מבקר המדינה, בכובעו כנציב תלונות הציבור, פירסם לפני שבוע את סיכום תלונות הציבור. שיאן התלונות, מתברר, הוא המוסד לביטוח לאומי - עם 1,388 תלונות - כמעט כפול מהמוסד הממשלתי הבא אחריו.
קשה לומר שהממצא הזה מפתיע את הציבור. הביטוח הלאומי הוא ללא ספק אחד המוסדות הממשלתיים המושמצים ביותר, כמעט שנואים. מה לא אומרים עליו? ועדות רפואיות שמתעללות בנכים, מערכת מענה טלפוני שמתוגמלת לפי קיצור משך השיחות, עורכי דין שמתוגמלים לפי מספר התביעות שהם מצליחים לסגור, ילדים שסובלים מנכות קשה ונדרשים מדי שנה להתייצב לבדיקה מחודשת, נשים שמופלות לרעה בהיותן עקרות בית או בכך שהמוסד מנסה להעלות להן בכוח את גיל הפרישה וחוסר היכולת להשיג את הזכויות המגיעות בלי שימוש במאכערים.
מי שמרכזת אליה את כל הביקורת הנוקבת הזו היא המנכ"לית הפורשת, בתום ארבע שנים בתפקיד, אסתר דומיניסיני. על פניו מנכ"ל הביטוח הלאומי, ובמיוחד מנכ"לית, מקוטלגת כמעט באופן מיידי בתור קלפטע מרשעת, שמרעיבה קשישים, מטרטרת נכים ושוללת מהחלכאים והנדכאים את הקצבאות המגיעות להן.
עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם
למה שונאים כל כך את המוסד לביטוח לאומי?
"אני שואלת את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב. אני הרי הייתי הראשונה שאמרה שהמוסד מטרטר את הציבור. הגיע אדם להגיש תביעה לקצבה כלשהי, הפקידים היו לוקחים את התביעה שלו ומניחים אותה בצד. אחר כך, כשהתביעה היתה עוברת לטיפול מקצועי, היה מתברר שחסרים בה מסמכים - ואז היו שולחים את האדם הלוך ושוב להשלים את המסמכים החסרים. מיד כשנכנסתי לתפקיד אמרתי שזה לא מקובל עלי: הפקיד הרי יודע מה הם המסמכים הנדרשים לטיפול בתביעה, אז מדוע לא אמרו לאזרח זאת כבר בפעם הראשונה?
"בעקבות זאת שינינו את כל מערכי קבלת הקהל שלנו: יישמנו מערכת של צ'ק ליסט לבדיקת כל המסמכים, כבר במסגרת קבלת הקהל. בנוסף, התובע מקבל אישור על כל מסמך שהוא הגיש, עם מספר, כדי שניתן יהיה לעקוב אחר המסמכים. במשך ארבע שנים הטמענו את המערכת, וכתוצאה מכך הגענו להפחתה של 24% בקבלת הקהל - אנשים מגיעים פעם אחת, לכל היותר פעמיים, ובכך מסתיים הטיפול בהם".
השיפור במערך קבלת הקהל היה רק חלק מהתהליך. חלק אחר היה הקמת מענה טלפוני, המטפל ב-300 אלף שיחות טלפון בחודש. במקביל, דומיניסיני השקיעה במערכי המחשוב של הביטוח הלאומי, כדי שניתן יהיה בכל רגע נתון לברר מה מצבה של כל תביעה. השילוב של שני אלה יחד מאפשר למענה הטלפוני להשיב מיידית לפונים באיזה שלב בטיפול נמצאת תביעתם, ובמקביל מספר הפניות הטלפוניות פחת בכ-20%.
השיפור בשירות היה אחד הדגלים שדומיניסיני הניפה - בדומה למהפך דומה שביצעה כשהיתה מנכ"לית שירות התעסוקה. כיום, סקרי דעת הקהל מלמדים כי בתחום השירות המוסד מקבל ציונים גבוהים, וכמעט שאין תלונות על שירות לקוי.
