - ואין להשיגם. גם במקצועות אקדמיים חסרים לנו עובדים, למשל מהנדסי זרם חזק (חשמל), מהנדסים אזרחיים ומהנדסי מכונות. אלא שבוגרי האוניברסיטאות והמכללות מעדיפים לפנות להיי-טק ולביוטכנולוגיה שנראים להם יוקרתיים, ולא הנדסת חשמל.
"בשנים האחרונות ערכנו כמה קורסי הכשרה למסגרים, בשיתוף עם התמ"ת, ועדיין המחסור בעובדים אלה עצום. בחודש שעבר פירסמנו מודעת דרושים לפועלי בניין - וכמענה הגיע דף קורות חיים אחד. חשבנו אפילו שבלית ברירה נקלוט עובדים לא מקצועיים שילמדו את התפקיד תוך כדי עבודה, אבל אנשים לא באו. וכל זה אף שחברת החשמל היא מהמובילות בתנאי ההעסקה במשק, עם שכר מהמשופרים במשק ותנאים סוציאליים ללא תחרות". לדבריו, בתחילת שנות ה-2000 נפתר המחסור ברתכים על ידי הבאת בעלי מקצוע מתאילנד, רומניה וטורקיה, אלא שכיום אין היתר מהממשלה להביא עובדים אלה מחו"ל.
TheMarker Online - עדכונים שוטפים גם בטוויטר
"ב-2008 התחלנו לפתוח את החברה בפני עובדים ערבים, אבל הם יכולים להיקלט כמעט רק בצפון, וזה לא הקטין את המחסור בכוח אדם במרכז ובדרום", מספר המפל. לדבריו, בגלל האבטלה הנמוכה, קשה מאוד לגייס עובדי צווארון כחול.
גם בקונצרן כיל, שרוב מפעליו בדרום, המחסור משווע. לדברי אורי לבל, מנהל משאבי אנוש ופיתוח ארגוני בכיל ישראל, החברה, שנמצאת כעת בתנופת פרויקטים, זקוקה מיידית ל-50 מהנדסי כימיה, מהנדסים אזרחיים, מהנדסי מכונות והנדסאי אלקטרוניקה, ולעוד 30 מסגרים מכניים, מכשירנים רתכים וצנרים. גם הוא טוען שבתחרות עם ההיי-טק על כוח אדם, התעשייה הכימית - שנחשבת מסורתית - מפסידה. "פחות ופחות סטודנטים מסיימים מדי שנה לימודי הנדסת כימיה", אומר לבל. "וגם יש בעיה שרמת הסטודנטים בעלי תואר ראשון בהנדסת כימיה שכבר מבקשים לעבוד בכיל אינה מספקת לצורכי החברה, ואין לנו ברירה אלא לדחות את מועמדותם".
בניסיון להתגבר במידת מה על המחסור, פתחה כיל, בשיתוף עם התמ"ת, קורס הכשרה למסגרות בבאר שבע. במקביל, החברה מעודדת חיילים משוחררים מגדוד הסיור הבדואי של צה"ל, שאותו היא אימצה, להיקלט בה - "אך זו טיפה בים", לדברי לבל. בנוסף, החברה מקיימת תוכנית מלגאים, שבה היא מממנת את לימודי ההנדסה של סטודנטים בשנה ג' או ד' בתמורה להתחייבות לעבוד בכיל. "מי שנקלט נהנה משכר אטרקטיבי", אומר לבל, אך אינו מוכן לפרט. עובד בכיל משתכר 20 אלף שקל בממוצע ונהנה מבונוס שנתי, שי לחג בשווי הגבוה ביותר במשק, גיבושונים, קידום מהיר יחסית וחשוב לא פחות - קביעות (אם כי לא מיד). "למועמדים מהמרכז והצפון אנו מוכנים להשתתף בשכירות של דירה בדרום", הוא אומר.
"החיים זה לא רק היי-טק"
הגידול בהשקעה בתשתיות - החל מכבישים וגשרים ועד למסילות רכבת - יצר מחסור גם בתחום ההנדסה האזרחית. לדברי ד"ר יואב סרנה, נשיא לשכת המהנדסים והאדריכלים, מדובר ב-1,000-1,500 מהנדסים - מה שגורם לאיחורים בפרויקטים.
"בשנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 המחסור התמלא חלקית בזכות העלייה המסיבית מבריה"מ לשעבר, אך כעת, כשרבים מהעולים פרשו לפנסיה, המחסור התחדש", אומר סרנה, ומודה שהבעיה היא היעדר ה"סקסיות" של מקצוע ההנדסה האזרחית, אך הוא רואה בכל זאת את האור בקצה המנהרה: "ההשקעה הגדולה של המדינה בתשתיות בשנים האחרונות מאותתת לצעירים שתחום ההנדסה האזרחית והנדסת החשמל מתחילים לשוב לגדולתם, וכי החיים אינם רק היי-טק".
עד שמשהו ישתנה בתפישת הצעירים המתכננים קריירה, טוען אורן שבישראל חסר מערך הכשרה לעובדים בתעשייה. "התחלתי לדבר על זה עם שר התמ"ת, שלום שמחון, והוא מבין את זה, אבל הוא מעוניין רק להקים מסגרות הכשרה למובטלים. אני טוען שאם למסגרות האלה יילכו רק מובטלים, תדבק בהן תדמית ירודה - ואז מה עשינו? אני מצפה שהמדינה תגיד לצעיר שגמר בית ספר יסודי או כיתה י', 'לך תלמד ריתוך'. ללא שינוי מיידי, ייסגרו מפעלים, על עובדים פלשתינאים אין מה לדבר, כשהמצב הביטחוני כל כך נזיל, או שבלית ברירה המדינה תצטרך לאפשר לנו להביא לכאן מסות של עובדים זרים. האם זה באמת מה שאנחנו צריכים?".
-
תיק השקעות
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
