הפחתת מסים היא בזבוז - במצבה הנוכחי של ישראל - תעשייה ומקרו - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפחתת מסים היא בזבוז - במצבה הנוכחי של ישראל

נתניהו וכחלון ששים לחלק את ההכנסות הגדולות מעסקת מובילאיי לציבור, אף שנטל המס בישראל הוא כבר כך נמוך וכלל לא ברור שהפחתות מסים נוספות יתרמו לצמיחה ■ במקום זאת, עדיף לנצל את העודפים להקטנת תשלומי הריבית ולהגדלת ההוצאה האזרחית

111תגובות
נתניהו וכחלון
אמיל סלמן

שר האוצר, משה כחלון, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, הציגו שלשום חזית אחידה חריגה. מיד לאחר פרסום עסקת הענק למכירת חברת מובילאיי לאינטל תמורת 15 מיליארד דולר, יצאו השניים בהודעה משותפת על כוונתם להפחית מסים.

ההכנסות הגדולות שצפויות למדינה מהעסקה הענקית - על פי הערכות, העסקה צפויה להניב הכנסות ממסים בהיקף של לפחות 4 מיליארד שקל - מאפשרות לשניים להיות נדיבים. אבל האמת צריכה להיאמר - עוד קודם לעסקה היתה כוונה להפחית מסים.

"ללא קשר לעסקת מובילאיי", אמר שלשום כחלון, "יש שני מסלולים שאני מאמין בהם והולך אתם: להעביר כסף למשרדים החברתיים - בריאות, חינוך, ורווחה - והפחתת מסים. הפחתנו מסים בשנתיים הקודמות ונפחית גם בשנה הנוכחית. עודפי גביית המסים שייכים לציבור ויחזרו לציבור. לא נשאיר עודפים בקופת המדינה".

עודפי גביית המסים שייכים לציבור, קובע כחלון, ומבחינתו לשייכות לציבור יש רק משמעות אחת - הכסף מונח לבטח בכיסו הפרטי של הציבור. רק שזאת פרשנות צרה מאוד למונח שייכות. גם כסף שמגיע לידי הציבור כשיפור השירותים הממשלתיים הוא כסף ששייך לציבור, ובאותה מידה כסף שמפחית את גובה החוב ואת תשלומי הריבית של מדינת ישראל הוא כסף שמשרת את הציבור בדרך אחרת.

לכחלון נוח לבחור רק בפרשנות הצרה - כסף השייך לציבור הוא כסף שנמצא בידי הציבור ישירות - משום שזאת פרשנות שקל מאוד לציבור להבין אותה. זאת פרשנות פופולרית, שלא לומר פופוליסטית.

בנוסף, לפחות חלק מהנתונים הכלכליים מקלים על כחלון לבחור בפרשנות הזאת. אכן יש גאות בהכנסות ממסים, עוד לפני עסקת מובילאיי וביתר שאת לאחריה, כך שיש כסף שקל לחלק אותו. ואכן, הלחץ להמשיך ולהפחית את החוב של מדינת ישראל פחת מאוד כאשר יחס החוב־תוצר הוא 62%, במרחק נגיעה מהיעד ארוך הטווח של 60%. כך שאין יותר צורך בהול להקטין את החוב הלאומי. במצב עניינים כזה, קשה מאוד להעלות טענות כנגד הצעד הפופולרי של להחזיר את הכסף לציבור במובן הפשוט של המלה - לגבות ממנו פחות מסים, נקודה.

קשר מורכב בין מס לצמיחה

על אף זאת, קואליציה של כלכלנים חברתיים מבית מדרשו של בנק ישראל, ביחד עם כלכלניים ימניים, רחוקים מלהתלהב מההחלטה ששר האוצר וראש הממשלה ששים לקבל. אלה גם אלה מעלים טיעונים מדוע לכסף הטוב ששוכב היום במרתפי רשות המסים יש שימושים טובים בהרבה מאשר לחלק אותו סתם כך לציבור.

הנתון הבסיסי הוא שכבר עתה נטל המס בישראל הוא נמוך יחסית, ונמצא בשליש התחתון של מדינות OECD. מבחינת אטרקטיביות ההשקעה של מדינת ישראל והתחרות שלה על מוחות מבריקים, שיעור המס שלה אינו מהווה בעיה.

