לעליזה, ד"ר למדיניות ציבורית שעלתה לישראל מקנדה בשנות ה-90 כשהיתה בת 18, יש דירה בבעלותה בשכונת פלורנטין בתל אביב. את הדירה היא רכשה לפני כשנתיים ללא משכנתא, מבלי לזכות בפיס וגם ללא כל עזרה מההורים. את עיקר הכסף לדירת שני החדרים, שעלתה אז מיליון שקל, חסכה עליזה - רווקה בשנות ה-30 לחייה - בזכות עבודה בת שנתיים בלבד בארה"ב.

זה קרה בתום שירות של עשור במשרד החוץ הישראלי. "יצאתי ללימודי דוקטורט בארה"ב והמשכתי לעבודה בבנק העולמי. המשכורת החודשית שלי בבנק היתה גבוהה פי שמונה מזו שהרווחתי בישראל. הרווחתי 100 אלף דולר נטו בשנה (כ-36 אלף שקל בחודש לפי שער הדולר דאז, ה.ו), לעומת 5,000 שקל בחודש שהרווחתי במשרד החוץ. יכולתי לחסוך. בחיים לא הייתי יכולה לקנות דירה אם לא הייתי נוסעת לחו"ל", אומרת עליזה.

למרות השכר הנאה, עליזה החליטה לקטוע את מסלול הקריירה המבטיח ולשוב לישראל ב-2008. היא השתלבה באקדמיה והשכר שהוצע לה לא היה רחוק מהתלוש האחרון שסיפק משרד החוץ - 6,000 שקל נטו בחודש בלבד. "אם הייתי סופרת את הכבוד שלי בשקלים, זה היה מעליב מאוד", היא מודה, "אבל חזרתי לכאן כי אני לא מקבלת החלטות לפי כסף. אמנם הרווחתי בחודשיים בחו"ל מה שהרווחתי כאן בעשרה חודשים, אבל שווה לי לוותר על 80% מפוטנציאל השתכרות שלי כדי להיות כאן".

"לא, החוכמה היא לבחור לחיות כאן, על אף שאתה יודע שלא תרוויח כמו במקומות אחרים. זו החלטה אידיאולוגית. אני נהנית מהחיים - אני אוהבת את מזג האוויר, את בתי הקפה ואת תחושת השייכות. התגוררתי בשש מדינות שונות כשעבדתי במשרד החוץ, ולאף אחת מהן לא הייתי חוזרת. אני מסתפקת במועט וקניתי דירה, אז מצבי טוב. עולים שבוחרים להישאר בישראל מוכנים לוותר על כסף לטובת דברים אחרים".

הציפיות מאומת הסטארט-אפ התבדו

שלא כמו עליזה, שידעה לחסוך כסף בחו"ל ולרכוש דירה בישראל רגע לפני עליית המחירים הגדולה - עולים חדשים רבים אינם מקבלים בשלוות נפש כה גדולה את יוקר המחיה הישראלי. חלקם מרגישים שהציפיות הגבוהות מישראל - "אומת הסטארט-אפ" - התרסקו באחת מאז שהגיעו לכאן. הם לא מבינים מדוע מחיר קופסת דגנים הוא פי שניים מאשר בלונדון, מדוע חופשה משפחתית באילת מוחקת ללא מאמץ משכורת חודשית ומדוע מכונית היא בגדר מותרות, שלא לדבר על המשכורות הנמוכות יחסית שמציע להם שוק העבודה הישראלי.

מדד הערים היקרות שמפרסם מדי שלוש שנים בנק UBS השווייצי, מגבה את תחושות העולים והמוחים הישראלים: תל אביב מדורגת במקום 34 מבין 73 ערים במדד כוח הקנייה, עם ציון של 53.4 נקודות, הרחק מפאריס (72.9 נקודות), לונדון (79.8 נקודות), ציריך (106.7), סידני (103.4) ואפילו ברצלונה (63.9 נקודות).

התופעה נראית בבירור גם כשמסתכלים על ההפרש שבין רמות המחירים (price level) בערים לבין רמות השכר (wage level): בתל אביב הפער שבין רמות המחירים (87.6 נקודות), לבין רמות השכר (46.8) מתקרב ל-50%, בעוד שבסידני, לונדון, לוס אנג'לס וברלין המדדים כמעט משתווים זה לזה. גם לפי נתוני OECD מ-2010, הישראלים נמצאים בבעיה: 39% מהם מתקשים להתקיים ממשכורתם, לעומת ממוצע של 24% בכלל המדינות בארגון.

