>> ג' בת ה-35 היתה על מסלול ניהול מבטיח, עד שיום אחד היכתה את מנהליה בתדהמה. היא החליטה ללכת הביתה. "נמאס לי להיות סופר-וומן", הסבירה. "בבחירה בין ילדים לעבודה - אני בוחרת בילדים".
ג' הלכה הביתה ונהפכה לאמא המושלמת. היא אספה את הילדים מבית הספר ובילתה עמם אחר הצהריים בחוגים, בישלה, ניקתה, הכינה את השיעורים ובבקרים מילאה את השעות המעטות שנותרו בהתעמלות, מפגשים בבתי קפה עם אמהות מושלמות אחרות, ופעמיים בשבוע השתתפה בחוג קדרות.
חלפו שנה, שנתיים ושלוש שנים מאושרות, כל חברותיה שנשארו במסלול של עבודה וקריירה התקדמו, והיא המשיכה לגדל את הילדים. בשנה הרביעית, לאחר שלבעלה ולה כבר לא נותרו נושאי שיחה רבים וגם הילדים כבר לא נזקקו לה כבעבר, החליטה ג' לשוב למשרד. לתדהמתה היא גילתה שאיש לא חיכה לה. במקום עבודתה הקודם שמחו על ביקורה (שני האנשים שעוד הכירו אותה), אבל לא יכלו להציע לה דבר והחיפוש אחרי מקום עבודה אחר התברר כמשימה מתסכלת. ג' הבינה שתיאלץ להרוויח הרבה פחות בתפקיד זוהר הרבה פחות, רק כדי להשיג שוב דריסת רגל בשוק העבודה.
ג' אינה לבד. תופעה מעניינת שמתרחבת והולכת בעשור האחרון בשוק העבודה, היא החלטתן של נשים משכילות - בנות המעמד הבינוני ובינוני-פלוס, שמרגישות שעשו "וי" על דרישות הקריירה - להישאר בבית לפרק זמן בלתי מוגבל כדי להפוך לאמהות במשרה מלאה. "הן לא מגדירות את עצמן כעקרות בית", אומרת פרופ' דליה מור, דקאן הפקולטה למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי - המכללה למינהל. "עבורן הפוקוס הוא הילדים. אלא שלמעט ההגדרה העצמית השונה, אין הבדל משמעותי בין תפקידה של מי שעלתה על ה"Mommy Track" לעקרת הבית של פעם. שתיהן הופכות את הבית והילדים לממלכתן העיקרית - אלא שלעקרת הבית המסורתית לא היתה ברירה, ואילו לאמא החדשה דווקא יש".
אם מתייחסים לפמיניזם כאל בחירה מרצון של מסלול החיים, כל אשה יכולה לבחור את דרכה הייחודית. אלא שלטענת מור, המסלול החדש של נשים שיכולות להרשות לעצמן לצעוד בו טומן לא מעט סיכונים. "אנו חיים בעולם שבו יש דרישה לשוויון", היא אומרת. "המיתוס קובע שגברים לא נמצאים מספיק בבית כדי לעזור עם הילדים, והנטל נופל כולו על האשה. אלא שהתופעה החדשה - נשים משכילות שחוזרות לזמן ממושך הביתה - היא במקרים רבים זו שמנציחה תפישה מסורתית שאנו לכאורה נלחמים בה".
בספרה האחרון, "Two Steps Forward, One Step Back" שפורסם השנה בארה"ב, דנה מור, מומחית למגדר ולעבודה, בתהליך החדש, שמהווה, בפרפרזה על שם הספר, צעד אחד לאחור. "אשה שמשכורתה היתה חלק בלתי נפרד מפרנסת הבית, לעתים לא פחותה משל בעלה (שליש מהנשים בארה"ב כבר מרוויחות יותר מבעליהן), יוצאת משוק העבודה. מאותו רגע עול הפרנסה כולו נמצא על כתפי האב. האם הוא יכול לשמש גם מפרנס יחיד וגם אב משתתף ופעיל? נראה שלא", אומרת מור. "אם אנו מדברים במושגים של שוויון, נוצרת כאן הדרה של הגבר מהיכולת להיות שותף אמיתי בחיי ילדיו. במקביל, האשה מנכסת לעצמה את הבית כממלכתה הפרטית, ושוב נוצרת חלוקה ברורה של תפקידים - היא בבית והוא בחוץ. גם אם הוא רוצה, היא מונעת ממנו את היכולת להיות שותף אמיתי".