זה לא אומר, כמובן, שהציבור אינו מתלונן יותר על הביטוח הלאומי. עובדה, התלונות הן רבות - כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה. כמובן שכאשר בודקים את נתוני המבקר מתגלה תמונה מורכבת יותר - כ-1,400 תלונות הן פסיק ביחס ל-10 מיליון מגעים שיש לביטוח הלאומי עם האזרחים, מהלידה ועד המוות, מדי שנה. הביטוח הלאומי הוא המוסד שיש לו את הקשר הרב ביותר עם הציבור. בנוסף, שיעור התלונות המוצדקות שמצא המבקר נגד המוסד היה 16% - כמעט מחצית משיעור התלונות המוצדקות שנמצאו בשאר המוסדות הממשלתיים (29%).
בפועל, נתוני המבקר מספקים חיזוק להצלחת מהפכת השירות שדומיניסיני ביצעה, רק שספק אם הקורא הממוצע הבין זאת. האזרח הממוצע ימשיך להיות מושפע מסיפורי האימים, על מה שדומיניסיני בעצמה מודה כי הוא עקב האכילס שלה - הוועדות הרפואיות המאשרות אחוזי נכות.
אתם מתגמלים את הרופאים שלכם על כך שהם מאשרים פחות אחוזי נכות?
"מה פתאום, אנחנו בכלל לא בודקים איזה אחוזי נכות מאשר כל רופא".
את לא מצפה שנאמין שאת אדישה למספר תביעות הנכות שמאשרים הרופאים שלך.
"למה לא? התקציב של הביטוח הלאומי, 63 מיליארד שקל, נקבע כל שנה אוטומטית - בהתאם לסכום התביעות ששילמנו בשנה קודמת, פלוס גידול האוכלוסייה ושינויי חקיקה. תקציבית אני אדישה למספר התביעות שאני מאשרת. בכלל, אני לא מבינה מדוע מישהו חושב שהביטוח הלאומי לא רוצה לשלם תביעות נכות? מה, אנחנו חברת ביטוח פרטית שמחפשת להגדיל את רווחיה? אנחנו מוסד של המדינה, ואין אצלנו שיקולי רווח והפסד. חוץ מזה, הם אינם הרופאים שלי."
את משלמת את שכרם?
"כן".
אז הם הרופאים שלך.
"אני גם משלמת את שכרם של הנציגים בבית הדין לעבודה, שדנים בתביעות נגד הביטוח הלאומי, אז האם מישהו חושב שהשופטים בבית הדין הם שלי? הרופאים בוועדות הרפואיות ממונים על ידי שר הרווחה. השר קובע מאגר מאושר של רופאים, כולם מומחים בתחומים מסוימים, ובכל תביעה הסניף מזמן את הרופא בעל המומחיות בתחום הרלוונטי. המינוי של הרופאים הוא לשלוש שנים, כדי שאם יתברר שהרופא לא מתאים - נוכל לפטר אותו. עד היום פיטורי רופאים נעשו אך ורק מסיבות של ניגודי עניינים, למשל, אם הרופא גם מעיד בתביעות בפני בית הדין לעבודה, או מסיבות של שירות לקוי. רופא שמקבלים עליו תלונות שהוא מתייחס רע, או לא מתפקד, לא נעסיק אותו יותר".
ומה לגבי אחוזי הנכות שהוא מאשר?
"אין לנו בכלל מידע על זה. השנה התחלנו בפעם הראשונה לאסוף מידע לגבי פערים בין ההחלטות של הוועדה הרפואית לבין ועדת הערער שמעליה, וכן מידע לגבי מספר התביעות שהוגשו נגדנו בבית הדין לעבודה. גילינו שוועדות הערער עושות הרבה שינויים בהחלטה של הוועדות הרפואיות, אבל השינוי מבחינת אחוזי הנכות שנפסקים הוא קטן.
"הנתונים מלמדים גם שמגישים נגדנו מדי שנה 5,000-6,000 תביעות לבית הדין לעבודה, מתוך כ-250 אלף ועדות רפואיות בשנה. משמע, כ-2% מההחלטות מגיעות לתביעה. מתוך אלה, בכ-50% מהמקרים בית הדין מחזיר את התיק לדיון מחודש בוועדה. זה לא אומר בהכרח שבית הדין חשב שהוועדה הרפואית היתה לא סבירה בהחלטה שלה - ייתכן שפשוט נפל פגם טכני מסוים בעבודת הוועדה. בסוף גם צריך לזכור שרפואה אינה מדע מדויק, ומצב של חילוקי דעות בין רופאים הוא מצב נפוץ".
את בעצמך מודה כי הוועדות הרפואיות הן עקב האכילס של המוסד והסיבה העיקרית לשנאה כלפיו.
"יש כאן שלושה דברים שמשתלבים יחדיו. ראשית, הציבור לא מבין שהמוסד אינו קובע את זכויותיו. מי שקובע את גובה הקצבאות זאת הכנסת, לא אנחנו. שנית, במוסד שמעסיק 3,600 פקידים תמיד יהיו, לצערי, כאלה שיהיו לא סימפטיים - על אף שעשינו מאמץ ניכר לשפר את השירות. שלישית, עם 250 אלף ועדות רפואיות בשנה תמיד ייווצר פער בין מה שהאדם חושב שמגיע לו לבין מה שהמערכת חושבת. לאדם כואב, אז הוא חושב שמגיע לו 100%, אבל המערכת הרפואית רואה את הדברים אחרת - ואז נוצר באופן טבעי כעס".
כדי לחזק את דבריה, דומיניסיני מציגה נתונים על גידול מתמיד במספר מקבלי קצבאות הנכות בישראל, בגובה קצבאות הנכות, ובעיקר בשיעור מקבלי קצבאות הנכות - שגדל כל הזמן וכיום הוא 4.6% מהאוכלוסייה, לעומת 3.5% לפני עשור, כאשר קצב הגידול גבוה מהגידול של האוכלוסייה בגילאי העבודה. משמע, הנתונים הסטטיסטיים מלמדים כי המוסד לביטוח לאומי מגדיל את אישורי קצבאות הנכות ומאשר קצבאות נכות בשיעור גבוה.
בנוסף, דומיניסיני מציגה השוואה בינלאומית של שיעור הנכים בישראל בהשוואה לעולם. ההשוואה הזו פחות מחמיאה לביטוח הלאומי - שיעור הנכים בישראל הוא 4.6% מהאוכלוסייה לעומת 5.6% במדינות OECD. עם זאת, בולטת העובדה כי הפער בשיעור הנכים בין ישראל לעולם מצטמצם כל הזמן: ב-1990 שיעור מקבלי קצבאות הנכות בישראל היה קטן ב-40% מזה של העולם, כיום הפער הוא 18%.
אפשר לסמוך על דומיניסיני שיש לה תשובות מפורטות כמעט לכל התלונות הספציפיות שהועלו נגד המוסד. המענה הטלפוני מטפל ביותר מ-3 מיליון שיחות בשנה, אז ברור שאחד הפרמטרים לניהולו הוא קיצור משך זמן השיחה. עם זאת, כאשר מדובר בשיחה שדורשת טיפול מקצועי מעמיק - השיחה עוברת לפקידים מקצועיים של המוסד, שאינם חלק ממיקור החוץ. דרישה מילדים נכים להתייצב לבדיקות חוזרות - בוטלה על ידה מזמן. וכמובן - את התלונות על כך שהיא תיקנה את ספר הנכויות בהחבא, בלי דיון ציבורי, היא דוחה על הסף.
"קודם תקפו אותי שאנחנו משתמשים בספר נכויות משנות ה-50, שכבר אינו רלוונטי. עכשיו תוקפים אותי על כך שהקדשתי שנה וחצי של עבודה כדי לעדכן את הספר. לקחנו את הספר האמריקאי, המעודכן כל העת, תרגמנו אותו וביקשנו מהרופאים הכי בכירים בישראל לחוות דעה לגבי התאמת הספר לישראל. מרבית השינויים שעשינו היו לטובה, ובכל מקרה זה יחול רק על נכים עתידיים ולא על נכים קיימים".
שיתוף פעולה עם האוצר
הניסיון הניהולי של דומיניסיני הוא מהמרשימים במגזר הציבורי. היא בת יותר מ-60 (היא אינה מסגירה את גילה), נשואה ואם לבן, בעלת מספר תארים בסוציולוגיה, עבודה סוציאלית וקרימינולוגיה. דומיניסיני התחילה את הקריירה דווקא במשטרה, שם הגיעה עד לתפקיד ראש אגף משאבי אנוש וראש אגף המשמר האזרחי - שניהם בדרגת ניצב (מקביל לאלוף בצבא). היא האשה הראשונה שכיהנה בתפקיד (ולא בדרגה אישית) של ניצב במשטרה.
לאחר התפקידים הבכירים במשטרה, דומיניסיני ניהלה במשך ארבע שנים את שירות התעסוקה, מנכ"לית אשה ראשונה, ונחשבת למי שביצעה שם מהפכת שירות. ב-2008 מונתה למנכ"לית הביטוח הלאומי, שוב אשה ראשונה מעולם בתפקיד. בכל התפקידים היא נחשבה להצלחה ניהולית מרשימה, ולמי שהצליחה לנווט היטב את דרכה גם מול השרים הממונים עליה וגם מול הגוף העוצמתי בממשלה - משרד האוצר. בכך דומיניסיני שונה מהותית ממי שניהלו את שירות התעסוקה ואת הביטוח הלאומי לפניה ואחריה - היא העדיפה שיתוף פעולה עם משרד האוצר על פני התקפה מתמדת עליו כמי שמרעיב את העניים.
מאשימים אותך שאת משת"פית של האוצר.
"יש שתי טכניקות להתנהל מול האוצר: אפשר לתקוף את האוצר כל הזמן ולהגיד שהם מנוולים, ובסוף לא יוצא מזה כלום; ואפשר גם לשתף פעולה, לכבד אותם ולתבוע מהאוצר לקבל דברים רק כאשר משוכנעים שמדובר בתביעה מבוססת וצודקת. לאורך כל תפקידי בחרתי בדרך השנייה, ועובדה שזה עובד. אפשר לראות את רשימת ההישגים שהיו לנו מול האוצר בכהונה שלי: קצבאות הנכות הוגדלו ב-250 מיליון שקל ובמסגרת ועדת טרכטנברג האוצר הסכים להעמיד עוד 1.7 מיליארד שקל לקצבאות סיעוד.
"בכל הכהונה שלי לא היה אף מקרה של פגיעה בקצבאות הביטוח הלאומי - בעקבות משבר 2008 האוצר ניסה לשחוק את קצבאות הביטוח הלאומי, אבל אני הגנתי על זכויות המבוטחים וזה לא קרה".
ועדיין, הביטוח הלאומי אינו עצמאי - האוצר שולט בו, וברצותו הוא מקצץ בקצבאות כפי שנעשה ב-2003.
"יש כאן אי הבנה של מושג העצמאות של הביטוח הלאומי. המוסד אינו עצמאי, הוא מס. האוצר מתקצב כל שנה 46% מתקציב המוסד, כך שבהכרח האוצר מעורב. חוץ מזה, מה המשמעות של האוצר מתערב? הרי כל ההחלטות הנוגעות לביטוח הלאומי מתקבלות בחקיקה. גם ההחלטה לקצץ בקצבאות ב-2003 עברה בחקיקה בכנסת. דווקא עכשיו אנחנו נמצאים בעבודה מול האוצר, בהסכמת האוצר, כדי להבטיח עצמאות יחסית לביטוח הלאומי - בכך שלא כל תנודה בתקציב תביא לשינוי הזכויות המובטחות. אני רוצה שיהיה חסם בחקיקה על החלטות שמתערבות בביטוח הלאומי".
ההסכמה עם האוצר על עצמאות יתר לביטוח הלאומי צריכה להיחשב לפסגת הישגיה של דומיניסיני בתפקידה. אי אפשר לזלזל בחשיבות ההישג - ספק אם מנהל אחר במגזר הציבורי היה מצליח להוציא הישג כזה ממשרד האוצר. אלא שלדומיניסיני, אף שמעולם לא היתה עובדת משרד האוצר, יש מעמד מיוחד שם - האוצר רוחש לה כבוד עצום, גם על רקע הצלחותיה בתפקידיה כמנהלת שירות התעסוקה והביטוח הלאומי, וגם על רקע עמדותיה האישיות. כך, כאשר האוצר נדרש לקבל החלטות עקרוניות בנושאים המשיקים לתחומי ההתמחות שלה - גיל פרישה לנשים, הטבות מס בחיסכון הפנסיוני, טיפול בביורוקרטיה הממשלתית ובדרישות המחאה - הוא תמיד מתייעץ עמה.
קודמיך בתפקיד הרבו להתלונן שהאוצר מרעיב את הרעבים ואינו מאפשר קיום בכבוד. את לא. האם זה אומר שהקצבאות בישראל הן סבירות?
"אני עדיין סבורה שיש לנו בעיה בקצבאות הזקנה, בעיקר למי שאין להם פנסיה מעבודה - כמו עולים חדשים. אחת הבעיות הכי קשות, שגם נחשפו במחאה, היא הדיור. קשישים שמגיעים לגיל פרישה בלי שיש להם דירה משלהם, וצריכים לשלם שכר דירה וגם להתקיים מקצבאות הזקנה, מצבם עלול להיות קשה מאוד. אני נחרדת לראות קשישים כאלה, שמוותרים על תרופות או על טיפולי שיניים כי אין להם ממה לחיות. אין ספק שיש עוני באוכלוסיות האלה, ושם צריך לשפר את הקצבאות".
חוק פנסיית חובה עשוי היה למנוע מצבים כאלה, אבל יש רבים שחושדים שפנסיית החובה היא תרגיל של האוצר כדי לחסוך בקצבאות הזקנה בעתיד.
"אני לא חושבת שמדובר בתרגיל. העולם מזדקן, וכל המדינות בוחנות כיום כיצד לטפל בכך - מהיכן יבוא הכסף לשלם פנסיה לכל כך הרבה קשישים. זה המון כסף - גם פנסיה, גם טיפולי בריאות על קשישים, גם סיעוד - וזה ישפיע על כל תחומי החיים שלנו. תקציב הפנסיה אינו בור שמתמלא מעצמו, ולכן חייבים להתארגן כדי להתחיל ולמלא אותו. השאלה בסוף היא לא של משרד האוצר, אלא של האזרחים - ואיזו רמת ביטחון סוציאלי הם רוצים שהמדינה תספק להם".
פרט לקשישים עניים, האם יש בעיית עוני אמיתית בישראל או שקו העוני הוא פסטיבל תקשורתי מוגזם?
"אין ספק שיש עוני, ולא רק בישראל. החזון האוטופי שהיה עם הקמת המוסד לביטוח לאומי הראשון בעולם, שהוא יביא לביעור העוני, לא התגשם. בכל העולם יש עוני, רק שבישראל הוא במספרים גבוהים הרבה יותר - וזה מדאיג".
"רמת חיים בעייתית"
הפרסום מדי שנה של מספר העניים בישראל, שזוכה לסיקור תקשורתי נרחב, מלווה גם בלא מעט מחלוקות. למשל, כאשר מתברר כי חישוב קו העוני כולל רק תשלומי קצבאות בכסף ולא שירותים שניתנים בפועל; למשל, כאשר מתברר כי קיימים פערים ססטיסטיים בלתי מוסברים בין קו העוני המחושב לפי הכנסת האדם לבין קו העוני המחושב לפי ההוצאה שלו.
יש בעיה בקו העוני?
"צריכים להסתכל על העוני בכמה ממדים. זה נכון שאצלנו חסר הסיוע בעין - סיוע בשכר דירה, מעונות, תחבורה ציבורית - בחישוב של קו העוני. בנוסף, בשלוש השנים האחרונות הוספנו את החישוב של קו העוני לפי מבחן ההוצאות, בנוסף לקו העוני לפי מבחן ההכנסות, כי ראינו שיש פער גדול של עד 40% במספר העניים לפי החישובים".