נכון, גם בחו"ל לא הכל ורוד: כלכלתן של ארה"ב ומדינות אירופיות רבות התערערו קשות בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. ישראל, שיצאה כמעט ללא פגע מהמשבר, נהפכה פתאום למוקד משיכה לעולים רבים ממדינות שסובלות משיעורי אבטלה גבוהים, כמו בריטניה (7.7%), ארה"ב (9%), יוון (16%) וספרד (21%). כך קרה שב-2008-2009 עלה שיעור העולים לישראל מארה"ב, בריטניה ויוון ביותר מ-25%, מגמה שנמשכה גם ב-2010.

ובכל זאת, כעת מוצאים את עצמם העולים לכודים באותו פרדוקס שעליו מדברים מובילי המחאה החברתית: אם שיעורי האבטלה בישראל נמוכים (5.8%) כל כך והמשק צומח - מדוע כל כך קשה לסגור כאן את החודש?

בן סעדון מדגיש כי עולים חדשים מביעים תסכול לא רק מעלויות המחיה הגבוהות, אלא גם מהקושי לממש את כישוריהם בסביבה חדשה, שבה הם לא דוברים את השפה. "אנחנו יודעים שקיים אתגר בהיבט של תעסוקת עולים ויש גבול לכמה שעולים מוכנים להתפשר על משרות ועל שכר, ולכן העלינו שורת דרישות בפני ועדת טרכטנברג, בין היתר, להענקת תמריצים להעסקת עולים חדשים - כדי שיוכלו למצות את כישוריהם".

כיצד העולים החדשים רואים את המחאה החברתית?

"העולים רוצים להיות חלק מהמחאות - הן נותנות להם תקווה שדברים כאן עשויים להשתנות לטובה".

במשרד הקליטה מציינים כי "סוגיית יוקר המחיה במדינת ישראל נדונה בהרחבה בשבועות האחרונים וגם המשרד לקליטת העלייה ער לו. אגף בכיר לכלכלה ויזמות, תעסוקה ומדע במשרד, מוביל תוכניות שמטרתן ליצור פתרונות להכשרה ושילוב תעסוקתי של העולים והתושבים החוזרים בישראל".

בינתיים, יש אמנם עולים חדשים שחורקים שיניים ומקווים לטוב ואחרים מוכנים לשלם את המחיר כדי לחיות בישראל, אבל הפתרון הבלתי נמנע עבור חלקם הוא לשוב למדינות שמהן באו.

"לא ציפיתי שישראל תהיה יקרה כל כך"

שם: ג'סיקה טיילור | גיל: 29 | אזרחות: בריטית; הגיעה לישראל במארס 2010 | מצב משפחתי: רווקה | מגורים: תל אביב | מקצוע: מעצבת אופנה, בישראל עובדת כמורה לאנגלית וכמדריכת טניס. רוצה לפתח מותג לבגדי ספורט בישראל | שכר: בלונדון עבדה כחייטת בחברת אופנה מובילה והשתכרה כ-13 אלף שקל בחודש. כיום מרוויחה כ-4,000 שקל בחודש | חיסכון, אז ועכשיו: "לא חסכתי בלונדון, ואני בוודאי לא חוסכת כעת"

אלא שדי מהר גילתה טיילור שיש תחומים שבהם עדיף שישראל תידמה לירדן, רמות המחירים למשל. "לא ציפיתי שישראל תהיה כל כך יקרה", היא מודה. "דברים פשוטים כמו ברוקולי עולים פי ארבעה לעומת לונדון".

טיילור ובן זוגה הסטודנט, גיא, מתגוררים בדירת שני חדרים ברחוב גורדון בתל אביב ומשלמים שכירות של 4,600 שקל. כדי לעמוד בעלויות המחיה, הם מקצצים במה שאפשר. "אני פשוט לא קונה מצרכים מסוימים, כמו סטייקים, גבינות יקרות ואפילו קורנפלקס", אומרת טיילור. "בלונדון מחיר קופסת דגנים הוא 1-2 ליש"ט (6-12 שקל). התחלתי לאכול ביצים וסלט לארוחת בוקר".

לאחר שיצאה עם חברים לכמה פאבים בישראל, הבינה טיילור שאחת הסיבות לכך שישראלים אינם מגרדים אפילו את קיבולת השתייה של הבריטים היא מחירי האלכוהול הגבוהים כאן. "הייתי בהלם כשגיליתי שכאשר בר מסוים מצהיר על ‘הפי אוור' ומציע כוס שתייה חינם על כל כוס שקנית, הברמן בודק שאתה זה ששותה את הכוס ולא אחד החברים".

טיילור אף נחשפה למודל ההעסקה הנצלני של מלצרים בישראל, כשעבדה כמלצרית בחוף מציצים בתל אביב לפני כשנתיים. "לא האמנתי ששכר של מלצרים כאן מבוסס על טיפים בלבד. הייתי צריכה להסביר לתיירים שאם לא ישאירו לי טיפ, לא תהיה לי משכורת - וזה עוד כשאני מגיעה ממקום שבו לא נהוג לדבר על כסף. בבריטניה נהוג להשאיר טיפ צנוע, וזה רק כשהשירות באמת טוב".

טיילור מדוושת לכל פינה בתל אביב על אופניים לאחר שהתייאשה מהתחבורה הציבורית, ומודה כי לולא בן זוגה לא היתה יכולה להסתדר כאן כלכלית. "בלונדון יכולתי להחזיק את עצמי לבד. כאן לא היה לי סיכוי. נחיה כאן עד שגיא יסיים את הלימודים ולאחריהם נעבור לאירופה", היא אומרת.

טיילור מספרת על חברתה מלונדון, רופאה במקצועה, שחולמת לחיות בישראל אך לא יכולה להרשות לעצמה להסתפק בתנאים ובמשכורת המוצעת לה כאן. "אני לא מבינה למה רופאים, שעוסקים במקצוע מציל חיים, מקבלים כאן כל כך מעט כסף, פחות משכר שעתי של מורה פרטית לאנגלית. אני באה ממשפחה של מורים, ובבריטניה עובדים במגזר הציבורי, כמו מורים ושוטרים יקבלו שכר שאפשר לחיות ממנו בכבוד, משהו כמו שכר התחלתי של 21 אלף ליש"ט בשנה (כ-10,000 שקל בחודש), שיעלה מדי שנה עד שיכפיל את עצמו. אלה מקצועות בעלי יוקרה אצלנו".

מחאת יוקר המחיה הישראלית מזכירה לך את המהומות האחרונות בלונדון?

"מעמד הביניים בבריטניה מצליח להסתדר. המהומות בלונדון הגיע ממי שאינם עובדים ולרוב אינם משכילים, שצברו הרבה כעס במשך תקופה ארוכה בגלל המיתון. את המוחים הישראלים אני מבינה ומעריכה - הם לא הורסים את הסביבה כמו בלונדון, זו מחאה חברתית שקטה. שלחתי הרבה תמונות מהמחאה הביתה והתגאיתי בה, וכעת המשפחה שלי בבריטניה היא שגרירה של ישראל".

"בדרום אפריקה התמורה על השכלה משמעותית יותר"

שם: בראד הופמן | גיל: 40 | אזרחות: דרום אפריקאית; עלה לישראל מיוהנסבורג באפריל 2010 | מגורים: תל אביב | מצב משפחתי: רווק | מקצוע: יועץ תפעולי בתחום ההנדסה. בישראל עובד במשרד עורכי דין | שכר: בדרום אפריקה השתכר כ-50 אלף ראנד בחודש (כ-25 אלף שקל). כיום מרוויח כ-7,500 שקל בחודש | חיסכון, אז ועכשיו: בדרום אפריקה חסך 3,000-5,000 ראנד בחודש (כ-1,500-2,500 שקל בחודש). כיום לא חוסך

בראד הופמן, עולה חדש מדרום אפריקה, חווה ירידה של 70% בשכרו כשהגיע לישראל: מ-25 אלף שקל בחודש בעבודתו האחרונה ביוהנסבורג לכדי 7,500 שקל בלבד בישראל.

ביוהנסבורג התגורר הופמן בדירת שלושה חדרים שרכש בעזרת משכנתא וכספי חיסכון, בעלות של כ-1.2 מיליון ראנד (כ-600 אלף שקל). בישראל הוא לא מסוגל לחסוך, שלא לדבר על לרכוש לעצמו מכונית או דירה, ומשלם שכירות של 3,100 שקל בחודש בדירה עם שותף סמוך לשדרות רוטשילד. "אני שורד כאן", אומר הופמן. "אני חי ממה שאני מרוויח. אם אתקל בהוצאה בלתי צפויה אני לא יודע מהיכן אגייס כסף. כדי לצאת לחופשה אני משתמש בחסכונות. הייתי מודע לכך שישראל יקרה יותר מדרום אפריקה בהיבטים מסוימים, אבל הבטיחו לי שאמצא כאן עבודה. בפועל, בגלל מחסום השפה, התקשיתי גם בזה.

"ביוהנסבורג ההוצאות על רפואה פרטית ועל השכלה גבוהות יותר, אבל כמעט בכל היבט אחר קל יותר לחיות שם: יש תמורה להשכלה, אפשר לקנות מכונית בקלות, אפילו שתיים, וגם דירה טובה. מעמד הביניים חי בנוחות. בישראל ההלם התרבותי היה גדול: אין כאן שירות לקוחות, על כל דבר צריך להילחם ועל שירות פרימיום צריך לשלם. רוצה ללכת לסופר שפתוח 24 שעות? תשלם אקסטרה. אתה לא רוצה לשלם על גבינה 8 שקלים? קח אוטובוס לסופר זול ומרוחק. אם אני לא מרוצה, למשל, מחברת פרטנר, אני בכלל לא בטוח שבסלקום יציעו לי מחיר טוב יותר. אין כאן תרבות של שירות ותחרות. המסר הוא קח את זה או תעזוב את זה. באחד הימים לא השארתי טיפ במסעדה. צילצלו אלי לשאול מה קרה, ועניתי שהשירות היה גרוע. אז אמרו לי ‘למה לא אמרת שום דבר? היינו נותנים לך פיצוי'.

"אם לא הייתי מוצא עבודה, הייתי חוזר לדרום אפריקה. אני קצת מאוכזב מחלק מהדברים שגיליתי כאן, אבל החלטתי לנסות את ישראל למשך שלוש שנים. חברתית טוב לי פה ואני מרגיש חופשי. ביוהנסוברג קשה מבחינות אחרות: התשתיות לא טובות, יש כל הזמן הפסקות חשמל, שיעורי הפשיעה גבוהים ונתקלים באנטישמיות".

איך אתה תופש את המחאה הישראלית?

"אני חושב שהישראלים מציפים סוגיה שהממשלה הזניחה לאורך שנים. היסודות הכלכליים של ישראל טובים - בנק ישראל מתנהל בנוקשות, יש רגולציה טובה וישראל לא נסחפה אחרי הלך הרוח של הסאבפריים. אי אפשר לזרוק את העקרונות הכלכליים האלה מפה, אחרת ישראל עלולה ללכת בדרכן של יוון וספרד. הבעיה מגיעה ממקום אחר: מחאה כמו מחאת הקוטג' היא סמל לניצול. חברות מסחריות גורפות רווחים על גבם של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות קוטג'. אני מאמין בכוחות השוק, אבל לפעמים זה תפקידה של הממשלה לספק שירותים טובים לאזרחים.

"ישראל מספקת הטבות יפות לעולים חדשים, אבל החברה הישראלית לא משתפת פעולה. לא תמיד שווה להן להכשיר לעבודה עולה חדש, כי ייקח לו יותר זמן להתאקלם. אני עדיין לומד כאן את הקצב, אבל לפעמים אני מרגיש שאני רוקד ללא מוסיקה".

"נתקלתי בחברה סופר-קפיטליסטית"

שם: נעמי שמרלינג | גיל: 31 | אזרחות: אמריקאית; עלתה לישראל במאי 2010 | מצב משפחתי: נשואה ומצפה לתינוק | מגורים: מושב תלמי מנשה | מקצוע: מנהלת פרויקטים | שכר: בארה"ב הרוויחה 65 אלף דולר בשנה (כ-19 אלף שקל בחודש); כיום מרוויחה כ-8,000 שקל בחודש בעבודה בחברת ייעוץ | חיסכון, אז ועכשיו: בארה"ב היא ובעלה חיו ממשכורת אחת וחסכו 10%-20% ממנה; כיום הם חוסכים 6%-7% משתי משכורות.

כשנעמי שמרלינג סיימה תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת קולורדו לפני שלוש שנים, היא הניחה כי אם תתקבל לעבודה טובה, תוכל להחזיר במהירות את הלוואות הסטודנטים שלקחה לטובת התואר. ההתחלה היתה מבטיחה: היא התקבלה לעבודה כמנהלת פרויקטים בחברת אינטרנט, השתכרה יפה - 65 אלף דולר בשנה - וכיוונה גבוה. ואולם המשבר הכלכלי דחף את שמרלינג ואת בעלה הישראלי, שהתקשה למצוא עבודה, חזרה לישראל.

ואולם המכונית היתה רק קצה הקרחון. "גיליתי שהכל יקר, אפילו רהיטים באיקאה", אומרת שמרלינג. "עכשיו, לקראת הלידה, אני מגלה שגם מוצרי התינוקות יקרים. קנינו עגלה מאתר יד שנייה כדי לחסוך. רציתי לא מזמן לקנות כרטיס טיסה לארה"ב כדי לבקר את המשפחה בזמן ההריון, ולא יכולתי להרשות לעצמי. זה מתסכל: ישראל התחילה כמדינה סוציאליסטית, ובאמת מערכת הבריאות כאן שוויונית ומצוינת, אבל מרגע שיוצאים מבית החולים נתקלים בחברה סופר-קפיטליסטית. זה פרדוקס גמור. שמעתי שהדברים התחילו להתערער כבר לפני שנים, אבל אף אחד בממשלה לא קם לטפל בהם".

שמרלינג ובעלה החליטו לחיות בישראל בארבע השנים הקרובות ולאחריהן - בתקווה שהכלכלה האמריקאית תתאושש - לשוב לארה"ב. "יש בישראל יתרונות, כמו תחושת הקהילתיות ושירותי הבריאות, אבל אני עוברת כאן הרבה ימים קשים, לא רק בגלל הקושי הכלכלי. אם הייתי מרגישה שאני יכולה לבנות בישראל חיים ולהשיג את המטרות שלי - לבנות בית ולעזור בעתיד גם לילדים שלי, לא הייתי חושבת לעזוב. אבל זה לא המקרה".

איך את רואה את המחאה החברתית?

"הייתי גאה מאוד בישראל על המחאה ועל האופי התרבותי שלה. לישראלים מסוימים, בעיקר מי שלא חי בחו"ל, היתה נטייה לפטריוטיות ישראלית. כעת נפתחות לרבים העיניים. מצד שני, אני דווקא נהפכתי לפטריוטית אמריקאית. ארה"ב לא מושלמת, אבל זה המקום שיאפשר לי להתקדם בקריירה, להקים משפחה ולבנות בית. בעלי מסכים אתי שבישראל לא נוכל לעשות את הדברים שאנחנו חולמים עליהם כל עוד אנחנו עסוקים בלהתפשר כל הזמן".

בגלל יוקר המחיה: אנשי הרילוקיישן מקבלים מענקים מיוחדים בישראל

לא רק עולים חדשים יכולים להעיד על יוקר המחיה הישראלי ביחס למדינות שמהן באו - גם מי שהגיעו לישראל לתקופה מוגבלת לצורכי עבודה מגלים מדינה יקרה משחשבו.

"הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה ישראל יקרה מגרמניה היתה כשחיפשתי מכונית", נזכר ריכטר. "מחיר מכונית גולף בגרמניה הוא 100 אלף שקל. בישראל המחיר גבוה ב-30%-40%". גם ביקורים בסופרמרקט הבהירו לריכטר מדוע סל הקניות יקר כל כך: "קרטון חלב עולה בגרמניה 3.5 שקלים, וכאן המחיר כפול. מיץ תפוזים עולה כאן כ-20 שקל, לעומת כ-7 שקלים בגרמניה. שאלתי את עצמי למה הכל כל כך יקר? התשובה היחידה שיכולתי להעלות בדעתי היא שמישהו, הגורם המייצר או רשתות השיווק, גורף המון כסף".