אבל הוא לא רוצה. גברים שרוצים להתקדם לעתים קרובות כמהים לאשה תומכת ש"מורידה" מהם את הבית.
"לשמחתנו, הדור הזה עובר מן העולם. אנו עדים למהפך אמיתי בשוק העבודה. הרבה יותר גברים הם מטרוסקסואלים, אנשים שמחוברים לעצמם, לרגשותיהם, שלא רוצים לחיות במשרד כי יש עוד דברים בחיים - משפחה, חברים ותחביבים. על אלה נאמר שפעם הגברים בכו בלילה, וכיום מותר להם גם במשך היום. זה נכון גם בגלל הדור שמשתלב כיום בשוק העבודה ומשפיע עליו. על אלה נוספים גברים גרושים, שממילא צריכים לצאת פעמיים בשבוע מוקדם יותר, ונשים הרי תמיד נאלצו לצאת מוקדם. כך מסתכל סביבו הגבר המבוגר, זה שאת רוב שעותיו מבלה בעבודה, ומגלה שהוא פחות או יותר לבד".
זה לא קצת אוטופי להגיד שגברים עובדים משתוקקים לחזור הביתה ולהיות עם הילדים, ונשים חוסמות אותם?
"המחקר בתחום הזה מוכיח שיותר ויותר גברים רוצים לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה. חשוב שהם לא ייחסמו על ידי נשים שבוחרות מסלול על פי צורכיהן, אבל בוודאי שלא מקדמות את השוויון בחלוקת הנטל".
לפי מור, המצליחנית שחוזרת הביתה פוגעת לא רק בבעלה וביכולתו להיות אבא פעיל, אלא גם בנשים אחרות: "אחרי זמן לא רב היא מאבדת את הרלוונטיות שלה בשוק העבודה ומתרחקת ממנו, וכשהיא מנסה לחזור מתברר שהמעסיקים חוששים. הם כבר ראו אותה ונשים מוצלחות אחרות שנטשו בעבר, ומכיוון שהן הבהירו מה סדרי העדיפויות שלהן, הן לא יקבלו עוד הזדמנות במהרה. שוק העבודה הישראלי 'רושם' את התופעה ומתחיל לחשוש ממנה", אומרת מור.
גם המחירים שמשלמת האשה לא פשוטים. לדברי מור, "ככל שהאשה יותר זמן בבית היא מאבדת סטטוס כלכלי, כי בחברה המודרנית המעמד נקבע גם על ידי גובה ההכנסה. לכן הבעל, בעיני עצמו ואחרים, תמיד יהיה המפרנס ובעל הכוח, גם אם החשבון הוא משותף. בעיה אחרת שנוצרת עם השנים היא הסתמכות בלעדית על יכולות הילדים כפרי השקעתך. ומה אם הילד יצא נחמד, אבל לא כל כך מוצלח כמו שקיווית? כל מה שסמכת עליו שיביא סיפוק והגשמה עצמית, פתאום מתפורר".
אז מה עושים כדי למנוע את המחירים האלה?
"לנשים הייתי מציעה לשים לב למחיר העתידי הגבוה שישלמו אם יישארו בבית לאורך זמן, ולגברים להילחם ולדרוש שוויון - שניהם יפרנסו, ושניהם ייקחו חלק בטיפול בבית ובמשפחה. הכי חשוב ששני הצדדים יהיו ערים לתהליכים שמתרחשים אצלם בבית, ולא יתעוררו יום אחד לסיטואציה שלא התכוונו אליה כשהתחתנו".
אל תוותרו על חו"ל
מור מכירה היטב את המחירים שגובות החלטות קריירה בחיים האישיים. כשהוזמנה לשנת שבתון באוניברסיטת דיוויס שבקליפורניה, בדקו היא ובעלה, השחקן אברהם מור, מהן האפשרויות העומדות בפניהם. היא לא רצתה לוותר על ההזדמנות שטומנת בחובה אפשרויות קידום, ובעלה לא רצה לוותר על קריירת המשחק שלו.
הפתרון היה מורכב - היא לא ויתרה. הוא הגיע לחודש הראשון כדי לוודא שהילדים מאורגנים בבתי הספר, וגם לחודש האחרון כדי לפרק את הכל בדרך חזרה הביתה. בין לבין, קפץ הבעל לביקורים קצרים, אבל חי לבד בישראל. "זה לא היה פשוט, אבל אפשר למצוא פתרונות יצירתיים", אומרת מור.
הסיפור הזה מדגים קונפליקט חזק במיוחד בתחומים הדורשים יציאה לחו"ל - ובפרט בתחום האקדמיה. "קידומן של נשים באקדמיה אטי במיוחד", אומרת מור. "מחד גיסא הממסד מקשה, כי לא קל להתרגל לשינויים, ומאידך גיסא הנשים עצמן לא תמיד מתעקשות. בשנים שבהן הן אמורות לכתוב מאמרים הן מגדלות ילדים, וכשהן צריכות לצאת לפוסט-דוקטורט בחו"ל זו בדיוק התקופה שבה גם בן הזוג מפתח קריירה משלו. לא פעם נוח יותר לוותר".
מור עצמה לא עשתה דוקטורט או פוסט-דוקטורט בחו"ל, וכיום היא ממליצה לכל אשה שרוצה להתקדם במעלה הסולם האקדמי לא לוותר. "לא צריך לפרק תא משפחתי בשביל זה, חלילה, אבל גם לא להיכנע לנוחות שדורשת מחירים גבוהים בעתיד", היא אומרת. "הבשורה הטובה היא שאם בעבר גברים התקשו ללכת אחר נשותיהם, הרי שכיום כבר נשמעים לא מעט קולות גבריים שמוכנים לקחת פסק זמן ולהיות עם הילדים, בזמן שהאם עושה צעדים מקצועיים משמעותיים".
ובכל זאת, רוב הבקשות לפוסט-דוקטורט בחו"ל הן עדיין של גברים.
"כי אנחנו בתהליך, שיתפוס תאוצה אם נשים יזכרו לא לחזור אחורה וליזום את המודל המסורתי, אלא לייצר את התנאים שבהם שני בני הזוג עומדים על זכותם לקחת חלק פעיל ושווה בחיי הבית".
כלים ואמבטיה - מטלות גבריות
אם הבשורה הטובה פחות היא הצעד לאחור שעושות נשים לכיוון השוויון, הרי שאין לשכוח את שני הצעדים קדימה. למשל, בטבלת המקצועות הישראלית המופיעה בספרה של מור, ניתן לראות כי חל מעבר דרמטי של נשים למקצועות שנחשבו בעבר "גבריים" ותחומים מסוימים, ויוקרתיים אף "נכבשו" לחלוטין. אם מספר הנשים שעסקו בהנהלת חשבונות ב-1985 היה 17% מכלל העוסקים בתחום בישראל ב-2005, הוא עלה כבר ל-47% כיום - כמעט שוויון. בתחומים כמו פסיכולוגיה ורפואה ניתן כבר לראות רוב נשי (55%).
מעניין במיוחד הוא מצבן של נשים בתחום הציוד הרפואי - שם כלל לא נראו נשים בעבר, ואילו כיום הן תופסות 29% מכלל המועסקים בתחום. מספרן של המנהלות קפץ גם הוא ביותר מפי שלושה לעומת שנות ה-80, אך עם המנהלות עלה גם שיעורן של העובדות הלא מקצועיות, שזינק מ-19% ל-45%. ההסבר נובע מהאפשרות החברתית, כמו גם מהלחץ הכלכלי של נשים, לצאת לעבודה גם במקרה שבו אין השכלה מיוחדת. במקביל לעלייה בתחומים רבים, מעניין לראות את הירידה הקלה בשיעור הנשים בתחום נשי מאוד כמו הוראה - מ-87% ב-1985 ל-81% ב-2005.
נתונים מעניינים נוספים עולים ממחקר חדש שעורכת מור עם ד"ר ענת גיא וד"ר הילה העליון, מהמסלול האקדמי של המכללה למינהל. מבדיקת תפישת המטלות של גברים ונשים הן במה שקשור לבית והן במה שקשור לילדים, עולה מהפך אמיתי: מטלות כמו אפייה, בישול וכביסה, נתפשות הן על ידי גברים והן על ידי נשים כשוויוניות. יתרה מזאת, מטלות כמו הדחת כלים, רחיצת הילדים וליווי לגן, נתפשות כיום כגבריות. גברים תופשים גם את הכנת שיעורי הבית עם הילדים כמטלה גברית, וגם לא מתייחסים למטלות כמו שיחה עם המטפלת או החלטה על בייביסיטר כתפקיד נשי - בזמן שנשים עדיין מתייחסות למטלות אלה כך.
מור לא ממש מופתעת מהממצאים. "השוויון עדיין לא כאן - אך התהליך נכון", היא אומרת.
-
תיק השקעות
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