כלומר, כאשר בודקים כמה העניים מוציאים, ולא כמה הם מדווחים שיש להם הכנסות, יש פער של 40%. איך אפשר להסביר שאנשים מוציאים יותר ממה שיש להם הכנסות?
"יש כמה הסברים. אחד מהם הוא השוני בין עוני זמני וקבוע. למשל, מי שמפוטר מעבודתו אז הכנסתו תהיה אפס. באותה עת, עם זאת, הוא ממשיך לצרוך - על חשבון חסכונות. בנוסף, יש כנראה גם השפעה של כלכלה שחורה, כי אנחנו רואים לא מעט מצבים שאנשים צורכים יותר ממה שאמור להיות להם לפי הדיווחים. משמע, שיש להם מקורות הכנסה נוספים".
זה בולט במיוחד במגזר החרדי והערבי?
"אני לא רוצה לצבוע בשחור אוכלוסיות מסוימות דווקא. בכל אוכלוסייה יש גם כלכלה שחורה. עובדה, עשינו הצלבה של קובץ המטפלות עם קובץ מקבלות אבטחת הכנסה, וגילינו שם חפיפה די גבוהה".
בסוף, האם אנחנו מדינה שיש בה אנשים רעבים?
"אנחנו לא מדינת עולם שלישי שכולם פה רעבים. כולנו רואים שרמת החיים ורמת הצריכה בעלייה. עם זאת, יש בעיה עם קשישים עניים, ואין ספק שיש גם בעיה בגלל הדיור. בכלל, יש בעיה יותר עמוקה שנחשפה במחאה - של אוכלוסייה עובדת שאינה ענייה, אבל עם בעיה קשה ברמת החיים שלה. זוגות צעירים שאינם עניים, אבל לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח את הילד לחוג. שכר המינימום, יוקר המחיה ויוקר הדיור מביאים לכך שיש ציבור רחב בישראל שחי ברמת חיים בעייתית, בעיקר כשרואים את הפערים. זה יוצר התמרמרות, שללא ספק דורשת טיפול".
איבדנו את הסוציאל-דמוקרטיות שלנו?
"אין ספק שיש פגיעה במדינת הרווחה - הפערים החברתיים גדולים מדי, וחלק גדול מדי מהציבור העובד מרגיש שאינו יכול לשפר את מצבו. לכן חשבתי שהמחאה היתה משב רוח רענן, כי מעכשיו מקבלי ההחלטות יצטרכו להתחשב בציבור כולו. אנחנו אמנם עוסקים בפלח החלש של הציבור, אבל הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יסתכלו גם על אלה שנמצאים מעליהם".
מה נדרש לעשות?
"להגדיל את ההוצאה הציבורית. לממן חינוך חינם, להגדיל את תקציב הבריאות כדי שלא יצטרכו לרכוש ביטוח בריאות פרטי, בכלל להתחשב בציבור. זהו שינוי עצום בתהליך קבלת ההחלטות - מעכשיו הפוליטיקאים יהיו חייבים לשאול את עצמם כיצד הם מחלקים את פירות הצמיחה כך שכולם ייהנו ממנה. אנחנו צריכים לזכור ולהבין שהחוסן הלאומי עובר דרך חוסן כלכלי - עורף אזרחי שמרגיש טוב יותר, יהיה גם חזק יותר בספיגה של התקפות ביטחוניות".
הוטחה לא מעט ביקורת שזאת היתה מחאה של מפונקים.
"אני לא חושבת שהפכנו למדינה של מפונקים, הגם שבעשורים האחרונים התפתחה הציפייה שהמדינה תפתור לאזרח את כל הבעיות. פעם הציפייה היתה לתמיכה מהמשפחה או מהקהילה, כיום הציפייה הזו מופנית לממשלה. זאת תביעה בעייתית, מה עוד שהיא כרוכה בצורך להעלות מסים.
"מדינה לא יכולה לפתור את כל הבעיות, ואסור לטפח תרבות של התנערות מאחריות אישית וקהילתית. היה לי ויכוח על זה עם סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, כאשר הוא העלה את הדרישה שבקריטריונים לקבלת סיוע סיעודי מהמדינה לא תיכלל ההכנסה של הילדים. אמרתי לו שלדעתי לא יקרה אסון עם הילדים יתמכו בהוריהם, וזה בהחלט סביר בעיני שקודם תובעים מהילדים לשלם על האשפוז הסיעודי של ההורים - ורק אחר כך תובעים מהמדינה".
"דרך העבודה של המגזר הציבורי היא תקלה"
>> אסתר דומיניסיני פרשה החודש מתפקידה כמנכ"לית הביטוח הלאומי, לאחר שסירבה להתמנות לנציבת שירות התעסוקה, ובפעם הראשונה תפנה למגזר שאינו ממשלתי. היא התמנתה ליו"ר בית החולים הדסה בירושלים, בו היא מכהנת כבר כמה שנים כחברת דירקטוריון. מי שיחליף אותה כמנכ"ל הביטוח הלאומי, הוא שלמה מור יוסף, בעצמו מנכ"ל בית החולים הדסה לשעבר.
עם פרישתה תשלים דומיניסיני 16 שנה של תפקידי ניהול בכירים במגזר הציבורי, בארבעה תפקידים שונים. שניים מהם, כמנכ"לית שירות התעסוקה ומנכ"לית הביטוח הלאומי, כללו ניהול מערכות גדולות של אלפי עובדים - המאוגדים תחת ועדי עובדים חזקים במגזר הציבורי. דומיניסיני הצליחה להשלים את שני התפקידים, ולייעל את שני הגופים, מבלי להיקלע לעימותים קשים מדי עם העובדים - אבל קשה לומר שאין לה ביקורת על הדרך שבה מתנהל המגזר הציבורי בישראל.
"כולם צועקים על ביורוקרטיה ועל תחלואי המגזר הציבורי, אבל לא עושים דבר בנידון", היא תוקפת. "כל זמן שאין רפורמה ביחסי העבודה במשק ואין עבודה לפי תוכנית עבודה מסודרת ויעדים, וגם אין מחיר אישי על הצלחה או אי הצלחה במגזר הציבורי - לא יקרה דבר. במצב העניינים הקיים השירות הציבורי יישאר לקוי, לא יעיל ויקר.
"מבנה יחסי העבודה, מנגנוני התמרוץ לעובדים ויחסי הגומלין בין העובדים להנהלות - כל אלה לא השתנו משנות ה-70. אנו תקועים כבר 40 שנה בלי לזוז. מדברים על עובדי הקבלן - אבל מי אשם בזה אם לא מערכת יחסי העבודה שלא מאפשרת גמישות ניהולית? מדברים על זה שיש יותר מדי הפרטה - מדוע הפתרון של הממשלה הוא להפריט את הכל, אף שברור שלא כל ההפרטות הן מוצלחות, במקום לנסות ולייצר שירות ציבורי יעיל, שמשרת את האזרח תוך שמירה על זכויות העובדים?
"אמרתי ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שחייבים לפעול לרפורמה ביחסי העבודה. חלק גדול מהמחיר שהציבור משלם, ושבגללו פרצה המחאה, זה חוסר היעילות של המגזר הציבורי - השביתות, המחיר הגבוה של השכר ושל התפוקות הנמוכות. חייבים להגיע לאמנה חדשה בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות, ושהציבור יתחיל לקבל את השירות שמגיע לו. המצב כיום הוא שאני, כמנכ"לית הביטוח הלאומי, לא יכולה לתגמל עובדים מצטיינים או לקנוס עובדים כושלים - בפועל אני לא יכולה לנהל. האחריות על ניהול המוסד היא שלי, אבל הסמכות אינה בידי. זוהי תקלה חמורה, וזה שאין תוכנית עבודה מסודרת זאת עוד תקלה; וזה שאין יעדים כמותיים, שאנחנו כמנהלים במגזר הציבורי נמדדים לפיהם, זו תקלה נוספת. חייבים לפעול לשינוי המצב".
-
תיק השקעות
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