נתונים בכתבה

זאת ועוד, הקשר בין שיעור המס ובין הצמיחה הוא קשר מורכב ושנוי במחלוקת, אבל בהכללה גסה ניתן לומר שככל ששיעורי המס גבוהים יותר, כך הנזק שהם גורמים לצמיחה הוא גבוה יותר, ולהפך. לכן, כאשר שיעור המס הוא נמוך יחסית, הפחתה נוספת במס עשויה לתרום תרומה זניחה בלבד לעידוד הצמיחה, ובמקרים מסוימים היא יכולה אפילו לתרום תרומה שלילית (הפחתת המס עלולה לפגוע בצמיחה, דרך פגיעה בהכנסות המדינה ופגיעה במאמצי המדינה לצמצום האי־שוויון - כאמור, מדובר במנגנונים מורכבים, וקשה לקבוע באיזו רמה של מיסוי ההפחתה תורמת או מזיקה לצמיחה).

ממש כשם ששיעור החוב הלאומי ירד ולכן הצורך הדחוף להפחיתו פחת מאוד, כך גם שיעור המס בישראל ירד ולכן הצורך הדחוף להפחיתו פחת מאוד גם כן. כדאי להזכיר שבגזרה שבה נמצאת ישראל בתחרות ישירה מול העולם על שיעורי המס שלה - המיסוי על חברות יצוא מצליחות - היא כבר טיפלה באמצעות הנחות מס הניתנות במסגרת חוק עידוד השקעות הון.

נזכיר גם כי המיסוי על מוחות מבריקים, כלומר מס הכנסה, אינו נמוך בישראל, אבל גם אינו נמצא בפסגה העולמית. בכל מקרה קשה מאוד לראות את שר האוצר החברתי משה כחלון מפחית דווקא את מס ההכנסה לבעלי השכר הגבוה מאוד - סביר להניח שהוא יעדיף להתמקד בהפחתה נוספת במיסוי על שכבות הביניים, שגם כך המיסוי עליהן בישראל הוא נמוך.

מבזבזים את הגאות

מאחר שקשה מאוד לנמק מדוע דחוף להפחית את המס, שאינו גבוה מלכתחילה, הכלכלנים משני הצדדים מציעים שימושים חלופיים לכסף הטוב ששוכב במרתפי רשות המסים. בנק ישראל תומך בחלופה החברתית, של הגדלת הוצאות הממשלה.

הבנק מציג את הפיגור העצום של מדינת ישראל בהשקעות חברתיות קריטיות - משקל ההוצאה האזרחית של ישראל, 29.8% מהתוצר, הוא הנמוך ביותר בקרב המדינות המפותחות. עקפנו מלמטה אפילו מדינות שמרניות בהוצאה שלהן כמו דרום קוריאה, ארה"ב ושווייץ. זאת תעודת עניות למדינת ישראל, במיוחד כשבמקביל המדינה מחזיקה בשיא השלילי של שיעור העוני הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות.

הפער המופרך בין שיאנית העוני מצד האחד ושיאנית שלילית במדיניות למיגור העוני מהצד השני קורא, לפי בנק ישראל, לתיקון ההשקעה האזרחית בישראל.

שיעור ההשקעה הממשלתית מתוך התוצר הוא השני הנמוך ביותר מקרב המדינות המפותחות, וזאת בשעה שתשתיות התחבורה של ישראל הן מפגרות. ההוצאה לתלמיד היא בשליש התחתון, וזאת בשעה שישראל מדורגת במבחני הפיזה במקום ה–40 בעולם בציונים, ובמקום האחרון בעולם בגודל הפערים בציוני התלמידים. ההוצאה על מדיניות תעסוקה היא הרביעית מלמטה בעולם המפותח, וזאת בשעה שלישראל יש שתי אוכלוסיות ענק - חרדים וערבים - שסובלות מחוסר התאמה לשוק התעסוקה המודרני.

במקום לבזבז כסף טוב על גבייה נמוכה יותר מהחזקים והעשירים, בנק ישראל קורא להשארת שיעורי הגבייה הנוכחיים - והפניית העודפים למדיניות מצמצמת עוני ואי־שוויון, שתתרום להגדלת הצמיחה הלאומית בטווח הארוך.

מהצד השני של המפה הכלכלית נמצאים כלכלנים ימניים שמתנגדים גם הם להצעה להפחית מסים, אבל מסיבות שונות. הכלכלנים הללו מצביעים על היכולת המדהימה של ישראל לשנס מתניים בשעת הצורך, ולהתמודד עם משברים באמצעות נקיטת מהלכים דרסטיים שדורשים תעוזה ויכולת הקרבה ציבורית יוצאות דופן.

פעמיים בשני העשורים האחרונים הצליחה ישראל לבצע מהלכים הירואיים כאלה. פעם אחת במהלך המשבר של האינתפידה השניה ב-2001–2002, שבמהלכן ביצעה ישראל קיצוצים חסרי תקדים בתקציב שלה, לרבות קיצוץ אכזרי בקצבאות הביטוח הלאומי, בד בבד עם נקיטת מהלכים מבניים יוצאי דופן (למשל, רפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות). פעם שניה היתה ב-2009, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

החריג בשני המשברים האלה, עם זאת, הוא שהם התרחשו בדיוק שנה לאחר שישראל חוותה גאות כלכלית יוצאת דופן. את שנת 2000 סיימה ישראל עם גירעון תקציבי של 0.5% בלבד, ואת שנת 2007 עם גירעון תקציבי של אפס (איזון תקציבי, היחיד בהיסטוריה הכלכלית המודרנית של ישראל).

כלומר, המעבר מגאות למשבר עמוק מתרחש בישראל כהרף עין, וזה ממחיש את החולשה היסודית של המדינה - אנחנו אדירים בהתמודדות עם משברים, אבל עלובים בהיערכות אליהם. אנחנו נכשלים בניצול שנות הגאות שלפני המשברים לטובת היערכות לקראת משבר אפשרי באמצעות הקטנת הגירעון והחוב עד כמה שאפשר.

זהו בדיוק המצב של ישראל כיום: צמיחה גבוהה של 4%, עודף חריג בגביית מסים, שיעור אבטלה נמוך היסטורית של 4.6% בלבד, ויחס חוב־תוצר פוחת של 62% בלבד - ובכל זאת יעד גירעון מתוכנן גבוה של 3%. במקום לנצל את הגאות כדי להפחית את הגירעון, וכתוצאה מכך להפחית את תשלומי הריבית הגבוהים של ישראל שהם עדיין 3% תוצר, אנחנו שוב מבזבזים את הגאות על חלוקת כסף קל לציבור באמצעות הפחתת מסים.

לכן הכלכלנים הימניים תומכים בהפניית עודפי המסים לצמצום הגירעון והחוב, וכתוצאה מהם הקטנת תשלומי הריבית. להקטנה זו תהיה השפעה חיובית כפולה לטווח הארוך: מדובר בהפחתה קבועה של ההוצאות על ריבית, דבר שגם ישפר את העמידות של ישראל בכל משבר אפשרי עתידי. הפחתה כזאת גם תאפשר לישראל להגדיל את ההוצאה האזרחית שלה, אבל לא באמצעות הגדלת התקציב (כפי שמציע בנק ישראל) אלא באמצעות הסטת כסף בתוך התקציב מריבית להוצאה אזרחית. מאחר שמדובר בשינוי קבוע, הרי שגם התרומה להגדלת ההוצאה האזרחית הנחוצה תהיה קבועה.

ולכן, באורח פלא, הכלכלנים החברתיים והימניים נפגשים בסוף באותה נקודה: שניהם סבורים שאת הכסף הטוב של מובילאיי חבל לבזבז על הפחתת מסים לחזקים, ושעדיף להשקיע אותו בחיזוק הצמיחה העתידית של ישראל - אם באמצעות השקעה חברתית או אם באמצעות הפחתת הגירעון ותשלומי הריבית. בכל מקרה, הכל יותר טוב מסתם הפחתת מסים קלה ופופולרית, אבל הרבה פחות מועילה.

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם